התפיסה הטריטוריאלית בכפר הערבי ובגאוגרפיה המקראית

השקומו – טרופמ רואית ,הליש לש המוקימ
"מכמש קדמת בית און" – האומנם?
היכן מגרון?
התפיסה ה"טריטוריאלית" של הפלאחים
גדרות אבן: סימני גבול?
"ריע" לש תיכ"נתה תועמשמה
טעם העיר הכנענית
תיאורים גיאוגרפיים – לא לערים אלא למאורעות
ארקמה לכב "תילאירוטירטה הסיפת"ה
ל"זח תונשרפב "הירוטירט"ה
דומלתה תפוקתב לילגה ידוהי – תרשקמה הילוחה

עיר, תחום עיר, גאוגרפיה מקראית:חתפמ תולימ


המאמר מסביר כי התפיסה הטריטוריאלית המקראית והמצויה בכפרים הערביים :ריצקת

כיום היא כי ישנה עיר מרכזית שעל שמה נקראים כפרים רבים באזור. על פי תפיסה זו מסביר
המחבר מספר תאורים מקראיים-גאוגרפיים במקרא.

תיאור גיאוגרפי מהמובהקים ומהמפורטים ביותר במקרא הוא ההפניה שבסוף ספר שופטים:

ודע כי כמו שהוא נסמן בסוף ספר שופטים כן הוא היום. שתחילה (בבואך משכם) תמצא על
ימינך לבונה וקורין לו לובן. תעלה עוד כאלף אמה ותמצא על שמאלך עין מים ושם שביל. תלך
בו למזרח נוטה לדרום כמו שעה ושם הוא שילה…

דברי התפעלות בנוסח זה, מבהירות התיאור המקראי ומהתאמתו למציאות ימינו, מפוזרים
לרוב בפרשנות המקרא החדשה ובספרי נוסעים וחוקרים. ואולם, לכשנבדוק ביושר את נתוני
.תורומח תוישוק יתש ינפב דומענ ,הזה רואיתה תאו חטשה

אם נניח שכביש ירושלים- שכם של ימינו עובר בקטע זה, פחות או יותר בתוואי המסילה
המקראית הקדומה, נמצא ששילה מרוחקת מדי מן הדרך (כ- 5ק"מ), וכן אינה מצויה "מנגב
ללבונה" אלא "ממזרח נוטה מעט לדרום", כדברי בעל כפתור ופרח. למעשה היא נמצאת כ- 5
קילומטרים ממזרח ללובן ורק כקילומטר ורבע דרומית לה. לפי דרך המקרא, ה"מעגל"
כיוונים, היה ראוי לומר ששילה היא "מזרחה השמש ללבונה".

ינידמ זכרמ התיה הליש ."אינת אלדב אינת הלות" בותכה :רתוי דוע הרומח היינשה הלאשה
ורוחני החל מימי יהושע ועד ימי שמואל הנביא. שילה מוזכרת במקרא 34פעמים, ועודנה
משמשת סמל בישראל בימי דוד (תהילים ע"ח) , ואף בימי ירמיהו (פרק ז' ופרק כ"ו) . לעומתה
אין לבונה ידועה בשום הקשר, ואינה נזכרת בכל המקרא אלא פעם אחת בלבד – בפסוק שלנו!
הייתכן שלבונה האנונימית תהיה הסימן לזיהוי שילה המפורסמת? הרי זה כאילו יאמר מישהו
בימינו, "ירושלים היא עיר מסוימת הנמצאת ממזרח לבית זית…".

הטענה, שתיאור זה נכתב על ידי עורך ספר שופטים לאחר שכבר חרבה שילה, אין בה כדי
ליישב את התמיהה, שכן עוד מאות בשנים המשיכה שילה להתקיים כיישוב מרכזי באופן
יחסי והוזכרה בהקשרים שונים (עיין, מלכים א', 14ירמיה מ"א, , )5ומעולם לא הורגש צורך
.המוקימ תא טרופמב ראתל

תיאור אחר שיש בו קושי דומה הוא הציון הגיאוגרפי של מחנה פלשתים בשמואל א', י"ג –

תיארקמה שמכמ – סמחמ

מכמש עיר ידועה בתקופת המקרא (מוזכרת 11פעמים) . הזכרות מאוחרות ושימור שמה .ג

באתרה עד ימינו מעידים על היותה מיושבת ברציפות מראשיתה ועד היום. בכל המקורות
המזכירים אותה לא הורגש צורך לפרט את מקומה. בית און, לעומת זאת, היא מקום יישוב
שהיה קיים רק במשך תקופה קצרה, והוא מוזכר כשם מקום עצמאי רק 4-5פעמים במקרא.
מה ראה הכתוב לזהות את מכמש דווקא כאן, ובמה זכתה בית און בת החלוף שיזהו על פיה
?שמכמ תא

מגרון מוזכרת במקרא פעמיים, בשמואל ובישעיהו.

בשמואל א' י"ד, " 2ושאול יושב בקצה הגבעה תחת הרמון אשר במגרון". מדובר בהיערכות
מחנה "ישראל מול מחנה פלשתים במלחמת מכמש. לפי המתואר בפסוקים שלפני- כן, היה
מחנה ישראל בגבע, מדרום לואדי צוינית (מעבר סנה ובוצץ) , בעוד שהפלשתים חנו מצפון
.שמכמב ,ידאול

מפסוק זה אפשר, לכאורה, להסיק שמגרון מצויה באיזור גבע, דרומית למכמש ולמעבר סנה
ובוצץ. אבל אם נעיין בתיאור מסע סנחריב בישעיה (סוף פרק י'), נגיע למסקנה שונה. תיאור
המסע מלווה בפירוט מדוקדק של המקומות השוכנים לאורך דרך מזרח-בנימין, והוא נותן לנו
את סדר המקומות מצפון לדרום:

המפתח לפתרון שאלות אלו ואחרות מסור, לדעתי, בידי הפלאחים הערביים! יחד עם אורחות
חיים, צורות מגורים ושיטות חקלאיות שמימי קדם, נשתמרה אצלם גם התפיסה הגיאוגרפית
הקדומה של ארץ-ישראל. אפתח בדוגמה: עפרה המתחדשת הוקמה בסמוך לכפר עין יברוד,
והיא גובלת כדי עשרות מטרים בבתיו הקיצוניים. ממרכזו הישן היא מרוחקת כ- 1200
מטרים. מצפון לעפרה, במרחק העולה על שלושה קילומטרים, נמצא גוש הבתים הישנים של
הכפר סלואד. והנה, כל כפרי מן הכפרים בהר ביתאל מגדיר את מקומה של עפרה, "פי סלואד"
.דאולסב =

תחילה, לפני שתפשתי את העניין לאשורו, ניסיתי "לתקן" – "על- יד עין יברוד". איש שיחי
מסכים ומפטיר: "בסלואד, על- יד עין יברוד".

כשמצטרפים לדוגמא זו מקרים רבים אחרים, מסתבר לך שאצל אנשי הכפרים העתיקים כל
חבל הארץ שהם יושבים בו מחולק "טריטוריות" של כפרים. משמעותן של טריטוריות אלו
עולה לאין ערוך על משמעות של טאבו וספרי אחוזה.

אלה הן מעין נחלות ששייכות לכפר יותר מאשר לבעלים מסוימים, והדבר ידוע ומוסכם על כל
אנשי האיזור. אין הנחלות הללו מסודרות בדיוק בעיגול מסביב לכפר, פעמים שהן מגיעות
למרחק גדול ממנו ופעמים שלא. אף כמות האדמות של כל כפר אינה בהכרח קשורה לגודל
.ונתפוקתב רפכה

מה גילם של קשרים אלו שבין קרקעות לכפרים, קשה לדעת אל נכון. בוודאי אין הדברים
אחידים ותהפוכות הארץ ואוכלוסייתה, החורבות שנושבו והיישובים שנעזבו, מסבכים את
העניין ואינם מאפשרים קביעות חד- משמעיות. יש צורך במחקר מיוחד על נושא זה.

בעדות אילמת ומרשימה, על חלוקת הטריטוריות בימי קדם, פוגש כל מטייל באזורים
ההרריים המיושבים של הארץ. הכוונה היא לגדרות האבן הארוכות הנמשכות לעתים לאורך
קילומטרים אחדים – ולאו- דווקא בשטחים שהיו מעובדים אי פעם.

אם האיזור הוא בעל רצף יישובי עד ימינו, אפשר שגדר אבן כזאת תשמש עד היום קו גבול.
במקרים אחרים לא יוכלו הפלאחים לעזור לנו ונצטרך לשער עצמנו, על פי נתונים
ארכיאולוגיים, היסטוריים וגיאוגרפיים אילו טריטוריות חלקה הגדר.

מצוידים במידע זה נוכל לשוב אל המקרא. ממקומות רבים במקרא, ומידיעות חיצוניות, אנו
למדים שהאזורים המיושבים בארץ- ישראל היו משובצים 'ערים' שהמרחק ביניהן הוא, בדרך
כלל, קילומטרים ספורים. תפוצת הערים הללו היתה מקבילה לתפוצת הכפרים הערביים של
ימינו, באזורים השמורים של הארץ, ולרוב קצת יותר צפופה. קיימת אפילו חפיפה – מרבית
הכפרים של היום יושבים באתר העיר הקדומה או בסמוך לו.

הערים הללו, להוציא ערי ממלכה מרכזיות, לא היו גדולות ביותר ולא שימשו בתפקיד של עיר
במובנן המודרני – או אפילו במובן ההלניסטי-רומי של המלה. למעשה, היו אלה כפרים
מוקפים חומה, שתושביהם עסקו בחקלאות. בשטח שסביב כל עיר היו פזורים כפרים
קטנטנים, למעשה קבוצות של בתים אחדים, שבהם ישבו אנשים המתייחסים על העיר
ושייכים אליה. כפרים אלה קרויים במקרא, בדרך כלל, 'חצרים'. הצמידות לנחלת אבות,
וחשיבות השייכות לעיר, היו היסוד לחיי אדם ומשפחה בחברה הקדומה. מאורעות מסוג
פרשת סדום (בראשית י"ט) , פרשת פילגש בגבעה (שופטים י"ט) וכרם נבות היזרעאלי (מלכים
א' כ"א) , מלמדים אותנו עד היכן יכלה להגיע – לטוב או לרע – הדבקות בערכים אלו, ושלושים
ושש הפעמים שבהם חוזרת התורה על האזהרה שלא לעשוק את הגר מעידות שהיה זה תחום
פרוץ ובעייתי. על רקע זה, טבעית תרבות חשיבה המחלקת את כל הארץ לנחלות סביב ערים.

הכפר הערבי המסורתי כבר אינו עיר כנענית קדומה, אבל ניתן לומר שיותר ממשהו מאופיה
הוטבע בו . זר הנקלע לכפר מסורתי היום, חש משהו מטעם הכניסה לעיר כנענית. תמיד
לש אישב ,לודג "קסע"ב ותוא חראיש ימ אצמייש וא – תויבטק תויורשפא יתש וינפב תודמוע
תשומת- לב וטרחה שאין דומה להן בתרבות המערבית, או שלא תינתן לו 'חסות' זו, ויהיה
נתון להתגרות של אספסוף. ערכים כמו כבוד לזקנים, לאדמה ולאילן עתיק, הם מושגים
הקיימים בכפר הערבי עד היום. לא ייפלא, איפוא, שגם אותה תפיסה גיאוגרפית עתיקה
המשיכה להתקיים בכפרים עד ימינו.

אם נבחן את התיאורים הגיאוגרפיים שבמקרא, נמצא כי לעולם אין המקרא רואה צורך
לתאר את מקומה של עיר קיימת וידועה. תיאור גיאוגרפי של עיר יבוא רק אם מדובר בעיר
שכבר חרבה, ומקומה אינו ידוע לרבים, כגון "העי אשר עם בית און מקדם לביתאל" (יהושע ז'
, )2או אם מדובר בשם מקום המופיע במקומות אחדים ויש צורך להבדילו מאחרים, כמו –
"הגלגל אשר נוכח למעלה אדומים" (יהושע ז' .)2בכל מקרה אחר מניח הכתוב שקוראיו יידעו
.המוקמ תא וריכיו ,תרבודמה ריעה תא תוהזל

התיאורים הגיאוגרפיים הקיימים במקרא, באים בדרך כלל לתאר את מקום התרחשותו של
ארוע מסוים, או את מקומו של מחנה נייד וכד'.

על רקע זה נפתרות מאליהן השאלות שהצגנו בתחילת דברינו. לא את שילה העיר בא הכתוב
לתאר, אלא את מקום "חג ה' בשילו". חג ה' שבשילה – היינו, בשטח שילה – התקיים כ- 5
קילומטרים מערבית לשילה העיר, בכרמים הסמוכים ל"מסילה העולה מביתאל שכמה"
ממזרח, ומדרום ללבונה, היא לובאן של ימינו. מסתבר שהכוונה היא לחלק הדרומי- מזרחי
של עמק לבונה, סמוך לח'אן לובאן.

"…בשילה… ומנגב ללבונה…" – העמק מדרום ללובן

כאלף שנה מאוחר יותר נודעה רמה זו בשדות החיטה שבה, שעליהם שנינו במשנה "מכמס
אלפא לסולת" (מנחות ט') . על רמה רחבה זו אומר הכתוב "ויחנו במכמש קדמת בית און".

אף באשר למגרון הדבר פשוט. מקומה של מגרון הוא, כנראה, צפונית לואדי צוינית, כנראה
בתל מרים אולם שטחיה של מגרון השתרעו גם מעבר לנחל, בסמוך לגבע, שם ישב שאול תחת
עץ רימונים גדול.

בראייה החדשה שרכשנו, אנו מגלים לפתע שכל המקרא מלא בהתבטאויות המתבארות רק
לאור התפיסה הזאת. למשל, בני יעקב הרועים את צאן אביהם "רועים בשכם". משם הם
הולכים "דותינה". "וילך יוסף אחר אחיו וימצאם בדותן" (בראשית ל"ז, י"ז).

ירמיהו קונה את שדה חנמאל "אשר בענתות" (ירמיה ל"ב, ט'). גם כאן הכוונה היא, בוודאי,
.ריעה תודשל

והרי מקום שבו מודיע המקרא עצמו את כוונתו:

כך עולה גם מן הכתוב בפרשת שמשון, "ותחל רוח ה' לפעמו במחנה- דן בין צרעה ובין
אשתאול" (שופטים י"ג, .)25את צרעה אנו מזהים בוודאות גמורה בתל צרעה, המצוי 11
קילומטר מערבה לקרית יערים. לגבי אשתאול הקדומה יש אפשרויות אחדות, ועל כל פנים
ברור שאינה רחוקה מצרעה. חשיבותה ומרכזיותה של קרית יערים גרמו, כנראה, לכך שאיזור,
המרוחק ממנה עד כדי כך, עדיין נחשב שייך אליה.

"'ה אבצ רש" תשרפ איה ארקמב "תילאירוטירטה הסיפתה" תשחמהל רתויב הפי המגוד
ביהושע, סוף פרק ה'.

הם מקשים: "וכי ביריחו היה? כתוב ויריחו סוגרת ומסוגרת ואת אמר הכין? אלא -'בעיבורה
היה'" (הציטוט על פי סגנון הירושלמי). "עיבורה של עיר" הוא שבעים אמה הסמוכות לה.
מבחינת פרטי הפרשה שבמקרא אין זה פשט. זה הוא דרש שמטרתו, כבמקרים רבים אחרים,
למצוא סמך מן הכתוב להלכה שבמשנה ("הנודר – הנאה – מן העיר מותר ליכנס לתחומה
ואסור ליכנס לעיבורה") לפי פשוטם של דברים, לא יכול היה יהושע להיות מתחת לחומת עיר
.העש התואב ביואה

מקום חנייתו אף ידוע לנו בפירוש מן הפרק הקודם: "ויחנו בגלגל בקצה מזרח יריחו" (ד' ,)19
ומקום זה הוא הקרוי כאן "ביריחו". לענייננו, בדברי התלמוד כאן, חשובה התפיסה העקרונית
שהשם "יריחו" אינו מתיחס רק לעיר עצמה, אלא גם למה שמחוצה לה.

ראינו, אם כן, פרשנות מדרשית הקרובה ברוחה לכיוון שנקטנו במאמר זה. ואולם, מעבר
לפרשנות שבפסוקים, יש לדעתי חשיבות רבה במיוחד דווקא לקטע ההמשך שבאותה סוגיית
.ימלשורי

בקטע זה מקשה האמורא ר' מנא מכח משנתנו האומרת ש"עיבורה של עיר" (שבעים אמה)
נכלל בעיר לעניין נדרים, ואילו "תחומה של העיר" (אלפיים אמה) אינו נכלל, על דברי האומר
"הילכו בנדרים אחר לשון בני אדם". אילו לשון בני אדם היתה הקובעת, טוען ר' מנא, היה גם
תחום העיר צריך להיחשב כחלק ממנה, שהרי, "כלום אין אדם הרואה את חברו בתחום
"?ויתיאר הירבטב" ,רמול ליגר (הירביט ימחב :וא) הירביט

ערכו של קטע זה רב ביותר לנושא שלנו. עד כה הראינו שאותה תפיסה גיאוגרפית הנחתה, הן
את אבותינו בתקופת המקרא, והן את יושבי הכפר הערבי במאות האחרונות. ואולם, בין שתי
התקופות הללו חוצצות אלפי שנים.