העומשה יפמ ,העיבצלו רנה תקלדהלו הכיסלו הייתשלו הליכאל ונתינ תיעיבש תוריפ .א

למדו: "תהיה" – אף להדלקת נר ולצבוע בה צבע.

ולא ישנה פירות מברייתן כדרך שאינו משנה בתרומה ומעשר שני. דבר שדרכו ליאכל חי .ג

לא יאכלנו מבושל, ודבר שדרכו להאכל מבושל אין אוכלין אותו חי. לפיכך אין שולקין אוכלי
בהמה ואינו מטפל לאכול תבשיל שנפסד והפת שעפשה, כדרך שאינו אוכל בתרומה ומעשר.

פירות המיוחדין למאכל אדם אין מאכילין אותן לבהמה לחיה ולעופות, הלכה הבהמה .ה

מאליה לתחת התאנה ואכלה, אין מחייבין אותו להחזירה שנאמר: ולבהמתך ולחיה אשר
בארצך תהיה כל תבואתה לאכול.

לסוך דבר שדרכו לסוך, לא יסוך יין וחומץ אבל סך הוא את השמן, ולא ?דציכ הכיסל .ו

יפטם את השמן, ולא יסוך במרחץ אבל סך הוא מבחוץ ונכנס.

דברים שדרכן לצבוע, בהן אף ע"פ שהן מאכלי אדם, צובעין בהן לאדם, ?דציכ העיבצל .ט

אבל אין צובעין לבהמה מפירות שביעית אפילו מאכלי בהמה, שאין קדושת שביעית חלה על
.המהב יעבצ

מיני כבוסים, כגון בורית ואהל, קדושת שביעית חלה עליהן, ומכבסין בהן. שנאמר: והיתה שבת .י

הארץ לכם, לכל צרכיכם. אבל אין מכבסין בפירות שביעית, ואין עושין מהם מלוגמא, שנאמר: והיתה
שבת הארץ לכם לאכלה, ולא למלוגמא, ולא לזילוף, ולא להקיא, ולא למשרה ולא לכביסה.

כלל גדול אמרו בפירות שביעית: כל שהוא מיוחד למאכל אדם, כגון חיטים תאנים .אי

וענבים וכיוצא בהן, אין עושין ממנו מלוגמא או רטייה וכיוצא בו אפילו לאדם, שנאמר: לכם
לאכלה – כל שהוא מיוחד לכם, יהיה לאכלה ולא לרפואה. וכל שאינו מיוחד למאכל אדם,
כגון קוצין ודרדרין הרכים, עושין מהן מלוגמא לאדם אבל לא לבהמה. וכל שאינו מיוחד לא
לזה ולא לזה, כגון הסיאה והאזוב והקורנס, הרי הוא תלוי במחשבתו: חשב עליו לעצים, הרי
הוא כעצים, לאכילה הרי הוא כפירות, למאכל אדם ולמאכל בהמה – נותנין עליו חומרי
מאכל אדם שאין עושין מהן מלוגמא, וחומרי מאכל בהמה שאין שולקין אותו.

:ד"בארה תגשה

ואם נתן הרי הוא כמבוער. א"א והוא שיישן עליו והכי איתא בירושלמי.