האגף לתרבות תורנית

במשרד החינוך

הוצאה לאור:
מחלקת הפירסומים

העורך:
ד"ר אריה סטריקובסקי

255

שבט

התשס"ב

יהדות אפגניסטאן בסערת הימים

תוכן עניינים

אפרים ניימרק –
מסע בקהילות אפגניסטאן

יצחק בן צבי –
הגולה האפגאנית

פרופ'
מנשה הראל –
אפגניסטן: עלילות דם וסוכנים נאצים

ישראל מישאל –
נקמת דם והיהודים

בן–ציון יהושע –
זעקה לעלייה בתקופה הנאצית

ראובן קשאני –
יהודי אפגניסטן, מכתבי עלייה

משהד

ראובן קשאני –
אנוסי משהד – ג'דיד אל אסלאם

בן ציון יהושע–רז –
קהילת אנוסי משהד

ב"צ יהושע–רז –
קולטים אחים מבוכרה

יצחק בצלאל –
גיבוש הזהות האפגאנית בארץ ישראל

הרב יוסף מלמד וחברים –
קריאה לשיפור מערכת החינוך

יונתן סגל –
קהילה יהודית בקצווי אפגניסטאן

יפה גולדשטיין –
ראובן קשאני, מוסה אמין והנשיא בוש

פרופ'
אדווין סרוסי ובועז דווידוף –
לסוגיית ההגדרה של מסורת מוסיקלית יהודית אפגאנית

גיורא פוזיילוב –
ארץ–ישראל וירושלים במשנתו של ר' יוסף גרג'י

זבולון קורט –
אגדת הגיורת מאגדות יהודי אפגניסטאן

הרב אברהם אביחיל ואלי ברין –
מקורם הישראלי של שבטי הפתנים

רבי ישראל ליפשיץ –
עם אפגאנען, יהודים שכוחים

עדויות על יהדותם של אפגאנים

פרופסור אברהם גרוסמן –
השכלת נשים וחינוכן בארצות המזרח

אפרים ניימרק

מסע בקהילות אפגניסטאן

בעיר הראת הרחוקה שנים עשר יום ממשהד,
ישנם כשלוש מאות בתי יהודים,
רובם מפליטי משהד,
ומהם אשר באו משאר ערי פרס.
עת באו שמה המשהדים בשנת ת"ר (1840),
מצאו שמה כעשרים בעלי בתים.
מנכבדיהם כעת:
ה'
אגא יאודה כהן,
ה'
מולא יוסף גול,
מורה ושוחט שמה ה'
מולא מתתיהו.
גם הוא לא יהנה מקופת הקהל כי ישא ויתן מעט להחיות נפשות ביתו,
ונכבד האיש הזה בעיני כל אחיו,
ובשם "חסיד"
יכנוהו.
גם בגֻריאַן מעט יהודים רוכלים.
מַיְמָנָה¹ –
בה כעשרים יהודים מתושבי הראת אשר יסחרו שמה,
כי זה דרך ההראתים להתגורר כל ימיהם בכפרים יחידים,
ופעם בשנה,
או אחת לשלוש שנים,
יבואו לביתם בהראת.

בכל כעשר שנים יצאה העיר הזאת האחרונה מרשות אחת לרשות אחרת בסבלם מלחמות פרס עליה לפנים ואחריו מלחמות הח'אנים איש ברעהו,
ובכל פעם היו היהודים לשלל,
על כן אין ביניהם בעלי הון ועושר.

העיר העתיקה בלך,
בה יהודים משנים קדמוניות,
כארבעים בתי יהודים שמה כעת,
ולהם בית כנסת גדול ועתיק.
נכבדיהם:
מולא שמואל הראתי שוחט,
מולא שם טוב,
ומולא שמחה.
כנראה יצא מן העיר הזאת חיוי הבלכי או הכלבי,
ואם כן היו שמה יהודים עוד לפני אלף שנה.
גם בתָאשְכֻרגָאן כעשרה יהודים,
מהו'
ברוך כהן להם לראש,
מלבד מקומות האלה לא ימצאו יהודים מאחינו בכל ארץ אפגניסתאן.

האפגאנים המה מוסלמים סונים,
לא שיעים,
ולבד מזה יתיחסו מלכיהם על שבט בנימין.
ועוד הגדות רבות בין העם,
כי ישנם באפגניסתאן התיכונה יושבי אהלים המאמינים כי אם יבשלו בשר בחלב ימותו כל הצאן,
כי ישנם אשר יניחו פאת ראשיהם –
את זה ראיתי גם בפרס –
כי ישנם אשר ילבשו מין מלבוש הדומה לציצית.
מכל אלה יוכיחו כי מזרע היהודים המה².
אך את אשר ראיתי בעיני אגיד.
כי האפגאני ישנא את הפרסי ויאהב את היהודי,
יחוס וירחם עליו ויחשבהו לאחיו,
היהודי אשר המיר דתו לא יכופר לו כל עון אשר חטא,
הוא לא יתקצף גם בראותו את היהודי שותה יין.
היהודי לא יטמאנו,
גם ילבוש ככל אשר תאוה נפשו.
היהודים יצנפו בראשיהם כהאפגאני באין מוחה.

עד ראשית שנת תרמ"ו היו היהודים שמה פטורים מכל מס,
לבד מכס הגבול,
כי כל מלכי אפגניסתאן משכום חסד.
אך מיום מלוך אמיר עבד אל רחמן ח'אן (בשנת תר"מ –
1880-1879) החל להצר צעדיהם מעט מעט,
בשנת תרמ"ו (1886)
הטיל עליהם מס –
ערך 4
רובל כסף לנפש בכל שנה.
בחודש כסליו תרמ"ו הוגלו היהודים יושבי כאבול,
עיר מלכותו הגלת שלומים.

מסע בארץ הקדם",
אפרים ניימרק, ירושלים תש"ז,
עמ'
צז–ק,
מהדורת אברהם יערי.

תיאור מסעו של אפרים ניימרק בקהילות אפגניסטאן בשנת תרמ"ה–תרמ"ו (1886-1885)

יצחק בן צבי

הגולה האפגאנית

ידוע ששליטים בוכארים הזמינו אליהם יהודים במאה הארבע–עשרה והבטיחו להם חופש הדת,
ואז התחדשה התישבות יהודים בארצות שלטונם.
יש איפוא להניח כי חידוש הישוב היהודי באפגניסתאן חל אף הוא באותה תקופה.
ידיעות ברורות יותר עליהודי אפגניסתאן באות רק מאמצע המאה שעברה.
לאחר המרת יהודי משהאד מתוך אונס ואיום בטבח כללי,
היגרו רבים מהם לבוכארה וקצתם –
להיראת שבאפגניסתאן,
הסמוכה להם.
שפת תושבי הארץ אינה זרה לאנשי משהאד,
אולם דתם היא סונית,
ואינם קנאים כפרסים השיעים.
כאן יכלו האנוסים לשוב בגלוי לדת אבותיהם ולעסוק במשלוח–
ידם,
במסחר ובמלאכה,
ללא הפרעה.
אין ספק שהבאים מצאו שם ישוב יהודי מקומי,
אשר עזר להם להיקלט בארץ זו.
אולם שום פרטים על אותה תקופה ארוכה לא נשתמרו.
בואם של יהודי משהאד חלו בזמן שלאחר האונס,
היינו בשנות הארבעים של המאה התשע–עשרה.

תעודה שנשתמרה באחד מבתי הכנסיות של עולי משהאד בירושלים³ מספרת על מאורע שחל בסוכות תרי"ז (1856),
בו כבשו הפרסים את העיר וגזרו גירוש על כל יהודי היראת,
שמוצאם ממשהאד.
הגירוש נעשה באכזריות רבה,
ביום ט"ו בשבט תרי"ז (1857).
המגורשים הובאו לבאבא קודרת ליד משהאד,
ורק כעבור שנתיים שוחררו והורשו לחזור למקומם,
להיראת.

שקיעתה של העדה התחילה בשנת 1870,
כשיצאה הגזירה להמציא 300
איש לעבודות הצבא והוטל מס כבד על אנשי הקהילה,
שרצו לפדות את נפשם מעבודת הפרך.
על אלה נוספו עוד גזירות –
כגון סרט שחור שהיהודים הוכרחו לעטות על הכובע למען יכירום.
כל זה בישר רעות בעתיד.
קמה חרדה גדולה בקרב בני העדה והתחילה יציאה מבוהלה –
בעיקר לפרס ולערי בוכארה.
אז נראו בודדים מהם גם בארץ ישראל.
הישוב היהודי באפגניסתאן נדלדל מאד.
האנציקלופדיות רושמות 12-8
אלף נפש,
אך גם למספרים האלה אין יסוד בטוח.
ידועים רק אלו מספרים משנות השלושים;
אז מנו חמשת–ששת אלפים נפש,
שישבו בשלוש ערים בלבד:
כבול (הבירה),
היראת ובלך.

אחרי סילוקו של אמן–אללה,
שלא היה רע ליהודים,
נפתחה פרשת רדיפות זדוניות בעטיים של הנאצים,
שבחשו גם באפגניסתאן.
התחילו להרחיק את היהודים מכל עמדות–מפתח במסחר ובפקידות (רוב יהודי אפגניסתאן חיו על מסחר).
הסוחרים הגדולים שבהם סחרו בקראקול,
בצמר,
בפרוות ובבושם,
עם ברית–המועצות,
עם אנגליה –
דרך הודו –
ועד ארצות הברית הגיעו.
מכל העסקים האלה הורחקו בהשפעת הנאצים,
שהדריכו את ממשלת אפגאן,
וזכותם לעסוק במסחר ניטלה מהם.
רוכלים זעירים ובעלי–מלאכה,
חייטים וסנדלרים,
נאלצו אף הם להפסיק את מסחרם ואת משלוח–ידם בכפרים ובעיירות,
ומעינות פרנסתם נסתמו.
היהודים הוצאו מהחיים הכלכליים,
כמו בגרמניה;
ואחרי ההגבלות 'החוקיות'
הללו,
באו –
גם כן כמו בגרמניה –
פעולות 'מעשיות':
עלילות ופרעות,
וגם גירושים ממקומות שונים.
היהודים ביקשו הצלה בהגירה,
אולם שערי היציאה נסגרו ושערי הכניסה לארץ ישראל נשארו נעולים בפניהם.

עם תקומת מדינת ישראל נפתח להם פתח תקוה.
חלק מהם כבר בארץ,
והשאר –
מצפים אף הם בכליון נפש לתורם.

על מצב היהודים באפגניסתאן בשנים האחרונות שמעתי מפי מר יעקב יצחקוב,
ראש קהילת כבול לשעבר,
בשיחה שהיתה לנו ב30-
במאי 1957.

הוא עזב את אפגניסתאן בחדש תשרי תשי"ז.

לפני כשלש שנים שלח יצחקוב את משפחתו לישראל.
בגלל זה נאסר והוחזק בכלא 3
שנים.
כאשר שוחרר עלה לישראל.

משנת 1932
נשלחו לארץ 8
אלפים יהודים שברחו מאסיה התיכונה,
בעיקר מאפגניסתאן,
מעיר אנכוי,
ואחר זאת דרך כבול והודו לישראל.

באפגניסתאן נשארו כ-100
משפחות:
40 בכבול ו60-
בהיראת.
הרכב המשפחות שם:
7 פרסיות,
כמה בוכריות והשאר אפגאניות מקוריות.
היה קיים איסור על ה'שחיטה',
אולם אחרי השתדלות ניתנה רשות לשחוט לפי דיני ישראל.
הרבנים היו בוכרים;
הם בדקו את סכיני השחיטה.
ליהודים אסור היה להתרחץ בבית–מרחץ,
אבל בהשתדלותו הרשו להם להתרחץ פעם בשבוע (חצי יום לגברים,
חצי יום לנשים).
ליהודים אסור לעסוק במסחר,
אולם הם ממשיכים לעסוק במסחר בשמות מושאלים.

אין כיום בתי–ספר ליהודים;
הילדים היהודיים לומדים בבתי–ספר של מוסלמים.

נדחי ישראל,
יד בן–צבי,
תשכ"ו.

פרופ'
מנשה הראל

אפגניסטן:
עלילות דם וסוכנים נאצים

אפגניסטן המוקפת בהרי פמיר,
שגובהם מעל ל7000-
מ',
היא ארץ מבודדת ושוממה ללא מוצא לים.
לכן,
אין לה חשיבות כלכלית מיוחדת פרט לסעיפי "דרכי המשי"
העוברים בה,
בין סין להודו ובין הודו לאסיה התיכונה ולפרס.
נמצאו בה שלוש כתובות עבריות דומות של סוחרים יהודים שעברו בין היראת לכאבול.
באחת מהן כתוב:
"יפו בן ישמעאל,
מבטחו בה'
יהי לו למושיע,
אמן".
היהודי חיווי הבלכי,
שפעל בעיר בלך,
היה הוגה–
דעות ביקורתיות וקנטרניות.
בשנת 875
לספה"נ התווכח עם רב סעדיה גאון.
בקרבת העיר היראת,
במערב אפגניסטן,
יש בית קברות יהודי מהמאות ה13-11-
לספה"נ ובו נתגלו כתובות עבריות ומילים פרסיות.
בקנדהאר שבדרום נתגלתה מצבת שיש מפוארת ובה 17
טורים ישרים ונפלאים של תמליל עברי מראשית המאה ה14-
של "השר והטפסר ה'
מ'
משה בן אפרים בצלאל".
אפגניסטן נכבשה בידי טימור לנג בשנת 1398,
כנראה בגלל השליטה על "דרכי המשי".

בהיראת נבנו ארבעה בתי–כנסת גדולים וכמה קטנים החל מהמאה ה-17.
בתי–כנסת נבנו גם בכאבול,
בבלך,
במאימנה ובמזאר א–
שריף ובכל יישוב שהיה בו מניין יהודי.
הנוסע המומר יוסף וולף ביקר בבלך בשנת 1830
וציין:
"בבלך נמצאות מאה משפחות יהודיות המונות חמש–מאות נפשות".
עולה–
הרגל הראשון מאפגניסטן לירושלים היה מולא יוסף גול,
בשנת 1841.
בני משפחתו עלו לארץ בין השנים 1936-1892.

לאחר גרוש אנוסי משהד להיראת,
גורשו יהודי היראת למשהד בשנים 1857-1856,
לפי ספרו של מתתיהו גרג'י "קורות הזמנים".
הרב גרג'י עלה לארץ בשנת 1896,
כשהוא עושה דרכו מהיראת לבאמה שבים הכספי,
לבאטום שבים השחור ומשם באוניה לבירות וליפו וברכבת לירושלים.
הוא ביקר בקבר רחל,
בחברון,
בקברי שמעון הצדיק ושמואל הנביא,
בקבר ר'
מאיר בטבריה,
בצפת,
במירון במערות קברי בית הלל ושמאי,
בכפר חיטין,
בקבר יתרו ובירושלים.

בשנת 1973
הודח זאהיר שאה מלך אפגניסטן,
אוהד היהודים שייחס עצמו לשבט בנימין,
והארץ היתה לרפובליקה.
באפגניסטן חיים כיום כ-20
מיליון תושבים מוסלמים סונים ומיעוטים ממוצא מונגולי,
פרסי,
תאג'יקי,
אוזבקי ועוד.
לא היו בה ישיבות ובתי מדרש,
שבהם למדו תלמידים במשך כל היום,
פרט לתלמוד תורה.
היהודים עסקו בעיקר בעיבוד עורות כבשי קראקול וביצואם ובסחר שטיחים ונתפרסמו בשווקי העולם.
הם עבדו גם במסחר,
בתיווך וברוכלות.
היו בהם בעלי מלאכה מעטים והם לא עסקו בחקלאות.

היהודים היו קרבנות לעלילות דם נגדם,
מנותקים מיהודי העולם ומארץ–ישראל וקשורים לפרס (דרך היראת)
ולבוכרה.
בניגוד ליהודי פרס ובוכרה,
לא היתה פעילות ציונית באפגניסטן ולא שמעו בה על הקונגרסים הציוניים.
מאז שנת 1892
גרו עולי אפגניסטן ב"רחובות הבוכרים"
ובנו בה את בית כנסת שאולוף.
בימי מלחמת העולם השניה פשט גל של אנטישמיות באפגניסטן,
עקב חדירת סוכנים נאצים אליה.
ב1945-
יצאו 300
יהודי היראת לעלייה לארץ–ישראל,
ללא הצלחה.
אחרי רעב,
סבל ועונש מוות באפגניסטן ובהודו,
ובסיוע הסוכנות היהודית,
עלו חלקם לארץ בשנת 1947
ויתרם אחרי שנת 1948.

אירגון עדת האפגנים בתל–אביב החל בפעילותו בשנת 1934,
כאשר העולים חיו מיגיע כפיהם.
יהודי אפגניסטן שימרו 12
טעמים ומנגינות,
שטופחו בבתי–הכנסת לפרקי תהילים וכמה למזמורי קבלת שבת,
עקב בדידותם מיהודי בוכרה ופרס.
כך גם נשתמרו סיפורי העם והאגדות שלהם.
הבדידות סייעה גם לפיתוח רפואה עממית על–ידי שימוש בקמיעות עליהם נכתבו שמות של קדושים.
יוצאי אפגניסטן התגייסו כלוחמים למחתרות ה"הגנה"
האצ"ל והלח"י,
נטלו חלק במאבק נגד השלטון הבריטי,
למען עלייה חופשית והתיישבות בכל חבלי הארץ ונגד חלוקתה.
על לוחם נועז שהמית עצמו למען המולדת,
כתב המשורר אורי צבי גרינברג בשירו "אגדת יעקב רז":
"באדמת מלכנו דוד טמננו,
גווית יעקב רז המנותח לנתחים".
בשנת 1949
מנתה יהדות אפגניסטאן 3,500
נפש.
כיום אין אוכלוסייה יהודית באפגניסטן.

האומה,
144, קיץ תשס"א

ישראל מישאל

נקמת דם והיהודים

החוק האפגאני התיר את מסירתו של הרוצח לידי משפחת הנרצח,
גואלי הדם,
כדי לנקום בו את דם יקירם.

גם יהודים היו קרבנות של שודדים ורוצחים.
ישראל מישאל מספר על אסון משפחתי.
אחיו מיכאל,
סוחר צעיר,
נסע עם מלאי של משי אל העיר שיברקאן (Shibarghan) בשיירה של סוחרים.
קרוב למחוז חפצם נרצח מיכאל,
והשודדים נטלו את סוסו ואת המשי שהיה עמו.
הרוצח שנתפס ניסה תחילה להתכחש למעשהו,
אך לאחר שהושיבו אותו על פרימוס לוהט,
מיהר להודות במעשה ואף הצביע על מקום קבורתו של הנרצח;
השופטים התלבטו בבעיה מטרידה:
כיצד יטול יהודי את נשמתו של לא–יהודי.
אמאן אללה ח'אן (מלך אפגניסטאן)
פסק החלטית שיש להביא את הרוצח לשער המשפט,
להניח את צווארו על המערפת ואבי הנרצח יערוף את ראשו וילוק את הדם כאות נקמה.
משפחת הנרצח פחדה מנקמת דם.
מספר על כך אחי הנרצח,
ישראל מישאל:

מנהג היה במקום,
כי בחצי היום,
בשעה שתים–עשרה בדיוק ירו יריות תותח לאות כי הגיעה שעת הצהריים.
או אז ניגש גנראל לבוש מדי פאר לאבי,
שלף את חרבו מנדנה והכריז:
'בשם החוק והמלך אמאנולה ח'אן ערוף את ראשו של הרוצח השפל ואל תחוס עליו,
כשם שלא חס על דם בנך!'.
בינתיים השכיבו את הרוצח על הבמה והניחו את ראשו במערפת.
אבי נטל את החרב בפיק ברכיים ובידיים רועדות.
עיני הרוצח כוסו.
חייל אחד תפס את ראשו ושניים אחרים תפסו את גופו.
בהתקרב אבי לבמה נשמע לפתע קול מרחוק.
הושלך הס בקהל והכל היו דרוכים.
זקן מופלג משיברקאן,
מנכבדי המקום,
עלה על בימת אבן גדולה ואמר:
'איסמאעיל מישאל היהודי:
אנו מכירים אתכם מזה שלושים שנה.
לא בגדתם בנו ולא בגדנו בכם.
אהבנו אתכם.
לבושתנו ולחרפתנו יצא בן הבליעל והשפיל את כבודנו.
אנו כולנו מרכינים ראשינו,
מתביישים ואומרים:
הנה הכלב השפל שוכב לפנינו ובמצוות המלך החרב בידך ואתה רשאי לכרות את ראשו,
אולם אות קין ישאר חרות על משפחתנו המוסלמית לעולמים.
אני מבקש ממך בשם תושבי שיברקאן וסביבותיה:
אל תטמא את ידיך הנקיות ואל תכרות את ראשו של בן הבליעל.
אנא השאר המעשה לנו.
אבי ניגש אל הזקן ומסר לידיו את החרב ואמר:
סלחתי.

נכבדי המוסלמים התקהלו מסביבו של ישמעאל מישאל,
לחצו את ידו והודו לו.
מושל שיברקאן דיווח למלך על מהלך העניינים,
אך המלך סירב לחזור בו וציווה במברק:
'יהודי סלח על רצח בנו,
אך אני איני סולח'.
למחרת היום הובא הרוצח מחדש אל שער המשפט ושם כרתו את ראשו ותלוהו ולעיני ההמונים,
מבלי שיהודים יהיו מעורבים במעשה.
היה זה המוסלמי הראשון שנתפס ונדון למוות בעוון רצח יהודי.
משפחת הנרצח קיבלה ממושל שיברקאן מכתב תנחומים,
שבו הביע המושל את רגשי השתתפותה של ממשלת אפגאניסתאן בצער המשפחה.

ישראל מישאל,
בין אפגניסטן לארץ ישראל,
ירושלים תשמ"א,
עמ'
46-44, עפ"י ב"צ יהושע רז

"מנדחי ישראל באפגאניסתאן לאנוסי משהַד באיראן",
מוסד ביאליק,
ירושלים,
תשנ"ב,

עמ'
180-179.

בן–ציון יהושע

זעקה לעלייה בתקופה הנאצית

עליית הנאצים לשלטון בגרמניה בשנת 1933
חוללה מיפנה בתולדות אירופה ועם זאת נתנה אותותיה גם במדינות מרוחקות,
ובין אלו היתה אפגאניסתאן.
חדירת הגרמנים לאפגאניסתאן החלה עוד בשנת 1898
והתעצמה בתקופה שבין שתי מלחמות–
העולם.

…הגרמנים ראו באפגאניסתאן יעד אסטראטגי חשוב,
בשל מיקומה בין ברית–
המועצות לבריטניה ששלטה בהודו,
וכן יעד מסחרי ומאגר של חומרי–גלם לתעשייה הגרמנית.
גרמניה שלחה לאפגאניסתאן משלחות–סקר וחדרה בשיטתיות לכל תחומי החיים בארץ זו:
הרפואה,
הפיתוח,
החינוך,
הכלכלה,
בטחון–הפנים ובטחון–החוץ.

בהתחלת שנות השלושים כבר פעלו באפגאניסתאן בתי–חולים גרמניים וכן בית–
ספר,
אשר עוד בשנת 1932
מנה יותר מ-400
תלמידים ורבים מבוגריו נסעו לברלין להמשך לימודיהם ושם גם ספגו הלכי–רוח ואידיאולוגיות שרווחו בגרמניה באותו זמן,
לרבות תורת–הגזע.
כך הפכו הגרמנים להיות הרוח החיה מאחורי המימשל האפגאני ומצאו בקרב המימשל המקומי את עושי דברם הנלהבים…

הוקמה באפגאניסתאן חברה מסחרית גרמנית–אפגאנית,
שעודדה הגירת גרמנים לאפגאניסתאן,
בעיקר רופאים,
מהנדסים,
טכנאים ומורים.
החברה המסחרית היתה למעשה סוכנות מרכזית לתיכנון,
לתיאום ולפיקוח,
מעין ממשלה בתוך ממשלה,
שהופקדה על תוכניות–הפיתוח,
מאזן–
התשלומים ומערך הייבוא והייצוא.
בחברה זו פעלו לצד הגרמנים,
צעירים אפגאנים משכילים,
שהתחנכו בגרמניה וספגו בה את תורת הגזע הארית.

חדירת ההשפעה הנאצית לאפגאניסתאן פגעה קשה ביהודיה.
בשנים אלו מלך באפגאניסתאן מוחמד זאהיר שאה (מלך 1973-1933).
לדעת החוקר דופרי,
לא המלך שלט בארצו למעשה אלא דודו מוחמד האשם ח'אן,
חניך ברלין ובעל אוריינטאציה נאצית,
שכיהן כראש–ממשלת אפגאניסתאן בשנות 1946-1929.
גם הצבא ושירותי–הביטחון הפנימיים עברו להדרכתם ולפיקוחם של מומחים נאציים.
הפגיעה ביהודים באה לידי ביטוי בשלושה תחומים:

1. נישולם מן המסחר,
   שהיה מקור פרנסה עיקרי,
   כמעט יחיד,
   שלהם.

2. גירושם מן הערים שבגבול תורכמניה האפגאנית,
   שם הם סחרו בפרוות קאראקול ובטקסטיל,
   וריכוזם בשלוש ערים בלבד:
   הראת,
   קאבול ובאלח'.
   המגורשים גם נושלו מרכושם ולא הותר להם ליטול עימה מאומה למקום שאליו גורשו.
   

3. חשיפת היהודים בארץ זו לפורעים מוסתים.
   הם הושלכו לכלא על לא עוול בכפם.
   

באפגאניסתאן לא היתה תעשייה.
יהודיה עסקו מדורי דורות במסחר ואף חלשו על כמה מגזרים מרכזיים של ייצוא פרוות–
קאראקול,
שטיחים ופירות מיובשים.
'הסוכנות המרכזית'
הגרמנית–אפגאנית,
שהוזכרה לעיל,
העבירה את מרכז הסחר של אפגאניסתאן לברלין,
והיהודים נעשו מיותרים בענף זה.
המדיניות האנטי–יהודית בתחום המסחר יושמה בידי שר המסחר ונשיא הבנק של אפגאניסתאן,
עבד אל–מג'יד ח'אן,
שהיה הנאמן הראשי של הנאצים בארץזו.

על מצבם הקשה של היהודים בארץ זו הוסיפה בעיית 4,000
הפליטים היהודים בבוכארה,
שנמלטו חסרי–כל מברית–המועצות לאחר המהפכה הבולשביקית וחיפשו מיקלט באיראן ובאפגאניסתאן.
כמחציתם קיבלו רשיונות עלייה לארץ–ישראל,
ואילו הנותרים נפלו למעמסה על יהודי איראן ואפגאניסתאן,
אשר למרות מצבם הקשה עשו כמיטב יכולתם כדי לעזור לאחיהם הפליטים.

מצוקתם של יהודי אפגאניסתאן באותו זמן,
מבוטאת בתזכיר מאת ועד יהודי אפגאניסתאן בארץ–ישראל אל המוסדות הציוניים בירושלים.
התזכיר נכתב ב22-
באפריל 1935
והוא מבוסס על אגרות אזעקה ששיגרו יהודים מאפגאניסתאן לאחיהם בארץ ועל מידע שנתקבל מפי עולים ותיירים שהגיעו משם לארץ,
בתוספת הערכות של ראשי העדה בארץ.

הפתרון היחיד למצוקתם היה הקצאה של רשיונות–עלייה לארץ,
וזו היתה בסמכותה של מחלקת העלייה בסוכנות היהודית.

התזכיר המובא להלן מהווה תעודה מאלפת למאבקם של בני העדה וראשיה בארץ–ישראל למען אחיהם שנרדפו בגולת אפגאניסתאן⁴.
התזכיר שתחת ידי מופנה אל יצחק גרינבוים,
מנהל מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית.
ראוי לציין שזה היה רק שלב אחד במאמציהם של בני עדה זו לעלייה לארץ.
מאבקם נמשך עוד שנים רבות⁵,
ורק לאחר קום מדינת ישראל הם זכו לגאולה שלמה.

תזכיר מאת ועד יהודי אפגאניסתאן בארץ–
ישראל

להלן קטעים מתוך התזכיר:

[להבהרת הכתוב חולק התזכיר לסעיפים ונוספו בו פיסוק וכן השלמות הניתנות באריחיים.
ההדגשות בתזכיר –
מאת המעתיק.]

י"ט בניסן תרצ"ה (22.4.1935)

[גזירת הגירוש]

הגזירה הראשונה…
היתה גזירת הגרוש מכל עיר ועיר מתוך הערים הללו והן:
מיימנה,
אנדקוי,
ושובור גאן,
אקג'ה,
מאזאר,
סריפול,
באלך וכו'⁶.
הגזירה היתה בצורה זו,
שכל יהודי ויהודי שנולד בעיר אחת מערי אפגאניסטאן אין לו רשות לגור בעיר אחרת כי אם באותה עיר שבה נולד,
והגרוש הפנימי הזה יצא באופן תכוף ומבהיל עד שלא היתה שהות בידי פרנסי העדה ונשיאיה לאחוז באמצעים ולבטל את הגזירה.
באופן כזה הוגלו מאות אנשים מעיר לעיר מבלי שתהיה להם השהות למכור את רכושם ולסדר את חשבונותיהם עם תושבי העיר.
כל אחד ואחד עזב את העיר וחזר לעיר מולדתו בחוסר כל,
ולרגלי תקופת החורף שבה יצאה הגזירה לפועל,
קרו מקרי מות לרבים מבני הגולים הללו.

[נישול היהודים מפרנסתם]

אחרי הגזירה הזאת באה גזירה יותר חמורה והיא פקודת וזרת [מינסטריון]
המסחר אשר אסרה על כל סוחר וסוחר להתעסק במסחרו,
כי אם רק הממשלה רשאית להתעסק במסחר וכל הסוחרים מוכרחים להכנע לפקודות המסחריות,
לועדת המסחר,
אשר מטרתן היו אך ורק להחליש ולבטל את השפעת הסוחרים היהודים ולקחת מידם את המסחר אשר בו היו מתעסקים רוב בני העדה,
וכל אכספורט ואימפורט אסור היה להעשות מבלי רשיון כזה מועדת המסחר,
ורשיון כזה כמובן לא היה מקבל אף סוחר יהודי.

[הרס הגטו היהודי בבאלח'
וגירוש היהודים]

לרגלי הגזירה הראשונה חזרו לעיר באלך הרבה משפחות אשר נולדו בה,
והתבססו בתוך רובע מיוחד ובנו להם חומה סביב ברובע וסדרו להם כעין גיטו מיוחד…
וביום בהיר אחד,
מבלי שום אזהרה מוקדמת,
ובלי שם קביעת מקום,
גזרו על כל היהודים לעזוב את מקום מגוריהם והתחילו להרוס את בתיהם ולסלול כבישים ודרכים חדשות.
ובערך קרוב למאה משפחות גורשו מבתיהם אל מחוץ לעיר ואשר עד היום נמצאים בשדות ובכרמים.
באהלים ומבלי אהלים,
ומבלי שהממשלה תתן להם מקום ומבלי שתתענין בגורלם⁷.
וכיום כל המשפחות הללו צועקות ופונות אלינו לעזרה להשתדל לעליתם לארץ,
כי אין להם רשות ללכת לערים אחרות ע"י הגזירה הראשונה,
ואין להם איפה להתגורר בעיר מולדתם.
הממשלה הציעה להם למסור את ילדיהם ונשותיהם לבתי המושלמים,
וידוע לנו מה רצונם בהצעתם זאת⁸…
ובפרט בזמן האחרון ע"י רבוי הפליטים ליהודי בוכרה ורוסיה הנמצאים קרוב ל1200-
נפש,
ואשר נחשבים כפליטים גם בעיני הממשלה,
אבל אין הממשלה מתיחסת אליהם כראוי ומציקה ורודפת אותם ואת תושבי המקום [היהודים הוותיקים].

[הדרישה להעלאת יהודי אפגאניסתאן]

אין אנו בטוחים כי המצב ישתנה לטובה,
…כי אנו מרגישים כי ישנם מדריכים מיוחדים ומסיתים מתוך תומכי ממשלת היטלר אשר משמיעים על שרי מדינת אפגאניסטאן לרדוף את היהודים,
לכן הדרך היחידה העומדת לפנינו היא אך ורק לדאוג לעליתם לארץ⁹.

בכבוד רב

ועד יהודי אפגניסטאן בא"י (חותמת)

דניאל גול

מרדכי שאולוף¹⁰

פעמים,
29, תשמ"ז

ראובן קשאני

יהודי אפגניסטן,
מכתבי עלייה

כיצד נאכל ונשב בשלווה ונחת

באגרת אל שגריר ישראל במוסקווה,
מרדכי נמיר,
בז'
בשבט תש"ט (6.2.49),
סיפרו יהודי אפגניסטן על געגועיהם העזים לארץ–ישראל.
באגרת שאלו על האפשרות שציר ברית המועצות בקאבול יתן להם אפשרות מעבר דרך ברית המועצות "יען כי ממשלת רוסיה אחד מאוהבינו אולי יקבל בקשתנו".
וזו לשון האגרת:

לכבוד אדון היקר ראש ארץ–ישראל ברוסיה!

מצד בחורי ישראל היושבים פה באפגניסטן,
אנחנו מודיעים לכבוד האדון שאנחנו חפצים לנסוע לארץ–ישראל אבל לדאבוננו אנחנו נמצאים במדינה כזו שכל הסביבה שלנו ממשלות איסלמיות שאינם נותנים רשות ליהודים לעבור דרך ארצם,
נמצא שאנחנו יושבים בבית–האסורים.
אדון היקר!
– בכל יום אנחנו קוראים עתונים ובכל לילה אנחנו מאזינים ברדיו מכל ארצות התבל.
כשאנחנו שומעים את המלה –
ממשלת ישראל,
מדינת ישראל,
צבא ישראל –
אנחנו בוכים מתוך שמחה.
אבל לדאבוננו אין ביכולתנו לעשות מאומה,
אדון היקר:
שבע שנים רצופות ישבנו באבלות ובבכיה לששה מיליונים קורבנות של אחינו ובשרינו ביד הנאצים…

אחרי הכרזת ממשלת ישראל וחירות מולדתנו ותחיית עמנו וקיבוץ גלויותינו אין לנו תקוה לזכות ולראות בבנין ארצנו הנחמד:
אך רק בשביל שאנחנו אסורים בתוך חומת ברזל שבשום אופן אין אנחנו יכולים לצאת מחומת הברזל,
אדון היקר:
אנחנו הכלמנו מאוד שאין אנחנו יכולים להשתתף בחירות ארצנו.
כשאנחנו רואים אחינו בחורי ישראל שופכים את דמם בעד ארץ מולדתם במדבר ציה וערבה רעבים וצמאים.
ואנחנו כיצד נאכל ונשתה ונשב בשלווה ונחת.
לבנו הומה כים ודמנו הומה בעורקינו,
אבל אין ביכולתנו לפרוח באויר או לעשות מחילות ולצאת מתחת הארץ.
אנחנו מוכנים ומזומנים לשפוך את דמנו עד טיפה אחרונה בעד חירות ארצנו.

אדון היקר:
גם כן אנחנו שלחנו שלושה מכתבים לאדון סיניוג'
(צינוביץ')
בעיר בומבי בהודו והוא נתן את התשובה הזאת:
אם אתם תבואו בבומבי אני שולח אתכם במהרה לארץ–ישראל –
אבל לדאבוננו ממשלת אפגניסטן לא נתן פספורת.
גם כן ממשלת פאכיסתאן בשום אופן אינו רוצה ליתן רשות ליהודים לעבור דרך ארצם אפילו תרנזית.
ככה אנחנו נשארנו בפינה הזאת.
אדון היקר:
האפשר ממשלת רוסיה על ידי ספיר (שגריר)
רוסיה בכאבול יתן לנו רשות לעבור דרך ארצו בתרנזית לארץ–ישראל יען כי ממשלת רוסיה אחד מאוהבינו אולי יקבל את בקשתנו.
אנחנו מבקשים מכבודו כי תתן לנו תשובה נכונה מאדון סיניוג'
בעיר בומבי…

אנחנו איננו יכולים טוב לכתוב בשפה העברית,
סלח לנו".

(מתוך ספרו של מרדכי נמיר,
שליחות במוסקוה,
עמ'
349).

מכתב מיהודי הראת

למעלת הסוכנות היהודית לארץ ישראל המחלקה לעניני היהודים במזרח התיכון כ"ז תשרי תש"י (20.10.49)

מכתבכם לקהלתינו מיום כ'
באב תש"ט (15.8.49)
הגיעה אלינו ושמחתנו עלתה עד לשמים כי לא האמנו למשמע אזננו ולמראה עינינו כי מכתב הדר כבודכם יגיע אלינו,
…וזאת נחמתנו כי גורל נחלתנו נגע אל לבכם כיאות לכבודכם וגם זאת היתה סיבת שמחתנו כי גואלנו חי 'ועוד לא אבדה תקותנו',
ומעתה אין לנו אלא להפיל תחנון לפני צור ישראל וגואלו 'להרים דגל ישראל וקרנו בכבוד'
ולא יוסיף ה'
עוד להניד רגל עמו מעל אדמתו 'וגם שארית נדחיו יקבץ לארצו'
ויספה פליטת ישראל שרש למטה ועשה פרי למעלה 'אמן'…

מגורלנו ומצבנו הודענו לכבודכם במכתבים הקודמים,
וביחוד במכתב כ"ב בתמוז תש"ט כי גורלנו מר ומכתנו אנושה כי זה כעשרים שנה שסגרו לפנינו כל שערי הארץ ונשארנו כעוף כלוא בכלוב וסתמו עלינו כל מעיני הפרנסה ומסבה זו היינו כלנו עניים מרודים על כן עליכם להכניס אותנו תיכף ארצה לקיים 'ועניים מרודים תביא בית'
ואם חס ושלום בחורף הבא נשאר בכאן יעבור עלינו צער גהינום.

תשובה על שאלותיכם

1.'מספר היהודים בכל עיר'.
מספר יהודי אפגאניסתאן כולם הם לערך שלושת אלפים וחמש מאות נפש מאיש ועד אשה מנער ועד זקן והם בשלש ערים 'כבול'
'הראת'
'בלך'
ומרבית יהודי אפגאניסתאן הם בעירנו 'הראת'
ומספרנו –
2211 נפש שמותינו גם שנותינו שלחנו בכתב מיוחד באמצעות 'כבול'
ו'בומבאי'
ומספר 'כבול'
ו'בלך',
כתבנו לכבול עיר הבירה שיתנו את מספרם בדיוק.

2.'מספר היהודים בכפרים'.
זה כעשרים שנה מגזרת הממשלה אין רשות ליהודי לדור בכפרים ובמחוזות.

3.'מקצועות היהודים'.
אין במדינתנו בתי חרושת ומסיבה זו מרביתנו רוכלים ואולם יש בתוכנו גם 'חיט'
'סנדלר'
'עושה מזוודים'
'סופר'
'פלח'
'אכר'
'ספר'
'אופה'
'קצב'.

4.'אחוז בני הנוער גיל (15-25)
ומצב השכלתינו'.
…אנו נותנים לכם הבטחה שכולנו מוכנים וגם מוכשרים לכל עבודה ומלאכה,
ואנו עובדים יחד כלנו איש ואשה בעזרת השם שכם אחד עם חברינו חובבי ציון.

וזה גורל קהלתנו.
ואולם את מצבנו השפל לא הודענו אחד מני אלף ולחכם די לרמז.
נא ונא בבקשה מכבודכם להשיב צאן נידח אל נוהו ובקרוב תצרפו אותנו לקהל שבי ציון ואלהי ציון יהיה בעזרתכם אמן,
שלום (ילקוט המזרח התיכון,
ינואר–פברואר 1949).

עפ"י ראובן קשאני,
יהודי פרס בוכרה ואפגניסטן,
ירושלים,
כסלו תשס"א

משהד

עיר הבירה של גליל ח'ראסאן,
צפון מזרח פרס,
והעיר הקדושה ביותר במדינה לאנשי כת השיעה.
409,616 תוש'
(1966). מ'
שוכנת בגובה של 950
מ'
בעמק נהר כֶּשֶף–רוּד,
יובל נהר הארי–רוּד.
במרכז העיר מסגד מפואר,
שבנה ב-1418
שאה–רוך,
בנו של תימור לנג.
למסגד כיפה מוזהבת,
ובתוכו קבר עלי ריזא,
האמאם השמיני של השיעה (מת 818),
ואליו נוהרים אלפי עולי–רגל בכל שנה.

משהד פירושה מקום תפילה על קבר.

השושלת הצאפאוית,
היא השושלת השיעית הראשונה,
ובמיוחד עבאס I (1629-1587),
פיארה את העיר בבניינים,
ועלייתה של מ'
קשורה בשושלת זו.
נאדר שאה עשאה ב1740-
לבירתו והקים בה לעצמו מאוסולאון מפואר,
והוסיף שער מוזהב למסגד.

האפגנים שלטו בה בהפסקה קצרה,
כ50-
שנה (1803-1753)
עד שחזרה לידי פרס.

היישוב היהודי במ'
נוסד ב1743-,
כשהביא השליט נאדר שאה יהודים מקזוין.
בחסותו הגיעה הקהילה היהודית לפריחה כלכלית ותרבותית.
בה גדל המשורר והפילוסוף סימן–
טוב מלמד,
ונמשכו אליה יהודים מקהילות אחרות רובם היו אורגים וסוחרים,
והם הצליחו לפתח מסחר בין–לאומי.
לאחר שנרצח נאדר שאה עלו השיעים הקנאים,
הורע מצבם של יהודי מ',
וב1839-,
בעקבות עלילה,
נאנסו יהודי מ'
להתאסלם.
ב1955-
הגיעו לישראל כ3,000-
איש.
מתוך 4,000
יהודי מ'
הנותרים מצבם איתן והם ממשיכים לחיות את חייהם הכפולים.
הם מצטיינים במתן צדקה,
גם לקהילות יהודיות אחרות.
בני הדור הצעיר נוטשים את היהדות,
ויש בהם המתחתנים במוסלמים.

ו.י.
פישל,
קהלות האנוסים בפרס (ציון א),
תרצ"ו;
ר.
פטאי,
מסורות היסטוריות ומנהגי

קבורה אצל יהודי מ'
(בתוך:
דפי זכרון לב.
אהרונוף),
תש"ו;
אנציקלופדיה עברית כד,
תשל"ב

ראובן קשאני

אנוסי
משהד – ג'דיד
אל אסלאם

ב-1839
העלילו המוסלמים השיעים עלילת דם על יהודי משהד ונערך פוגרום.
חוללו בתי כנסת,
נבזז רכוש ונרצחו שלושים ושניים יהודים.
באיומי מוות אולצו היהודים לקבל מיד את דת האיסלאם ואם יסרבו דינם מוות.

האירוע הטרגי היה ביום ה"עשורה"
– עשרה בחודש מוחרם ב-1255
למנין השנים המוסלמי ההיג'רה,
הוא יום 26.3.1839
למנין הנוצרים,
ועל–פי הלוח העברי יום י"א (י"ב)
בניסן תקצ"ט (1839).
באותו היום ולאחריו היו ימי פרעות ביהודים,
הם נאלצו לקבל עליהם את האיסלאם ולחיות על–פי מצוות הקוראן בהיותם מוסלמים חדשים –
ג'דיד אל אסלאם.

היהודים הגיעו להחלטה להתאסלם לאחר דין ודברים בקרב ראשי העדה ופרנסיה.
הוחלט כי בשעת צרה ומצוקה וכשאין ברירה,
יכריזו הצהרה שאינה אמת,
ויאמרו לפני האכונדים את ה"שהדת"
– אני מאמין:
"לא איללה אילא אללה ומוחמד רסול אללה"
(אין אל מבלעדי אללה ומוחמד הוא נביאו),
שכן מוטב להתאסלם זמנית למראית עין מאשר למות בידי אכזרים.
רבים מן המצהירים אמרו בלחש במקום "מוחמד"
– "מוסה"
– משה,
כלומר אין אלוהים מבלעדי האל ומשה הוא נביאו,
וכך ניצלו מטבח.
לאחר הצהרה מילולית שסיפקה את המוסלמים חדלו להיות "כופרים וטמאים"
ונכנסו בברית האיסלאם.

בטקס שערכו השיעים לג'דידים בין כותלי המסגד הגדול "אימאם עלי ריזא"
במשהד,
החליפו את שמות היהודים לשמות מוסלמים,
ומכאן ואילך נשאו הג'דידים שני שמות,
עליון ותחתון.
עליון –
שם פרטי מוסלמי כגון:
חסן,
חוסין,
עלי,
מוחמד,
פארג',
איסמעאיל,
ושם תחתון –
השם העברי המקורי.
הג'דידים שקיבלו את דת האיסלאם בכפייה המשיכו לקיים את מצוות הדת היהודית בסתר,
וכלפי חוץ קיימו את מצוות האיסלאם.
תקוותם היתה שלא ירחק היום ויחזרו בגלוי ליהדות.

במשך הזמן הצליחו כמאתיים משפחות של הג'דידים לברוח לערי בוכרה ואפגניסטן ולחזור ליהדות.
שם סיפרו על מעשה השמד ורצח היהודים והפיכתם לג'דיד אל אסלאם.
תקופת האניסות היתה קשה מאוד והצריכה גיבוש משפחתי וציבורי פנימי חזק על מנת לקיים עד כמה שאפשר את מצוות הדת.
ונמצאו בעת צרה זו במשהד מנהיגים אמיצים,
שעמדו בראש העדה והדריכו אותה כיצד לנהל את חייה בתבונה ובתחבולה,
באור ובסתר.
הג'דידים כינו את שנת האניסות בשם "אללא דאד",
כלומר שזה היה עונש שהוטל עליהם מן השמים.

מסגד ג'דיד אל אסלאם

לאחר שיהודי משהד הפכו לג'דיד אל איסלאם,
הם השמידו תעודות ומסמכים שהיו ברשותם,
ביניהם כתובות וגיטין.
לעצמם שמרו על מעט ספרי תורה,
מחזורי תפילות וספרי קודש,
ואת היתר הבריחו לערי פרס.
אנוסי משהד מספרים,
שבזמן הפרעות לקחו האכונדים ספרי תורה וספרי קודש יקרים והחביאו אותם באחד המרתפים שבמסגד אימאם עלי ריזא,
אך לא ידוע אם אכן קיימים הספרים היום.

במשך הזמן בנו לאנוסים מסגד מיוחד,
שנקרא מסגד ג'דיד אל איסלאם,
שבו הטיפו חכמי דת שיעים לג'דידים את מצוות הקוראן ואת דרכי התפילה.
הג'דידים צמו ברמדאן,
השתתפו בארוחות אזכרה לעניי המוסלמים,
התאבלו בימי אבלם והשתתפו בשמחתם ובחגיהם.
ג'דידים אחדים,
שדבקו באיסלאם באדיקות יתרה,
הגיעו למשרות חשובות ובמסגד אימאם רזא מונו ג'דידים למפקחים ולשומרים ואחד שימש מואזין.

תפילות הג'דידים התקיימו בחשאי במרתפים

הג'דידים התפללו חמש תפילות עם קריאת המואזין,
ושיננו פרקי קוראן שלימדום האכונדים.
ביום שישי,
יום השבתון המוסלמי,
הלכו בבוקר למסגד ובערב קיבלו את השבת.
בתחילה התפללו הג'דידים בחשאי וביחידות אך במשך הזמן התפללו במנין בימי שבת ומועד במרתפים ובחדרים פנימיים בבתיהם.
בשעת התפילה הנהיגו שמירה בשער החצר,
והפיקוח הוטל על אשה רעולה,
שהזהירה את המתפללים.
בתי התפילה שימשו גם מקום לתלמוד תורה ומדרש.
בשעות הבוקר למדו ב"מכתב"
המוסלמי,
ובשעות אחרי הצהרים והערב חונכו על–ידי רבני העדה באורחות התורה וההורים טיפחו ביוצאי חלציהם את הזיקה לדת ולמורשת ישראל.

כאשר נולד בן,
הקפידו לקיים טקס ברית מילה ביום השמיני.
הג'דידים הסבירו למוסלמים שהמילה טובה לבריאות הנולד.
באותו מעמד קראו לילד בשם עברי ובשם מוסלמי כגון:
ראובן–רחמן,
שלמה–סולימאן,
שמעון–שעבאן,
לוי–ולי,
ומשיח–מהדי.
גם לנשים היו שני שמות,
עליון מוסלמי ותחתון עברי.

האנוסים שמרו על מאכלים כשרים ולמראית עין קנו בשר אצל המוסלמים ואחר–כך זרקוהו לכלבים או חילקו אותם לעניי המוסלמים.
על–פי רוב אכלו דגים ובשר עוף משחיטה כשרה שנעשתה בסתר.
מזמן לזמן שחטו גם כבשים ועזים והבשר חולק במנות קצובות למשפחות שנמנו מראש.
חכמי העדה הורו בחשאי דיני שחיטה והכשירו נשים בהלכות ניקור.

הנוסע בנימין השני כתב על שוחט עופות,
שנתפס בידי קנאים מוסלמים והוצא להורג והרבה ג'דידים הוכו והושפלו (מסעי ישראל,
עמ'
87).

שמירה מפני נישואי תערובת

האנוסים היו חרדים מאוד מפני נישואי תערובת והשתמשו בתחבולות כדי למנוע אותם.
כדי שמוסלמי לא יבקש בת מבנות הג'דידים ערכו ההורים מעין טקס ארוסין לבניהם ולבנותיהם מיד לאחר הלידה או בהיותם תינוקות,
וכאשר בא מוסלמי לבקש ידי נערה טענו הוריה שהיא "תפוסה"
כבר מזמן לידתה,
על פי המנהג הפרסי לערוך נישואין מוקדמים בקרב המשפחה או ידידים בגיל רך.
חופה ערכו לנערה מגיל תשע עד שלוש עשרה שנה,
ולצעיר ששנותיו לא עלו על ח"י שנים.
הנישואים נערכו בטקס כפול.
הראשון היה בפרהסיה לפי מנהג המוסלמים והאכונד אישר את הקשר בין בני הזוג.
הטקס השני נערך בלילה בצנעה רבה בחוג מצומצם של שתי המשפחות.
מכאן ואילך תפסו הנישואים כדת משה וישראל.
אנוסים רבים שמרו על שתי כתובות,
אחת לפי המנהג המוסלמי השיעי והשניה כתובה בעברית כדת משה וישראל.

לא קל היה לקיים חיים כפולים,
מצד אחד להראות,
שאכן שומרים את מצוות הקוראן,
ומצד שני לשמור בסתר על מצוות היהדות.
ביום השבת פתחו כרגיל את החנויות,
וכשבא קונה דרשו ממנו סכום גבוה והעיסקה לא יצאה אל הפועל,
או שאמרו שאזלה הסחורה.
בדרך כלל הושיבו נער בכניסה לחנות,
וכאשר מאן דהוא ביקש לקנות דבר–מה היה הנער אומר שבעל העסק עסוק,
או חולה,
או שהלך לקנות סחורה וישוב רק לאחר כמה שעות,
ורצוי לבוא ביום אחר.
כך היה הנוהג גם בימי חג ובימים נוראים.
כמובן שתחבולות אלו נעשו בפחד ויראה תוך סכנת נפשות.

החגים והמועדים נערכו בצל סכנה גדולה.
בחג הפסח אפו מצות,
הכינו יין לארבע כוסות והשתמשו בכלים מיוחדים לחג.
המאכלים היו אורז,
ירקות ופירות והלחם שנקנה לימי הפסח ניתן לעניי המוסלמים או שנקבר באדמה.

תפילות של הימים הנוראים

הימים הנוראים היו נוראים במלוא משמעותם.
התפילות נערכו במרתפים ובחדרי חדרים,
על פי רוב לא תקעו בשופר בימי ראש השנה.
ביום הכיפורים צמו והתפללו חמש תפילות,
וגם הראו עצמם ברחובות העיר.
המסיונר יוסף וולף סיפר,
שבזמן ביקורו במשהד נודע לו מקנאים מוסלמים שעומדים לערוך ביקור פתע אצל הג'דידים לדעת אם שומרים על יום הכיפורים.
הוא הביא זאת לידיעתם והם נזהרו.

בחג הסוכות נטלו יחידים את ארבעת המינים וקיימו מצוות סוכה.
בחנוכה הדליקו פתילות בקעריות חרס או נחושת,
שלא היו מחוברות יחדיו דוגמת חנוכיה כדי להטעות את הגויים.
בחשאי חגגו גם את ימי הפורים,
קראו במגילת אסתר וקיימו מצוות משלוח מנות איש לרעהו.

לא אחת היה הכרח לדחות ימי חג ומועד,
כשנתעורר חשד שבולשים אחר מעשיהם ומבקשים להעמיד במבחן את נאמנותם.

במשך כל שנות האניסות חיפשו הג'דידים דרכים לשוב ליהדות.
פרופ'
ע.צ.
מלמד,
מעולי פרס,
סיפר ששמע מאמו על אנוס ממשהד,
שהיה מתפלל בעיר מולדתו עם הציבור בימים הנוראים:
"מומר אחד היה בא בכל שנה ויום כיפור ועולה לעליית בית הכנסת ומתפלל עם הציבור מבלי שאיש יראהו.
יום אחד בא לפני אבא מרי ז"ל ואמר שברצונו לשוב ליהדות,
ועל כן הוא מבקש ממנו ש"יתן לו מלקות"
לכפר על עוונותיו.
אחרי המלקות נעלם ולא נראה עוד,
כנראה שנסע לבבל או להודו על מנת לשוב ליהדות בפרהסיה (היהודים בפרס לפני ששים שנה,
סיני,
כ"ט יא–יב).

ג'דיד כי ימות

על הג'דידים הוטל לקבור את מתיהם בבית קברות מוסלמי.
הם התנגדו בטענה שקיימת סכנה לבני המשפחה מהפרדה לאחר הפטירה,
אך בנוהגים אחרים כגון רחיצת המת והכנת תכריכיו נהגו כמנהג ישראל והמוסלמים.
הג'דידים שמרו על הגוסס וכשהגיע שעתו להיפרד מן העולם ביקשו שיאמר "שמע ישראל".
לאחר טיהור הגופה שמו צמר גפן על עיניו ונתנו מקל מתחת לבית שחיו,
שישמשו בתחיית המתים.
את הנפטר השכיבו כשרגליו כלפי ירושלים,
ובשעת ההלויה הניחו על הגופה מצנפת,
להודיע שהנפטר הוא גבר.
אם היתה נפטרת,
הניחו על ארונה צעיף של נשים.
את המת הובילו למסגד לשמיעת פרקי קוראן ותפילות מוסלמיות ואחר–כך קיימו בחוג מצומצם טקס צידוק הדין ואמרו קדיש לעילוי נשמת הנפטר.

אנוסים התפללו בטלית ותפילין במכה

חנינא מזרחי,
פרסם עדות מפי יעקב ירחי,
יליד טהרן,
שנלווה לאנוס יהודי בשם כליל אברהם זקאל,
שעמד לבקר במכה.
יעקב ירחי סקרן היה לראות את המקום הקדוש שעיני העולם המוסלמי נשואות אליו.
הוא התחזה למוסלמי ובצאתו עם האנוס לקח עמו טלית ותפילין והסתירן בין חפציו.
השניים יצאו לדרך,
האנוס ממשהד הדריך את חברו כיצד יתנהג כדי לא לעורר חשד כלפיו.
הם טבלו שבע טבילות,
שמרו בקפדנות על חומרות וסייגים המוטלים על עולי הרגל למכה,
האזינו בקשב רב לתפילות ולפרקי קוראן,
שילבו ידיהם,
השתחוו ונפלו על פניהם בדבקות בחצר מסגד הקעבה.

לרוע מזלם נטפל אליהם מוסלמי קנאי מטהרן,
האג'י מולא עלי שמו,
שגם לן איתם בחדר.
שני היהודים ביקשו להיפטר ממנו כדי שיוכלו להתפלל,
הם הציעו לו שיצא ראשון לתפילה והם ישמרו על חפציו מפני גנבים,
ובשובו יצאו הם לתפילה.
בצאת השיעי נעלו את דלת החדר,
הוציאו את הטלית והתפילין מתחתית השק שהכיל את כליהם (ח.
מזרחי,
יהודי פרס,
עמ'
46).

מולא נוריאל אהרונוב,
בנו של מולא מתתיה בן אהרן הכהן מראשי עדת האנוסים,
הראה לי תפילין זעיר ביותר שאביו הזמין בירושלים,
שגודל כל אחד מבתי התפילין שלו היה סנטימטר רבוע בלבד.
מולא נוריאל סיפר שאביו הניח תפילין של ראש מתחת למצנפת שחבש,
ותפילין של יד הסתיר מתחת לשרוול מעילו.

הג'דידים עלו למכה ומדינה

הג'דידים שנאלצו לקיים את מצוות העליה לקברי קדושי האיסלאם,
היו בעיקר עשירים ובעלי יכולת.
בשובם מן ה"זיארה"
במכה ומדינה נשרו בחשאי משיירת ה"מאמינים",
וביקרו גם בארץ ישראל לחונן את עפרה,
מהם השתקעו בירושלים וחזרו לצור מחצבתם והקימו את עדת אנוסי משהד בירושלים.
אחרים שבו למשהד במחשבה להגיע ביום מן הימים לציון.
עולי מכה וירושלים סיפרו לאחיהם על ארץ הקודש והפיחו בהם אמונה בגאולה קרובה והסרת המסווה מעל פניהם.
עולי הרגל קיבלו את התואר המוסלמי "האג'י"
וחתמו על המכתבים בתואר הכבוד "האג'י"
או "כרבלי"
– תואר שניתן לעולי הרגל למכה.

כאמור מגמת פני עולי הרגל למכה היתה לבקר בירושלים.
בתחילה נחשבו הג'דידים למהגרים בארץ–ישראל ונשאו שמות מוסלמיים ותוארי כבוד כגון האג'י וכרבלי,
ורק לאחר זמן כאשר קיבלו אישור לישיבת קבע בארץ ישראל,
וחזרו בגלוי ליהדות.

חיסול גולת אנוסי משהד

אנוסי משהד נתפרסמו כסוחרים ובעלי הון,
נראה שגם קודם היו עשירים,
אך לאחר שהיו לג'דידים המשיכו לפתח את עסקיהם ביתר שאת ובלי הגבלות.
גם קשרו יחסי מסחר עם ארצות מעבר לגבולות פרס ועיקר עיסוקם היה מסחר בשטיחים,
בעורות,
בבשמים ובסחר חוץ.

כאשר עלה על כס המלוכה ב1925-
השליט רזה שאה פהלוי,
התיר חופש פולחן לאזרחי ארצו,
מה שהקל על הג'דידים לשוב לצור מחצבתם ולהצטרף למנין התושבים הפרסים תחת השם כלימי.
האנוסים ברובם חזרו ליהדות ובשנת 1930
נמנו במשהד שנים עשר בתי כנסת,
ארבעה בתי ספר,
ומספר מוסדות חברה ונוער.
כיום לא נותרו במשהד יהודים.

הרב סימן טוב מלמד,
משורר והוגה

דעות במשהד המשורר והוגה הדעות מולא סימן טוב מלמד,
התפרסם בחיבוריו ובפיוטיו שנפוצו בערי פרס,
בוכרה ואפגניסטן.

היצירה החשובה של הרב מלמד נקראת בשם "חייאת אל רוח"
– רוח חיים,
שהוא חיבור פילוסופי דתי,
הכולל דברי הגות וחשיבה.
היא נכתבה ברובה בשפה הפרסית,
אך המחבר צירף פה ושם גם קטעים בלשון הקודש.
פיוט מפורסם שלו,
המושר בסעודות מצוה ובשמחות משפחיות:

בשירים אפתח שפתי /
במנגינות אשיר שירתי,

יונתי תמתי אחותי /
אתי מלבנון אתי.

אשירה נא לידידי /
שירת כרמו לדודי,

צורי ומושב יחידי /
לראות פניך נכספתי.

בת מלכים ביקרתיך /
מה יפו בנעלים פעמיך,

השמיעי נא קולך /
לשמוע קולך אוויתי…

פיוט זה כל כולו רצוף אהבה וגעגועים לארץ הקודש ולעם ישראל המצפה לפדות.
הפייטן שואל:
"עד מתי צורי וגואלי,
לא תשמע לקול שועתי…
טירתך השוממה,
ושם עמך לא רוחמה,
יושב בשמים עד מה זרים אוכלים נחלתי".

…על הרב סימן טוב מלמד ופעילותו הציבורית והרוחנית ידוע רק מעט.
הוא נולד בעיר יזד,
פעל בעיר הראת שבאפגניסטן,
ונשלח על–ידי הרב שרגא אור מיזד לחזק את הקהילה במשהד.

הרב מלמד נפטר ב1800-,
כארבעים שנה לפני גזרת השמד על קהילתו.
אין ספק שהג'דידים שאבו עידוד וכוח מיצירותיו במבחנים הקשים ושמרו על אמונתם בתקופת האניסות ואחריה.

יהודי פרס בוכרה ואפגניסטן,
ירושלים,
תשס"א

בן ציון יהושע–רז

קהילת
אנוסי משהד

ויהי בי"ב בניסן התקצ"ט…

על גבי כריכת סידור להושע רבה כוהנא נמצא כתוב על דבר המאורע הזה לאמר:

בשנת התקצ"ט סועפים העלילו עלילה על היהודים.
ביום יב'
בניסן,
התפרצו הגויים לבתי היהודים;
32 יהודים הרגו ואת הנותרים עשו מומר בכוח –
לולא הסכימו להתאשלם היו הורגים את כולם,
ישראלים,
דיינים,
כהנים,
רבנים ולויים.
בהכרח אמרו כולם:
לא אלאהא אלא אללה.
עתה שום תקוה אין לנו אלא אם כן:
ראשית,
ירחם עלינו אלהים;
שנית,
במהרה בימינו יבוא המלך המשיח;
ושלישית יבואו האנגלים ויגאלו אותנו מצרותינו והקב"ה ברחמיו יאיר אלינו את פניו ויגאל אותנו מגלות ישמעאל הזאת.

חדש ניסן

הגירתם לעיר הראת שבאפגאניטסתאן

זמן קצר לאחר איסלומם של היהודים במשהד החלה תנועת הגירה לארצות הסוניות הסמוכות,
ובעיקר לעיר הראת שבאפגאניסתאן.
בואם של יהודי משהד לעיר הפיח בה רוח חיים.

יהודי משהד בארץ–ישראל

לאחר האינוס אולצו עשירי היהודים לעלות למקומות הקדושים לשיעים,
מכה או כרבלא (שהקנו להם את התארים חאג'י או כרבלאי),
אך בדרך שובם לעיר מולדתם חשו צורך נפשי לעלות לארץ–ישראל ולחונן עפרה,
להשתטח על קברי קדושים ולהזיל דמעה על אבני הכותל–המערבי.
הנוסע ניימרק מספר עליהם:
'יסעו לבקר את קבר מוחמד במכה,
ובשובם ישובו דרך ירושלים יראו שמה פני הרב הגאון ראשון לציון וימתיקו עמו סוד'.
עולי 'מכה וציון'
אלה –
לפי הגדרתו של חנינה מזרחי –
נקראו בשם חאג'י.

בשובם הביתה לאחר טלטולי דרך שנמשכו לא פחות מחודשיים הביאו לחבריהם ולקרוביהם את בשורת ציון ועודדו והלהיבו רבים אחרים ללכת בעקבותיהם.

ירידה מן הארץ וחזרה לחיי אנוסים

בצד ההתפעלות מאופיה הלאומי של הקהילה קיימת תופעה העומדת בסתירה גמורה לה.
רבים מבני הקהילה,
ובמיוחד הצעירים שבהם,
שעלו בעלייה השנייה בשנות השלושים,
וביניהם כאלה ששהו זמן רב בארץ–ישראל חזרו למשהד לחיי אנוסים.
משלחת היישוב בדקה בשנת 1946
את סיבות הירידה:

…רבים מהם השאירו במשהד את נשיהם וארוסותיהם,
שכן לפי מנהגי המקום התארסו בילדותם.
בהיותה קהילה מלוכדת וסגורה,
שהקפידה שלא לבוא בברית נשואים עם יהודים מקהילות אחרות –
התגעגעו הבחורים למשפחותיהם,
וכוח ההתנגדות שלהם בעקבות כישלון אישי או משבר כלכלי בארץ היה חלש מאוד.
אולם עם שובם למשהד הצטערו הבחורים על צעדם והביעו בפני המשלחת את תשוקתם לחזור ולעלות.

אנו תקועים בטהרן

ועד יהודי פרס בלונדון פנה ביום ח'
בתמוז תש"י (23.6.1950)
באיגרת אל מר אליהו אלישר,
שכיהן אז כנשיא ועד העדה הספרדית בירושלים,
ובה השמיעו את זעקתם לעלות לארץ:

אנו יהודי משהד,
שהיא אחת הערים באיראן.
לרוע מזלנו,
היינו תמיד הקרבן לפוגרומים ולשחיטות;
וכתוצאה מפוגרמים ושחיטות אלה נאלצו אבותינו הראשונים לפני 111
שנה בערך להמיר מתוך אונס את דתם היהודית במוסלמית.
אולם למרות הכל נשארנו עד היום יהודים בכל מאת האחוזים ואף כי זה נעשה בסתר התפללנו תמיד לגאולה.
תודות לאל הגיע היום הנכסף לגאולת אחינו ולקיבוץ פזוריהם.
בהגיע אלינו יום יום ידיעות ועובדות על המאמצים של ממשלת ישראל לעזור לנו לחזור לארץ–ישראל,

…הועברו 200
מאנשינו האומללים ממשהד דרך טהראן לישראל בלי כל תשלום –
פעולה שאנו אסירי תודה עבורה.

בהגיע אל יתר העניים של עדתנו הידיעות המרנינות על דבר הגעת אחים אלה לישראל,
נטשו רובם את עבודתם,
מכרו את בתיהם ומיטלטליהם ונסעו ממשהד לטהראן,
מקום בו חיכו להעברתם לישראל.

…כיום נמצאים בטהראן כ-1,000
אומללים כאלה המצפים בכליון עיניים לעזרת כב'.
הם רוצים רק בעזרה שיעלו לישראל,
מקום בו יעבדו וידאגו לחייהם ולקיומם.

יהודי משהד עוררו חשדם של מוסדות העלייה

ועד יהודי משהד בארצות–הברית פנה אל ראש מחלקת העלייה,
מר יצחק רפאל,
שפנה לרבנים הראשיים ר'
יצחק הלוי הרצוג והראשון לציון ר'
בן–ציון מאיר חי עוזיאל וביקש חוות דעתם ההלכתית על קהילת האנוסים.
תשובותיהם של הרבנים היו קוטביות.
הרב הרצוג הטיל ספק אם אין בהם ממזרים,
ואילו הראש"ל הרב עוזיאל ראה בהם ראויים לבוא בקרב עדת ישראל כיהודים כשרים.

כותב הרב הרצוג:

א.
אפילו מומר ברצון ר"ל [רחמנא ליצלן]
אין שערי תשובה נעולים לפניו ומכל שכן אלה שהם בני בניהם של אנוסים וכלתה נפשם לשוב למקור מחצבתם לארץ קדשנו ת"ו [תיבנה ותיכונן].

ב.
מה שנותן מקום לעיון בקשר אליהם הוא זה:
שמא יש ביניהם צאצאי נשואי תערובת,
היינו של אנוס שהתחתן עם גויה והבנים הנולדים מחיתון כזה צריכים גיור בבית דין כתורה וכמצווה.
כמו כן יש חשש שמא נתהוו ביניהם ממזרים או ספק ממזרים,
היינו:
בני זוג שהתחתן כדת משה וישראל (בסתר כמובן)
אלא כיון שלא היו ביניהם רבנים לסדר גיטין נפרד זוג זה בגירושין של הקאדי,
שלפי דין תוה"ק [תורתנו הקדושה]
אין בהם ממש,
ונישאה האשה ליהודי (אנוס)
על יסוד אותם הגירושין.
אפשר כמובן,
שלא קרה מקרה כזה כלל,
כיון שהם מיעוט.

ג.
דעתי שצריך לשלוח אליהם רב והוא יברר את כל הפרטים.

כותב,
לעומת זאת,
הרב בצמ"ח עוזיאל:

לפי ידיעות מהימנות,
אנוסי משהד אלה שמרו את יהדותם בביתם בחרוף נפש ממש,
וביחוד בעניני המשפחה:
שמרו על נשואיהם רק בחופה וקידושין,
כתורת משה וישראל ואם הוצרכו לגט הלכו אל קהילות ישראל ושם סידרו גט כריתות כדין וכהלכה.
ובכן הרי הם ישראל קדושים לכל דבריהם¹¹.

ב"צ יהושע–רז,
מנדחי ישראל באפגניסתאן לאנוסי משהד באיראן,
עמ'
145-142

ב"צ יהושע רז

קולטים אחים מבוכרה

נשיא הקהילה היהודית בצפון אפגאניסתאן,
ישראל מישאל,
שטיפל בשנת תרצ"ה במסירות ובחרוף נפש בפליטים הבוכארים,
מספר על כך בזכרונותיו:

חודש אלול.
קבוצת הפליטים קמה כמנהגה ואמרה סליחות.
לרוע המזל הם התפללו בקרבת מחנה צבאי,
והם נעצרו ונלקחו למשטרה.
תקופה זו היתה לאחר חילופי השלטון ועמדה בסימן של פחד ויסורים.
עיתונים לא יצאו לאור.
הרדיו לא פעל כסידרו ורבים לא ידעו כי ראש הממשלה [האשים ח'אן]
חתם על הסכם…
שלפיו לא תהיה תנועה כלשהי בגבול רוסיה,
מחשש הברחות ומרגלים.
מה פלא,
אפוא,
שהשלטונות חשדו בפליטים אומללים אלה שהם מרגלים.

בהמשך זכרונותיו מספר מישאל על תחינתו בפני הנציב האפגאני לבל יגורשו הפליטים חזרה לברית–המועצות בשל סכנת מוות המרחפת עליהם.
הנציב ניאות לבקשה,
ותמורת שלמונים הנפיק להם דרכונים והשאירם באפגאניסתאן.
לפי הצעתו,
החליפו הבוכארים את בגדיהם,
והגברים גידלו זקנים.
הקהילה היהודית באפגאניסתאן נערכה לסייע לפליטים הבוכארים.
על הסוחרים הוטלו מסים על העברת סחורות מאזור לאזור.
בכסף שנתקבל דאגו למחסורם של הפליטים.
נמצאו להם מקומות תעסוקה כמלמדי תינוקות,
שוחטים,
חזנים,
וכחנוונים ורוכלים.
התארגנותם המוצלחת וקליטתם נתנה את האות להגירה של פליטים נוספים דרך אפגאניסתאן.
במקביל,
טיפל ישראל מישאל אצל הנציב האפגאני בהשגת אשרות מעבר לפליטים לאיראן,
כדי שיקבלו שם סרטיפיקטים ויעלו לארץ–ישראל.
מספר על כך מישאל:

מבלי לאבד זמן,
ארגנתי את הפליטים,
ריכזתי השמות וסידרנו ויזות בקונסוליה האיראנית.
אלה שהיו מחוסרי אמצעים קיבלו צידה לדרך מהקהילה.
דאגנו למורי–דרך,
וכתבנו לקהילה בעיר הראת לעזור להם ככל הנדרש עד שיגיעו לעיר משהד ומשם לטהראן.
בעת ובעונה אחת כתבתי לוועד העדה הבוכארית בירושלים וסיפרתי על הפליטים וביקשתי שיהיו ערים לגורלם.
ביום ט"ו בשבט הגיע לידי מכתב תשובה המאשר את הגעתה של הקבוצה הראשונה לירושלים.

עד מהרה התברר לשלטונות המנדט בארץ–ישראל כי הדרכונים האפגאניים,
בהם צוידו הפליטים,
היו מזויפים.

נשיא הקהילה,
ישראל מישאל,
שהואשם בזיוף,
הושלך לכלא,
ורק בזכות התערבות הקהילה ותשלום שלמונים שוחרר ושב לפעילותו.

בין הפעילים להצלתם של הפליטים ומניעת גירושם היה עמנואל פילוסוף,
שהיגר מבוכארה לאפגאניסתאן שנה קודם והתבסס כאן מבחינה כלכלית ומעמד חברתי.
הוא מספר בזכרונותיו על חבורה בת שלוש עשרה נפשות,
שנתפסה בעיר מזאר–י–שאריף וביקשו להחזירה לתחום ברית–המועצות.
פילוסוף אזר אומץ לב,
ובעצם יום השבת פנה למושל העיר וביקש רחמים:

נפלתי לרגליו בתחנונים ואמרתי בבכי ויללה:
'אדוני השר!
אלה באו לחסות בצל כנפי המאמינים לאלוהי השמים והארץ,
מאימת הכופרים [הקומוניסטים]
במשה,
במוחמד וכל הנביאים.
חלילה לכם לשלחם בחזרה אל תחומי הרשע והזדון.
הרי המה עלולים ליהרג על הגבול וילכו לאבדון בלי זכר וכבוד'.
השר הטוב נכנע לדברי והוציאם לחופשי.

קבוצת הפליטים הבוכארים כללה בתוכה גם יהודים משהדים ואפגאנים שהיו בעלי עסקים ונכסים בבוכארה.
הפליטים המשהדים נאלצו לשוב חזרה לעיר שממנה ברחו אבותיהם על נפשם.
שם הם נאלצו ללבוש מחדש מסווה של אנוסים,
החיים חיים כפולים.

1,500 פליטים בוכאריים עברו את נתיב היסורים באפגאניסתאן.
רבים מהם נעזרו בסיוע שהגישו להם יהודי אפגאניסתאן ויהודים בוכארים,
שהיגרו לאפגאניסתאן בתקופות קודמות,
וכן בעזרה שהגישה להם 'חברת יהודי בוכארה בלונדון'
שהקדישה למטרה זו סך של 400
לירות מנדטוריות.
בסופו של דבר,
לאחר תלאות אין ספור הגיעו כל הפליטים הבוכארים אל המנוחה והנחלה על אדמת ארץ–ישראל והתערו בחיי הארץ.
אחיהם שלא עלה בידם לברוח לאפגאניסתאן ולאיראן נאלצו להמתין עשרות שנים ורק לאחר פתיחת השערים עלו (בשנים 1971
– 1981) 15,666 יהודים בוכאריים לארץ.
שלוחה של עולים אלה נטעה יתד גם בניו–יורק.

שמואל שבתאי סבור כי בואם של היהודים הבוכארים לאפגאניסתאן חולל מהפכה חברתית ותרבותית.
הם הכניסו מהפכה בחייהם של יהודי אפגאניסתאן,
התחתנו ביניהם,
ומנהגים נחשלים שהיו מקובלים אצל יהודי אפגאניסתאן נעלמו.
למשל,
המנהג לארס תינוקות פסק,
וצעירים שהגיעו לבגרות יכלו לבחור את מי שאהבה נפשם.

ראובן קשאני סיפר בראיון,
כי קרוב משפחתו חג'י משה אהרן היה יהודי עשיר מופלג,
שהתגורר בעיר קאבול וסחר בפרוות קראקול וייצא את סחורתו לאירופה.
ביתו היה פתוח לכל קשה–יום.
הוא נטל את פליטי בוכארה תחת חסותו וסייע לכל נזקק,
עד שלימים ירד הוא עצמו מנכסיו.
שלוש נשים היו לחג'י משה אהרן ומתוך הזדהות עם הקהילה הבוכארית בקאבול נשא את אחת מבנות העדה כאשה רביעית.
מוסיף קשאני ומספר כי מדי שבת היה רב העדה הבוכארית נושא דרשה בענייני פרשת השבוע והיהודים האפגאנים התענגו על דברי תורה שלו.
בתום הדרשה נוהג היה חג'י משה להגיש לרב הדרשן שי מיוחד –
פעם גלימה מפוארת ופעם מצנפת פרווה יקרה וכיוצא באלה מתנות.

שם,
עמ'
188-186

יצחק בצלאל

גיבוש הזהות האפגאנית בארץ ישראל

עד מלחמת העולם הראשונה

עליית יהודים מאפגאניסטאן לארץ ישראל פתחה פרק בתהליך התגבשותם כעדה.
בתקופה הראשונה לעלייתם הקבוצתית (1914-1892)
הם התרכזו בירושלים,
בשכונת הבוכארים "רחובות"
וסביבותיה,
ושיתפו פעולה בפעילות קהילתית עם הבוכארים,
שקדמו להם בעלייתם,
וגם עם המשהדים,
אשר עלייתם הקבוצתית החלה בשנת 1900.
בשנת 1908
עלה לירושלים ר'
מתתיה גרג'י,
רב הקהילה בהראת,
ושימש כרב וכדרשן לכל התושבים בשכונת הבוכארים;
המשיך בכך בנו ר'
יוסף גרג'י,
שעלה בשנת תרע"א ושימש כדרשן,
כמוהל ומאוחר יותר כמורה לכל תושבי השכונה.
באותן שנים נבחרו יהודים אפגאנים לוועד העדה הבוכארית,
סייעו לבניית בית הכנסת של המשהדים בשכונה וניהלו תעמולה לעלייה משלוש התפוצות האחיות;
גביר ממשהד הקים הקדש לנצרכים משהדים ואפגאנים.

תחום נוסף של שיתוף בין–עדתי הוא מעורבותם של יחידים אפגאנים במפעל הנרחב שהתקיים בירושלים בשנים -1889
1915, של התרגום וההוצאה לאור של ספרות בפרסית–יהודית ובעברית.
הפעילים העיקריים במפעל זה היו בוכארים ובמסגרתו יצאו לאור בין מאה ועשרים למאה ושמונים ספרים,
שחלק ניכר מהם היה אצור בכתבי יד.
מפעל זה היווה מרכז רוחני ליהדות דוברת הפרסית,
ברוח תורת "אחד העם",
מרכז שאין לו אח בעדות אחרות.
הספרים שיצאו לאור הם המורשת המשותפת של שלוש התפוצות הללו הדוברות פרסית,
כגון הקלסיקה שלה בשירה (שאהין,
המאה הי"ב),
בפרוזה ("שהזאדה וצופי",
המאה הי"ז)
ובעיון ("חיאת אל רוח",
המאה הי"ט);
תרגומים מכתבי הקודש ומהקלסיקה העברית לדורותיה עד ספרות התחייה ("אהבת ציון"
של מאפו);
וכן,
ספרות דתית,
וביותר זו המשמשת בחיי היומיום.

בהשתתפות האפגאנים במפעל זה יש עניין מכמה בחינות.
יש בו משום תחייה תרבותית,
שכן,
כאמור,
באפגאניסתאן לא יצאו לאור ספרים וכתבי עת,
ולא נשתמרו חיבורים של יהודיה בכתב יד.
יחסית למספרם של האפגאנים בירושלים באותו זמן –
129 נפשות בשנת 1916
– פעילותם זו מרשימה בהיקפה.
היו מעורבים בה חמישה–עשר איש:
ארבעה מחברים,
ארבעה מתרגמים ושלושה–
עשר מביאים לבית הדפוס.
מניעי פעילותם לרוב לא היו מסחריים,
פרט למו"לים גול–
שאולוף וידידיה יוסף הראתי שפעלו מתוך מניעים קהילתיים ומסחריים כאחד.
הם ביקשו להדפיס חיבורים ממורשתם הרוחנית ("חייאת אל רוח"
ו"אזהרות"
לר'
סימן–טוב מלמד)
וכן קבצים של פיוטיהם בעברית ובתרגום.
לספק ספרות שימושית (ליקוטי דינים,
תפילות ומנהגים)
בעברית ובתרגום וכן מילון רב–לשוני ("מלים שישה").
חלק מהספרים נדפסו מטעמים דתיים,
כהודיה על שזכו לעלות לארץ או "כדי לזכות את הרבים".

רוב הספרים הם ליקוטים ותרגומים מן הספרות הדתית,
המלמדים על עולמם הרוחני של המחברים והמו"לים ועל זיקתם ליהדות הספרדית–המזרחית.
מחיבוריהם ראוי לציין את "ספר עונג לשבת"
בשלושה חלקים (תרע"ג)
מאת ר'
מתתיה גרג'י,
ובו ליקוטים של דברי דרוש,
הגות ופרשנות,
מתוך מיגוון רחב של הספרות היהודית לדורותיה,
חיבור העשוי ללמד על ארון הספרים של רב בהראת.
חיבור נוסף שלו,
"קורות זמנים",
הוא כרוניקה יחידה בסוגה של תולדות היהודים בהראת וקורות משפחת המחבר,
מאז הגירתם ממשהד לאחר האינוס.
בנו,
ר'
יוסף גרג'י,
פירסם את "עדות ביהוסף"
(תרפ"ו),
פירוש מקורי לספר תהלים.
ספר אחר,
"מלים שישה"
מאת שלמה באבא ג'אן פינחסוף (קבולי)
(תרס"ח,
תרע"ב),
הוא מילון בשש לשונות:
עברית,
פרסית,
רוסית,
צרפתית (במהדורה השנייה לאדינו),
ערבית ותורכית.
עניין מיוחד יש בששת קובצי הפיוטים,
בעברית ובתרגום לפרסית–יהודית,
שנהגו בקרב יהודי אפגאניסתאן:
"ספר ברכי יוסף"
(תרע"א),
"שירי ציון –
איזה פזמונים…
שירות אשר נהוגים בעירנו [הראת]"
(תרע"ב),
"ספר שירי נעים",
הכולל את המנון "התקווה"
(תרע"ג),
"חנוכת ציון"
(תרע"ד),
"ברית אברהם"
(חש"ד),
"ישמח ישראל"
(חסר השער).
קבצים אלה עשויים ללמד על הליטורגיה (הטקסטואלית והמוסיקלית),
התרבות הדתית והספרותית,
וכן הלהג הפרסי של יהודי אפגאניסתאן.
התרגומים מאת היהודים האפגאנים כוללים את "ספר איוב",
"מסכת אבות"
ו"ספר כתר מלכות"
(שלושתם בתרנ"ה),
"מעשיות נפלאים",
לר'
יוסף חיים מבגדאד וסיפור מאת ר'
נחמן מברסלב (תרע"ב,
תרע"ג).
מהספרות הדתית שימושית יצוין "ספר מקראי קודש –
תפלה ורנה לזמנים ומועדי השנה שנהגו לאמר עדת מימנה,
בקהילת ערי בוכארה בכפרים ומדינה"
(תרע"א),
המעיד על זיקת היהודים במיימנה שבאפגאניסתאן לנוסח יהודי בוכארה.

רבים מן הספרים שיצאו לאור בירושלים,
וכן חלק מהכתבים של יהודים בוכארים שיצאו לאור אחרי כן,
לשונם מכונה פרסית–
יהודית,
או פרסית,
או בתוספת –
בתאג'יכית או בלהג בוכארה.
יש שמתייחסים לניב,
כגון:
"שיר השירים בתרגום בלשון פרסי,
שנהגו לאמרם בערי בוכארה ואגפיה"
– מכאן שלשון פרסית נראתה להם משותפת לשלוש התפוצות.
ויש גם המציינים ייחודה של לשון,
כגון:
"ספר מעשיות נפלאים ותרגמתי אותם בשפה פרסית ההמוני המדוברת בערי בוכארה ואגפיה"
(המתרגם הוא אפגאני).
ויש,
כגון "אהבת ציון"
למאפו,
אשר שמעון חכם "תרגם כראוי בשפת פרסי צח ונקי".
מצאנו דוגמאות לאבחנה בין מנהגים כלליים למקומיים,
וכן בין הניב הכללי הספרותי התקני לבין הניב הבוכארי,
שנחשב מקומי והמוני.
בהכללה נראה שהמו"לים ראו הן במנהג הדתי והן בלשון הספרותית מורשת כוללת לשלוש התפוצות,
עם ייחוד מה לכל תפוצה.

פעמים 79,
אביב תשנ"ט

הרב יוסף מלמד וחברים

קריאה לשיפור מערכת החינוך

י"ח סיון תרפ"ה

לכבוד מעלת הרבנים הגדולים והיחידים הנכבדים ועיני הקהל של ק"ק (קהילת קודש)
היראת…
אפגניסטאן,
כבוד הרבנים מו'
[מולא]
יעקב גרג'י יצ"ו [ישמרהו צורו וגואלו]…

…הננו באים להודיעכם שאנחנו הח"מ [החתומים מטה]
אחיכם היושבים בעה"ק [בעיר הקודש]
ירושת"ו [ירושלים תבנה ותכונן]
שמענו מיחידים של ק"ק [קהילת קודש]
היראת שבאו לירושלים שכל הילדים הקטנים עם הגדולים המגיע מספרם לערך שלש מאות תלמידים (בפ"י)
[בן פורת יוסף]
לומדים דווקא אצל שני מורים מה שלא נשמע מעולם בשום זמן ובשום מקום,
שכל–
כך הרבה תלמידים ילמדו אצל מורה אחד או שנים.
זה הדבר הוא סכנת נפשות שכל התלמידים יושבים צפופים ודחוקים לשמוע שעור אצל המורה,
ואיך אפשר להמורה גם–כן להסביר לכל–כך הרבה תלמידים את שעורו?
ואפילו בזמן חכמי התלמוד לא היה דבר שכזה,
אדרבה בענין התלמידים והמורים מביאים במסכת בבא בתרא,
דף כ"א ע"א את זה הלשון:
ואמר רבא הך מקח דרדקי עשרין וחמשה ינוקי;
ואי איכא חמשין מותבינן תרי,
ואי איכא ארבעין מוקמינן ריש דוכנא ומסייעין ליה ממתא וכו',
אך אם כן איך בעירכם עיר היראת מסתפקים אבות הילדים דוקא בשני מורים,
בשעה שבזה מתייגעים גם המורים וגם התלמידים אי אפשר להם להתקדם בלימודים בשום אופן ונשארים עמי הארצות ובורים,
ועל כן,
מן הצדק והיושר הוא שאתם הרבנים והנכבדים הנז"ל [הנזכרים למעלה]
יחד עם אבות הילדים תטכסו איזה עצה להגדיל את מספר של המורים באופן שכל מורה לא יהיה לו יותר מחמשה ועשרים עד שלושים תלמידים וגם שהמורה יקבל מאבות הילדים שכר טרחה שיספיק לו לצרכי מחיתו,
כדי שיהיה לו ישוב הדעת ללמד את התלמידים כהוגן,
ועליהן לסדר מחלקות תלמידים הקטנים אשר לומדים אלף בית לחוד ותלמידים הראויים למקרא לחוד למשנה לחוד ולתלמוד לחוד וכן על זה הדרך.
וגם שכל התלמידים לא יהיו במקום אחד צפופים ודחוקים,
כי אם בחדרים מיוחדים כמו שנהוג בכל העולם,
כי זה טוב הן לבריאות התלמידים והן להתקדמותם בלימודים וכו'.
והננו מקוים שבהגיע לכם המכתב הזה תכף ומיד תשתדלו בכל מאמצי כחכם לסדר את הענין הזה,
ויפה שעה אחת קודם כי זה הוא לטובתכם ולטובת ילדיכם ושלום.

אברהם אמינוב,
יוסף חיים שלומוף,
יוחנן שמחיוף,
משה יצחקוף,
שלמה צופיוף.

הדעה הנכונה הזאת ראויה לעשות לטובת כל הקהל הקדוש הצב"י [הצעיר בבני ישראל]
יוסף מלמד קטן סדר וזאת חקת התורה¹²

עפ"י גיורא פוזיילוב,
חכמיהם של יהודי פרס ואפגניסטאן,

משרד החינוך –
מינהל החינוך הדתי,
ירושלים,
תשנ"ו

יונתן סגל

קהילה יהודית בקצווי אפגניסטאן

אפגניסטאן,
היתה עד לפני שלוש שנים מלוכה,
זוהי אחת המפגרות במדינות אסיה.
המספר המשוער של תושביה,
הוא 17
מיליון.
רשת הכבישים ומסילות הברזל,
במצב עלוב וגם בתעשייה מפותחת אינה יכולה להתפאר.
בתי המלון המצויים בשפע ובזול,
עונים על הדרישות,
וזה בשל התיירים הרבים הפוקדים ללא הרף את אפגניסטאן.
המסעדות בערים,
מגישות אוכל אירופי שווה לכל כיס ולכל חיך.

עברנו את אפגניסטאן לאורכה,
בכביש היחיד שאפשר לכנותו כביש.
נסענו למעלה מאלף קילומטרים במדבר צחיח,
כאשר לעיתים חלפנו על פני כפר קטן,
או בקתות חימר עלובות לצידי הדרך.
האוטובוס היה עוצר לעיתים והנוסעים היו יורדים ממנו,
פורשים שכמיותיהם על הקרקע וכורעים בתפילה,
כאשר פניהם מופנות למכה.

באפגניסטאן פגשתי יהודים,
קומץ מהם חיים בעיירה הראט המרוחקת כ1100-
ק"מ מכאבול הבירה.
בעיירה,
בה חיים כ20-
אלף תושבים,
מתקיימת קהילה יהודית זערורית,
אדוקה בדתה ודבקה במצוות קלות כחמורות.

בעיירה בית כנסת בו מתקיימת תפילה יום–יום,
בוקר וערב.
כמעט ולא יאומן,
אבל,
קהילת הראט מונה רק שמונה משפחות שהם כארבעים נפש,
ביניהם ששה–עשר גברים.
יהודי הראט חיים בהסגר כמעט מוחלט,
אינם מבקרים או מתיידדים עם ה"ישמעאלים".
ילדיהם אינם מבקרים בבית–
הספר המקומי וחס וחלילה שיימצאו משחקים עם ילדי שכניהם.

בריכת–מים בחצר בצורת מגן–דוד

הזדמנו להראט בשבת,
ופגשנו את יהודי העיר בשעת תפילת מנחה.
בית הכנסת,
שגודלו מעיד על עבר מפואר בו היתה קהילה גדולה,
מקושט בסיגנון מזרחי,
וכמו בכל בית ומסגד באפגניסטאן,
גם כאן פרוסים שטיחים ססגוניים על הרצפה,
והמתפלל חולץ נעליו לפני כניסתו.

ראש הקהילה,
מר משה נחמד (מוסה נעמת),
זימן אותנו לביתו,
אחרי התפילה בצוותא.
על אחת הדלתות התנוסס בגאווה מגן–דוד גדול רקוע נחושת,
ובחצר פנימה בריכת–מים,
אף היא בצורת מגן דוד,
סביבה ערוגות פרחים מטופחות.

עולים במעלה המדרגות אל חדרי המגורים.
הנשים פונות לחדרן,
ובחצר הגברים עוסקים בלימוד קבלה בספר הזוהר ומסיימים בלגימת קפה שחור.
כל אותה עת נמצאות הנשים בחדריהן.
כל הילדים שהיו בביתם יודעים לקרוא עברית,
אך רק שניים מהם גם מבינים את הכתוב.

שתי נשים בגלימות אפגאניות המותירות רק את שתי עיניהן גלויות,
מתיישבות בשיכול רגליים על שטיחי הרצפה.
על שאלתי "מי אלה?",
אני נענה:
אלה הדודה שרה והדודה מרים…

פעמיים בחודש נוסע לכאבול להביא בשר כשר

עם סיום התפילות שאלתי את בעל הבית:
כיצד מסוגל קומץ כה קטן של יהודים לשמור על מצוות הכשרות,
השחיטה והתפילה כאשר הם נמצאים בבידוד גמור?
"ראשית,
איננו היהודים היחידים באפגניסטאן.
בכאבול הבירה חיות כעשרים משפחות",
פותח ועונה המוהל–השוחט של הקהילה.
"פעמיים בחודש אני נוסע לכאבול לשחוט בקר,
כבשים או עופות".

והוא ממשיך לספר על חיי קהילתו:
"הילדים לומדים מאיתנו תורה ועברית,
ואשתקד היה בעיירה מורה יהודי שלימדם גם אנגלית וחשבון.
מאז עלה המורה לישראל הם לומדים רק לימודי קודש.
לא יעלה על דעתנו כלל לשלוח אותם לבית–הספר של הישמעאלים.
כולנו עוסקים במסחר ומצבנו הכלכלי טוב ביחס למצב האוכלוסיה".

על שאלתי אם טוב להם באפגניסטאן,
ענה ב"לא"
חד–משמעי.
"שונאים אותנו ורואים בנו אוייבים.
רק לפני כעשר שנים העלילו,
כי רצחנו ילד,
החבאנו גופתו והשתמשנו בדמו לצרכי אפיית מצות לפסח.
עלילת דם של ממש,
לא תאמין,
אבל זה קרה.
באותם הימים פחד היה לצאת לרחובות העיר,
למרות ההגנה שקיבלנו מצד המשטרה והשלטונות.
רק אתמול,
בליל שבת,
דפקו על דלתי ואמרו,
כי ילד שנראה נכנס לביתנו –
נעלם.
כאשר ראו שאינני פוחד,
ברחו".

יהודי הראט הגיעו למסקנה,
כי אינם יכולים לחיות במקום.
בעוד כמה חודשים יעלו משה נחמד ובני ביתו לישראל,
בה נמצאים אחיו וארבע בנותיו.
בביקורו האחרון בארץ,
נועץ ברב הראשי לישראל,
הרב עובדיה יוסף,
אם מותר לו להשאיר קהילה בנכר ללא שוחט–מוהל ורב.
הראשון לציון התיר לו לעלות לישראל,
כיוון שלדבריו יהודי אפגניסטאן הם בעלי אפשרויות כספיות כאלה שיש בידם להזמין,
בשכר,
רב מישראל –
או לעלות ארצה.
ואכן,
חלק מיהודי הראט יילכו בעקבותיו השאר יעתיקו

מגוריהם לכאבול.

קהילה יהודית כבת 1200
שנה לפחות,
תעבור מן העולם.

"הדים –
קהילות ספרדיות בעולם"
"הצופה"
כ"ד ניסן תשל"ז

יפה גולדשטיין

ראובן קשאני,
מוסה אמין והנשיא בוש

באחת מעשר השנים בהן ניסה הצבא הסובייטי שפלש לאפגניסטאן,
ללא הצלחה,
לנצח את המוג'הידין,
התקיימה פגישה יוצאת דופן בניו–דלהי בין הישראלי יליד אפגניסטאן ראובן קשאני,
לבין אחד מלוחמי המוג'הידין,
שנפצע בקרב ומצא מיקלט זמני בהודו.

קשאני הגיע אז לניו–דלהי במסגרת אחד ממסעות המחקר שלו על עדות ישראל.
לאפגניסטאן מולדתו,
הנתונה במלחמה,
לא הורשה להיכנס.

הפגישה עם מוסה אמין,
לוחם המוג'הידין,
שבגילגול מאוחר יותר הפכו לטליבן,
היתה לכן משמעותית מאוד מבחינתו.
השבוע,
בשעות בהם התבצרה שארית הטליבן במעוזם האחרון בקנדהאר,
פגשתי את קשאני בחדר עבודה ירושלמי שכתליו עמוסים בספרים,
35 מהם,
ספרים שכתב בעצמו על עדות ישראל.

"מוסה אמין,
נראה כמו כל אחד מהטליבן שאנחנו רואים היום בכל מהדורת חדשות בטלוויזיה",
נזכר קשאני,
"והוא דיבר בהתלהבות והתפעלות על החברים שלו הנלחמים בצבא האדום,
כמעט בלי אמצעי לחימה או ציוד רפואי.

"אמרתי לו,
כמה זמן עוד תוכלו לעמוד נגד המעצמה הרוסית האדירה,
שאז אפילו האמריקנים רעדו ממנה,
והוא נישבע לי בחגיגיות שהאפגנים ילחמו בכופרים הרוסים עד שאלה יעזבו.
הסתבר שצדק.
הרוסים באמת נסוגו".

קשאני הוא המומחה בארץ לנושא האפגני.
והשבוע אמר:
"ומי דואג לבתי הכנסת ולקברות היהודים באפגניסטן?"

מי באמת?

קשאני:
"אף אחד כנראה חוץ ממני.
אני שלחתי לפני כמה ימים מכתב אל שגריר ארה"ב בישראל,
ובקשתי שיפנה אותו אל הנשיא שלו ג'ורג'
בוש.
במכתב דיברתי בשם כל ילידי אפגניסטן בישראל,
וביקשתי ממנו להורות לכוחות הצבא הפועלים באפגניסטן לשמור ולהגן על מה שנשאר מארבעה בתי הכנסת העתיקים הנימצאים בעיר הראט,
שנפגעו קשות עוד בזמן הפלישה הרוסית לאפגניסטן.
יהודי אפגניסטן יוקירו אותך,
כתבתי לנשיא האמריקני,
אם גם תעשה מחווה מיוחדת ותזמין משלחת קטנה מבניהם לבקר בערים הראט וקבול,
כדי לעמוד על מידת הנזקים שנגרמו לבתי הכנסת ולבתי העלמין.
אולי תימצא אפשרות לשיקומם ולשימורם של המקומות הקדושים האלה ולהצילם בעוד מועד מחורבן גמור".

על היחסים ששררו בין האפגנים לבין היהודים סיפרה לי אשתו של ראובן קשאני,
מיכל:
"האפגנים לא לקו בשינאת ישראל.
להיפך.
ערב עלייתו של סבי לישראל,
באו אליו השכנים הגויים להתלונן,
למה אתם הולכים,
אתם לוקחים איתכם את ברכת ה'
מאיתנו".

איך זה מתיישב עם השנאה האנטי–
ישראלית ואנטי–יהודית של כל מה שמתפרסם בשם הטליבן?

ראובן קשאני:
"כל שינאת ישראל הנוכחית היא תבערה שבן–לאדן הבעיר שם.
היא לא היתה קיימת לפניו.
עובדה,
אפילו הטליבן לא פגעו בשני היהודים שנותרו בקבול ואנחנו יודעים עליהם,
לוי וסימנטוב.
באפגניסטן לא היו פלשתינים,
כי לא היתה להם סיבה להגר למדינה העניה הזו,
ולכן לא היתה שנאה לישראל.
את הרוח האנטי–ציונית הכניס בן–
לאדן שהביא הרבה כספים ואלפי מתנדבים ערבים לאפגניטסן בזמן המלחמה נגד רוסיה.
הוא ואנשיו,
כמו הנאצים בגרמניה,
מטפטפים בעקביות את השנאה לישראל".

כהוכחה לכך שלא היתה שנאה לישראל באפגניטסן בעידן הטרום בן–לאדני אומר קשאני:
"הנה,
המלך המודח של אפגניסטן,
זאהר שאח,
שכיום הוא בן למעלה מתשעים וחי בגלות באיטליה,
היה אוהב ישראל.
גם אותו לוחם המוג'הידין שפגשתי בהודו,
ביקש ממני לפעול שישראל תעזור למורדים האפגנים.
אותו לוחם אפילו רמז על המסורת הקיימת בארצו לפיה שבטי הפתנים שרבים מהמוג'הידין נימנו עליהם,
הם צאצאי עשרת השבטים.
אחר–כך ביקש שלא אפרסם את המסורת הזו בתקשורת,
כי אם יתברר שאנחנו מזרע ישראל,
אמר,
זה עוד יחמיר את מצבנו…"

בשובו לישראל,
העביר קשאני את בקשת לוחם המוג'הידין מוסה אמין למנחם בגין,
אז ראש הממשלה,
ואף מסר את שמו של האיש.
אך הוא לא יודע מה נעשה עם האינפורמציה.

ואתה עצמך שמרת איתו על קשר?

"ניסיתי להתכתב עם מוסה אמין.
שלחתי מכתבים לפי כתובת שנתן לי.
אינו יודע מה עלה בגורלם.
אמין נעלם מאחורי הגבול האפגני ומעולם לא השיב על מכתבי".

האם יש סיכוי סביר שבתי הכנסת של הראט שרדו את כל המלחמות בעשורים האחרונים?

קשאני:
"ההפצצות הרוסיות בתקופת הפלישה באמת פגעו בהם.
אבל בית כנסת אחד שרד כמעט בשלימותו על עיטוריו הגיאומטרים היפהפיים.
יש לי משם צילום של צלם צרפתי מהבמה עם עיטור המגן דוד.
העיטור היה מושלך בחצר בית הכנסת הפגוע".

מי שומר היום על בתי הכנסת?

"בהראט,
כנראה אף אחד.
בקבול –
שני יהודים,
יצחק לוי וזבולון סימנטוב.
כל המשפחה של לוי,
כולל אשתו עלו לישראל וחיים בבאר–שבע,
ורק הוא התעקש להישאר בקבול לשמור על הגחלת.
הוא מתגורר בבית הכנסת ומתקיים ממה שנותנים לו אפגנים שעולים לשם לרגל כדי לקבל קמיע או ברכה.
האפגאנים מאמינים שהיהודים נושאים עימם את ברכת השם".

ביתו של ראובן קשאני,
שהפך למוזיאון בזעיר אנפין,
מהווה כיום כתובת לכל המבקש לדעת על יהודי אותה ארץ.
בעל–
הבית הוא,
בין היתר חבר הוועד למען הפתנים שהוקם בארה"ב,
על–ידי יוצאי אפגניסטן,
במטרה לפעול להקמת מדינה עצמאית משלהם בין פקיסטן לאפגניסטן.
הוא גם מקווה לפעול למען בתי–הכנסת ובתי–הקברות בהם קבורים אבות אבותיו,
בסיועה של ממשלת ארה"ב וחולם על היום שהנשיא בוש ייענה למכתבו וייאשר לו ולמשלחת קטנה של יהודים להגיע להראט.
זה יקרה רק בעוד חמישה–שישה חודשים,
כשהחורף הקשה של אפגניסטן ייגמר,
והשלגים יפשירו,
הוא אומר באופטימיות:
"אסע לשם,
גם מסע שורשים,
וגם כדי לצלם סרט תיעודי,
שיעורר את מודעות העולם לשרידים הארכיאולוגים הקבורים שם.
למימצאים תהיה חשיבות למען ההיסטוריה היהודית של אפגניטסן שיהודיה לא קיבלו עד כה ביטוי בספרי תולדות עמנו".

הצפה,
ט"ו כסלו תשס"ב

פרופ'
אדווין סרוסי ובועז דווידוף

לסוגיית ההגדרה של מסורת מוסיקלית יהודית אפגאנית

אחד המאפיינים של השירה של יהודי אפגאנסתאן היא עממיותה.
לא ניכרת בה ההשפעה של המוסיקה האמנותית האפגאנית שמקורה בהודו (ראו על כך להלן)
ואין עדויות שיהודים עסקו במוסיקה כזאת בעבר –
זאת בניגוד ליהודים הספרדיים ובני עדות המזרח האחרות,
השולטים במערכות הקלסיות,
כגון ב"מקאם"
הערבי,
התורכי והעיראקי,
או ב"דסטגה"
(Dastgah) הפרסית,
ולעתים אף משלבים אותן בתפילתם.¹³

המידענים היו מודעים,
לפעמים,
למקור של הלחנים ששרו,
ובעיקר הבדילו בין שירים אפגאניים ל"פרסיים".
הזיקה ליהדות פרס נקבעה כבר במחקרו של יהושע–רז:
"מיעוט היהודים באפגאנסתאן בעת החדשה,
לפני גל ההגירות [מפרס,
ובעיקר מהעיר משהד],
מאשש את הנחתנו,
שלפנינו קהילה שמשאביה האנושיים מקורם בעיקר בפרס¹⁴.
הזיקה לפרס היא בעלת משמעות מוסיקלית רבה,
שכן בעיר הראת,
שבה ישבה אחת הקהילות היהודיות הגדולות באפגאנסתאן,
שלטה עד לשנות השלושים של המאה העשרים התרבות המוסיקלית הפרסית הקלסית (בגירסה מקומית).

זיקה מוסיקלית אחרת של יהודי אפגאנסתאן היא ליהדות בוכארה.
ההגירה של יהודים מבוכארה לאפגאנסתאן חדשה באופן יחסי,
והיא קשורה למהפכה הבולשביקית ולהתפשטות השלטון הקומוניסטי לעבר אוסבכסתאן ותאג'יכסתאן.
היהודים הבוכארים,
שעסקו במסחר עם הודו דרך אפגאנסתאן,
נפגעו מבחינה כלכלית,
ומצאו מקלט מדרום לגבול ברית המועצות.
בואם של יהודים אלה,
על מסורותיהם,
השפיע על תרבותם של היהודים ממוצא פרסי שישבו באפגאנסתאן.

גורם שלישי בעיצוב התרבות המוסיקלית של יהודי אפגאנסתאן הוא המוסיקה ההינדוסתאנית (צפון הודו),
בגירסתה האפגאנית,
החצרנית והפופולרית.
מוסיקה זו שלטה בחצר המלך בכאבול מאמצע המאה הי"ט,
ובהראת משנות השלושים של המאה העשרים,
שעה שדחקה הצידה את המסורת הפרסית המקומית.
אם כן,
"המוסיקה האפגאנית"
היא המצאה חדשה של מוסיקאים מקצועיים מהעיר כאבול,
שפעלו בתמיכת חצר המלך.
היא משלבת בעיקר מרכיבים הודיים עם מרכיבים פרסיים ועם מסורות עממיות של השבטים האפגאניים השונים.
מוסיקה זו,
ברובד האמנותי וברובד הפופולרי שלה (הקשור להתפתחות של רדיו אפגאנסתאן ושל ההקלטות המסחריות),
היא כנראה אחד ממקורות ההשראה הראשיים של המוסיקה היהודית האפגאנית,
לפחות בקרב היהודים בערים כאבול והראת.

משירי הקודש של היהודים האפגאנים

הטקסטים של הפיוטים שייכים ברובם למסורת הפייטנית הספרדית;
שירים אחרים מוצאם במסורת הפייטנית הפרסית המאוחרת,
המושפעת מאוד מהמסורת הספרדית שאחרי הגירוש.
שירה זו משקפת את הזיקה ההדוקה של יהודי המזרח ליהדות הספרדית בתחום שירת הקודש.
השירים מגוונים מבחינת סגנונם המוסיקלי;
לרוב מבוצעים הפיוטים בפי הקהל כולו או בפי סולן וקהל לסירוגין.
על בסיס אירגונם המקצבי,
ניתן לסווג את מנגינות הפיוטים לשתי קטגוריות ראשיות:
א –
מנגינות לא מדודות (ללא פעמה מוגדרת),
המזכירות את סגנון השירה הפרסית הקלסית הקרוי "אווז"
(avaz);
ב –
מנגינות מדודות,
חלקן בסגנון מערב–אירופי וחלקן בעלות זיקה למוסיקה הפופולרית האפגאנית.
מוסיקה אחרונה זו מאגדת בתוכה בליל של סגנונות,
כגון המוסיקה שנוצרה ברדיו כאבול על בסיס מוסיקה עממית מצפון אפגאנסתאן,
שירים פופולריים מאיראן,
מוסיקה לסרטים הודיים,
שירים אוזבכיים ועוד.

בשמחות מלווים את הפיוטים בכלים מתרבויות הסביבה,
כגון הרמוניום (Harmonium)
שהובא מהודו לאפגאנסתאן בראשית המאה העשרים;
בפי יהודי אפגאנסתאן הוא נקרה ארמוניא),
הטבלה (Tabla,
זוג תופים הודיים),
הדוירה (Doirra),
תוף מסגרת גדול,
נפוץ בכל מרכז אסיה),
והרובאב האפגאני (כלי פריטה שפותח באפגאנסתאן והנחשב לכלי ה"לאומי"
של מדינה זו).
השימוש בכלים אלו מהווה סימן נוסף לרבגוניות של המוסיקה באפגאניסתאן,
המשתקפת גם ברפרטואר היהודי.

פעמים 79,
אביב תשנ"ט

גיורא פוזיילוב

ארץ–ישראל וירושלים במשנתו של ר' יוסף גרג'י

ארץ–ישראל בכלל וירושלם בפרט הן מקום השראת שכינת ה'
והיושבים בה נמצאים תחת השגחתו ית',
שהרי "תמיד עיני ה'
א–להיך בה"
(דברים יא,
יב)¹⁵.

הקשיים הרבים שעמדו בפני העולים לרגל לארץ,
ועוד יותר לפני אלה המתכוונים להשתקע בה,
עמדו גם בפני רבי יוסף.
כבר ראינו שמצבו החומרי של רבי יוסף באפגניסטאן היה טוב למדי.
הן הוא מזכיר שעוד בצעירותו היה סוחר בערי אסיה התיכונה.
לכן יש בנטישתו את הטוב החומרי ויציאתו לקראת הבלתי–נודע כאשר עלה והתיישב בארץ,
משום צעד מהפכני.
ואף על פי כן הוא מעודד בדרשותיו את העולים שנטשו בארצותיהם חיי מסחר עשירים והגיעו לירושלם הדלה והעניה,
כי אכן זוהי מעלתה של ירושלם:
"… וזהו כוונת פסוק י"ב [במזמור ט],
זמרו לה'
יושב ציון,
רוצה לומר תשירו ותזמרו להשם יתברך שזכיתם לעלות ולדור בחצרות ה',
בתוככי ירושלים מקום השראת השכינה…
ג"כ מבטיח ליושבי ירושלים ועזבו [צ"ל:
שעזבו]
את עריהם ורוב סחורתם והשפעתם שהיה להם בחוצה לארץ ובאו לדור בציון עיה"ק,
והשם לא יעזבם,
וכל רגע משגיח עליהם בפרטיות לפי שזה העיר יש בו שונאי הנשמה ושונאי הגוף¹⁶.

"יצר הרע משתדל יותר מחו"ל להחטיא בני אדם וגם הגויים של ירושלים¹⁷ יותר שונאים אותנו מגויים של חו"ל…".
משמע מכאן שעיני ה'
צופיות תמיד על יושבי ירושלם ומעריכות את מסירות נפשם למען יישובה.

ומאחר ש"ירושלים היא בית הכנסת של העולם,
ובבית–כנסת לא ימצא לא סחורה ולא משא ומתן,
אלא תחינה ובקשה,
תפילה ותפילין,
מזוזות וספר–תורה,
צריך שלא תתרעמו על חסרון כיס,
כי כך הסכימה דעתו יתברך,
ודי להם שזכו לעלות במקום שרבים לא זכו בהם חסידי עליון…
והמשים קן ומדור בא"י יקראו להם דרור,
חופשייםמדינה של גהינם ויחיו לעתיד לביאת הגואל".

ומלבד זה שירושלם היא "בית–הכנסת של העולם",
הרי ארץ–ישראל היא חצר מלכותו של מלך העולם "…כי טוב יום אחד ישיבת ארץ ישראל מאלף ימים של ישיבת חוצה לארץ,
והבן וחשוב ואשרי המחכה ויגיע"¹⁸.

מעלותיה של ארץ–ישראל בדבריו לפסוק:
"הללו את–ה'
כל–גוים שבחוהו כל–האמים"
(מזמור קיז),
מונה רבי יוסף חמש–עשרה מעלות שיש לארץ–ישראל על פני ארצות הגויים:

א.
ארץ–ישראל היא מקום השראת השכינה ומכוונת כנגד שערי השמים.

ב.
אווירה מחכים ולכן העוסק והלומד בה תורה,
ילמד בה יותר מאשר בחו"ל,
וגם אווירה מוכשר וממוזג לכך.

ג.
לחמה טוב למאכל.

ד.
מצויים בה ירקות טובים וזולים.

ה.
הברכה מצויה בלחמה ובמזונה.
מעט מלחמה משביע את האדם.

ו.
ימצא בה רבנים,
תלמידי חכמים וספרים מהם ילמד תורה.

ז.
התפילה עולה מיד לרקיע,
ואין בדרכה מזיקים וקליפות למנוע עלייתה.

ח.
בעלי מלאכה יכולים להתפרנס ברווח כסוחרים שבחוץ לארץ.

ט.
אין סוחרים יכולים לאצור תבואה כמו בחו"ל מפני שמתליע,
ומפני זה אין יוקר מחירים.

י.
האוויר טוב,
בריא וצח,
ולכן אין ריבוי של מגיפות.

יא.
מאחר ואין בה ריבוי מים,
עיני העם אל ה'
בתפילה ובתחנונים לבקשת מים.

יב.
הדר בה יזכה לאריכות ימים ושנים,
כמו שאומר הפסוק:
"למען ירבו ימיכם וימי בניכם על הארץ הטובה".

יג.
ארץ–ישראל גורמת לאדם לפשפש במעשיו ולשוב בתשובה,
ולכן העם היושב בה הוא נשוא עוון.

יד.
מתיה של ארץ–ישראל מתים במיתת נשיקה ונתונים ביד מלאך הרחמים.

טו.
מתי ארץ–ישראל יזכו לקום בתחית המתים ארבעים שנה קודם למתי חוץ לארץ¹⁹.

ועל כן "מי שבוחר בציון ועולה לירושלים…
וגם האיש הנולד בה…
שניהם שוים במעלה וחביבים בדרגתם…
לאותם העולים להסתופף בצלה של ירושלים,
בחבתה יתקנו תקון ברית בטוב וליסוד ארץ ומחיים נצוצי הקדושה שזוכים לתחיה בעולם הבא קודם מ'
שנה…
אותם מחוץ לארץ הקדושה בזמן צרה כזאת ופה גם כן ישבו בצער מחיה ומזון",
והוא בא בטרוניה עם יהודי חוץ–לארץ שאינם מוכנים לעלות ולהתיישב בה "…ויש בני אדם חסרי המדע אינם רוצים לקבוע דירתם בירושלים מפני שאין בו משא ומתן ורכוש רב,
הלא יש להם לדעת שירושלים היא ממש בית הכנסת של כל העולם מקום השראת השכינה.
שמה לא ימצא לא אוצרות ההון וממון של עוה"ז אלא תורה ותפילה ולימוד ואוצרות מלאים לעולם הבא,
וברוך ה'
יום יום מזמין לבני אדם מזונותיהם כאוכלי המן כדי שיהיה עיניהם תלוים בשמים,
טובא קבא מארעא דארץ–
ישראל ולא כורא מאיגרא מחוצה לארץ,
ופה ימצא מחילה וסליחה וכפרה…
למי שעוזב תענוגי חוצה לארץ ויבוא לדור בירושלים יושפע שפע וברכה משש קצוות העולם ותפילתו המקובלת לפני חי העולמים אמן.

חכמיהם של יהודי פרס ואפגניסטאן,
משרד החינוך

מינהל החינוך הדתי ירושלים תשנ"ו

זבולון קורט

אגדת הגיורת מאגדות יהודי אפגניסטאן

היה היה יהודי עשיר וירא שמים,
ולו היתה משרתת נכריה שגדלה בביתו מקטנותה.
היא היתה פקחית מאד,
ואהבה את בני הבית.
בעלת הבית היתה אשה צנועה וכשרה.
הילדים היו טובים,
וכשישבו ליד השלחן היו תמיד שמחים ושרים.
המשרתת למדה את כל הלכות הבית ואת המנהגים הטובים שבישראל,
עניני כשרות,
בשר וחלב,
שמירת שבת וחגים,
ועוד ועוד.
מפי הילדים למדה גם דברי תורה.
היתה בקיאה בכל עניני היהודים כמו כל היהודיות,
וכך במרוצת הימים היא נמשכה אחרי הדת היהודית,
ביודעה ששום דת אינה אמיתית כמו דת ישראל.
לבסוף היא החליטה להתגייר ולעבור לדת ישראל,
אבל פחדה לעשות כן בגלל הוריה וגם מחשש שיעשו צרות ליהודים כשתתגייר.
ויהי היום בא עשיר אחד מבני עמה שהיה לו בן יחיד,
ויבקש אותה מהוריה לבנו.
ויסכימו הוריה ויקחו אותה מאצל היהודי ואף קבעו את יום החתונה לתקופה של כמה חדשים.
היהודי בעל הבית נתן לה בלכתה מתנות החתונה,
גם החתן הביא לה תכשיטים רבים ויקרים.

באחד הלילות האחרונים שלפני החתונה קמה הכלה לעתיד באמצע הלילה,
כתבה פתק להוריה שהיא הולכת לאבד את עצמה לדעת,
מפני שהם לא שאלו את פיה אם היא מסכימה להתחתן.
את הפתק הניחה על השלחן וברחה לה לנפשה.
הלכה והלכה עד שהגיעה לעיר אחרת,
שם נכנסה לרחוב היהודים כשהיא לובשת בגדי יהודיה,
הציגה את עצמה כיתומה ממשפחת חסידים,
ובקשה שירחמו עליה.
ואמנם אחד העשירים חס עליה ולקחה לביתו,
שם שהתה זמן מה.
בעלת הבית ראתה שהיא צנועה מלומדת ויודעת מנהגי היהדות והכשרות,
אמרה לבעלה:
"מה טוב שנקח את הילדה לבננו הלומד בישיבה".
הבעל הסכים וכן עשו.

נגשו ההורים לבנם ואמרו לו שרוצים הם לחתן אותו עם היתומה.
לאחר שהוא הסכים נגשו לשאול את פי הנערה וכמובן שגם היא הסכימה להנשא לבעל יהודי,
תלמיד חכם וירא שמים.
ברוב הדר ופאר ובנוכחות אורחים רבים נתקיימה חתונתם,
לכלה קנו בגדים יפים ותכשיטים של זהב ואבנים יקרות.
כך עבר הזמן והיא חייתה חיים טובים ושקטים,
שמחה בחלקה ומאושרת.
לתקופת השנה נולד להם בנם בכורם.
וכעבור שנה עוד ילד.
אבל כנראה שהיא נדונה בשמים לסבול עוד קצת,
כי ה'
את מי מנסה הוא,
אם לא את מי שאוהב?
ורצה לנסות את גרת–הצדק.
וכן נראה מה שקרה לה הלאה.

כשקמו הורי הילדה בבוקר ומצאו את הפתק דאגו מאוד לבתם,
והלכו למכשפים לדעת מה קרה עם ילדתם.
המכשף אמר שהיא חיה אבל במקום רחוק מכאן.
כששמע החתן שהיא חיה לקח אתו סכום גדול של כסף,
והלך לחפש אותה,
החתן שאהב אותה מאוד התרוצץ מעיר לעיר שנה תמימה,
ולא מצא.
חקר ושאל אך אף אחד לא ידע.
אמרו לו שבעיר פלונית ישנו מנחש שהוא יודע הכל,
והוא יכול לגלות אותה.
הלך החתן לאותה עיר לשאול על המנחש,
וכשעבר ברחוב היהודים,
עבר ליד הבית של הכלה שלו לשעבר.
היא היתה יושבת על הגג והכירה אותו בעוברו למטה ברחוב.
מיד ברחה מהמקום,
הלכה אצל החכם,
ספרה לו הכל;
שהיא היתה גויה וברחה מהוריה,
ובקשה את עזרתו,
ואת עצתו איך להנצל ממנו.
אמר החכם שהוא מכיר את המנחש הזה,
שהבחור בודאי הלך אליו,
והמנחש ודאי יודיע לו באיזה רחוב ובאיזה בית היא נמצאת,
ובודאי יעלילו על היהודים שהם חטפו אותה מהוריה וצרות יחולו על ראשם.
לכן,
צריך לעשות מעשה מחוכם על מנת להציל אותה ואת היהודים.

שלח החכם לקרוא לבעלה של הגיורת ואמר לו שאשתו חולה ומוכרחה להשאר בלילה בבית החכם כי זקוקה היא לתרופות.
כן שלח לחברה קדישא להביא עגלה מלאה אדמה מבית הקברות.
החכם סדר ארגז גדול,
השכיב את הגיורת בתוכו,
סגר את הארגז,
והשאיר רק חור קטן,
עם ארובה כדי שתוכל לנשום דרכה.
כסה את הארגז באדמה שהביאו מבית הקברות וסדרו כמו קבר.

בינתיים הלך הבחור הנכרי,
חתנה לשעבר,
למנחש,
נתן לו סכום הגון,
ביקש שיגלה לו את ארוסתו.
בלילה יצאו לראות בכוכבים,
המנחש הסתכל ואמר:
"חבל מאוד עוד היום היא מתה,
הנה היא קבורה באדמה".
הבחור הלך לדרכו אבל וחפוי ראש,
שבזבז כל כך הרבה כסף וביום האחרון לא הספיק אפילו לראות אותה,
כיוון שמתה.

משהלך הבחור לדרכו הוריד החכם את האדמה מעל הארגז הוציא את גרת–הצדק מהארגז,
והלכה היא לביתה אל בעלה שמחה וטובת לב.
ספרה הכל לבעלה ולהוריו,
גם הם שמחו מאוד על שהצילו את היתומה,
ועל זה שיש להם כלה חכמה ויראת שמים,
אדוקה בדת ישראל.

(מפי ר'
ראובן בצלאל רבם של יהודי אפגניסטאן).

מחנים צ"ב תשכ"ד

הערת העורך:
סיפור דומה מיוחס למהר"ל מפראג וגיורת בשם מריה.

ראה:
מרדכי בן יחזקאל,
"מריה",
ספר המעשים יג,
הוצאת דביר,
תל אביב,

תשכ"א,
עמ'
228-219.

הרב אברהם אביחיל ואלי ברין

מקורם הישראלי של שבטי הפתנים

אגודת "עמישב"
שהוקמה בשנת תשל"ה,
עוסקת במחקרים על נדחי ישראל בכל אתר.
גולת הכותרת של פעילות האגודה הוא המחקר על שבטי הפתנים אשר באפגניסטן ובפקיסטן.

הפתנים הנקראים גם סתם אפגנים או בני הפשטו (על שם שפתם),
מזהים עצמם גם בשמם הקדום "בני אישראיל"
(בני ישראל),
הגם שהם חיים כיום כמוסלמים.

מספר הפתנים באפגניסטן כ7-6-
מיליון איש,
ובפקיסטן כ8-7-
מיליון.
הם מתגוררים באיזורי הגבול שבין שתי מדינות אלו,
וכשני מיליון מתוכם חיים כנוודים.

בצורתם החיצונית דומים הפתנים ליהודים.
על פי מנהגיהם העתיקים,
ונתונים נוספים,
ניתן להצביע על קשר הפתנים לעם ישראל.

האובדים בארץ אשור,
נדחי ישראל ויהודה,
תשמ"א

רבי ישראל ליפשיץ

עם אפגאנען,
יהודים שכוחים

נראה לי שודאי ירמיה החזיר רבים מהם,
וכדמשמע במגילה וערכין,
רק שהרבה מהנשארים נטמעו בין הגויים,
כאשר ידענו,
הרבה מהם שהם באינדיען (הודו)
וכינא (בסין)
ואבעסינאן (חבש),
ואינן יודעים רק שהם יהודים ומלין את עצמם ומקיימים איזה מצוות.
אבל עבודתם את ה'
מעורב עם עבודת אלילים.
ובזה חולקים רבי עקיבא ורבי אליעזר:
אם לעתיד לבוא אותן שנשארו מוטמעים שוב יתקרבו תחת כנפי השכינה ביד חזקה…
דאף שכמה מהן עובדי עבודה זרה ממש,
וגם שם ישראל נשכח מהם,
ורק איזה מנהגי ישראל עדיין מעשה אבותיהם בידיהם,
כעם אפגאנען (האפגניסטאני),
שכמה חכמי יעגראפיע (גיאוגרפיה)
חושבים שהם יהודים שכוחים,
אבל הרי גם במצרים היו כולם עובדי עבודה זרה והקב"ה ברוב רחמיו פתח בצבת עיניהם וגאלם.
תפארת ישראל (פירוש למשנה),

סנהדרין פרק חלק,
משנה ג'

עדויות על יהדותם של אפגאנים

מפי מר מיכאל גול,
גבאי בית–הכנסת בשכונת שפירא,
מנכבדי העדה:

"בהיותי ילד הגיעה השמועה לעיר הראת באפגאניסטאן,
שהמלך,
האמיר חביב אללה חאן,
אביו של המלך אמאן אללה חאן יבוא לסייר את העיר כשהוא רכוב על סוסו.
התכנסו נכבדי היהודים שבעיר,
וביניהם אבי מורי ז"ל שהיה סוחר מכובד בסביבה,
והחליטו לקבל חגיגית את פני המלך.
נדחפתי גם אני על יד אבא לקבל את פני המושל.
שאל המלך את היהודים:
מאיזה שבט אתם?
– אין לנו שלשלת יוחסין ואין אנו יודעים,
אדוני המלך,
ענו לו ראשי המשלחת.
ואנחנו כן יודעים,
ענה המלך:
אנחנו ממשפחת מחמד זיי,
כולנו משבט בנימין,
מזרע שאול המלך מבני יונתן אפגאן ופאתן…
המלך הודה ליהודים על קבלת הפנים וציווה להלביש לכל אחד (שנים עשר היו)
מעילים מוזהבים ומצנפת מוזהבת ושלח אותם בכבוד,
בלוויית שומרי ראשו,
כדי שהגויים יראו ויכבדו את היהודים.

בדברי הימים א'
(ח,
ל"ה)
מובא השם פיתון כנכדו של יונתן בן שאול.
לפי מסורת המקום,
שבין פשאוואר שבפקיסטאן לבין ג'לאל–אבאד–הרי הם הפאתנים,
יוצאי חלציו של פיתון.

האובדים בארץ אשור

הרב אביחיל הפנה את תשומת לבי לספרו:

שבטי ישראל האובדים והנידחים,
תשנ"ו

עדות מפי אברהם אבולוף (תושב קבול לשעבר):

אחד מתושבי הכפרים שבסביבת קבול,
שנמנה על שבט הג'אג'ים,
ביקר פעם אצל החכם היהודי מהעדה הבוכרית בקבול.
בעת שיחתם הרגיש הרב שהג'ג'י הנ"ל מחזיק קמע של עור בידו וזה עורר את סקרנותו של הרב.
אז התחיל הרב לחקור אותו לפשר הקמע הנ"ל,
אבל הג'ג'י הנ"ל לא ידע לענות לו מה ואיזה תוכן מכיל הקמיע.
אז ביקש אותו החכם שירשה לו לפתוח את הקמיע,
אבל הג'ג'י בשום אופן לא רצה להסכים בהסבירו את סירובו בכך שזה חרם אצלם לפתוח את הקמיעות,
ואומרים שמי שמעיז לפתוח את הקמיע סופו להיות עיוור כעונש על שהעיז לעבור על מסורת החרם הנ"ל.
אבל החכם לא הרפה ממנו ובכל מיני שידולים הצליח לפתוח את הקמיע והנה לתמהונו הגדול מצא כתוב בכתב עברי ברור את הפסוק "שמע ישראל".

אברהם זוננשיין,
אור חדש בציון,
סיון תשכ"ד

פרופסור אברהם גרוסמן

השכלת נשים וחינוכן בארצות המזרח

היו נשים מלומדות גם בחברה היהודית שבארצות האסלאם,
שבהן הקפידו,
לפחות להלכה,
על מנהגי צניעות קפדניים ביותר.
המפורסמת שבכולן היא בתו של הגאון הבבלי ר'
שמואל בן עלי.
ר'
פתחיה מרגנסבורג,
שביקר בבגדאד בשנות השבעים של המאה הי"ב,
סיפר על עבודתה כמורה למקרא בישיבה המפורסמת של אביה:
"ואין לו (=לר'
שמואל)
בנים אלא בת אחת,
והיא בקיאה בקרייה ובתלמוד והיא מלמדת הקרייה לבחורים,
והיא סגורה בבניין דרך חלון אחד והתלמידים בחוץ למטה ואינם רואין אותה"²⁰.

ר'
אלעזר בן יעקב,
גדול משוררי בבל באותה עת,
כתב קינה על פטירתה של בת זו ותיאר אותה כמלומדת דגולה,
שהכל הכירו בחכמתה המופלגת:

מְגִנָּה נתנה בלב וככה

למיתת הגבירה היקרה

והַדָּלִית אשר חסו בצלה

הלא היתה כעינים לעור

ועיני היקום אורו באורה

הלא ריחה בכל קצוי אדמות

והוציאה לאורה תעלומות

אנחה שברה לב כל יקומים

מקור חכמה ותפארת לאומים

בני אדם וכל ילדי רחמים

וכלשון לאישים נאלמים

והיו מראות ברע עצומים

כקנמון וכל ראשי בשמים

ושמה הגלוים נעלמים²¹

אמנם,
בקינות נהגו לעתים לפאר את הנפטרים ולשזור להם כתרים ביד נדיבה,
אך השבחים המופלגים שבהם היא תוארה אומרים דרשני.
יש ללמוד מהם על פרסומה הגדול ועל השכלתה הרחבה,
לא רק בתחומי המקרא.
אין פלא שהפייטן ר'
אלעזר לא הזכיר את שמה למרות גדולתה,
שכן בארצות האסלאם באותם ימים ראו בכך פגיעה בכבודה ובצניעותה של האישה,
ולכן הוא נמנע מלהזכירה בשמה.

בשלהי ימי–הביניים עמדה אישה,
הרבנית אסנת ברזאני,
בראש הישיבה בכורדיסטן.
לא רק למדנית היתה,
אלא גם משוררת.

אישה משכילה אחרת שנמנתה עם שכבת העילית של החברה היהודית בספרד המוסלמית ושלטה היטב במכמני השירה העברית היא אשתו של דונש בן–לברט (ספרד,
המחצית השנייה של המאה הי').
בשיר הפרידה שכתבה לבעלה,
שנאלץ לנטוש אותה ואת בנה הקטן ולהימלט על נפשו,
מתגלים לא רק כושר כתיבה מעולה ויופי פיוטי,
אלא גם שליטה רבה ברזיה של הלשון העברית ושימוש בלשון המקרא.
יש בכך כדי להעיד שמדובר באישה משכילה בתחומים רבים.
אישה משכילה נוספת היא קסמונה,
ככל הנראה בתו של ר'
שמואל הנגיד.
אף היא הצטיינה בתחום השירה וכתבה שירים בערבית,
כפי שעשו גם נשים מוסלמיות שהשתייכו לחברת החצרנים האליטיסטית.
מסתבר שלמדה את מלאכת השירה מאביה.
אף אשתו של ר'
יוסף בן שמואל הנגיד,
בת ר'
נסים מקירואן,
מתוארת כ"בעלת תורה ויראת שמים".
גם בנות משפחתו של ר'
יהודה הלוי היו בעלות השכלה.
שמואל בן יהודה המערבי,
שחי במאה הי"ב והתאסלם,
סיפר שאמו,
ילידת בצרה,
ושתי אחיותיה העמיקו בלימוד תורה והיו רגילות לכתוב עברית.
ממקרים אלה עולה המסקנה,
שלא זו בלבד שחכמים בארצות האסלאם לא אסרו על נשים מצטיינות ללמוד תורה ולעסוק בה,
אלא שבשכבות העילית נמצאו נשים מלומדות.

ממקורות מן הגניזה הקאהירית ומתשובות הרמב"ם עולה,
שבחברה היהודית הים–
תיכונית היו נשים מלומדות שידעו קרוא וכתוב ולמדו תורה,
אף שלא הגיעו לדרגתן של הנשים המלומדות הנזכרות.
לדוגמה,
היו כאלה ששימשו בהוראה.
בתשובות הרמב"ם מסופר על אישה שהיתה מורה במשך שנים רבות.
באחת התעודות שנשתמרו בגניזה הקאהירית ציוותה אישה הנוטה למות את אחותה לדאוג לחינוך בתה,
והזכירה אגב כך את אמן שהיתה אישה מלומדת.
המקורות הללו נשתמרו באקראי,
ויש סבירות גדולה שהיו נשים רבות כיוצא בהן.
כמה מהן יוזכרו להלן,
בדיון על המציאות במרכזים השונים.
גם באיטליה במוצאי ימי–הביניים היו מורות רבות²².

בגניזה זו נשתמרו עדויות על בנים ובנות קטנים הלומדים יחדיו בבתי ספר יסודיים.
המקורות מספרים על בתי ספר ציבוריים ובתי ספר פרטיים,
שבהם לימדו לא רק מורים אלא גם מורות.

עם זאת,
ביקרו בדרך כלל בבית הספר באופן קבוע רק הנערים.
במקורות אחרים מן הגניזה נשתמרו עדויות על ילדות בגיל צעיר ועל נערות הלומדות גם הן בבית הספר,
וכך גם היה ככל הנראה בקהילת אלכסנדריה.
באחד המקורות מתוארת כיתה של נערות קטנות הלומדות לפני מורה עיוור.
בבתי עשירים ומיוחסים הקפידו לעתים קרובות על מתן חינוך יהודי גבוה לבנות,
לרוב על ידי מורים פרטיים.
ואולם,
העדויות המרשימות ביותר הם על נשים מדלת העם שידעו קרוא וכתוב ואף יותר מכך.
גם האישה המורה הנזכרת בתשובת הרמב"ם באה מן השכבות הדלות ביותר שבחברה היהודית.
באחד המכתבים שנמצאו בגניזה מובאת צוואה של אישה הנוטה למות.
היא מבקשת מאחותה שתדאג לכך שבתה תמשיך את לימודיה ותהיה מלומדת כמו שהיתה אמן של שתי האחיות.
גם האישה החולה באה ממשפחה שאיננה אמידה:

צוואתי היותר גדולה עליך היא שתטפלי בבתי הקטנה ותעשי מאמץ,
שהיא תלמד.
אמנם יודעת אני,
שאני מטילה עליך מעמסה יתרה,
שהרי אין לנו מה שיספיק להחזקתה,
לא כל שכן להוצאות הלימוד.
אך יש לה דוגמה באמנו מרתנו עובדת ה'²³.

נשים נטלו חלק בתפילה בבית הכנסת.
בשרידים מן הגניזה נזכרות נשים חסידות שהקפידו על קיום מצוות ועל מתן תרומות לבית הכנסת.
כל אלה מסייעים גם הם להנחה,
שהיו נשים שיכלו לקרוא עברית ולהתפלל.
לדעת גויטיין,
רוב הנשים,
מכל שכבות החברה,
ידעו את התפילות הבסיסיות.
גם על נערות יתומות הקפידו שתלמדנה לפחות את התפילות.

ואולם,
בעשרות אלפי השרידים מן הגניזה הקאהירית,
ובכלל זה גם מכתבים פרטיים,
לא נמצאה אף לא יצירה אחת –
שיר או דבר הגות וחכמה –
שכתבו נשים במצרים.
לעומת זאת בספרד המוסלמית נמצאו רמזים על נשים יהודיות שכתבו דברי שירה,
כפי שהובא לעיל.
בשל הכמות הגדולה של השרידים שנתגלו בגניזה ובשל אופיים יש לקבל ממצא זה כראיה חותכת.

אין ללכת שבי אחר הדוגמאות שהבאנו מן המקורות שנמצאו בגניזה.
גם אם חינוך יסודי ניתן לנערות יהודיות רבות,
רק בודדות זכו לקבל חינוך גבוה.
לא רק האיסור ללמד תורה לנשים גרם לכך,
אלא במידה רבה יותר השפיע על כך החשש לצניעותן.

חסידות ומורדות –
נשים יהודיות באירופה בימי–הביניים מרכז זלמן שזר,
תשס"א