מי שאינו סומך על היתר המכירה
והוזמן לביתו של המסתמך עליה

הבושת

וכיוצא בזה אמרו בחולין (קיא,ב) בדין נותן טעם בר נותן טעם דהיתרא, שלדעת רב אסור, ולדעת
רוסאה רבד ינליכאיש לאומשל ול סח :רמאו ,לאומש לש ותיבב חראתמ בר היהו ,רתומ לאומש
.יתעדל

וכתב רבנו המאירי (יבמות פרק א' עמוד ע"א); כל ששנים חלוקים באיזה דבר, אחד אוסר ואחד
מתיר, אסור למי שמתיר להעלים הדבר מהאוסר, ולתת לו מדבר האסור לדעתו, אלא צריך
שיודיעהו שדבר זה אסור לפי שיטתו. לפיכך כל שאינו מודיעו מותר לאוסר להתארח אצל המתיר
ולסמוך עליו.

וכן כתב האור זרוע (חלק א' תר"ג), שאדם שאסר על עצמו דבר המותר, ואחרים יודעים שהחמיר
לאוסרו על עצמו, רשאי להתארח אצל אחרים, ואין לו לחוש שמא יאכילוהו ממנו. והרי זה דומה
לנזיר שאוכל בבית ישראל חברו, ואינו חושש שמא עירב יין בתבשיל וכדומה.

וכן כתב רבנו מאיר המעילי בספר המאורות (יומא עח,א) וזו לשונו: דבר שמקצת מן הקהל נוהגים
בו איסור, ומקצתם נוהגים בו היתר, רשאי הנוהג בו איסור לסמוך על הנוהג בו היתר, ואסור
לאותו שנוהג היתר להטעותו ולהכשילו, כיון שעל כל פנים הוא נוהג בו איסור, וחייב משום "לפני
עור לא תתן מכשול". ע"כ.

וכן כתב בהגהות מרדכי (סוף פרק קמא דיבמות). והביאו מרן הבית יוסף בבדק הבית (יו"ד סוף
סימן רמ"ב). ואין בזה הבדל בין מי שסובר שהדבר אסור מן הדין, ובין מי שנוהג כן דרך חומרה
בעלמא, לעולם אסור להכשילו במה שהוא נוהג להחמיר. וכן פסק הרמ"א ביורה דעה (קי"ט,ז).
.(טי,ב קלח) תמא ערז ת"ושבו ,(א"כק) ח"נלרהמ ת"ושב הזב דוע הארו

לפיכך, כיון שיש הרבה משלומי אמוני ישראל שנוהגים להחמיר על עצמם כסברת החזון איש
וסיעתו, שסוברים שאין לסמוך על היתר המכירה, אסור להכשילם בדבר שנוהגים בו איסור.
וכשמתארחים בבית הסומכים על ההיתר של המכירה, כדעת רבים ועצומים מגדולי ישראל, אסור
להטעות ולהכשיל את הנוהגים להחמיר, אלא חייבים להודיעם, והם יחושו לעצמם.

ואם הנוהג להחמיר התנה מראש שהוא עושה כן בלי נדר, יוכל לסמוך לאכול משל בעל הבית
.הרתה אלב וליפא ,לקהל גהונה