יוג הדשב הדובע

אוחילה לא-ל אחלה פניו, יחתום לחיים טובים הוא וזרע זרעו ויאריך ימים על ממלכתו הוא
ובניו בקרב ישראל כיש את נפש חכמה גם חסידה בשמים וכנפש נרצע לעבוד עבודת איש חי
,יח ל-אל ומולשב ללפתמו
הצעיר אלעזר בן יוחאי.

הבושת

כאח לי החכם הה"ר אלעזר נר"ו,

חיפשתי ולא מצאתי תשובת היתר לשאלתך, כי אם לדעת הפוסקים ז"ל אשר פסקו כרבי

ועלה דמתניתין פרק "זה בורר": משרבו האנסים חזרו לקרותן וכו' דשביעית בזמן הזה דרבנן,
ואמרינן בגמרא משרבו האנסים, ומאי נינהו ארנונה, כדמכריז ר' ינאי פוקו וזרעו בשביעית
משום ארנונה. פירש רש"י ז"ל: ארנונה מס שגובה המלך מן התבואה, כך וכך כורין מן השדה
בשבח, פוקו זרעו בשביעית, דשביעית בזמן הזה דרבנן, דבטלה קדושת הארץ.
ואמרינן נמי יכול לומר אגיסטון אני בתוכו. פירש רש"י: שכירות קרקע של גוי הוא. אי נמי
משום ארנונא שכרו.
:'אנונרא והנינ יאמו' תופסותה ובתכו

ובסמ"ג הלכות תרומה קל"ג הביא עניין אל ספר התרומה וכתב למעלה מזה –

וכן ריש מועד קטן אמרינן בשביעית בזמן הזה ורבי הוא, דאמר דהוי מדרבנן, ומלתא דפסידא
שרו רבנן, דהיינו השקאת בית השלחין. ובפירות דשביעית כתב רבינו שמעון כפירושיה
דבירושלמי סוף מכילתין, אפילו למאן דאמר מעשרות דבר תורה, מודה שהשמיטה היא
מדבריהם. ובימי הלל איירי התם וכולי.
וכן בסוף פ"ח אמר בירושלמי גבי חד בר נש דחשיד על שמיטתא, ואמר לאיתתיה אפקין חלתא,
אמרה ליה ההוא גברא חשיד אשמיטתא ואת אמרת אפקין חלתא. אמר ליה, חלה מדברי תורה,
שביעית מדרבנן גמליאל וחביריו.
והרמב"ם ז"ל פ"א דתרומות כתב בתרומה בזמן הזה מדבריהם, דכתיב כי תבואו, ביאת כולכם
כמו שהיה בירושה ראשונה, לא ביאת מקצתן כמו שהייתה בימי עזרא. וכתב שכן נראה לו שהוא
הדין במעשר שהוא מדבריהם כתרומה. והביא דבריו בסמ"ג, וכתב דראייתו מההיא דב' קופות
דאמרינן בפסחים ובנזיר הנח לתרומה מתבואת א"י בזמן הזה מדרבנן. ואינו אומר קסבר,
.אתכלה יכהד עמשמ
וכן מדרבי יוחנן לגבי ר"ל דהלכתא כוותיה, דקאמר בתרומה דרבנן. ושכן פוסק כרבי יצחק, רק
שאומר שבזמן עזרא הייתה מן התורה ע"כ. וא"כ כיון דטעמא תלו הרמב"ם משום דכתיב גבי
תרומה "כי תבואו" – ביאת כולכם ולא מקצתכם, משמע דקדושת הארץ תליא בביאת הכל, ומה
לי לתרומה או לשביעית. וכמו שכתב הוא, דהוא הדין למעשר, אע"ג דלא כתיב ביה כי תבואו,
דהוי מדרבנן, הוא הדין נמי בשביעית, דכולא חד טעמא הויא, דלא קדשה לכל מילי בביאת הכל.

ויצא לנו מכל זה, כי ישראל שיש לו שדה שחכר אותו מן הגוי, או אפילו הוא שלו ממש ויש למלך
או לעבדו חוק על כל מה שיצא מן הזריעה חלק ידוע, ואפילו לא יזרע אותו יכריחנו לתת לו
החלק שהיה מוציא הקרקע אם היה זורע אותו, שהוא מותר לחרוש בו, דהוי כמו ארנוני לפירש
רש"י ז"ל. וכל הני רבוותא דסברי דשביעית בזמן הזה מדרבנן יכולים לפרש פירוש זה, ואינו
צריך שיהיה אונס גדול. וכן יכול לחרוש בבקרים שלו כמו שהוא זורע בקרקע שלו, וכל שכן אם
השדה שאינו שלו אלא שחכר אותו מן הגוי, דהיינו כמו שכירות, שאם יכריחוהו לפרוע חוק
המלך אם לא יזרענו – שמותר לו לזרעו ולחרוש בבקרין.
וישראל שמשכיר לגוי שדה שלו, או שכר מגוי שדה והשכירו לגוי קודם שנת שביעית לכמה שנים,
מותר, דהוי כשוכר לגוי לכמה ימים לעשות מלאכה, דיכול לעשות אפילו בשבת. אבל להשכיר
.רוסא תיעיבשב יוגל הדש


.ז"עד ק"פ אתיאדכ ,תיעיבשב ותמהב תתיבש לע הווצמ וניאד תיעיבשב ריכשהל רתומ ורוש לבא
וכתב רבינו ישעיה מטראני בפסקיו שם וז"ל:

ולעניין השקאת ירקות ועשבים כמו חבצלת השרון ודומיהם, הא תנן ריש מועד קטן, משקין את
בית השלחין במועד ובשביעית, וכיון דתני להו בהדי הדדי, משמע דכל מה שמותר להשקות
במועד מותר להשקות בשביעית, וכל הני מותר להשקות בחול המועד דאיכא בהו פסידא. וכן
בשביעית. ולא שני לן בין פסידא רבה לפסידא זוטא, דכל מה שיפסד אם לא ישקנו הוי פסידא,
דהא לא חלקו בין פסידת ירקות דהוי דבר מועט, לפסידת אילנות דהוי הפסד מרובה. דכיון
דיפסד הכל אם לא ישקנו, לא מפלגינן ביניהו והתר זה לכולי עלמא, אפילו למאן דסבר דשביעית
בזמן הזה דאורייתא. והוא היתר שכירות בהמה לגוי לחרוש בשביעית, ונתינת זרעים לזרוע
בשביעית, והשקאת הירקות ועשב ועצי הבשמים הנפסדים אם לא ישקום.

אבל היתר זריעת ישראל שדהו, או שדה המושכר לו, מפני ששואלים ממנו חלק מה שהיה יוציא
אפילו לא היה זורעה, אינו אלא להני רבוותא דסבר דשביעית בזמן הזה דרבנן. דלמאן דסבר
דאורייתא, אינו מותר אלא כשאונסים אותו לצורך חיל המלך, דהוי אונס גמור.
וכדאי הם הסוברים דשביעית דרבנן לסמוך עליהם, כל שכן בשעת הדחק.


ומעניין פירות שביעית שגדלו בשדה הגוי בא"י כתבתי בשמטות שעברו משנת הר"צב שהיתה
שנת שמטה עד עתה כמה פעמים שהם חייבים בביעור כמו שהוא כתוב אצלי בארוכה.
נאם המבי"ט