|
האירקב אל וליפאו ,שגרבו הירוטסיהב אל ,תורפסב התוהמ תא שפחנ אל מהי ירושלים?!
הרוממה: "לשנה הבאה בירושלים". בתורה נחפש מהי ירושלים. וכמה ניבהל ונשתומם כשלא
נמצא אותה שם. ירושלים, שמה ומקומה, אינם מוזכרים בכל התורה כולה. יודעים אנו שקיים
"המקום אשר יבחר" (דברים יב, ה; יא יד), אך איננו יודעים איפה הוא. מקום סתום הוא, ויש
כאן הוראה רמוזה, שירושלים הינה למעלה מכל הבנה אנושית מצומצמת.
זה הכלל: דברים גדולים הולכים ומתבררים במהלך ההיסטוריה ואינם ידועים מיד. כך נצטווה
אברהם אבינו: "לך לך… אל הארץ אשר אראך" (בראשית יב, א), אינך יודע היכן הוא – התחל
ללכת ותוך כדי הליכה תמצאנה. וכך הניסיון העילאי של העקידה הוא "על אחד ההרים אשר אומר
אליך" – בעתיד. אנו טועמים בהווה את טעם העתיד, והעתיד הזה יבוא: "ושילחתי מלאך לפניך…
אל המקום אשר הכינותי" (שמות כג, כ).
אמנם, רמז דק מצאנו באותה פרשה מופלאה, בה אבינו אברהם פוגש אדם שמאמין בה' אחד,
הוא מלכיצדק מלך שלם (בראשית יד, יח). שלם היא ירושלים – אומר הרמב"ן – על שם הכתוב:
"ויהי בשלם סוכו ומעונתו בציון" (תהלים עו) ורמז נוסף יש בכך שמלך ירושלים בזמן יהושע הוא
אדוניצדק (יהושע י, ג-ה), כי אף הגויים ידעו שאכן שוכנת השכינה הנקראת צדק (רמב"ן). ודאי,
זו ירושלים עיר הצדק (ישעיה א, כז) ויקראו לה: "ה' צדקנו" (ירמיה לג, טז).
ואברהם קראו "ה' יראה" לכן יהיה שמה: חז"ל מוסרים שמלכיצדק קרא למקום "שלם",
ירו-שלם, יראה-שלם (בראשית רבה לו), הכולל את הצד הכלל אנושי אוניברסלי של השלום,
המצורף אל הצד הישראלי הקדוש המיוחד של יראת ה'. ירושלים פי שנים בכוחה: משם יוצא
אור לישראל ואור לעולם כולו. התורה לא הודיעה לנו איפה ירושלים, כדי שלא יריבו עליה
השבטים. ירושלים לא נחלקה לשבטי ישראל כיתר הארץ. היא כללית, מרכזית, ליבית.
ןכאו .ארץ צריכה עם, ארץ צריכה קניינים, אך מעל לכל, ארץ צריכה נשמה, לב, תוך רוחני
מדינה מיוחדת היא מדינתנו, שבירתה היא בית המקדש. ירושלים היא עיר המלכות ועיר המקדש
גם יחד. שמואל הנביא המקים את מלכות ישראל, הן את הזמנית של שאול, הן את הקבועה של
דוד, הוא איש המקדש. כך מתאים וכך ראוי: לעם קדוש יש בירה קדושה. רבנו הגדול הרמב"ם,
פסק בכמה מקומות, שירושלים כולה מקדש. ארץ ישראל מתחלקת לשני חלקים: המדינה
והמקדש, והמקדש הוא ירושלים כולה. ירושלים היא גם כולה תורה. על אף שבאמירת תחנון
אין נופלים על פניהם אלא במקום שיש בו ספר תורה, הנה מנהג קדום שבירושלים יש נפילת
אפים, אף במקום שאין בו ספר תורה. אכן ירושלים כולה ספר תורה, כולה ארון ה'.
זאת ירושלים הבנויה, העיר שחוברה לה יחדיו בבירת קודש זו, נופלות המחיצות בין איש לאיש.
– שעושה כל ישראל חברים (ירושלמי חגיגה פ"ג ה"ו). מחמת תגרת הבערות, מדרגות מדרגות
יש בעם, עמי הארץ ותלמידי חכמים, או בלשון חז"ל: חברים. גם עמי הארץ שייכים לתורה
ולמצוות, אך אינם מדייקים בהן מחוסר ידיעה, כגון בטומאות וטהרות, בתרומות ובמעשרות. מצב
זה יוצר חיץ מצער. אך הנה זה פלא, כאשר העם עולה לרגל לירושלים, נופלות המחיצות, כל
ישראל חברים. עמי הארץ מתנשאים לדרגת חברים ותלמידי חכמים, אין כל חילוקי מדרגות, כל
ישראל מתאגדים בירושלים, ובמקום הליבי של עם ישראל מתנוצץ התוכן הליבי של עם ישראל.
לא בזמן יהושע, לא בזמן דוד, לא בזמן עזרא ירושלים היא לב האומה, אליה אין מגיעים מיד.
ונחמיה ואף לא בדורנו. אכן לבסוף הגענו. כך החליט רבונו של עולם לדבר טוב למען עמו, ואיש
לא יוכל נגד עצתו העליונה. אולי יש שיוכלו להפריע, אך אין מי שיוכל לעכב או לעצור! הגאולה
מופיעה קמעא קמעא והיא צועדת צעדיה לעינינו. רק סבלנות ואומץ אנו צריכים, לדעת אנו צריכים
שלא ביום אחד ולא בדור אחד נבנה הכל.
"מי שמע כזאת, מי ראה כאלה, היוחל ארץ ביום אחד, אם יולד גוי פעם אחת, כי חלה גם ילדה
ציון את בניה. האני אשביר ולא אוליד אמר ה', אם אני המוליד ועצרתי אמר אלהיך" (ישעיה סו,
.(ט-ח
ירושלים היא הנשיא. לכן אינה מוזכרת בתורה בפירוש. גם אי אפשר היה לציין את מיקומה. אין
מקורות מים, אין כבישי גישה נוחים, אין שדות, אלא אדמה טרשית, אין הגנה צבאית מצדדים
מסויימים. זו עיר מעל ההגיון, מעל השכל, מקום קדוש. לא ערכה המעשי קובע. יש לה חסרונות
מרובים, אך יתרון אחד: עיר הקודש.
לש ונובירב הנומאהעלינו להתרגל להתבונן על כל המאורעות ההיסטוריים לאור האמונה.
עולם הינה מדע גדול, אשר לאורו אנו משקיפים על כל מה שקורה בעולם. קיימים מדעים רבים
וחשובים, אך הם חלקיים. כל מדע הוא חלון מסוים דרכו מביטים על ההוויה. אך האמונה היא
מדע המשקיף על הכל מתוך קישור אל המקור של הכל. התורה מצווה עלינו להתבונן על כל מה
שקורה לאור האמונה. מצווה מן התורה ללמוד היסטוריה: "בינו שנות דור ודור" (דברים לב, ז).
אנחנו חייבים להתבונן במה שמשתלשל בשנות דור ודור, כלומר לעסוק בהיסטוריה. אין זו
היסטוריה במובן המצומצם של ידיעת מאורעות פרטיים, או מה שמרן הרב קוק מכנה "עמל
תאריכי" (אגרות הראי"ה א, עמ' רטז), אלא היסטוריה במובן הגדול של "מלכותך מלכות כל
עולמים וממשלתך בכל דור ודור" (תהלים קמג, יג). למען ראות איך ריבונו של עולם מושל על
.תורוד
אמנם לפעמים מסובך הדבר עד למאד כי הכתב של ההיסטוריה מטושטש מאד (אגרות הראי"ה
ב', עמ' שלד). ואנו מתקשים להבין מה ריבונו של עולם עושה. כמו היד שכתבה כתובת על הקיר
בזמן בלשצר, וכל החרטומים לא ידעו פשרה, עד שדניאל איש חמודות פירשה. לעומת זאת
לעיתים כתב ההיסטוריה כה ברור, גלוי, פשוט, בהיר ומבריק, שרק עוור אינו רואה זאת. שחרור
ירושלים זורח בעוצמה כה רבה, שיש לתמוה איך אנשים אינם רואים יד ה' הנטויה עלינו לטובה.
עלינו להתבונן במה שקרה בדורות האחרונים. במשך אלפיים שנה היה מצב מאד לא נעים של
גלות. יחזקאל הנביא אמר: "ויניחני בתוך הבקעה והיא מלאה עצמות" (לז, א).
וכן מלך הכוזרים אומר: עכשיו הנכם גוף בלי ראש. והחבר משיב לו: אנחנו לא גוף, עצמות יבשות,
אלא שעצמות אלה תחיינה (כוזרי מאמר ב', סע' כט-ל). בגלות הננו בקבר, כדברי הגאון מוילנא
(לקוטי הגר"א בסוף ספרא דצניעותא). נתאר לעצמנו אדם שחי בקבר, אוכל בקבר, ישן בקבר,
.ותוא תולכוא העלותהו המירהו רבקב דמול
אך ריבונו של עולם החליט שהגלות היתה דיה, עם ישראל צריך לקום לתחיה, והוא מתחיל לנער
אותו מן הקבר.
התחילו היהודים לחזור לארץ זאת האתחלתא דגאולה שהחלה בערך לפני חמש מאות שנה.
ישראל, כתוצאה מגירוש ספרד. הרבה חשבו אז שספרד היא מעין ניו-יורק, אך עקב הגירוש, הם
הגיעו לארצנו. רבי שלמה מולכו ודוד הראובני הגו אז את הרעיון לכבוש את ארץ ישראל, אך זה
היה נועז מיד. רבי יעקב בירב סבר לחדש את הסמיכה ואת הסנהדרין בצפת. גם זה היה נועז
מיד. רבי מנשה בן ישראל הרב של אמסטרדם, אמר למנהיג האנגלי קרומוול, שריבונו של עולם
עומד לקבץ את היהודים מכל כנפות הארץ, והדבר יתעכב כיון שאין יהודים באנגליה, ואם כן יש
כאן עיכוב הגאולה. אכן הורשו היהודים לחזור, וכך נוצר עוד מקום מקלט ליהודים מפני צרות
הגלות. רבי יוסף קארו כתב את השולחן-ערוך. חידוש הסנהדרין הוא אכן טרם זמנו, אך השולחן
ערוך הוא מעין סנהדרין, המאחד את כולם.
מאז הלך וגדל לאיטו "הישוב הישן" שבארץ ישראל. בהתחלה הגיעו ספרדים ואח"כ הצטרפו
אשכנזים. מלבד האשכנזים המועטים שהגיעו כמה מאות שנים לפני כן בזמן בעלי התוספות.
הגאולה מופיעה טיפין טיפין. "אחד מעיר ושנים ממשפחה" (ירמיה ג, ד).
אהבת נפש. לפני כן, במשך הדורות קרה מאורע פנימי כביר: עם ישראל התאהב בארצו,
.הברה תושעל הרשפיא אל תואיצמה תאז דבלמ ,הבהא תורהצהב המצמטצה הבהאה
משהתאהבו והתחילו לזרום לארץ ישראל, הופיע שלב חדש: יישוב האדמה. במשך אלפים שנה
האדמה היתה שוממה, פגועה במחלות חורבן ומדבר. היהודים התחילו לבנות את האדמה והיא
החלה להבנות. "ושממו עליה אויביכם" (ויקרא כו, לב). הרמב"ן מביא דברי חז"ל, שזו ברכה, כי
הארץ לא קיבלה את אויבינו, אך כאשר אנו הגענו, היא נתנה פירות בעין יפה. התנשקנו עם
הארץ והיא השיבה לנו, הצמיחה ישובים. מסופר על החפץ חיים, שבשומעו שקמים ישובים בארץ,
אמר: זה מתחיל כבר! הארץ נותנת פירות, זהו "הקץ המגולה". רבותינו מודיעים לנו: אין לנו קץ
מגולה מזה שנאמר: "ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא"
(יחזקאל לו) רש"י מפרש: "כשתתן ארץ ישראל פריה בעין יפה, אז יקרב הקץ, ואין לך קץ מגולה
יותר" (סנהדרין צח, א).
התחילו המוני היהודים להתעורר ולזרום נהרות נהרות מכל מקום, מן הצפון ומן הדרום, למאות,
אלפים ומאות אלפים. "כי קרבו לבוא" (יחזקאל שם). ידועים דברי הרמב"ם: מי שאינו מאמין
במשיח, לא רק בנביאים הוא כופר, אלא גם במשה רבנו, שהרי התורה העידה עליו, שנאמר
"ושב ה' אלוקיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך" (הל' מלכים י, א). אמנם בפסוק זה לא נזכר
משיח, אלא מכאן שלרמב"ם המושג קבוץ גלויות קשור למושג משיח. אין זה מקרה שעם ישראל
זורם לארצו.
אין סוף לתיאור כל המהלכים האלוקיים שהביאו לפרק נפלא זה, השלב הבא הוא קום המדינה.
כל המפלות הפוליטיות וההתמוטטויות המדיניות. ריבונו של עולם בלבל את כל בני כדור הארץ,
כדי שארץ ישראל תעבור מידי הטורקים לידי האנגלים, ואלו יכריזו ששלנו היא. אמנם האנגלים
שיקרו וחזרו בהם, אך לבסוף הכל התגלגל לטובה, ודעת הקהל העולמית קמה נגד האנגלים,
מפני שחסמו את ההעפלה. גם זה שייך לסדר ההנהגה האלקית. מפני שהפריעו להעפלה, נעשהו
מושמצים, ומר התהפך למתוק. אפילו ברית המועצות תמכה בקום המדינה, כי סברו לשבור את
ההגמוניה מסביב לים התיכון. גם אמריקה תמכה, על אף שמעולם היא לא עשתה טובה לאף עם
אלא מתוך חשבון תועלתני. אלא שאחרי השואה היו עשרות אלפי יהודים בגרמניה במחנות
עקורים, ללא פתרון אחר לאן להעבירם, ומחנות פליטים אלה מאד הפריעו לאמריקאים לבנות
מחדש את גרמניה, כדי שתשמש לצידם נגד רוסיה. הרוסים תמכו בקום המדינה מתוך מחשבה
אנטיאמריקאית, והאמריקאים מתוך מחשבה אנטי-רוסית. מתוך המלחמה הקרה הזאת, ריבונו
של עולם הנציח את מדינת ישראל.
חז"ל מתארים עמים ענקים נלחמים וישראל נמצא בתווך ודואג מה יהיה אתו. אמר ריבונו של
עולם: כל זאת עשיתי בשבילכם. אין די מלים לתאר את התחכום של החכמה האלקית. ימים
ולילות לא יספיקו לתאר את כל הסיבות הפוליטיות המסובכות והמורכבות שהביאו לקום המדינה.
יש להוסיף עוד גורם שהשתכנע שיש להקים מדינה: היהודים באמריקה. אחרי השואה, התנועה
הציונית שם הבינה שבאמת הגיע הזמן להקים מדינה.
"אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מדינת ישראל היא שלב עצום בגאולת ישראל.
מלכויות בלבד" (ברכות לב, ב). בעולם הזה אנו משועבדים לגויים, אך בימות המשיח אנו בני-
חורין. קום מדינת ישראל הוא ימות המשיח. שיבת ציון – ימות המשיח. נתינת הארץ פירותיה
בעין יפה – ימות המשיח.
היו חכמים שעשו חשבון ששנת גירוש יהודי ספרד היא ימות המשיח. גם זה נכון. זאת התחלת
ימות המשיח, בירור נוסף שלא ספרד מקומנו, אלא ארץ קדשנו. אמנם זה היה מאורע נורא ואיום
שלא היה כמותו מאז חורבן בית שני: קטסטרופה וסבל, רצח ושוד, אך אז החלה תזוזת הישוב
הישן, שלא נפסקה מאז: מושבות חקלאיות, קיבוץ גלויות וקום המדינה. ריבונו של עולם מביא את
הגאולה קמעה קמעה. ההדרגתיות הזאת אינה בטלנות חס ושלום, זו התקדמות אטית אך
בטוחה בצעדי ענק. "לא ינום ולא ישן שומר ישראל".
לבסוף באה מלחמת ששת הימים ושחרור ירושלים. גבולות ארץ ישראל התרחבו. לפני כן היתה
לנו ארץ צרה מאד. מן הארץ שהובטחה על ידי חבר הלאומים נחתכו חלקים, ועוד חלקים, עד
אשר נשארה ארץ קטנה וצרה. ב"ה במלחמת ששת הימים, התקיים "ופרצת ימה וקדמה צפונה
ונגבה" (בראשית כח, יד) וגם הגענו לירושלים; הלב, הפנים.
אלא שלב עצום של "המחזיר שכינתו לירושלים אין מגיעים מיד! אין היא התחנה הראשונה,
לציון". "לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי" (ישעיה נה, ח). מי אנחנו שנבין מה ריבונו
של עולם עושה. אך כאשר מעשיו כל כך ברורים וגלויים, זה רצונו יתברך שנראה עין בעין. על
השאלה מה יהיה בעתיד, איננו מסוגלים לענות. אין איש יודע זאת, "כל אלו הדבירם וכיוצא בהן
לא ידע אדם איך יהיו עד שיהיו" (רמב"ם הלכות מלכים ב, ב). כאשר הם יהיו, יהיה עלינו לדעת.
לככ .ונב יולת רבדהש ינפמ ילוא מדוע ריבונו של עולם אינו רוצה שנדע מתי יהיה השלב הבא?
שנעבוד קשה, הוא יגיע מהר יותר. ככל שנעשה טעויות, הוא יתעכב יותר. אכן, חז"ל הודיעונו
שריבונו של עולם "סתם את הקץ", ואינו רוצה שנדע. אם אנו יודעים את הכל מראש, מאמצינו
אינם לשם שמים משום שאנו מוסרים את הנפש לשם ניסים, ואיננו שותפים כל כך. לכן איננו
יודעים אם מאמצינו ישאו פרי באורח מיידי או לטווח ארוך. זה חסד גדול שאין הקב"ה מגלה לנו.
אך ודאי שזה יהיה. גם אין לדאוג מפני אי הידיעה עצמה, בדומה לביטויו של פילוסוף אחד
(ניקולאס קוזאנוס) על "אי ידיעה מלומדת", "דוגטה איגנורנציה". אין הכוונה שאני כל כך יודע
רתוי המצעב תללוכ העידיה יאש איה הנווכה אלא .עדוי דחא לכ תאז – עדוי יניאש עדוי ינאש דע
.עודי וניאה תא אלו עודיה תא קר תללוכ איה .תלבגומ התוהמב הניה העידי יכ .העידי לכמ העידי
אולם כאשר אנו יודעים שאיננו יודעים, הכל נשאר פתוח. תתכנה אין סוף אפשרויות. כל ידיעה
חוסמת אופציות אחרות של ידיעות חלופיות. כאשר איננו יודעים, עולם אין סופי פתוח לפנינו.
ולא נחליט אם הגאולה תהיה באופן זה או אחר. ריבונו של עולם אינו מוגבל ואנחנו לא נגבילהו,
ריבונו של עולם יכול לעשות גאולה באלפי דרכים, וגם לברוא עולמות אחרים, עם יצורים שונים.
הוא יתברך יכול לעשות גאולה עם דתיים או עם חילוניים, עם כורש או עם בלפור, במלחמה או
בשלום. אנו לא נחליט מראש. אי הידיעה חובקת אין-סוף עולמות. כל מה שהדמיון מדמה הינו
אפשר לריבונו של עולם, כל הניסים וכל דרכי הטבע אפשריים, כל המהירויות וכל האטיות
אפשריות, כל מה שהדמיון היותר חופשי מגיש, הינו אפשרי (עיין ערפלי טוהר עמ' ה', ד"ה
."רבד 'המ אלפיה" .(השודקב
ריבונו של עולם מבקש מירמיהו לקנות שדה מבן דודו חנמאל, לרשום שטר, ולהטמין את השטר
בכד כדי שיעמוד ימים רבים. ירמיהו מבצע את הפקודה ואחר כך שואל: אלקי, העיר עוד מעט
נופלת בידי הכשדים, ואתה אומר לי לקנות שדה?! האין זה אלא לעג מר? משיב לו ריבונו של
עולם: "הנה אני ה' אלהי כל בשר הממני יפלא דבר". איך אתה מודד ציווי אלקי על פי קנה מידה
אנושי, התלוי בפוליטיקה של כשדים? "עוד יקנו בתים ושדות וכרמים בארץ הזאת!" אנא קנה לך
שדה. זו השקעה לטווח ארוך. אל תעסוק בדקדוקים קטנים. המשך לקנות בתים שדות וכרמים
.(בל הימרי)
לא נדע איך יהיה. יש אין סוף אפשרויות וגוונים, שלא חלמנו עליהם. היכן ההיסטוריון שלפני
שנת תש"ח ניבא על קום המדינה? איפה ההיסטוריון שחשב שצבאות אויב יפרצו לתוך המדינה
שנולדה והיא תמגר אותן? הרי תפקיד ההיסטוריה אינו לימוד העבר לבדו אלא גם ניתוחו למען
דעת את העתיד. איפה ההיסטוריון שניבא שבמלחמת ששת הימים נרחיב גבולותינו ונגיע
לירושלים? איפה ההיסטוריון שניבא ששערי הברזל של רוסיה יפלו והיהודים ישובו לגבולם?
וכי אפשר למדוד את ההיסטוריה הישראלית על פי קנה מידה אנושי קטן? אפילו אותו גוי,
ג'ן-בטיסטה ויקו, הפילוסוף האיטלקי שחי בזמנו של הרמח"ל והניח את יסודות ההיסטוריוסופיה,
כלומר הבנת התהליכים הרוחניים שבתוך ההיסטוריה, כותב שההיסטוריה של הגויים היא חול,
וזו של עם ישראל היא קודש, ושולטים בה הליכים מטה-היסטוריים, על היסטוריים.
יוטבה לש ונבומ והז .אלפתנו עדנ זא ,עיפוי אוה רשאכ לכן מי יוכל לקבוע מה טומן העתיד?
שמשיח בא בהיסח הדעת, כלומר בכיוון שכלל לא חשבנו עליו. כולם חושבים שהישועה תבוא
מצד זה, והנה מופיעה היא מצד אחר. "שלשה באין בהיסח הדעת ואלו הן: משיח, מציאה ועקרב"
(סנהדרין צז, א). אדם אינו יכול למצוא מציאות ברצונו, וגם עקרב הינו אורח בלתי צפוי. והנה יש
לדקדק: אותה ידיעה שמשיח בא בהיסח הדעת חשובה היא מאד, כי לפעמים כאשר הכל נראה
לך אטום וסתום, אז אומרים לך: אל תתייאש, אל תפול, שא בעול. אך מי אינו יודע שמציאה
ועקרב באים בהיסח הדעת? יש לתרץ שהכל מאמר אחד. וכאשר המשיח בא בהיסח הדעת,
לאדם אחד זו מציאה ולשני זהו עקרב (עין פי' המהרש"א שם). לאדם אחד ההופעה הבלתי צפויה
גורמת שמחה, ולשני צער ועצבות. לכן הרמב"ם מזהירנו שלא לקבוע מאיזה צד הישועה תבוא,
כדי שלא נתאכזב. אל לנו לקבוע אם המשיח יהיה חבוש שטריימל או כובע פלדה, לבוש מעיל
ארוך או חולצת בני עקיבא. כאשר יבוא יתבררו הדברים.
בסוף ספר הכוזרי, כאשר המלך שואל מתי תבוא הישועה, משיב לו החבר: כאשר יכספו
לירושלים תכלית הכוסף, שנאמר: כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו, כי בא מועד.
כאשר יתאהבו בעפר ובאבנים, אז יבוא המועד. השאלה אינה מתי יבוא המשיח, אלא מתי
אתה תבוא. כאשר היהודים יתחבקו עם האדמה, הענין יתחיל.
לא ידוע מתי הרכבת תגיע, אך זאת אנו יודעים: אחרי שהישועה תתחיל, היא כבר לא תפסיק.
בטוח ששום דבר לא יוכל לעצור אותה, וגם בטוח שהיא החלה לנוע לפני חמש מאות שנה, ומאז
היא צוברת מהירות ללא הרף. מן הישוב הישן הגענו לחיבת ציון. ואז החלו היהודים לזרום. בזמן
עזרא ונחמיה באו רק ארבעים אלף. עתה ב"ה אנו יותר מארבעה מליון. מתוך כך הגענו למדינה.
האימפריה הטורקית התמוטטה, וגם האימפריה האנגלית מעדה. ריבונו של עולם מפיל מלכים
מכיסאותיהם ומקים מלכים אחרים. אחרי מלחמת השחרור נמשכו המלחמות. האויבים רגזו על
מלחמת העצמאות וזממו לנקום בנו, אך במבצע סיני שוב הוכו. אז החליטו שהפעם יעשו בנו
כלה, ושוב הוכו שוק על ירך במלחמת ששת הימים. זעמו, קמו עלינו לכלותנו במלחמת יום
הכיפורים, וקבלו שתי סטירות לחי תמורת סטירה אחת וכן הלאה.
לירושלים אין מגיעים מיד. בירושלים לא כל אחד רשאי לגעת. אפילו יהושע לא הגיע לירושלים,
ואף לא ידע את מקומה. ידעו שיש "המקום אשר יבחר". אך איש לא ידע היכן יהיה עד שיהיה.
אפילו את השם "ירושלים", לא ידע אדם שנקראה. נכיר את "המקום אשר יבחר", כאשר ייבחר,
.היהיש ונעדי יאדו
בשירת הים (שמות טו), יש פסוקים כמו "מרכבות פרעה וחילו ירה בים" שהם מובנים בהחלט.
אך "נחית בחסדך עם זו גאלת" נראה טרם זמנו. אותם המכנים את עצמם מבקרי המקרא תמהו
על פסוק זה שמתאר את הביאה לירושלים, וקל וחומר על הפסוק "מכון לשבתך פעלת ה'", שהרי
לא נבנה אז בית המקדש? אחרי שהבחינו בזאת בחושם הדק, הם החליטו שהיו כאן כמה שירות:
אחת על קריעת הים, אחת על ביאת הארץ, אחת על ירושלים ואחת על המקדש, ו"העורך"
המפוזר בלבל ועשאן שירה אחת. כל זה הבל הבלים. וכי עם ישראל יצא ממצרים כדי לגור
במדבר? ודאי עם ישראל יצא ממצרים כדי להגיע לארץ ישראל, לירושלים ולבית המקדש. נכון
שאז זה עדיין לא קרה, אך אם ריבונו של עולם הבטיח, הרי זה כאילו כבר קרה ומסופר בלשון
.רבע
אמנם לא ידענו לא את המקום ולא את השם. ישב שם יבוס. יהושע לא הצליח להוריש את יבוס
(יהושע טו, סג) ולא השופטים שאחריו, ואפילו לא דוד המלך. הלא הוא שלט על ממלכה אדירה,
אפילו כבש את ארם צובה וארם נהריים, אך בלב מדינתו אז ישב עדיין יבוס. גם לעגו לו: "…ויאמר
לדוד לאמר: לא תבוא הנה כי אם הסירך העוורים והפסחים, לאמר: לא יבוא דוד הנה" (שמואל –
ב' ה, ו). הפרוש הפשוט ביותר למשפט לא מובן זה הוא, שהעיר היתה כה מבוצרת שאפילו
עוורים ופסחים יכלו להגן עליהן. לרלב"ג פירוש מפתיע: היה שם מעין משמר אוטומטי, פסלים
עם חרבות המכים כל נכנס ומופעלים ע"י זרם מים, והם דומים במראם החיצוני לעוורים ופסחים.
רמשמה לכ זאו (ח ,ה ,'ב-לאומש) "רונצב עגיו יסובי הכמ לכ" :חצנל תחא תורשפא קר התיה
.ךעד
העוורים הם אנשים עוורים שאינם רואים מעשי ה', כמו שבימינו ישנו גם פירוש פילוסופי-שירי:
יש כאלה שאינם רואים שהארץ פורחת, שהעם חוזר אל אדמתו, שיש מדינה (ע' ישעיה מב,
יט-כ; מג, ח). כדי להגיע לירושלים יש לסלק את העוורים האלה, וגם את הפסחים על שני
הסעיפים ומתלבטים שמא זו גאולה שמא לא, שמא תצליח שמא תפול.
גם בזמן עזרא ונחמיה לא הגיעו לירושלים כל כך בקלות, והיה מסוכן בה מאוד. כאשר הגיע "קץ
בבל, זרובבל", אחרי שבעים שנה, והיהודים חזרו לארצם, מצאו בה זרים שטענו לבעלותה, ניסו
להניס את היהודים, וכאשר ראו את נחישותם, איימו עליהם בפוגרומים. היהודים שמרו על
ירושלים ביום ובלילה, והחלו במבצע גדול לבנות חומה, כדי שאותם טרוריסטים לא יוכלו להתפרץ
פנימה. רק מעטים הסכימו לגור בירושלים, בבתים הצפופים, ובסביבה המסוכנת. עזרא ונחמיה
קבעו שעל כל אדם לתת עשירית מכספו לבנין ירושלים, ועל כל ישוב לתת עשירית אנשיו לגור
בה, מלבד מתנדבים שבאו מעצמם והעם בירך אותם. סוף סוף נבנתה החומה. ואחרי הרבה
שנים, יהודה המכבי כבש את כל הארץ ואת ירושלים.
גם בזמן מלחמת השחרור לא הצלחנו. ירושלים אינה עניין פשוט. לא מיד זוכים להגיע אליה.
בלילה לפני המבצע היותר מתוכנן לכבוש אותה, נהרג הגנרל מרקוס מכדור שנפלט על ידי חייל
,ריעה השבכנ ול .י"חלו ל"צא ,הנגה ,תואבצ שולש ויה רורחשה תמחלמבש רמא הירנ ברה .ונלש
כל אחד היה אומר ירושלים היא שלי. אין זה לרצון ה'. ירושלים לא נתחלקה לשבטים (מגילה כו,
.לארשי ללכל תכייש איה .(א
אך במלחמת ששת הימים, כל עם ישראל, צבא ההגנה לישראל, כאיש אחד בלב אחד, בגבורת
אריות דרך שער האריות, הבקיע וכבש. זה לרצונו של ריבונו של עולם.
לא מיד הגענו, אך ידענו שנגיע. כך הוא ביחס לדברים גדולים. ריבונו של עולם ציוה לאברהם
אבינו: "לך לך… אל הארץ אשר אראך" (בראשית יב, א), בלי לציין לו באיזה כיוון לשים פעמים.
לך, ותוך כדי הליכה יתברר לך הכיוון. וכן עקדת יצחק: "על אחד ההרים אשר אומר אליך"
(בראשית כב, א). לך, וכבר תגיע.
לפני כחמש מאות שנה התחלנו ללכת, וביחוד לפני כמאה שנה. איש לא ידע איך נגיע, אך הלכנו
וב"ה הגענו, ואנו ממשיכים ללכת. איננו יודעים איך נפתור את בעיות בעתיד, בעיות האויבים
שמסביבנו ושבתוך ארצנו, בעיות היהודים הרחוקים מתורה, והעולים הצריכים גיור, אך יודעים
אנחנו שאת כולן נפתור, העיקר הוא להמשיך ללכת.
זהו המובן של גאולה קמעה קמעה. מאז התחלתה הזעירה היא הולכת ומתעצמת. נכון שיש
גם נפילות ונסיגות, אך כך הוא סדר כל החיים שיש עליות וירידות. כך גידולו של ילד שבשנותיו
הראשונות היו כולו חמוד ומתוק, ופתאום הוא נעשה כולו שלילה, איך זו נסיגת נצח, אלא משבר
הסרבנות בגיל הרך, שעתיד לעבור. זאת דרכו לבנות עצמאות, ואין להבהל. אם נשכיל, הוא יצא
מזה עוד יותר מחוזק. מתינוק הוא יצא פעוט. ושוב יופיעו משברים נוספים. אדם אינו גדל דווקא
באורך קוי, אלא דרך עליות וירידות, והוא נבנה מן המשברים. וכן הוא הדבר לגבי העם. העיקר
.שאייתהל אל אוה
אחרי המעמד המופלא של מתן תורה, אירע מעשה העגל גם בהולדת העם היו הרבה סיבוכים.
הנורא. "עלובה כלה מתה בתוך חופתה". ובכל זאת יש המשך לתורה אחר כך. התגברנו, שבנו
בתשובה והמשכנו. לכל עם יש משברים, קל וחומר לעם גדול. אף לפני קום המדינה היו משברים
נוראים: האנגלים בגדו בהתחייבויותיהם, מנעו עלייה, שלחו מעפילים למחנות אסירים. במלחמת
העולם השניה, הנאצים תחת פקודתו של רומל, כמעט הגיעו לשערי ארץ ישראל ונעצרו בנס על
ידי האנגלים. ואז הענינים התחילו להתהפך לטובת בעלות הברית. בכל דבר יש עליו וירידות.
"דומה דודי לצבי" (שיר השירים ב, ט), מה צבי זה נכנסה ונגלה, אף המשיח נכסה ונגלה" (שיר
השירים רבה ב, כ). לא כל הזמן רואים אותו. ואחרי העלמו הוא מתפרץ ביתר עוז.
שמא תאמרו: אם הרכבת ממילא נוסעת קדימה, אז אנו מחוץ לחשבון. אדרבה, אנו בתוך
החשבון. ריבונו של עולם עושה ישועה על ידינו ומתוכנו. לא שאינו יכול לעשות בלעדנו, אלא
שכך רצונו. ככל שאנו רואים מה ריבונו של עולם עושה, כך אנו מזרזים את המהלך הגדול הזה.
.השעמב יוטיב ידיל האב איה אלא ,אמלעב היאר הניא הנומאה רואל היארהש יאדו
ריבונו של עולם מחזיר שכינה לציון – אנו עלינו לדעת את ה' ומתוך כך להידבק במידותיו:
שבים לציון. הוא יתברך בונה את הארץ – אנו בונים אחריו. הקדוש ברוך הוא איש מלחמה –
אנו מתגייסים לצה"ל. הוא בונה את ירושלים – אנו בונים את ירושלים. הוא מרחיב גבולות ארצנו
– אנו מרחיבים ישוב הארץ. אנו באים "לעזרת ה'". בנוסח הרגיל הוא "בעזרת ה'", כאילו אנו
עושים, וה' עוזר לנו. אך לא כן אומרת דבורה הנביאה: "לעזרת ה'" (שופטים ה, כג), ה' עושה
ואנחנו עוזרים.
באשר לשאלה מדוע ירושלים אינה מוזכרת בתורה, יש שהעלו השערה פנטסטית: היא כלל לא
היתה קיימת, אלא הופיעה אחר כך מתוך התפרצות הר געש. הרי אנו יושבים על השבר הסורי-
אפריקני. זה פירוש יפה ומבריק, אלא שאין סימן לכך שירושלים נולדה לפני כשלשת אלפים
שנה. סלעיה הם ישנים.
מכל מקום בעתיד תהיה רעידת אדמה בירושלים, כדברי הנביא: "ויצא ה' ונלחם בגוים ההם…
ועמדו רגליו ביום ההוא על הר הזיתים.. ונבקע הר הזיתים מחציו מזרחה וימה, גיא גדולה מאד
ומש חצי ההר צפונה וחציו נגבה… ונסתם כאשר נסתם מפני הרעש בימי עזריה" (זכריה יד, ג-ה).
מי שיש לו עיניים לראות ואזניים לשמוע, רואה שהאדמה רועדת בירושלים, שריבונו של עולם
מנער את הטורקים, את האנגלים הערבים. פסוקים אלה אינם חייבים להיות כפשוטם. גם יחזקאל
כותב: "ובקנאתי באש עברתי, אם לא ביום ההוא יראה רעש גדול על אדמת ישראל… ונהרסו
ההרים ונפלו המדרגות וכל חומה לארץ תפול" (יחזקאל לח, יט-כ). הכל מתמוטט.
יד אלקית אוחזת ומנענעת, הבקע מתרחב, והקץ המגולה מתרחב. צריך להחזיק חזק, מי שיחזיק
הכי חזק הוא שישאר בארץ ישראל ובירושלים. נראה מי יותר עקשן, מי יותר חזק, מי יודע להחזיק
מעמד, מי יחבק את האדמה באהבה. כל הזעזועים וכל התמורות לא יצליחו להזיז אותנו!
"למען ציון לא אחשה ולמען ירושלים לא אשקוט עד יצא כנוגה צדקה וישועתה כלפיד יבער: וראו
גוים צדקך וכל מלכים כבודך וקרא לך שם חדש אשר פי ה' יקבנו" (ישעיהו סב, א-ב).
|
