|
מתוך: מחניים, גיליון ל"ו, ערב ר"ה תשי"ט
המאמר נדפס ללא שם המחבר
|
מצווה זו של שביתת שנת השביעית מעבודת האדמה נשנתה בכמה פרשיות בתורה. בפעם :תומש רפסב תרכזנ איה הנושארה |
"ושש שנים תזרע את ארצך ואספת את תבואתה. והשביעית תשמטנה ונטשתה ואכלו אביני עמך ויתרם תאכל חית השדה כן תעשה לכרמך לזיתך" (שמות כג י-יא). |
|
מן הלשון הכפולה "תשמטנה ונטשתה" אנו יכולים לעמוד על חומר הדין ועל ערכה הרב של המצווה הזאת. רש"י במקום פירש בשם חז"ל: |
|
"תשמטנה – מעבודה. ונטשתה – מאכילה אחר זמן הביעור. |
|
ב"קשקוש" הכוונה לעידור שעודרים תחת הזיתים, עבודה שהיא לטובת האילן, ואינה חמורה כל כך כמו עבודה חקלאית. על חומר מצוות השביעית אנו עומדים מתוך סמיכותה למצוות השבת |
"ששת ימים תעשה מעשיך וביום השביעי תשבת" (שם כג יב): |
|
.(ג"ל ,ו"ל בויא) וער וילע דיגי תניחבב ,היינשה לע תחאמ דומלל רשפא תוישרפה תוכימסמ
:ארקיו רפסב וז הווצמ הנתנ טוריפ רתיב |
"דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם כי תבאו אל הארץ אשר אני נתן לכם ושבתה הארץ שבת לה'. שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמר כרמך ואספת את תבואתה. ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ שבת לה'. שדך לא תזרע וכרמך לא תזמר. את ספיח קצירך לא תקצור ואת ענבי נזירך לא תבצר שנת שבתון יהיה לארץ. והיתה שבת הארץ לכם לאכלה לך ולעבדך ולאמתך ולשכירך ולתושבך הגרים עמך. ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכל" (ויקרא כ"ה, ב-ז). |
| :הרות הנשמב וז הווצמ התנשנ הלא תוישרפל המלשהכ |
"מקץ שבע שנים תעשה שמטה. וזה דבר השמטה שמוט כל בעל משה ידו אשר ישה ברעהו, לא יגש את רעהו ואת אחיו כי קרא שמטה לה'. את הנכרי תגש ואשר יהיה לך את אחיך תשמט ידך" (דברים ט"ו א-ג). |
שנת השמיטה בתקופת הבית הראשון
|
אין לנו מקורות ספרותיים אשר יעידו על נושא זה בבהירות. הברית שהמלך צדקיהו כורת עם העם בירושלים לקרא דרור לעבדים נצטמצמה כנראה רק לשחרור העבדים והשפחות בלבד. :רמאנש ומכ |
"לשלח איש את עבדו ואיש את שפחתו העברי והעבריה חפשים לבלתי עבד בם ביהודי אחיהו איש. וישמעו כל השרים וכל העם אשר באו בברית לשלח איש את עבדו ואיש את שפחתו חפשים לבלתי עבד בם עוד ושמעו וישלחו" (ירמיה ל"ד ט-י). |
|
ברית זו הייתה בלי ספק בקשר לשנת השמיטה שחלה אז, שכן לאחר שחזרו השרים והעם וכבשו את עבדיהם המשוחררים אומר ירמיהו בשם ה': |
"אנכי כרתי ברית את אבותיכם ביום הוציאי אותם מארץ מצרים מבית עבדים לאמר. מקץ שבע שנים תשלחו איש את אחיו העברי אשר ימכר לך ועבדך שש שנים ושלחתו חפשי מעמך ולא שמעו אבותיכם אלי ולא הטו את אזנם. ותשבו אתם היום ארקנ רשא תיבב ינפל תירב ותרכתו והערל שיא רורד ארקל יניעב רשיה תא ושעתו רשא ותחפש תא שיאו ודבע תא שיא ובישתו ימש תא וללחתו ובשתו .וילע ימש שלחתם חפשים לנפשם ותכבשו אתם להיות לכם לעבדים ולשפחות" (שם ל"ד, .(ז"ט-ב"י |
|
וירמיה מנבא להם כעונש את הגלות, החרב, הדבר והרעב (שם ל"ד י"ז). אין ספק שזה בקשר לחילול שנת השמיטה. ואף סופר דברי הימים רואה בנבואה זו עונש על חילול שנת השמיטה :בתוכ אוהש ומכ |
"ויגל השארית מן החרב אל בבל… למלאות דבר ה' בפי ירמיהו עד רצתה הארץ את שבתותיה כל ימי השמה שבתה, למלאות שבעים שנה" (דהי"ב ל"ו כ'-כ"א). |
|
דברים אלה מזכירים לנו את דברי התורה "והארץ תעזב מהם ותרץ את שבתתיה בהשמה מהם והם ירצו את עונם" (ויקרא כ"ו, מ"ג). ומכאן עברה דעה אצל חז"ל "גלות בא לעולם… ועל השמטת הארץ" (אבות ה, ט). כלומר שאין משמיטים את הארץ, שחורשים וזורעים בשביעית (ר' עובדיה מברטנורא). כמו שנאמר מפורש בברייתא: "בעון… והשמטת שמיטין ויובלות גלות בא לעולם, ומגלין אותן, ובאין אחרים ויושבין במקומן" (שבת ל"ג א). בתקופת הבית השני נשתנה מצב זה לטובה. באמנה שכרתו נחמיה וראשי העם, נזכר סעיף |
"ועמי הארץ המביאים את המקחות וכל שבר ביום השבת למכור לא נקח מהם בשבת וביום קדש ונטש את השנה השביעית ומשא כל יד" (נחמיה כ' ל"ב). |
|
יש להניח שאז נשנו רוב ההלכות בקשר לשנת השביעית, המצורפות במסכת שביעית. וכך :ל"זח ורמא |
|
"מה ביאתם (של ישראל לא"י) בימי יהושע מנו שמיטין ויובלות וכו', אף ביאתן בימי |
|
והמעניין בזה, ששבת מקבילה במקורות אלה לשביעית, יותר נכון שנת השביעית היא מעין שבת לשנים. גם יוסיפוס מקביל שתי המצוות כאחד ומשוה אותם (קדמוניות היהודים חלק ג' פרק י"ב, סעיף ג'). ואף הסופרים הלא יהודים השוו ביניהן, אם כי מתוך נטייה ללגלוג על מצוות אלה, ומתוך חשבון מוטעה שכאן אהבת הבטלה המשפיעה בעניין (טקוטוס, היסטוריה ספר חמישי, פרק רביעי, סעיף שלישי). יש שהחמירו גם במלחמה בשנת השמיטה ולא נלחמו בה, כמו שלא נלחמו בשבת, במגילת כאשר צר הורקנוס בן שמעון המכבי על תלמי בעל אחותו, שהרג את שמעון אביו והסתגר בשנת השמיטה הייתה המלחמה כמעט בלתי אפשרית, בשל חוסר תזונה למחנות הנלחמים. |
|
"כי לא היה להם שם אוכל להסגר בה, כי שבת הייתה לארץ" (שם ו', מ"ט-נ"ג). |
| ואף המקדש לא עמד במבחן, כמו שמסופר שם: |
|
"וייחן על המקדש ימים רבים, ויעמד שם דייק ומכונות וקלעי אש וקלעי אבנים |
|
בשל חוסר מזון נאלצו אף הסורים להשלים עם היהודים (שם ו', נ"ז).
בשנת 37לפה"ס, שלוש שנים לאחר שהומלך הורדוס ברומא, היה עליו לכבוש בכוח את ואף הקיסרים הרומיים התחשבו במצב זה. באביקט של יוליוס קיסר לטובת היהודים נאמר |
|
"העיד ר' יהודה בן יעקב מבית גוברין, ויעקב ברבי יצחק מבית גיפנין על קסרי |
|
זהו תיאור של הוי יום יומי בתקופה זו, וזהו תכנו בערך. שני חכמים ר' יהודה בן יעקב ויעקב ברבי יצחק מעידים שקסרי, כנראה זו שעל יד הים, טהורה היא לעניינים הדורשים טהרה, הואיל והיהודים החזיקו בה מעולם, לפיכך התירוה חכמים שלא במניין, כלומר בלי כל דרישה וחקירה מיותרת. על זה מעיר ר' חנן שמקרה זה אינו כל כך פשוט. זה היה בשנת השמיטה, כאשר היהודים לא זורעים ולא קוצרים ואין להם פירות משלהם. במקרה הלכו גויי העיר לתיאטרון – בני אדם היו אז להוטים מאוד אחרי משחקי התיאטרון – והשאירו את חנויותיהם ודוכני פירותיהם פתוחים. היהודים הרעבים שבסביבה מצאו אז שעת כושר ובזזו את הפירות. כשחזרו בעלי הפירות מן התיאטרון נדהמו מאוד, שכן לא פללו שיהודים יעברו על איסור שביעית החמור ויאכלו מפירותיהם. היהודים הבוזזים לא נתפסו, אבל הגויים אמרו: נלך לחכמים שלהם ונשאל, שמא התירו להם גם בשר חזיר. כנראה שפירות שביעית היו חמורים ליהודים כמו בשר חזיר. כך היה היחס פעם לפת כותים: "אומר היה רבי אליעזר האוכל פת כותים כאוכל בשר חזיר" (שביעית ח', י'). |
<p><img src="../pictures/tool9.jpg"><p>
<img src="../pictures/mishne_l.gif" width="40">
<font color="#993333" size="+2"><b>
לובזורפ רתיה
<img src="../pictures/mishne_r.gif" width="40">
<p>
<table width="95%"><tr><td align="right" nowrap>
<br>
<br>לפיכך התקין הלל הנשיא פרוזבול, כפי שמסופר במשנה:
</td></tr></table>
<table width="85%"><tr><td align="right" nowrap><font color="cc00ff">
<br>"זה אחד מן הדברים שהתקין הלל הזקן כשראה שנמנעו העם מלהלוות זה את זה
<br>ועוברים על מה שכתוב בתורה "השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל" (דברים ט"ו,
<br>ט') וגומר, התקין הלל פרוזבול (פירושה של תיבה זו: מסירת דבר או החוב לבית דין)
:לובזורפ לש ופוג הזו<br>
</td></tr></table>
<br>
<table bgcolor="#ccccff" cellpadding="5">
<tr><td align="right" nowrap>
<br>מוסר אני לכם איש פלוני ופלוני, הדיינים שבמקום פלוני,
<br>שכל חוב שיש לי – שאגבנו כל זמן שארצה.
<br>והדיינים חותמים למטה או העדים" (שבועות י', ג'-ד').
</td></tr></table>
</td></tr></table>
תיעיבש תוריפב רחסמה
|
אף על פי שהחמירו מאוד בפירות שביעית ואסרו לאוכלם או לסחור בהם לאחר שהגיע זמן ביעורם מן הבית, אף על פי כן היו אנשים שעברו על איסור זה, ואף נענשו. במדרש מסופר :הז לשמ |
|
לשתי נשים שלוקות בבית דין: אחת קלקלה (זנתה), ואחת אכל פגי שביעית (תאני |
|
בייחוד נכשלו בעניין זה הנשים הצריכות להכין אוכל (השוה משנה שביעית ה', ט') ואף גברים נכשלו במסחר זה וחכמים פסלו אותם לעדות (משנה סנהדרין ג', ג'). בתוספתא :רפוסמ |
|
"סוחרי שביעית – זה היושב ובטל בשאר שני שבוע, כיון שהגיע שנת השמיטה התחיל |
|
חז"ל דרשו על הפסוק "נבהל להון איש רע עין (משלי כ"ח, כ"ב) – אלו סוחרי שביעית שמתבהלין להעשיר ואין משמרין את השביעית וסבורין שהן מתעשרין" (תנחומא בהר א'), והשוה שם בהוצאות באבער בהר א' ביתר אריכות. אבל הם לא התעשרו. לכספם לא היה קיום. חכמים אמרו: "תגרי שמיטה… אינן רואין סימן ברכה לעולם" (תוספתא בכורים סוף פרק ב' בהוצאה שבדפוס), ולא זו בלבד, אלא שמסחר זה, לפי השקפת חכמים, מביא דבר לעולם (אבות ה', ח'). העניים והאביונים נדחקו הצדה, הם ובני משפחותיהם רעבו, מוסדות סוציאליים לא היו, וכתוצאה מזה באו מחלות ומגפות שבסופו של דבר, פגעו גם בעשירים .עורז ילעבו מקורותינו מבחינים בין אוספי שביעית ובין סוחרי שביעית. בראשונים הכוונה לאנשים |
הסבל שנגרם ליהודים בשביעית
|
למעלה ראינו שבשנה השביעית נשתחררו היהודים מעול המסים, אלכסנדר הגדול, קיסר ואחרים נהגו לפי כלל זה, אבל לא כל הממשלות הרומיות נהגו לפיו. רבי יצחק (בן דורו של רבנו הקדוש) דורש את הפסוק: |
|
"גבורי כוח עושי דברו" (תהלים קג, כ) בשומרי שביעית הכתוב מדבר. בנוהג שבעולם, |
|
ודאי יש כאן גבורה עילאית! גבורה שבגבורה! ספור נוגע ללב מספר אייבו (אביו של רב ויש אומרים נכדו) שאני מתרגמו לעברית: |
|
"הייתי עומד לפני רבי אלעזר בר' צדוק (תנא מזמן הבית נוסח אחר ר' אלעזר בר |
|
זה היה בשנת השמיטה ואסור ליהנות מפירות השנה הזאת, לפיכך צווהו לשלם פרוטות, כלומר דבר מועט נוסף על אכילת הזיתים שהעניים אוכלים מטעם שהם הפקר. אולם לא תמיד ניתן הדבר לקיום. רבי ינאי (רבו של ר' יוחנן המפורסם) היה מכריז: פוקו |
|
"בזמן שאדם יוצא לשדה ופגע בו סנטר (ממונה על קרקעות) דומה כמי שפגע בו ארי: |
| :הז רוסיאמ ענמיהל ידכ תונוש תויורשפא ואצמ ונימכח |
|
רבי חייא בר זרנוקי ור' שמעון בן יהוצדק הלכו לעבר את השנה לעסיא. בדרך נטפל |
הידמוקל רמוחכ הטימשה
|
במדרש דרשו חכמים את הפסוק "ראוה צרים שחקו על משבתיה (איכה א ז) – על שבתותיה… התייה תבשה תחונמש הלעמל ונמדקה רבכ .(ד"ל א הבר הכיא) "היתוטימש לע רחא רבד דומה מכמה בחינות למנוחת השנה השביעית, והעולם היוני – רומי לעגו לשתיהן כאחד (טקיטוס היסטוריה .)4 5במדרש נזכר אחד המשחקים על חשבון זה: |
"אלו אומות העולם שהם יושבים בבתי תרטיאות (תיאטראות) ובבתי קרקסאות (קרקסים) … ומכניסין את הגמל לטרטיאות שלהן והחלוקין שלו עליו, והן אומרים: היהודים הללו שומרי שביעית הן ואין להם ירק אכלו החוחים של זה והוא מתאבל עליהם. ומכניסים את המומוס (שחקן בתיאטרון) לתיאטרון שלהם וראשו גלוח, והן אומרים אלו לאלו על מה ראשו של זה מגולח? והוא (המומוס) אומר: היהודים הללו שומרי שבתות הן וכל מה שהם יגעים כל ימות השבת אוכלים בשבת. ואין להם עצים לבשל בהם והם שוברים מיטותיהם ומבשלים בהם, והם ישנים בארץ ומתעפרים בעפר וסכין בשמן, לפיכך השמן ביוקר" (איכה רבה ג ה, פתיחתא שם יז). |
|
ברם היהודים לא התפעלו מלעגם של הגויים. הם קיימו מצווה זו בקפדנות, פרט למספר יוצאים הכלל. ע"י כך נוצר האופי היהודי החזק שעשה את העם היהודי לחזק באומות, וחצוף ביותר, כפי שהראו המלחמות שלו לחרות מזמן המכבים ואילך. אופי זה אינו מאפשר לעם היהודי להתבולל בין יתר העמים. למרות הרדיפות הרבות שמר העם על יחוסו וגאוותו הלאומית. ויש לקוות שבעתיד, בתנאים נורמאליים, יביא לנו אופי זה גילויים רוחניים כאלה שהאנושיות זקוקה להם, להצלתם ולהצלחתם. |
 
|
 
|