הישוב החסידי בירושלים בראשיתו

חסידים, פרושים, היסטוריה יהודית, ירושלים, חסידות
:סקדניא

רבי יעקב יוסף מפולנאה, בעל "תולדות יעקב יוסף", מפרט את שלושת סוגי הגלות שישראל
נתונים בהם: גלות השכינה, גלות הנשמה, וגלות הגשמי "שגלו מאדמת ישראל תחת שליטת
ארץ העמים", שכן "מגלות הנשמה והשכינה נמשך הגלות ממש בין האומות" ורק לאחר
"תיקון הנשמה, דהיינו שתשוב הנשמה למקומה, ואזי ישובו אובי הבושתב ורזחיש
ואמנם שקדו ראשוני החסידות להחיש בתפילתם הגשמית למקומן, לירושלים ממש," תולגמ

ובמעשיהם, את קירוב גאולת ישראל.

ירושלים, שהיא בבחינת טבורו של עולם, משמשת מרכז רוחני להשפעת תורה ויראה לעולם
כולו, וכשם שהלב הוא מרכז החיים של האדם, כך ירושלים היא מרכז חייו ותקותו של העם
היהודי, הנושא אליה את עיניו בכל עת ובכל שעה. העלאת זכרה של ירושלים, משמשת אפוא
בבחינת הבעה בפועל של הציפיה לגאולה, ויש בכך גם משום סמל לחיזוק האמונה והתקווה,
כדבריו של רבי אלעזר הלוי מטרניגראד בעל "נועם מגדים", המפרש בספרו "אמרות טהורות"
על תהלים (קל"ז):

מקום מרכזי נתיחד אפוא בתורת החסידות לירושלים עיר הקודש והמקדש, שעיני ישראל
נשואות אליה בשעת תפילתם, ומכל מקום שהם נמצאים בו הם פונים אל המקום אשר ה'
:(יעסמ) "המלש תראפת" ורפסב קסמודרמ המלש יבר ירבדכו ,תוצראה לכמ וב רחב

רבי נחמן מברסלב, שעלה לא"י בשנת תקנ"ח, התכוין לרדת ליפו כדי שיוכל לעלות לירושלים,
אך בתקופה ההיא נסגר נמל יפו בגלל מלחמותיו של נפוליאון, הוא הופנה לחיפה ולא הגיע
.םילשוריל

גם כאשר הגיעה לארץ השיירה המאורגנת הראשונה של החסידים לא"י, מתלמידי המגיד רבי
בער ממעזריטש, קבעו את מושבם בצפת ובטבריה, ולא בירושלים. בראש השיירה עמד רבי
מנדלי מויטבפסק, שהיה מרבה להעלות את זכר ירושלים. בסיומו של אותו מכתב מפורסם
"יהא שלמא רבא", שבו הוא מזכיר את דביקותו בבעש"ט "היה היה דבר השם ביד הבעל
שם טוב וכו'", הוא משנה ממטבע המקובלת "ובא לציון גואל" ומסיים "ובא לציון גואל
ולירושלים", אך רבי מנדלי ואתו מרבית בני השיירה התישבו בצפת ואחר כך עברו לטבריה.
שתי ערי הגליל הפכו אמנם למטרפולין של החסידות בארץ ישראל, אך הישוב בירושלים הלך
והצטמצם יותר ויותר.

רבי פנחס מקוריץ היה אומר כי "ציון הוא הלב לכל העולם שממנה יונקים את השפע", והוא
לא הסתפק בציון "זכר לחורבן", כנגד הדלת כדין וכהלכה, אלא ציווה לגרד את הטיח מעל
הקיר עד היראות האבנים, זכר לחורבן ממש. כשם שהיה נאה דורש כך היה נאה מקיים,
ובאחרית ימיו, בשנת תקנ"א, יצא רבי פנחס מביתו, ועזב את עירו בדרכו לארץ "שם פעמיו
לדרך הקדש, הלוך ונסוע שואף זורח לעיר ירושלים", אך הוא לא הגיע לשם ונפטר בדרכו,
בעיר שפיטיבקא ושם מנוחתו כבוד.

אפשר להסביר את נהירת העולים החסידים לצפת ולטבריה, בגלל קרבתן הגיאוגרפית של ערים
אלו לעכו עיר החוף, שהיתה בימים ההם עיר מסחר חשובה, ובה ישבו הקונסולים של המדינות
האירופאיות ובזכות הקפיטולציות הגבירו את הרגשת הבטחון בלב אזרחיהם היהודים
.לילגה ירעב ובשיתהש

תלמידו הנאמן רבי נתן מברסלב מסביר את הליכות רבו בספר "חיי מוהרן" כי "מיד תיכף
כשהלך ד' אמות בארץ ישראל, תיכף זכה להשיג כל מבוקשו וחפצו שנסע בשביל זה לא"י",
אולם רבי נתן עצמו שעלה לארץ בשנת תקפ"ב לא ביקר אף הוא בירושלים. אותה פליאה
עצומה עומדת איפא בעינה, ואין לתרץ אותה בתנאים החמורים ששררו בירושלים, שכן גדולי
החסידות כדוגמת רבי נחמן ותלמידו רבי נתן, היו נכונים גם למסירות נפש, כדי לחונן את
עפרות ירושלים.

אין זאת אלא שטעמים מופלאים בדבר. היו מחכמי הסוד שמצאו מקום להסביר את הדבר
מטעמי קבלה, כי החסידים שנשאו את נפשם לקרב גאולת ישראל, התישבו בערי הגליל,
בצפת ערש הקבלה ובטבריה שטובה ראייתה, אולם היו ראשי החסידות שהסבירו את
הדבר בקדושתה המופלאה של ירושלים, שלא כל הרוצה ליטול את השם יבוא ויטול.

מספרים על רבי ישראל מרוזין שהתלבט בשאלה "מדוע הופנתה העליה החסידית לערי הגליל
ולא לירושלים?" התירוצים המקובלים לא נראו בעיניו, ועל כן פנה לרבי משה מקוברין: "מה
ראה רבי מנדלי מויטפסק לפסוח על ירושלים עיר הקודש והמקדש, ולכונן את הישוב החסידי
."?הירבטבו תפצב

– "התיירא רבי מנדלי מפני קדושתה של ירושלים" – היתה תשובתו של רבי משה.

רבי צבי הירש מנדבורנא מסתמך בספרו "צמח ה' לצבי" (פרשת ראה) על דברי הש"ך על
:לאושו ,הרותה

אף רבי משה טייטלבוים בעל "ישמח משה" מאוהל התלבט בשאלה זו, ובספרו "תפילה למשה"
על תהילים הוא תמה: "ידוע לנו מן גדלות ירושלים מהגמרא וכו', ועינינו רואות דאין בירושלים
כעת חלק אחד מאלף מגדלה מזמן הבית", והוא מסביר "דארץ צבי כתוב בה, (שהיא נמתחת
בשעת הצורך), ומזה דארץ ישראל הוא תחת יד השי"ת לבדו, העושה מאין יש ויש מאין",
ורק לעתיד לבוא תתגדל ירושלים לקליטת שבי גולה שיבואו בשעריה.

היו שראו בדריסת רגלי זרים בירושלים, אחת מנקודות ההסתרה בזמן הגלות, ולדברי רבי
נפתלי מרופשיץ בספרו "זרע קדש" (תצא):

כל ימיו היה הבעש"ט משתוקק אל הקדש, ואם כי לא אסתייעא מילתא, הוא מדגיש באגרתו
המפורסמת "אגרת עליית הנשמה" לגיסו ר' גרשון קיטובר: "השם יודע שאין אני מייאש עצמי
מנסיעה לא"י". (ברכת הארץ סימן של"ב).

מדי לילה בחצות היה הבעש"ט קם ממטתו לקונן על חורבן ירושלים, ואותה שעה היתה אש
מלהטת סביבותיו. רבי דוד מק"ק קאלאמעא, שהבעש"ט התאכסן בביתו, התעורר בחצות
למראה אש בוערת. הוא נטל בידו את כלי המים, כדי לכבות את האש, אך משקרב למקום ראה
את הבעש"ט יושב על הארץ ומקונן על חורבן ירושלים. היתה זו אחת מן התופעות הראשונות
שהבעש"ט נתגלה ליחידי סגולה, עוד לפני שהגיעה שעת ההתגלות, והם נדרשו לשמור על סודם.

לעומתו עלה לארץ גיסו רבי גרשון מקיטוב, וראשית דרכו לירושלים. שם התרגש ביותר כדבריו
של רבי גרשון עצמו:

הדברים עוררו רושם עז גם בדור הבא, והדברים מובאים ע"י רבי יוסף, בנו של רבי מאיר, והוא
אחד מגדולי הפוסקים בדורו בספרו "פרי מגדים" על השלחן ערוך אורח חיים (אשל אברהם
סימן תקס"א ס"ק א) שר' גרשון בא לירושלים "וראה בשלוותה, עמים יושבים בה, ובכה ואמר
שזה שאומרים "אזכרה אלקים ואהמיה", "בראותי כל עיר" – ירושלים של מטה – "על תלה
בנויה", ו"עיר האלקים" – ירושלים של מעלה, – "מושפלת עד שאול תחתיה" – שם ניכר
."ןברוחה

אף שמעו של הבעש"ט עצמו הגיע כבר לירושלים ור' גרשון מספר לו לבעש"ט:

על היחסים הקרובים בין ר' גרשון ובין הרש"ש אפשר ללמוד מתוך המסורת המובאת ב"שבחי
הבעש"ט" על תפילתם המשותפת נגד עצירת הגשמים:

ר' גרשון עצמו לא נטה לישא אשה ספרדית כי "אין הטבעים שוות ואין הלשונות שוות", אך
בתו אסתר התארסה עם בנו של אחד מחכמי הספרדים, הרב מרדכי רוביו רבה של חברון,
והחתן מתואר ע"י ר' גרשון "חשוב מאד, חכם וחשוב ומובלע בין אנשים".

בד בבד עם השתלבותו בחיי הציבור הירושלמי, הוסיף ר' גרשון לשמש כראש וראשון לעדת
האשכנזים בירושלים, ובאגרת מר"ח אייר תקי"ז, שנשלחה לראשי קהלת מיץ על קיפוח
האשכנזים בידי השליטים על קופת החלוקה, הוא חותם בראש מנהיגי עדת האשכנזים
.םילשוריב

ההשתלבות בקרב הספרדים מבחינת התלבושת וכו' היתה הכרחית לאשכנזים שיוכלו
להתגורר בירושלים בימים ההם. וא. מ. לונץ בספרו על "קורות היהודים בירושלים במאה
האחרונה" מציין, כי:

ומשו דחא שיאמ יתעמש" הגליל. אך לגבי תלמיד אחר נאמר שם במפורש שנפטר בירושלים:

ר' זאב, אחיו של ר' ליב חסיד מלוניץ, אשר קבע דירתו בארה"ק, יותר משלושים שנה ונפטר
בירושלים עיה"ק".

רבי נחמן מהורדנקא ורבי מנדלי מפרעמישלאן, מבני היכלא של הבעש"ט, שעלייתם בשנות
תקכ"ד-תקכ"ה מתוארת ע"י ר' שמחה מזלוזיץ, בספרו "אהבת ציון", התיישבו כנראה בטבריה.
(אחד החוקרים טוען כי "רבי מנחם מנדיל מפרעמישלאן התיישב בירושלים, והשאר של
העולים הלך אחריו". אולם אין כל יסוד לדבריו).

הגרעין הישובי שנוסד ע"י ר' גרשון נשאר בירושלים. ולאחר פטירת אביהם הוסיפו שני בניו ר'
יקיר ור' חיים אהרן, להימנות בין ראשי עדת אשכנזים בירושלים. באגרת הראשונה לקהילת
מיץ שנשלחה בשנת תקי"ז, חתם כבר ר' יקיר, ובאגרת השניה, שנשלחה בשנת תקכ"ג, חתמו
שני האחים ר' יקיר שנמנה בין בני ישיבת דמשק אליעזר, וכן ר' חיים אהרן, ולידו מצוין גם
התואר שלו "סופר וגבאי דק"ק האשכנזים".

בשנת תקכ"ח יצא ר' חיים אהרן לחו"ל בשליחות עדת אשכנזים בירושלים, ובשנות תקכ"ט-
תקל"ב שהה בקהילות ישראל אשר באשכנז. לאחר שנים מועטות בשנת תקל"ד, יצא גם אחיו
ר' יקיר לחו"ל, אך הפעם בשליחות כל כוללות ירושלים, אשכנזים וספרדים גם יחד.

במסורת חסידי סלונים נמסר כי שלושה נכדים היו לו לרבי גרשון: "כולם ספרדים, כולם
גדולים בתורה ובעבודת ה'". אחד מהם ורבי זלמן וילנר שמו, התגורר בירושלים, ורבי ברוך
ממעזיבוז שיגר לו לרבי אברהם מקאליסק אגרת מיוחדת בבקשה לקרב אותו, "ומאז הפך
החכם הספרדי, ר' זלמן, להיות חסיד אמיתי, לאחד מבני החבריא קדישא" (א. סורסקי
במאמרו על רבי אברהם מקליסק ב"ספר היובל" לביה"ס בית יעקב בתל אביב).

יש להוסיף כי גם רבי מנדלי מויטבסק השתדך עם משפחה ספרדית, ואת בנו, רבי משה,
השיא לבת חכם גדול ומפורסם בתורה ובחסידות ובעשירות "והוא מיקירי וחשובי ירושלים
מהספרדים אשר שם". (חבת הארץ ע' מ"ט).

לגבי רבי מנדלי מויטבסק ישנה דעה כי שהה זמן מה בירושלים. יסוד לדעה זו הם דבריו של
החסיד ר' חיים אלעזר ביחובסקי, בעל "גנזי נסתרות", המביא בחלק "אור נערב" סימן מ"ח
בשם רבי ישראל מרוזין:

ובבטחה, ואך לפרקים באו בשערי ירושלים לבכות על חורבותיה ולתנות על שממותיה
לפני היכל ה' בהר המוריה," ור' אליעזר ריבלין מוסיף עליו בהערותיו כי "השערתו נראית
נכונה כי עיקר עלייתם לירושלים אלא שלא איתדר להם בזה מפאת עול הגלות", ועל כן
.תפצל ורבע

מבני בניו של ר' גרשון שנשארו בירושלים, ידוע לנו נכדו החסיד ר' אברהם גרשון מקיטוב
שנמנה אף הוא כזקנו ר' גרשון , בין חכמי ישיבת המקובלים בית קל. (תולדות חכמי ירושלים
.(85 'ע

כל ימיו היו עני מדוכא, ומסופר עליו כי פעמים רבות אירע לו ולבני ביתו, שלא היה להם פת
לחם גם כמה ימים רצופים אולם הוא לא עזב את ירושלים ובה מנוחתו כבוד. נפטר ביום י"ב
אדר שני תק"ע והובא למנוחות בבית עלמין של הספרדים.

על מציאותם של חסידים בודדים בירושלים בשנים ההן, נמסר גם במכתבו של ר' שמואל גרונם
מטבריה, ששלח ביום ערב ראש חדש תמוז תקמ"ט, לר' יעקב סמיליאנער מגבאי א"י בחו"ל.
(נדפס ע"י א"י ברור בחוברת "לקורות ישוב החסידים בא"י", ע' יא ואילך).

ר' שמואל גרונם, שנמנה על מקורביו של רבי אברהם מקאליסק, מספר שם על ביקורו בירושלים,
יחד עם ר' משה בנו של רבי מנדלי מויטבסק. בעוד שר' משה, שהתחתן עם משפחה ספרדית
(ראה לעיל), התאכסן אצל "גביר אחד, דוד אשתו", הרי הרבנית התאכסנה אצל "אשכנזי אחד,
חסיד ומפורסם צדיק אמיתי, מ"ו אשר הענזל מפינשעווע", הלכו ביחד לכותל המערבי וליתר
המקומות הקדושים.

כאשר חזרו השנים לטבריה, נתקבלו בכבוד גדול:

מימי עלייתו של רבי גרשון מקיטוב לירושלים, נוצר אפוא במקום גרעין לתנועת החסידות,
שהתקיים במשך עשרות בשנים, והוא לא חדל להתקיים, אם כי היו שנים, שבהן לא היה
בירושלים ציבור חסידי מאורגן עם בית כנסת וכו'. חסידים בודדים הוסיפו לעלות ולהתישב
בירושלים במשך כל השנים. מספרם הלך וגדל לאחר שהתכונן הישוב האשכנזי הפרושי
בירושלים, בשנת תקע"ב, ובד בבד עם עלייתם של תלמידי הגר"א, שחלק מהם ובראשם ר'
מנחם מנדל משקלוב, לירושלים, התישבו בה גם מספר חסידים. (כאן יש לציין את הדעה כי
מקור הכינוי "הפרושים" לאשכנזים שאינם חסידים, הוא מתקופת עליית תלמידי הגר"א,
בהנהגת ר' מנדלי משקלוב שנקרא גם ר' מנדיל פרוש, ואף הם נקראו בשם "אשכנזים פרושים"
ומאז נוצר המושג "פרושים" כמושג מקביל ל"חסידים").

אחד המתישבים החסידיים הראשונים בירושלים, הוא ר' חיים הלוי הורביץ, בעל המחבר
ספר "חבת ירושלים", שהתישב בירושלים בשנת תקפ"ו. ר' חיים שימש כסופר אגרותיו של
רבי מרדכי מקרמניץ, ובהסכמתו המלאה של רבו, כדבריו בהקדמתו "וידו הק' סמכתני
סמוכין לתורה", עלה לארץ ביום י"ז סיון תקע"ה. בראשונה התישב בצפת, לפי הוראות רבו
זה "שראה באיזה ספר שתחילת דירתו של אדם יקבע בצפת, וכך אמר ז"ל להרב ח"ק הגאון
החסיד מהר"ר יששכר בער זצ"ל אב"ד בק"ק זלאטשוב", שאף הוא עלה לא"י והתישב בצפת
שלא כרבי יששכר בער מזלאטשוב שנשאר בצפת, עלה ר' חיים לירושלים בשנת תקפ"ו, ובשנת
תקצ"ב כתב את ספרו "חבת ירושלים", שהוא אחד הספרים החשובים לציון קברי הצדיקים
בארץ ישראל.

הספר הושלם ע"י שאר בשרו ר' מרדכי סג"ל הורביץ, והובא לדפוס בשנת תר"ד ע"י הר"י ב"ק,
בהשתדלות חתנו ר' אהרן משה מגזע צבי מברוד, שהיה מנהיג ראשון של העדה החסידית
בירושלים (ראה להלן).

אחד מכותבי הזכרונות בירושלים, שלמה זלמן ריבלין, הוציא לאחרונה ספר זכרונות "מוסד
היסוד", המבוסס לדבריו על מסמכים המצויים בידו, ובו הוא מפרט את שמות העולים
החסידים שעלו לירושלים עד שנת ת"ר (עמוד :)25ר' בנימין מדוברובנא-קזרנובסקי, ר'
שמרלינג, ר' מרדכי סלונים, ר' גרשון אפשטין, ר' מרדכי זיסל מברדיטשוב, ר' לייזר
מבראסלאוו, ר' שלום ב"ר אברהם מאיר מליאדי, ר' שמעון מנשה מאשיאו.

לדבריו התכונן עוד בתקופה זו, בשנת תקפ"א, "ועד משותף לכוללות הפרושים והחסידים"
בשם "שערי צדק", ורבי הלל ריבלין, תלמיד הגר"א, שהיה בעל גימטריאות, מצא רמז בפסוק
"פתחו לי שערי צדק" "פרושים וחסידים" ( )774בגימטריא "שערי צדק" ( .)774בין היתר
שמורה תחת ידו גם חותמת של הועד המשותף "חותם דכולל אשכנזים פרושים וחסידים,
השוכנים בארצות החיים ערי הקדש, ירושלים צפת וטבריה תובב"א".

אמנם כל עוד לא פורסמו המסמכים, שעליהם הוא מבסס את דבריו יש להתייחס אליהם
בספקנות, כדבריו על "שיירות תלמידי רבי נחמן מברסלב", שעלו ארצה בשנות תקע"א-תר"א.
הדברים דלעיל מובאים כמו שהם בספרו זה "מוסד היסוד" (הוצאת הועד הכללי כנסת ישראל,
בעריכת הועדה לתולדות הישוב הישן באר"י הביא לדפוס אלעזר הורביץ, ירושלים תשי"ח).
אולם בידינו הוכחות נוספות על גידולו האטי של הציבור החסידי בירושלים בשנים אלו, הרבע
האחרון למאה הששית.

מחוסר ארגון ציבורי לעדת החסידים פחת מספרם היחסי ברבות הימים, ובשנת תקצ"ט כאשר
ד"ר אליעזר לעווי, מזכירו של סיר משה מונטיפיורי, ערך מפקד תושבי ירושלים הוא מנה 41
נפש לעדת חסידים לעומת 418נפש לכוללות הפרושים, כלומר שמספרם פחת והגיע לעשרה
אחוזים בלבד.

לאחר אסונות שעברו על צפת בשנות הבזה והרעש, היתה תנועת עזיבה ניכרת מצפת, אולם ר'
אברהם בער מאבריטש בעל "בת עין", מנהיג כוללות החסידים בצפת, התיצב במערכה למנוע
עזיבת עיר הגליל. מרבית הפרושים עברו מצפת לירושלים וכך הגבירו את כוחו של כולל
הפרושים בירושלים .

מספר החסידים שעזבו את צפת ועברו לירושלים היה מועט, אך היו ביניהם אנשי מעשה ובעלי
יזמה והם הניחו יסודות לכוללות החסידים בירושלים. לא קלה היתה המלאכה אשר עמדה
לפניהם, שכן הם היו צריכים להתגבר על קשיים עצומים, כדי לארגן את חיי הציבור כרצונם,
אך הם עמדו בה.