שמות קדמונים ומשמעותם – פרק מחיי ירושלים בימי הבית השני

שמות אנשים מהווים מקור היסטורי להבנת ההשפעות על החברה. :ריצקת

שמות פרטיים, שמות כמקור היסטורי. :חתפמ תולימ

מקור נוסף – מיוחד במינו – לידיעת התקופה, אשר עליו אני רוצה ליחד כאן את הדבור, הוא
אוצר השמות של אנשים ונשים. השם ניתן לילד בימים הראשונים לימי חייו. יש זמנים, שבהם
אין ההורים מיחסים חשיבות מיוחדת לעניין זה, הם קוראים שם לילד ככל העולה על רוחם: שם
שצלצולו יפה, שם נהוג, החביב על בני הדור וכיוצא באלה. זה מנהגם של הבריות בימי שקט
ושלוה, כשאין מאורעות חשובים בחיי הכלל והפרט, ואין שאיפות גדולות בחיי האומה. קוראים
לילד על שם זקנו או על שמו של אחד הקרובים, והעיקר, לציין את הילד, כדי שיוכלו להבדילו
משאר הילדים או משאר בני המשפחה. – לא כן הדבר בתקופות גורליות, כשהפרט מרגיש כי
הוא חלק של האומה, ויש לו חלק ביצירת תולדות העם. בדורות כגון אלה רוצים האב והאם
שלבנם ולבתם יהיה גם כן חלק בחיי האומה, בבנין הארץ, בהתפתחותו הרוחנית והמוסרית
של העם כולו. מובן שבימים כאלה רוצים ההורים לתת ביטוי לרגשותיהם ולשאיפותיהם מיד
בימיו הראשונים של הילד והריהם מבקשים שם מתאים לרחשי לבבם.

והנה דוגמא פשוטה מן ההווה. אחרי מותו של מיסד התנועה הציונית, תיאודור הרצל ז"ל, ניתן
לכמה ילדים בתפוצות הגולה השם הרצל (ולא תיאודור, מפני שזה לא די אופייני, והלא בשם
זה כינו גם לפנים כמה ילדים בישראל); אחרי מותו של לורד בלפור נכנס השם בלפוריה לתוך
משפחות ישראל ואפילו בקרב עדות המזרח שבירושלים. מאז התחילה התנועה הציונית
להתגשם בארצנו אנו שומעים שמות כמו: ציונה, אביבה, תקוה, גאולה, רוחמה, מנחם, עודד,
עודדה, זיוה, נירה, דרורה. שמות אלה לא היו עולים על דעתם של בני הדור הקודם, – הם
באמת פרי הזמנים ההיסטוריים האלה, שאנו חיים בהם, וכל אחד מהם מגלה משהו מטיבה
של התקופה שאנו חיים בה, ולעתיד לבוא יהיו שמות אלה מקור לחקירת ההיסטוריון היהודי
ממש כמו דוקומנט שנכתב לשם היסטוריה.

כן היה הדבר גם בימי אבותינו בתקופה הארוכה ורבת המאורעות של הבית השני. נוכל לומר,
שאולי לא היתה אז בחיי ישראל אף שנה אחת, שלא הביאה בכנפיה מאורעות מכריעים בחיי
עמנו. הנה, בשנה הראשונה, בשנת 538הכרזת כורש מלך פרס לעלייה לארץ ישראל והרשיון
לבנות שם את בית המקדש; אחר כך: המלחמות באויבי קהל הגולה, שרצו לעכב את הבניין,
ואחר גמר הבניין עלייתם של עזרא ונחמיה, המשתדלים להעמיד את חוק התורה על תלו; אחר
כך: פעולותיהם של אנשי כנסת הגדולה, מעשי הסופרים, הפצת ידיעת התורה, יסוד בתי
מדרשות ובתי ספר בכל הארץ ובפרט בירושלים. ועוד מעט מאורעות מדיניים: מופיעים שוב
שליטים חדשים ואתם תנועות תרבותיות והשפעות דתיות חדשות: מיון, ממצרים, מסוריה;
התקוממות החשמונאים ובעלי בריתם שלבם שלם עם תורת ה' ועם ישראל; לאחר מכן חיים
עצמאיים לאומיים משך כמאה שנה (ימי מלכי החשמונאים) ושוב מלחמות פנימיות והכנעה
לעם השולט בכיפה, לרומים – עד שבא הסוף, הטרגדיה הלאומית והדתית – החורבן.

כל שש מאות השנים האלה אינן אלא מערכות של אותה הדרמה הגרנדיוזית האחת: תולדות
ישראל בתקופת בית שני, ומקום המחזה בעיקר: ירושלים. עלינו לחפש את רשמי המעשים
הגדולים האלה בכל תופעות החיים, ואפילו בתופעה הפעוטה של קריאת שם לילדי ישראל
באותם הימים ובקביעת שמות לאישי העם.

מאורע מכריע בתולדות עמנו בתקופה העתיקה היא גלות בבל. חלק חשוב של העם הגלה שמה,
אבל הגולים הוליכו אתם בלבם גם את התקווה לשוב לארצם. זכר לדבר השם "אסר" (דה"א ג'
)17שנקרא לבנו של אחד המלכים האחרונים ביהודה ובירושלים, השם מעיד שהילד ההוא נולד
בהיות אביו "אסיר" בארץ האויב. אולם בין בני אותה המשפחה נקרא אחד בשם הנפלא "יושב
חסד" (שם כ'), כלומר: ישראל יושב בחסד אלקים אל ארצו. שמו של הנשיא בירושלים אחרי
העליה מבבל הוא "זרובבל", שפירושו: "זרוי בבבל" – ישראל נפוץ והוגלה לבבל – הרי שמו של
כהן הגדול שעומד על ידו יהושע או ישוע, מזכיר את ישועת ה' המשיב את ישראל אל ארצו. אלה
הן דוגמאות מעטות מהרבה, וכבר ציין תופעה זאת הראשון בין חוקרי ישראל, שהקדיש תשומת
לב למחקר השמות, הוא צונץ. אף שמותיהם של עזרא (=עזרה) ונחמיה, מביעים את הביטחון
בעזרת ה' ובנחמת ציון. הדוגמאות הללו דיין ללמדנו כי החיים בירושלים היו מלאי תקוות
להתחדשות האומה והארץ באותן השנים. ואף על פי שרבו בשנים ההן גם לבטים קשים
ומלחמות מדיניות בשונאי ציון ובאויבי הבנין – ממש כמו בימינו.

מובן מאליו, שגם החיים הזרים שבגולה טבעו את חותמם על החיים הפנימיים, ולהשתוממותנו
אנו קוראים ברשימת העולים הראשונים מבבל לירושלים ולשאר ערי המדינה שמות זרים שאין
להם ולא כלום עם החיים המתחדשים. אותם שמות זרים ומוזרים מצלצלים באזנינו כעין שמות
יבש יכ ,שרדמה ימכח ורמא רבכו ,(53-52 'ב ארזע) המודכו "קובקב" ,"תולצב" לשמל ,געל
בבל שמותיהם מגונים אף על פי שמעשיהם יפים היו.

נראה, כי באותם הימים התחיל המנהג של נתינת כינויים, שמות שנתנו לאנשים או למשפחות.
כנראה היה מנהג זה פרי השפעה זרה מן החוץ. מכל מקום זו תופעה מעניינת שאפשר לעקוב
אחריה משך כל ימי בית שני, והיא מגלה כמה קוים מעניינים בחיי תושבי ירושלים, כפי שנראה
עוד בהמשך דברינו.

אולם מן הראוי לעמוד תחילה על עניין חשוב בחיי אבותינו בימים ההם. אין לך דבר גדול ונכבד
בחיי עם עתיק וקדוש כישראל מעניין היחס: כל אחד ואחד רצה להוכיח על ידי דוקומנטים או
עדים, שלא נתערב באומות העולם עובדי עבודה זרה בגלות ומכל שכן אחרי שובו אל אדמתו.
אנו יודעים, שלא כל המשפחות שמרו טהרתן. ידועים האמצעים הקשים שבהם השתמשו עזרא
ונחמיה, בכדי לטהר את משפחות ישראל מתערובת זרה. לעומת אלה היו כמובן מכובדים
וחשובים בתי האבות, שיכלו להגיד את יחסם ויכלו אף להוכיח שאבותיהם היו גדולי האומה
בישראל. ומשפחות כאלה היו כמה בירושלים: היו שהוכיחו כי הם מתייחסים על בית דוד המלך,
או על בני יונדב בן רכב הקנאי הגדול הלוחם בעבודת האלילים בימי המלכים. היו משפחות בימי
החשמונאים, שהוכיחו שהם מצאצאי אנשים שסכנו בנפשם בימי רדיפות הסוריים והביאו את
קרבן העצים והבכורים לבית המקדש שבירושלים (ועל שם זה קראו אותם בשם "בני גונבי עלי"
ו"בני קוצעי קציעות": משנת תענית ד' ה'). אנו מכירים איש שידע את יחסי משפחתו עד
ה"אפרתים" הידועים לנו מימי השופטים ודוד המלך, וכן הוכיחו משפחות גדולות בירושלים
במגלות היחס שלהן, שהן מקרובי בני דוד, מאבנר בן נר, מאסף המשורר, מנחמיה התרשתא,
הדוגמא הבולטת ביותר לעניין זה דברי יוסף בן מתתיה הכהן, שחי בירושלים. הוא כתוב
:ולש היפרגויבוטואב

אפשר להבין היטב את התפארות הזאת ואף להעריך את חשיבות היחס, אבל יש לראות גם
את הסכנה הכרוכה בדבר: הידור היחס עלול לההפך להתפארות ריקה ולהתנשאות על שאר
בני הדור, שאינם צאצאי אבות כל כך מפוארים! באמת כן היה הדבר, ואמנם עוררה התפארות
זאת גם שנאה ולעג בין שאר שדרות העם. חבורת גדולי היחס האלה בירושלים היו נקראים
בשם הכולל "יקירי ירושלים" – ביניהם כמובן גם "נשים יקרות" – והנה העם, שלא יכול לסבול
את התנשאותם, שנה את שמם וקראם בשנוי אות קטנה במקום "יקירי" – "יהירי ירושלים",
"מתפארין, גנדרני ירושלים".

על יד גדולי היחס מופיעים בעיר הקודש גם גדולי הפקידות: משפחות שלהן יד ושם בעבודת
המלך ובעבודת בית המקדש. על הללו שבבית המקדש יודעים אנו דברים מעניינים: משפחה
גדולה של אומנים עושי הקטורת הובאה מאלכסנדריה שבמצרים, ואלה לא רצו ללמד לאחרים את
פטום הקטרת ואף דרשו משכורת גדולה מאד בעד הסוד המקצועי שהיה בידם, ולכן הזכירו אותם
לגנאי. בני משפחה אחרת לא רצו ללמד אחרים על מעשה לחם הפנים – ופי העם מצא בשבילה
מיד את השם המתאים: "בית גרמו", כלומר, "בית עץ המערוך", העץ אשר בו עורכים וגוללים את
העיסה. סופר מפורסם לא רצה ללמד על מעשה הכתב (אולי כתב של זהב ובצבעים שונים) וקראו
אותו "בן קמצר", כלומר, "הקמצן", שאינו מוסר את תורתו לאחרים (משנת יומא סוף פרק ג'). לא
כן מורי העם האמתיים שדרשו תמיד "והעמידו תלמידים הרבה" (משנת אבות א' א').

שמות יוניים, ובעיקר לא ממין זה, אלא שמות פרטיים-אישיים רגילים עד מאד בירושלים החל
מתקופת אלכסנדר. הדוגמא הבולטת והמפתיעה ביותר, היא שאחד מחכמי המשנה הראשונים,
וחיגשה אל הארנה יפכ .('ג 'א תובא תנשמ) וכוס שיא סונגיטנא היה ,תובא תלחתב רכזנ ומשש
על טהרת השמות, ולא רק מהספרות של אותה התקופה, אלא גם מכתובות ארונות-קברים
("הגלוסקמאות") אפשר לצרף רשימה ארוכה ומגוונת מאד של שמות יוניים.

התשועה אמנם היתה זמנית, ועוד לפני בואם של הרומיים ארצה ישראל, נתפוררה האומה
לחלקים על ידי הריב הפנימי, על ידי ריב הפרושים והצדוקים. רוב מנינו של העם עמד לימין
הפרושים. רוב העם הבין את הסכנה הכרוכה בפעולותיהם של המבטלים את "מסורת האבות",
אבל ראו סכנה גם בפעולותיהם של אותם הפרושים, שעשו את מעשיהם לשם מראה עינים ולא
מלב טהור. לכן לא נמנע העם מלגנות פרושים "צבועים" כאלה בשמות של לעג. אחדים מהם
ידועים לנו: את האחד קראו למשל על שם צעקנותו בשם "בן פועירה" – איש שפוער את פיו בלי
חוק ומחרחר ריב בין אחים. אבל נראה נא אנשים גם ממין אחר בתוך העם!

טיפוס חדש הופיע עוד לפני החשמונאים בירושלים: מורי החכמה בישראל, לא אותם תלמידי
חכמים שלמדו רק את תורת ישראל המסורה בכתב ובעל פה אלא גם חכמה אחרת, חכמת
החיים, כעין פילוסופיה עממית. האיש הידוע ביותר ממין זה הוא ישוע בן סירא מירושלים. ספרו
נשאר בידינו, אבל ספרו של חברו "בן לענה" אבד מתוך היהודים, ורק שמו ידוע ממקום אחד
שבתלמוד הירושלמי. שמו של הסופר הזה מעניין, כי "בן לענה" פירושו: איש המדבר דברים
מרים כלענה, בודאי היתה זאת תכונת משליו ומאמריו החריפים והקצרים.

מובן שלא רק לגנאי השתמשו בכנויים. העם כנה גם את האנשים שהיו חביבים עליו בשמות
קצרים. יש שאת אב בית הדין רבן יוחנן בן זכאי קראו בקצור רק "בן זכאי". לוי אחד, נאה ובעל
קומה שהיה ממונה על הדוכן על שירתם של אחיו הלויים (משנת תמיד ז' ג'), נקרא בקצור "בן
ארזא" (כלומר "בחור כארזים"); אחר נקרא על שם תפיליו היפות בשם "בן טוטפת", ופקיד אחד
שעליו היה לקרא בבקר בבקר בקריאת התרנגול את הכהנים לעבודה נקרא בקצור "בן גבר"
(משנת שקלים ה' א'). בכל הכנויים האלה מתבטאים החיים העממיים הטבעיים של העם שכל
תופעות חייו החשובים עניין הם לו.

בתקופות הקודמות מתערבים לתוך הנומנקלטורה העברית שמות ארמיים (בתקופת פרס ובבל)
ויוניים. וכפי ששמענו בהופעת רומי על אדמת ישראל מופיעים גם השמות הרומיים, הלטיניים,
וכמובן בעיקר באותם החוגים שהיו קרובים למלכות. הדוגמא הבולטת ביותר הוא השם אגריפס
במשפחת הורדוס, שהיה מלך ביהודה בחסדי רומי. שנים מבני בניו שנקראו בשם אגריפס, עוד
נוחלים צל של מלכות אחריו.

המנהג הרומי השפיע גם בכוון אחר. ברומי היה מנהג לתת כנויים לילדים על פי סדר מספרם
ולפי זמן לידתם בתוך המשפחה. אנו מכירים שם אנשים בעלי הכנויים: השני, החמישי, הששי,
השמיני. ואותו המנהג אנו מוצאים גם בארץ ישראל ובירושלים. כן נקרא הכהן הגדול יהושע בן
"גמלא", פירושו הבן השלישי (גמל); אחד מתלמידי הלל היה "בר הא-הא", כפי הנראה על האות
החמישית שבא"ב ה"א; ומי שהיה בכור לאמו, קראו אותו בשם "בן פטורי", כלומר "פטר רחם
אמו", או "בן בוכרי". כך משפיעים מבלי משים, אף מנהגי העם השליט, השנוא על חיי העם.

ועוד מעט והשמות מגלים לפנינו גם צדדים אחרים של השפעת השלטון על חיי כל האומה. יוספוס
מספר למשל על איש ששמו אלעזר בן Dinaiosגיבור מפורסם בסוף ימי הבית שהתהלך עם גדודו
בארץ ועשה שמות בין הרומיים, עד שתפשוהו ושלחוהו לרומי לדון אותו למיתה. גם חז"ל מספרים
כי אחד האנשים שדחקו את הקץ ונכשלו, נקרא בשם "בן דינאי". אין ספק שאין זה שמו של אביו,
אלא בני דורו, אנשי ירושלים כינוהו "בן דינאי", על שם שהועמד לדין הרומיים ונענש על מרדו.

המעשה הזה מקרב אותנו כבר לימי המלחמה הגדולה והאחרונה בירושלים. נוראה היתה
ההתנגשות וההתאבקות בין העם הגדול והתקיף ביותר ובין הקטן שבין האומות. אבל העם הקטן
הזה הראה גבורה אשר לא שערוה, ומובן שהעם היה זוכר ומספר מעשי גבורה אלה. כמה כנויים
קצרים הם ודאי זכר לאותם המעשים. כך ספרו על מעשה גבורתו של איש שזרק אבוקות של זפת
על גדודי רומי וכנוהו בקצור בשם "בן אבוקה".

בין חיילי ישראל היו גם גרים שנספחו אל בית יעקב. המפורסם שביניהם היה הגבור שמעון "בר
גיורא" "בן הגר", כלומר גר צדק בישראל. ורבים היו הגרים בארץ ישראל ובפרט בירושלים.

רבים השמות והכנויים העשויים ללמדנו צדדים שונים של החיים בירושלים באותם הדורות. ומה
שהזכרנו עד כה אינם אלא דוגמאות מעטות מהרבה. ובסיום הדברים נעמוד עוד על השפעת
שמה של "ירושלים" עצמה על חיי ישראל אחרי שנחרבה העיר ויושביה גלו ממנה.

כמאה וחמישים שנה אחרי החורבן שומעים אנו על "אנשי ירושלים" במחיצת רבי יהודה הנשיא
בגליל, בעיקר בצפורי. חוקר אחד נחפז להסיק, שמכאן ראיה, שלמרות חורבן ירושלים בימי
ידוהיב בושיה לדח אל סונירדה ימיב תילילא ריעל שדוקה ריע לש התכיפה תורמלו ,סוטיט
.םילשוריב

לפי האמת, אין שום יסוד לדבר זה. פשר הכינויים האמורים הוא, כי כל אחד מישראל שמר בגאון
זיכרונות משפחתו שהיו קשורים בירושלים ורצה להבליט ולהביע את התקשרותו ואת יחסו על
העיר הקדושה. אחד מאחרוני התנאים, מחכמי אושא בגליל, נקרא בשם רבי אחא "שר הבירה"
(כתובות כב.) אין ספק שהוא ירש תואר זה מאבותיו שכיהנו לפנים בתפקיד נכבד בירושלם. "שר
-כ הנוממ ותוא לש ואצאצ הנהו .(הריבה=) שדקמה רצבמ לע הנוממה לש וראת אוה "הריבה
170שנה אחרי חורבן הבירה שוקד עוד בגאון על אותו תואר רם שירש מאבותיו. אנשים שאבות
אבותיהם היו יושבי ירושלים, היו מכנים עצמם במשך דורות בשם "אנשי ירושלים", ויש שנתחברו
לחבורה חשובה וגדולה שעסקה בתורה, בתפילה ובמלאכה כדוגמת "החבורות" של אבותיהם
בעשרות השנים האחרונות של ימי הבית בירושלים. אותן חבורות בירושלים לקחו חלק פעיל
מאוד בחיי הצבור והיו מכנים את עצמם על שם תפקידם בשם "חבורה קדושה של ירושלים".

ככה השפיעו על העם החיים של ירושלים גם אחרי חורבנה. אין פלא, אפוא, שבמשך כל הדורות
עמדה ירושלים במרכז התעניינות עמנו, עד שנעשתה העיר היחידה הזאת כעין סמל של כל
הארץ כולה ("לשנה הבאה בירושלים" אמרנו תמיד במקום "בא"י").