"חורבת רבי יהודה החסיד" בירושלים

ינואר 11, 2010 · מאת אברהם ב' ריבלין · סיני, גיליון ס"ה, 1969 · ירושלים


אברהם ב' ריבלין

ט"כשת ,ה"ס יניס


תוכן המאמר:

דיסחה הדוהי יבר תיילע
החוברת "שאלו שלום ירושלים"
הברוחה תא תודפל תונויסינ
19 -ה האמב
"הברוח"ה תוברוח לע יזכרמה תסנכה תיב תיינב
גמר הבנין – 1864
גילוי יהודי תימן

: תולדות בניית בין הכנסת "החורבה".תיצמת


הברוחה ,"אישנה הדוהי יבר תברוח" תסנכ תיב :חתפמ תולימ


דיסחה הדוהי יבר תיילע


בשלהי שנת ת"ס ( )1700הגיעה לירושלים, אחרי נדודים ממושכים וקשים דרך ארצות אירופה
המזרחית והמרכזית, שיירה גדולה של עולים יהודים, בראשותו של ר' יהודה החסיד מפולין.
בדבר גודלה של שיירה זו חלוקות הדעות, מכל מקום היתה זו שיירה גדולה למדי של גברים,
נשים וילדים, גם אם בתקופה הממושכת של נדודים נצטמקה והצטמצמה.



לקראת בואה של השיירה הוכנו בירושלים מבנים מיוחדים עם בורות-מים, ובמרכזם
בית-כנסת גדול (ביחס לממדי הזמן ההוא); אלא שמיד עם בוא השיירה לירושלים, חלה
מנהיגה ר' יהודה חסיד ונפטר שלושה ימים לאחר מכן. פטירתו הפתאומית של מנהיג השיירה,
שידע להובילה משך חדשים רבים מאוד דרך ארצות וגבולות, הכניסה בה, כפי הנראה, מבוכה
והרגשה של חוסר אונים ועזובה.

החוברת "שאלו שלום ירושלים"

אחד מאנשי השיירה הזאת, ר' גדליהו מסימיאטיץ, חזר כעבור כמה שנים לחו"ל – כרבים
מאותם עולים – וכאשר נוכח לדעת, כי בכל מקום בואו מתעניינים יהודים בתוצאותיה של
עליה רבתי זו, שכמותה לא הייתה מאות שנים, החליט להעלות על הנייר את פרטי העלייה
. מר זלמן "שאלו שלום ירושלים"וסופה, והדפיס דו"ח זה בשנת 1716בברלין, בחוברת בשם
רובשוב (נשיאה השלישי של מדינת ישראל, מר ש"ז שזר) הוציאה שנית – גם כן בברלין –
בשנת ,1914כלומר, כעבור כמאתיים שנה, ובשלישית יצאה החוברת על ידי עירית ירושלים
בסיון תשכ"ג ( ,)1963עם הענקת התואר "אזרח כבוד של ירושלים" לנשיא מר שזר.

בחוברת חשובה זו מסופר, בין השאר, בפשטות מזעזעת:

"הערבים הם רשעים גמורים על יהודים ועושים רשעות לבר-ישראל ברחוב העיר…. כי
אין לנו רשות להרים יד על ישמעאלים (היינו תורכים – א"ר) והערבים הם אמנה אחת
עם ישמעאל, ואם הוא (הערבי או התורכי) נותן הכאה לבר-ישראל אז הוא (היהודי)
הולך בתחנונים, אבל לא שידבר נגדו, פן יוסיף להכותו מכה רבה, כי נקלה הוא בעיניו.
כן נוהגים הספרדים שהם כבר מורגלים בזה, אבל האשכנזים שעדיין אינם מורגלים
לסבול ההכאות מן הערבי, מקללים אותו אם הם יכולים לדבר את לשונם, ואם לא, הם
מרקדים עליו בכעס".


ור' גדליהו מוסיף:

"וכן הערלים (כלומר, הנוצרים) יש להם גם-כן גלות, כנ"ל. ואם מקניט היהודי את
איזה ישמעאל, אז הוא מכה אותו מכת בזיון במנעול (נעל) שברגלו (כלומר, בועט בו)
ואין מידו מציל, וכן את הערל גם כן. כללו של דבר, הערלים שווים בגלות עם
בר-ישראל, רק שהערלים יש להם ממון הרבה מאוד, כי שולחין להם מן כל מלכות
שבחו"ל, והם משחדים בממון וחונפין את הישמעאלי, אבל היהודים אין להם ממון רב
לשחד ולכן הם קצת יותר בגלות".


:סרטנוק ותואב רפוסמ דועו

"אין לצאת ברחוב העיר בלילה אחר חצי שעה בלילה, מפני הסכנה, כי כן מנהג ישמעאל
שאינם מניחים לילך בלילה, ואם מוצאים איזה יהודי בלילה ברחוב העיר, תופסים
אותו (כלומר, עוצרים אותו), חוץ שאר קנסות".


אלא שמצב הישוב העברי בירושלים במאה ה- 19היה קצת טוב יותר; ראשית נעשה יותר
גדול, כן לא היה עמוס חובות כספיים רבים כל כך, ובעיקר היו לו מנהיגים בעלי שאר-רוח,
שידעו להכניס בישוב בטחון ותקווה. ולפיכך הייתה לישוב אפשרות מסוימת להתפתחות
ולפיתוח. למרות המצב הקשה ששרר בירושלים, ישבו בה יהודים שחלמו על התרחבות ושגשוג
ועל בוא הגאולה. ולא רק חלמו, כי אם גם פעלו. ואחת הפעולות החשובות (לאחר ההתארגנות
הקהילתית, דאגה לחנוך ילדים, טיפול בחולים, בעולים חדשים ובנזקקים, וכו'), הוא יסוד
הגווארדיה היהודית להגנה עצמית, שידעה להגן, ולצורך הגנה גם להתקיף לפעמים. ולאט
.ריעב ירבעה בושיה לדג ,תישונא-לע תונלבסב ,טאל

יזכרמ תסנכ תיב תיינב


והנה נוכחו לדעת, כי מן ההכרח לבנות בירושלים בית-כנסת גדול ומרכזי. ראשי הקהילה
האשכנזית בחרו במגרש גדול, שעליו עוד עמדו שרידי בית-כנסת, שהוקם למען ר' יהודה חסיד
הנ"ל ומאות האנשים שעלו אתו, אבל לא זו בלבד שהערבים התנגדו לבנין בית הכנסת, אלא
דרשו סכומים גדולים תמורת החובות, שאנשי ר' יהודה חסיד נשארו חייבים, לדבריהם,
לאבות אבותיהם, 150שנה לפני כן ולא שכחום עד אז. ונראה, שלמען אותה עליה אומללה של
ר' יהודה חסיד הוקמו בנינים רבים, כמסופר באותה חוברת של ר' גדליה מסימיאטיץ:


"ובשנת ת"ס לפ"ק (=לפרט קטן, היינו בשנת )1700קודם ראש השנה תס"א לפ"ק,
שהוא כמה שבועות קודם ביאתנו לעיר הקודש, נבנה בית הכנסת הנ"ל עם חצר והרבה
בתים בתוך החצר, לערך ארבעים בתים, וגם בי"מ (=בית מדרש) מפואר מאד מלא
ספרים. וארבעה בורות מסויידים שאינם מאבדים טיפה, בתוך החצר, להפיק מים
מכונסים לדרים בתוך החצר וגם מקוה מים לבית הטבילה וגם בית לעניים שקורין
הקדש וההקדש למטה בארץ ממש, שקורין גיוועלב, ובתוך זה החצר הקודש יש חצר
קטנה ג"כ מתחת לארץ דהיינו תחת בה"מ הנ"ל… וכל הבתים של חצר הקודש הן
מאבנים אבני גזית. גם כיפה של אבנים עליהן".

מחבר החוברת, ר' גדליה, מוסיף:

"ובית הכנסת עם חצר הקודש וכל הדיורין שבתוכה הוציאו עליהן מעות הרבה עד מאד,
ושחדים (שוחד) הרבה הוציאו ליתן לראשי עם ישמעאל אשר בירושלים, עד שהניחו
לבנות את הבנין הנ"ל".


בנובמבר ( 1720מרחשון תפ"א) התנפלו ערבים באחת השבתות על בית-כנסת זה והחריבוהו,
והאשכנזים גורשו מן העיר.



הברוחה תא תודפל תונויסינ

האשכנזים המעטים ששרדו בירושלים לאחר פרעות אלו, או שהצליחו לעלות ולהתישב בה –
אולי בצורה מוסווית – בשנים שלאחר מכן, לא טמנו בתחילה ידם בצלחת וניסו לאסוף
כספים, על מנת לפדות את ה"חורבה" ולהחזירה לבעלות העדה. ידוע, כי ר' שניאור פייבוש
אשכנזי, שחיבר ספר תורני בשם "פתחי לבנון" נשלח מטעם התושבים האשכנזים בירושלים
(לא ידוע לנו מה היה מספרם) בשנים תקט"ז – תקי"ז ( )1757-1756לאירופה –

לע הסרהנ רשא ,טעמ שדקמ תיב ,דיסח הדוהי 'ר תברוח תודפלו הנמלא לובג ביצהל"
ידי החובות אשר נשו בהם הישמעאלים" ("תולדות חכמי ירושלים", ח"ג, פ"ב)


ושליח זה הגיע לאמסטרדם, למץ (עיר ראשית בלותרינגיה (צרפת), שהייתה בה אז קהילה
עברית תוססת) ולונדון – אלא שלא הצליח, משום מה, בשליחותו. במכתב שניתן לו מטעם
עדת האשכנזים בירושלים (ושעליו חתום, בין השאר, גם הרב אברהם גרשון מקיטוב, גיסו של
הבעש"ט, שעלה ארצה בשנת תק"ב ( )1742והוא אפוא חלוץ החסידות בארץ ישראל), כלולה
תלונה נגד כולל הספרדים בירושלים, על שאינו מקציב מכספי ה"חלוקה" גם לאשכנזים
המעטים שבעיר, אף עפ"י "שרוב הכנסות הספרדים באים ע"י השליחים שלהם הסובבים בערי
אשכנז, פולין, הולנדיא, איטליא ופראנציא, שכולם הם אשכנזים".

יצוין, שבשנת תקכ"ח ( )1769נשלח מירושלים גם ר' חיים אהרן, בנו של ר' אברהם גרשון
מקיטוב, ובמכתב השליחות שניתן לו מטעם העדה האשכנזית לקהלת מץ, נאמר כי מספרם
של ת"ח האשכנזים בירושלים מגיע ליותר מחמישים נפש.

מאה וארבעים שנה, בערך, עמד בשוממותו המקום, שעליו הוקם בזמנו ע"י אנשי ר' יהודה
:לודגה תסנכה תיב דיסח

"מעון שאיה, מרבץ שממה, הרי אשפה ואבני עולם תחתיהם, מערות איומות מפיקות
בלהות צלמוות, ובעבר מזה תלויים שני חצאי קירות אבני-גיר מנופצות" –


כך תיאר את המקום רבי יוסף ריבלין ב"המגיד" שנת תרכ"ה ( .)1864המקום כונה "חורבת
רבי יהודה חסיד" ושם זה נשאר בפי העם גם על בית הכנסת הגדול שהוקם כאן בשנת תרכ"ד,
– אם כי שמו הרשמי היה "בית יעקב".

19 -ה האמב

עוד בשנות ה- 20וה- 30למאה 19החליטה הקהילה העברית הקטנה של ירושלים, כי המקום
הזה, חורבת ר' יהודה חסיד, הוא המתאים להקמת בית כנסת מרכזי גדול בעיר. וכך מספר ר'
ישראל דב פרומקין בזכרונותיו:

"כעשרים וחמש שנים אחרי החלו האשכנזים במתי מספר להיאחז בירושלים עיה"ק,
החזיקו בחורבת ר' יהודה החסיד על פי עדות זקני המוחמדים אשר העידו בפני
הממשלה, כי בשנים הקדמוניות החזיקו אשכנזים בחורבה הזאת, אחרי שקנוה בכסף
מלא, אבל רשיון לבנותה ולחזק בדקיה לא ניתן למו, כי לדבר הזה דרוש היה רשיון
מאת הממשלה הראשית בקושטא ומאמר מיוחד חתום מאת הוד מלכותו השולטן.
ובימים ההם עת הקטור לא נתן עוד בים דרך ובאניות תורן רעועות ומסוכנות, או דרך
היבשה, עשו נסיעתם לעיר הבירה (כלומר, לקושטא – א"ר), לא על נקלה עצרו כח
להשיג רשיון כזה והרב ר' שלמה פ"ח (=פותח חותמות) התנדב לשליחות מצוה זו; קבל
עליו הנסיעה הקשה הזאת להשיג הרשיון – והשיגו".


תירבעה הליהקה רבזג השענ ,הנליוומ הלע ,הז ח"פ המלש יבר .(1823) ג"פקת תנשב הז היה
בירושלים והשד"ר (שליח) הראשון לחו"ל. ר' פנחס גראייבסקי מספר בחוברת א של הסריה
"זכרון לחובבים הראשונים" (ירושלים (" :)1927אחד מנכבדי ירושלים ספר לי, כי בתוך
הכתבים העתיקים למשפחת פ"ח ראה מכתב תודה והכרה מאת ראשי העדה להשגת הרשיון"
(להקמת בית הכנסת); ואילו לפי מקורות אחרים הושג הרשיון בשנת תקצ"ו ( )1836על ידי ר'
זלמן צורף, – ולא מאת השולטן בקושטא, כי אם מאת מוחמד עלי פשה, מושל מצרים. מכל
מקום, "מפני עוני העם הדל היושב בציון", כנאמר ב"המגיד", אפשר היה להתחיל בבנין רק
שנים רבות לאחר מכן – בשנת .1855בינתיים הוקם בחצר זו בית כנסת קטן, בשם "מנחם
ציון" – חרף התנגדותם של כמה מן ה"פרושים", שחששו מתגובה ערבית קשה, ובראש חודש
שבט תקצ"ז ( )1837חונך בית כנסת ראשון זה.

"הברוח"ה תוברוח לע יזכרמה תסנכה תיב תיינב

תשע שנים ארכה מלאכת הבנין של בית הכנסת הגדול המרכזי, שהוקם על "החורבה". ראש
עדת האשכנזים בירושלים היה אז הרב ישעיהו ברדקי (חתנו של מנהיג הישוב האשכנזי החדש
כאן, הרב ישראל משקלוב) אשר לפי "פירמן" (צו המלך) בחתימת השולטן עבדול-מג'יד
מחודש מוחרם שנת ( 1257למספר המושלמים), הוכר מטעם השלטונות בתור "חכם באשי",
כלומר, ראש הרבנים האשכנזים בעיר וגם "וואכיל" של היהודים (כמובן מדובר במקרה זה רק
על היהודים האשכנזים).

עוד זכה הרב ישעיהו ברדקי בהנחת האבן האחרונה לכיפת-הגג הגדולה של בית כנסת זה שעל
"חורבת ר' יהודה החסיד", והוא אז כבר זקן מופלג (זמן לא רב אחר כן הוא נפטר). הוא
נתכבד בהנחת האבן הראשית הסוגרת את הכיפה. בעבודה זו שדרשה אז מהירות רבה, לבל
יפריעו המוסלמים, השתתפו גם נכבדי העדה – עולים ויורדים ע"ג הסולמות הגבוהים,
כשבידיהם אבני הבניין ובפיהם תפילת הלל וקול זמרה.

עבודת הבניין של בית-כנסת זה נעשתה בשמחה מיוחדת, מתוך רינה ושירה, ובייחוד בשלביה
האחרונים, על ידי כל יהודי ירושלים – מי בהבאת אבנים ושאר חומרי בנין ומי בעבודה, שלא
ומצעל תושרהל היה לוכי אל ,ינעו לד היה ירבעה בושיהו רחאמ יכ .סרפ לבקל תנמ לע
הוצאות גדולות, אבל הבינו תושבי ירושלים, שעם הקמת בית תפלה מרכזי זה, מחזקים הם
את היסוד לישוב העברי בארץ-ישראל כולה.

גמר הבנין – 1864

עם גמר הבנין וחנוכתו ערב ראש השנה תרכ"ה ( ,)1864פירסם ר' יוסף ריבלין, והוא אז אברך
צעיר (ממניחי היסוד לירושלים החדשה ולפתח-תקוה, לאחר מכן) את הדברים דלקמן,
שהתרגשותו נכרת בהם:

"שוש תשיש ותגל נפשי בהשמיעי היום אל אוהבי ציון וירושלים את הבשורה היקרה
אשר יחלנו לה, אשר ליום-הכסה נכונים להיפתח שערי הבית-הכנסת הגדול והמעטיר
לעממ רשא הזה תסנכה-תיבה .ארקי הלפת-תיבו ,ל"ז דיסחה הדוהי ונבר רצחב רשא
נתן הכל לעמנו בדור האחרון הזה, מביא אל הלב רגש נפלא, איום וקדוש בעוז, כי
כמוהו לא עמד על אדמת הקודש מיום גלות הארץ, ובין ארמונות מפוארים והיכלי
שרים על כל בתי העיר גבה ונישא מכל המגדלות. העומד על אחד ההרים סביב
ירושלים, יראה כיפת ביהכ"נ בין כיפות כל יתר הבתים בעיר, כירח בין כוכבים.
קירותיו פנימה וחוצה מלאים הוד והדר מחרושת אבני גזית מעשי יד אמנים נפלאים.
חלונותיו שנים-עשר, כמספר שבטי ישורון, בתוך הזר אשר הכיפה סובבת עליו, אשר
המיב .אמיד אתוודיאכ שיש ינבא תפצר תיבה עקרק .תסנכה תיבה לכ תא בבוס אוה
מפוארת בנויה לתלפיות מחרושת אבנים מפותחות משובצות חלקי אבני שיש סביב.

ובדברי זכור אזכור את המקום הזה לפני תשע שנים: היה זה מעון שאיה… ובעבר מזה
תלואים שני חצאי קירות אבני-גיר מנופצות, ועל המקום השמם האיום ההוא, הנה
עתה מתנשא עליו בהדרת קודש היכל ד' ומקדש מלך, אשר הוא לגאון ולתפארת, לכבוד
ולהדר לתפארת-יעקב בדור הזה. מי מכם, אחינו יושבי תבל, תעריכו את החדוה
הנשגבה בעת אשר נברך בליל התקדש ראש השנה 'ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן
הזה'… הן זה שמונה שנים וחצי מאז הונח היסוד וכבר לא האמינו העם כי עוד בימינו
בית-תפילה יקרא מרוב המלאכה הרבה והאדירה אשר העריך האדריכל הגדול אשר
לממשלת תוגרמה, יר"ה, אשר היה אז פה עיר-הקודש, ומפני עוני העם הדל יושב ציון".


יצוין, שהתרומה החשובה הראשונה לבנין בית-כנסת זה לעדה האשכנזית בירושלים, ניתנה על
ידי יהודי מעשירי בגדאד, כפי שמזכיר מתוך הכרת תודה יוסף ריבלין, במאמרו ב"המגיד":

"בקול תודה נבשר, כי הרב הגביר המפואר מו"ה מנשה, בן הגביר הצדיק המנוח מו"ה
יחזקאל ראובן ז"ל, מיחוסי בבל, הוא יצא ראשונה גם בטרם שום אבן על אבן בהיכל ה'
והקריב את קדשי אביו המנוח ז"ל וקדשיו. וגם אחרי שהחלו לבנות, לא השיב ידו
וביחד שלח אז עד ערך 3000אדומים זהב, שהם 9000רובל. בשבוע שעבר השיגה נדבתו
עוד ערך ארבע מאות אדומים זהב ועמו אחיו הגביר היקר סי' ששון הי"ו, ברוכים המה
לה'. השר הגדול ליהודים, צדיק ונושע, סי' משה מונטיפיורי הי"ו הוא הביא את הרשיון
מהשולטאן, ירום הודו. אחד מבית רוטשילד, השר מאיר אלפונס יר"ה, ירה אבן פינתה
בחגותו את חג המצות בשנת תרט"ז פה עיר הקודש ת"ו והיה בתומכי הבנין".


וכך מסיים הר"י ריבלין את מאמרו ב"המגיד":

"כל אלה (=כלומר, בנין בית הכנסת המפואר עצמו ולידו "כעשרה בתים גדולים וטובים
לתלמוד תורה ובתי מדרשות, וארבעה-חמשה בתים אשר תלמידי חכמים ישכנו בם
ובית גדול להכנסת אורחים וכארבעה חדרים לבית מקוה מים וחצר גדולה מרוצפת")
מיד השם היתה לנו אשר לא יסולא אלפי זהב וכסף מחירם הרב והעצום. כי לא בימים
האלה יכולים היו להשיג רשיון מהממשלה לבנות כל אלה. מה טובו אהליך יעקב ומה
גדלו מעשיך ה'!"


בכ"א סיון תרכ"ה ( )1865כותב אדי"ר מירושלים ל"המגיד":

"בשבוע זה, אחרי עבור כתשעה ירחים מיום נפתחו שערי הבית הכנסת הגדול והמעטיר,
אשר נהרי נחלי הוד והדר שוטפים על כל גדותיו פנימה וחוצה, ורק איזה דברים נשגבים
עוד חסרו בה ובראשם ארון הקודש. והנה ביום ראשון שבוע זה הופיע מקרית חערסאן
ואתא מבית הכנסת ניקאלאיעב אשר בעיר ההיא ארון קודש מוכתר בכל פאר; מעוטר
בכל הוד והדר, מעשי ידי אמן חרש חכם וחושב בחרושת עץ ופיתוחי ציצים ופרחים,
ענפי חמד וכנפי הוד, מגביה קומה עד שבע-עשרה אמה ופורש כנפים במרחב, ולו
עמודים שנים-עשר ואדנים לעמודים וכותרות עליהם וגולות על הכותרות, ודלתותיו
מצופות זהב. ומהולל נקרא שם הרב החכם מו"ל מכתב עתי "המליץ" באדעסע, כי
דבריו עשו פרי אצל הדירעקטאר מחברת אניות-הקיטור להביאו חינם אין כסף עד יפו,
ומיפו עד שערי חצר הבית הכנסת הובא על דבשות ט"ו גמלים במחיר לא יקר על-ידי
פעולתו וטרחתו של איש סוחר יקר, ר' נתן גריגאטר מבריסק, ולאחוזת מרעיו. ישלם ד'
.םלעפ

נפלא הדבר הזה, כי יבוא ארון-הקודש כזה אשר הוא בנין שלם, אל תוככי ירושלים.
אין זאת כי דבר חז"ל הוא אשר הגידו, כי עתידין כל בתי הכנסיות בחו"ל לקבוע בא"י
וההיכל הוא הראשון. מאת ד' היתה זאת והיא נפלאת בעינינו".


באותה תקופה התגוררו בירושלים 6000יהודים בערך, מהם שני שלישים יהודים ספרדים
ושליש אחד יהודים יוצאי אירופה, ברובם הגדול "פרושים" יוצאי רוסיה וליטה, שהטביעו
משך עשרות רבות של שנים את חותמם על ירושלים העברית. ולמרות דלותה החמרית לא
חסכה העדה האשכנזית בירושלים בהוצאות לשם השגת "פירמאן" מן השולטן, המכיר
בזכותם לבנות בית כנסת במקום שהיה ידוע בשם "דיר שיכנז" ולשם עריכת משפטים נגד
האפנדים, שהקימו על גבולות המגרש חנויות ו"בית טחינה לצמוקים לעשית דבש".

בשלהי שנת תרכ"ד נגמר הבנין אחרי רוב תלאות וערב ראש השנה תרכ"ה ( )1864יכולים היו
יהודי ירושלים לחוג את נצחונם ולחנך את בית הכנסת "בית יעקב", שהיה לאחר מכן, משך
עשרות שנים, המרכז הרוחני של יהודי ארץ ישראל. כן היו בחצר זו תלמוד תורה והישיבה
"עץ-חיים", המוסד החנוכי המרכזי של ירושלים.



גילוי יהודי תימן

יצוין, כי בעקיפין הביאה בניית בית כנסת זה לגילוי יהודי תימן ולהעלאת הראשונים מהם
לארץ ישראל. לשם איסוף כספים לבנין ה"חורבה", נשלח בשנת 1858להודו ולאוסטרליה
הסופר ר' יעקב הלוי ספיר, שהיה אז מזכיר "כולל הפרושים" בירושלים; אלא שאירעה לו
"תקרית" מצערת בדרך: בהיות ר' יעקב ספיר במצרים, הפסיד את רוב כספו בשל רמאותו של
ערבי; ומחמת המחסור בכסף להוצאות הנסיעה עד הודו, ירד (או הורד) ספיר מן האניה
בעברה על יד תימן. וכך מספר הוא בספרו "אבן ספיר":

"הנה נוסף מעשה, אלקים חשב לטובה.. המחסור הזה הביאני להתנודד בארץ תימן,
אחרי שלא היה לי הוצאות הדרך במישור (כלומר, במישרין) להודו, מטרת נסיעתי
מראש. ומתימן שאבדתי ידיעות רבות וחמודות והשגתי הסגולות תקות נפשי, וגם שכר
."!דוע יל המו ,ילמעב בוט


שמונים וארבע שנה עמד בית הכנסת המפואר הזה ושימש כעין "מרכז רוחני" ליהודי הארץ.
כאן היה מרכז המוסד התורני הגדול והחשוב "עץ חיים" (נוסד בשנת 1841באותו מקום – עוד
בטרם הוקם בית הכנסת), שבתלמוד-תורה שלו, ישיבת הבחורים והישיבה הגדולה, למדו
יום-יום מאות רבות של נערים ומבוגרים ויצאו מהם גדולי תורה ועסקנים חשובים בישראל.
כאן ישב, בשבעים שנות מגורו בירושלים, הרב שמואל סאלאנט; כאן היה (עד מלחמת העולם
הראשונה) בית הדין הרבני הגדול; בשנת 1901נערכה כאן עצרת-אבל של הישוב העברי בארץ,
בקשר למותה של ויקטוריה, מלכת בריטניה הגדולה, במעמד הקונסול האנגלי בירושלים
ורבים מבין התושבים האנגלים אז בא"י (הספיד אותה בעברית ובאנגלית אפרים כהן-רייס,
המחנך הירושלמי הידוע); כאן קרא הנציב העליון הראשון של בריטניה בארץ-ישראל, סיר
הרברט (אליעזר) סמואל – לאחר מכן: לורד סמואל – את ההפטרה 'נחמו, נחמו עמי'; כאן
הועמדו דגלי הגדוד העברי, שלחם בסוף מלחמת העולם הראשונה בתוך הצבא הבריטי. מקום
זה עיצב משך עשרות שנים את דמותו של הישוב העברי – עד שנחרב בשנת 1948על ידי הלגיון
.ונתואמצע תמחלמ ימיב יטירבה-יברעה