ירושלים שלי

ינואר 11, 2010 · מאת פרופ' אנדרה נהר · שנה בשנה, 1997 · ירושלים

קטעים מתוך שיחה

רהנ הרדנא 'פורפ

ז"נשת הנשב הנש


הרגשותיו של יהודי העולה לירושלים. :ריצקת

.םילשורי :חתפמ תולימ

כן, אני ירושלמי. אמנם ירושלמי חדש, "עולה חדש". קרה מאורע גורלי בחיי, המאורע הרלוונטי
של העלייה. בין שתי המלחמות, מלחמת ששת הימים, ובעקבותיה, איחודה של ירושלים, אשר
על ידה חושמלתי, ומלחמת יום הכיפורים, שבה הייתי כבר בתוך עמי בירושלים, בין שני פרקים
אלה עליתי מחוץ – לארץ ארצה, ונהפכתי לתושב ירושלים.



בתוך ירושלים אני חושב, בתוכה אני יושב בביתי. בתוכה אני הולך לדרכי. בתוכה אני שוכב.
ירושלים היא הקריאת שמע שלי.

את האימפליקציות של אותה מהפכה בחיי, של אותה עלייה חדשה לארץ, של יישוב בירושלים
מחדש, המשמעות שלהם וההשלכות שלהם, ברצוני לפרש ולפרט במשהו שהייתי רוצה לקרוא
"וידוי אישי אקסיסטנציאלי", כיהודי וכסתם בן אדם.

האם כסתם יהודי איני שייך לעם היחיד שמאז ייסודה של ירושלים אהב אותה אהבה עזה, אהבת
געגועים, אהבת אמונים – לעם הרואה את גדלותו, את אחריתו, את תיקונו המשיחי לא בעולם
הבא, בשמים חדשים, אלא לשנה הבאה בירושלים.

ובכל זאת, לו היו שואלים אותי על הצדקתה של ירושלים כבירת מדינת ישראל וכבירה רוחנית
של העם היהודי כולו, לא הייתי שם את הדגש על נקלה בעובדה, שקיימת שרשרת מזהירה
ומרגישה עד לדמעות של שירים, תפילות, תחינות, צעקות, ופיוטים ששרו יהודים, שהתפללו
יהודים, שהתחננו יהודים, שצעקו יהודים במשך אלפי דורות, שהמוטיב המרכזי שלהם הוא
אהבת ציון וירושלים. מאחר ששירים אלה ותפילות אלו ותחינות אלו וצעקות אלו נוצרו על ידי
יהודים בחוץ לארץ, על נהרות בבל, בארבע כנפות תבל. לא הייתי שם את הדגש על שרשרת
זו, אלא על שרשרת אחרת, הקיימת בהיסטוריה שלנו, ללא ניתוק גם היא, של משוררים, של
מתפללים, של מתחננים, של בוכים וצועקים ומרננים, שעזבו את כל נהרות בבל שבעולם ועלו
ארצה וירושלימה. רב ועצום ההבדל בין אהבה של געגועים שהיא בבחינת אירושין ובין אהבה
אחרת שהיא בבחינת נישואין.

ידוע שלודוויג בטהובן חיבר מכתבים נפלאים לאהובה הרחוקה, הנצחית, שלו. הוא נשאר נאמן
לאהובה שלו והיא נשארה נאמנה לו לאחר פטירתו – אלא שהם לא התחתנו, תרשוני לחשוב
שלוא היה בטהובן מסכים להיכנס לחופה היה בודאי מפסיק לכתוב מכתבים לאהובה שלו, אלא
שאז היה מחבר אולי לא רק את הסונטה האפסיונטה, אלא גם את הסימפוניה העשירית, שהוא
חלם עליה לאחר שחיבר את התשיעית, האודה, המזמור שיר לשמחה; היה מחבר את
,הריתי החמשל ,החמש לכמ האלה גורחל תלוכיה התייה התלוגסבש ;תירישעה הינופמיסה
.הבורקה ,תומלאה תב ,תיחצנה הבוהאל ריש רומזמ

לאותה שמחה יתרה זכיתי על ידי קיום מדוקדק ומפורט של בשורת הנביא (ישעיהו סב, ד-ה):

לא יאמר לך עוד עזובה ולארצך לא יאמר עוד שממה,
כי לך יקרא חפצי-בה ולארצך בעולה,
כי חפץ ה' בך וארצך תבעל,
כי יבעל בחור בתולה יבעלוך בניך
ומשוש חתן על כלה ישיש עליך א-להיך.


כן, לירושלים עליתי כדת ישעיהו, כדת משה וישראל, על ידי חופה וקידושין.



לא זו בלבד שירושלים היא קריאת שמע שלי, ירושלים היא ביתי. ביתו של אדם זו אשתו.
ויודעים אנחנו, אשתי ואני, כי בעזבנו את הבית שלנו בצרפת ובכניסתנו לבית החדש "ירושלים",
צעדנו צעד הכרחי לכל יהודי שברצונו לעבור מהדימנסיה הרומנטית הפתטית, של סתם אהבת
אירוסין של ירושלים, לדימנסיה של שמחה יתירה מתוך תפקידים מעשיים, יום-יומיים, פרגמטיים,
בשיתוף פעולה עם אחינו בוני ירושלים של מטה.

קל לחלום על ירושלים אידיאלית של מעלה. קשה יותר לחיות בירושלים של מטה, על כל
האלמנטים המציאותיים והמסובכים שבתוכה, בלי לוותר על החלום של ירושלים של מעלה,
ללא הפרדה בין השאיפה לאידיאל ובין ההכרה של ריבוי המכשולים והמחדלים בדרך אליו.
אלא שדווקא השכנוע שהאתגר לגשר בין המצוי ובין הדרוש נובע מתוך קריאת האל לעם סגולתו;
שהאתגר נובע מתוך מצוה הבאה לידך עכשיו, היום, ברגע חיים שלך, וחס וחלילה שתחמיצנה;
שכנוע זה הוא הוא התורם לנו, הוא שיתרום לך שעה שתסכים גם אתה לאותה קפיצה מהחלום
של הציונות להגשמת העלייה, הוא התורם והוא שיתרום לך את השמחה היתירה בהא הידיעה.

לא זו בלבד ששמחה אנו מרוויחים. אלא, הצדקה אנו מרוויחים. הצדקה לזכות שלנו על ירושלים
כבירה נצחית של מדינת היהודים וכבירה פוליטית של העם היהודי כולו, לא מתוך געגועים
ונאמנות לאהובה בת-אלמות, ולא מתוך קרבת לבבות וקרבת נשמות גרידא, אלא מתוך קרבה
פיסית, מוחשית, גופנית, אישית – שבת חתן וכלה גם יחד בבית, בבית ישראל ובחוצות שלה,
בבתי כנסת ובבתי עם שלה, באוניברסיטאות שלה ובסמטאות שלה, שבת יהודים באחווה גם
.דחי

הנוצרים המירו מהר את ירושלים בירושלים אחרת – ברומא. המוסלמים המירו את ירושלים
במכה. אך ורק היהודים נשארו נאמנים לירושלים ללא תחליף. ולאותה בלעדיות, אני נותן תוקף
פליטי על ידי עלייתי לירושלים כיהודי. כסתם בן-אדם.



היהודי שנושא את דברו כאן מוכר לכם כהוגה-דעות וכסופר אוניברסלי. ראוי לשאול: אם עלייתי
לירושלים אינה עלולה לנתק אותה אותי מכלל-האנושות, מהתרבות האוניברסלית, ולרתק אותי
לפרטיקולאריזם של יהודי בודד שנגזר עליו לחיות כאן היום והלאה בדלתיים סגורות ובשטח
המצומצם של תרבותו הוא?

מוצדקת השאלה. אלא ששוב ירושלים מגישה לי את הפתרון. הניסיון האישי שלי כעולה חדש
בירושלים מלמד אותי, שבהיפוך מוחלט לצפוי מראש מתוך השקפה שטחית, והייתי מוסיף:
ראציונאלית ההצטמצמות שלי, ההתכווצות שלי בבדידותה של ירושלים, בייחודה של ירושלים,
הן-הן דווקא ששילבו אותי ושיבצו אותי ללבם של אומות העולם באופן שלא זכיתי לו שעות
שהייתי בן תרבות הצרפתית, שבוודאי איש לא ישלול ממנה את התואר 'אוניברסאלית'.

אל זו בלבד שהנחתו המפורסמת של יהודה הלוי שהעם היהודי הוא הלב של ההיסטוריה
הכלל-אנושית, ושירושלים היא הלב של העם היהודי, שהנחה זו מתגשמת עכשיו לעיני, ולאוזני,
בירושלים המאוחדת; שעה שאני קם חדשים לבקר להתרשם מחידוש מעשה בראשית בעלות
השחר הנפלא מעל פסגת הר הצופים, ואני עד לתופעה שהייתי רוצה לקרוא אותה "חידוש מעשה
אחרית", אחרית הימים, בשמעי את קול המואזין הקורא לאחי המוסלמי לתפילתו הוא, ואת קול
הפעמון הקורא את אחי הנוצרי לתפילתו הוא, ואת קול אחיי היהודים שקדמוני כבר בתפילתנו
אנו על ידי תיקון חצות על יד הכותל המערבי, אז מרגיש אני שירושלים היא לא רק הקריאת שמע
שלי, ולא רק הבית שלי, אלא היא האוטופיה המשיחית היחידה בעולם שמצאה כבר היום את
הגשמתה במציאות ההיסטורית היום-יומית. שירושלים היא כבר כעת הגשמת חזונו המזהיר של
הנביא ישעיהו לאחרית הימים: "ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים". ירושלים היא בית תפילה
לכל העמים.



יתירה מזו: לא זו בלבד שבמימד הדתי ירושלים המאוחדת היא למעשה, ולא רק להלכה, מעבדה
משיחית לכל הדתות. בביטוי מתאים גם במימד הסתם אנושי, החברתי – לא רק במימד האנכי,
בין אדם לבורא, אלא במימד האופקי, בין אדם לחבירו, בין עם לעם, בין ציוויליזציה אחת לתרבות
.תרחא

באותו היום של חודש יוני ,1967כשפוצצו מנהיגי ירושלים את התיל- הדוקרני ואת הבטון המזוין
ואת המעצורים, שהיו קורעים לשניים מאז 1948את העיר ירושלים, פוצצו גם את המחיצות
המבדילות בין אדם לחברו, בין עם לשכנו, בין ה"אני" לזולתו, בין אוהב לאויבו. ברצון זה ליצור
דו קיום של שלוה ואחווה בין קהילות שהופרדו אתמול ונקרעו זו מזו על ידי מסך של מלחמה
ושנאה, בהצלחה ללא פקפוק של הדו-קיום בין היהודים והערבים בירושלים, למרות תקריות
מקריות ושטחיות, בכל זה יש התעלות משיחית שהוענקה לי הזכות ליהנות ממנה בתוך שאר
תושבי ובוני ציון וירושלים ולתת לה יד פשוטה על ידי פגישות, שיחות חולין וקודש, עבודות
מסוימות משותפות, בבתי ירושלים, בחוצות שלה, בספריות שלה, באוניברסיטאות שלה,
בשווקים, בבתי חולים, בתחום עזרה סוציאלית ובאוטובוסים שלה. הוי, הוי, האוטובוס שלך,
ירושלים! איזה מיקרוקוסמוס, איזה צמצום של הכלל-אנושי בארבע אמות של מכונית גדושה
אדם מכל השכבות, מכל הדתות, מכל העדות.