|
מתוך שנתון היכל שלמה "שנה בשנה" תשס"א
|
|
.הנש 100 -מ הלעמל הז תקולחמב יונש הטימשב הריכמה רתיה המחלוקת מתבטאת בהגדרות הלכתיות מובהקות. אולם מעבר להגדרות ההלכתיות מסתתר ויכוח |
 -א-  |
|
נפתח באחת השאלות ההלכתיות הקשורות בהיתר המכירה, והיא איסור "לא-תחנם". לפי פסוק זה, אסור למכור קרקע לגוי בארץ ישראל. הנצי"ב רואה בעבירה על איסור זה מעשה חמור יותר מחילול השמיטה עצמה, וקורא על מציעי ההיתר שהם "ברחו מן הארי ופגעם הדוב". כלומר הם רצו להימנע מאיסור שמיטה מדרבנן, וגרמו לאיסור חמור יותר, והוא איסור "לא תחנם". חומרתו של איסור זה היא בכך, שגם כיום הוא לכל הדעות מדאורייתא. הוא קשור באיסור עבודה זרה ובחובה לרשת את ארץ ישראל, ויתכן שיש בו גם ממצות ישוב ארץ ישראל, שלפי הרמב"ן אסור שנעזבנה ביד זולתנו מן האומות. הראשון שהתייחס לשאלה זו, והוא גם הראשון שהציע את המכירה כדרך לפטור את הקרקע וזו לשון השאלה בשמן המור: |
|
איש ישראל אשר קנה לו כרם בחברון ת"ו, ויש לו חוכר גוי לעבודת הכרם לעובדה ולשומרה. כי בעיר הזאת אי אפשר לעובדה ולשומרה אלא על ידי גויים שידם תקיפה, וגזלנים הם באישון לילה ואפילה, ואם לא תהיה יד גוי באמצע פשיטא שיחריבו אותה לקצץ נטיעותיה הטובות כחוטב עצים, ויגזלו את כל פירותיה, ולא יניחו בה זמורה ואשכול ענבים. ואי לזאת שאול שאל האיש, מה משפט ותיקון יבחר לו להתנהג בו בשנת השמיטה, כדי .תיעיבש רוסיאב ותלישכמ ומרכב יוגה תדובע אהת אלש |
|
התשובה ארוכה ודנה בצדדים שונים של הבעיה, והצעתו הייתה למכור את הקרקע זמנית לגוי, ובאשר לחשש איסור "לא תחנם" כותב הוא, שעלול להיווצר מצב שבו: |
|
כל איש ישראל הירא את ה', יברח ויימנע מלקנות כרם בארץ הקדושה, אם לא נעשה להם תיקון להצילו ממכשול. באופן שעל ידי תיקון הלזה יהיה גורם לישראל חניה בארץ ישראל טפי, שיקנו כרמים בארץ, דכגון דא דמצוה כנודע. (כוונתו למצות ישוב ארץ ישראל). |
|
תא תינויער הניחבמ תענומה איה יוגל תינמזה הריכמה אקוודש ,תניינעמ העפות אופא הרצונ איסור "לא תחנם", בכך שיותר ויותר יהודים ירכשו שדות וכרמים בארץ; ואילו ההימנעות ממכירה בגלל איסור "לא תחנם", היא שעלולה לגרום לכך שהגויים יחנו יותר ויותר בארץ. ר' מרדכי רוביו מציע אפוא שלא נראה את המעשה הבודד בלבד ונשקול אותו בשיקוליו ההלכתיים הנקודתיים, אלא נראה את ההשלכות המרחיקות של המעשה ונתייחס אל הבעיה באופן כולל. מבחינה כללית העבירה על איסור לא תחנם כביכול, היא דווקא מניעתו של האיסור, וההימנעות מעבירה זו היא .רבעיתש הל תמרוגה אקווד כדאי היה להשוות לבעיה זו של ר' מרדכי רוביו את בעיות תקופתנו, על אף השוני המהותי שביניהן. כמו כן מעניינת ההתייחסות לבעיית הנסיגה מחבלי ארץ ישראל (ואין הכוונה להתייחסות פוליטית התשובה של ר' מרדכי רוביו עולה בקנה אחד עם ההגדרה ההלכתית של מצווה זו כפי שהגדירה |
|
-ב- |
|
השאלה הנשאלת, מהי ההצדקה האידיאולוגית להפקעת מצווה, מן החשובות שבמצוות התלויות בארץ (כפי שהדבר בא לידי ביטוי בפסוק: "והארץ תעז�ב מהם ותרץ את שבתותיה בהשמה מהם" תובר תווצמ עיקפהל תילמרופ תורשפא הנשיש אוה דוס אל ?יוגל הריכמה ידי לע (ג"מ ,ו"כ ,ארקיו) מהתורה על ידי קומבינציות יורידיות שונות. התורה בודאי מתנגדת לכך. והדברים נתבארו היטב על ידי הרמב"ן בפירושו לפסוק "קדושים תהיו" שבו הביע את סלידת התורה מה"נבל ברשות התורה". מוסכם על ידי הפוסקים שאין היתר להשתמש באמצעי הפקעה אלא בשעת דחק גדולה מאוד, ולחלק מהם רק באיסורי דרבנן ולא באיסורי דאורייתא (עין בכור-שור פסחים כ"ב שאסר למכור שוורים לגוי לשם האכלתם בחמץ בפסח ובמקור חיים סימן תמ"ח שחלק עליו והויכוח הגדול בנושא זה בשדי חמד במערכת חמץ ומצה), וכן הותנה תנאי שלא תשתכח המצווה כולה, אלא שיישאר לה זכר (כגון בעירוב אין מקיפין את כל העיר אלא משאירים חלק לא מוקף – עין שו"ע). וכבר מצינו במצווה הדומה לשמיטת קרקעות והיא שמיטת כספים היתר דומה – הפרוזבול. בין היתר הפרוזבול מבוסס על הדין שהמוסר שטרותיו לבי"ד אינו משמט, יש כאן מעין "היתר מכירה" ךא ,ןנברדמאם נשקול הפסד מצווה כנגד שכרה נמצא שהמצווה לשמוט חובות אינה אלא על רקע זה נבין את הבעיה שניצבה בשנת השמיטה תרמ"ט בפני ר' יצחק אלחנן וחבריו, השאלה שניצבה בכל חומרתה דרשה אחריות עצומה. מצד אחד הוכר הצורך הדחוף להבטיח את |
|
-ג- |
|
היתר המכירה, שלפיו לא תורגש השמיטה בפועל, עלול היה להעביר את המסר ההפוך: שהחקלאות החדשה בארץ-ישראל אינה שונה בערכיה מהחקלאות הרוסית והרומנית, חלילה, וככל העמים בית ישראל. כדי להשלים את התמונה מן הראוי להעמיד זה מול זה את שני הקצוות האידיאולוגיים: מצד אחד לילינבלום וחבריו המשכילים ברוסיה, שנהדפו לאהבת-ציון לא מעט בגלל שנאת ישראל בגולה, ושראו בביטול השמיטה עמדת מפתח לצורת החיים החדשה ההולכת ונוצרת לדעתם במושבות הארצי-ישראליות, ולעומתם רבני ירושלים, שאף הם ראו בשאלה זו שאלת מפתח לאיכות החיים הרוחנית העלולה או העשויה להיווצר במושבות אלו. ביטוי לכך נתן הנצי"ב מוואלוזין, גאון התורה ומראשי חובבי-ציון בתשובתו לרב יודל לובצקי בפריז: |
|
ונפלא ממני על מע"כ נ"י, היודע ומשכיל על רוח אנשי ליטא ואגפיה שהמה מנדבים על ישוב הארץ, אינו בשביל להחיות איזה סך אנשים, כי אם להשיב נשמות ארצנו ואם לא ארץ-ישראל. וגם זה לא להושיב מחוז "פלשתינה" כי אם קדושת ,השודקה יקוים קדושת הארץ כראוי, יסלקו ידי הנותנים לגמרי, ולא יוסיפו להיות גורמים למצווה זו. וגם הכל יודעים – קרי בי רב הוא – אפילו בקרב חכמי אומות העולם, דישנה שביעית בקרב ישראל שבת לה', וכבר נודע כי הברון הנדיב שליט"א לא תקצר ידו להחיות האנשים התלויים בה, ואחינו שמחים שזכו לשמוע כי נתקיימה תחילת קדושת הארץ על ידם. ויותר מאשר אני חושש לחורבן הישוב, ראוי לחוש יותר לאנשי המושבות שלא ילכו בטל כל השנה, לו יגיעו לבטלה המביאה לידי שעמום ועבירה ח"ו. |
|
הנצי"ב רואה בשאלה הערכית של השמיטה, גם שאלה כלכלית. התמיכה בישוב המעמיד את ערכי הרוח בראש מעייניו תהיה גדולה יותר מאשר בישוב שצורכי החומר תופסים אצלו מקום מרכזי. |
|
-ד- |
|
ר' יצחק אלחנן הכריע בעד היתר המכירה אולם הגבילו למלאכות דרבנן בלבד. כעשרים שנה לאחר מכן, בשנת השמיטה תר"ע עמד בראש התומכים בהיתר המכירה מרן הרב קוק זצ"ל, אז רבם של יפו והמושבות, ובראש המתנגדים בארץ הרידב"ז, שעלה ארצה מסלוצק וישב בצפת. הויכוח האידיאולוגי הגיע ביניהם לשיאו. מרן הרב זצ"ל שהיה תלמידו של הנצי"ב מוולוזין הגיע למסקנה אחרת מרבו, כנראה מתוך המציאות כפי שנראתה לו הייתה שאין קיום להתיישבות ולחקלאות בכלל בלי היתר המכירה אם |
|
על ידי פרסום האיסור תיסתם הדלת של הכניסה לארץ ישראל, לבנותה בבניין של נטיעה וזריעה ומסחר ביבולה לפני כל שלומי אמוני ישראל. ואז יהיו הבאים רק משליכי הדת אחר גוום ואין שיעור לנפילת היהדות בארץ ישראל בכלל, שתוכל להיות נצמחת מזה. כי עכשיו אף על פי שבאים גם החופשים, מ"מ בכל מושבה נמצאים ובאים גם כן בעלי תורה ויראה והם מתאזרחים בתור בעלי בתים חשובים ומתוך כך מוסדי הדת מתחזקים. אבל אם תיסגר הדלת לגמרי בעד יראי ה'… אין שיעור לנפילה הרוחנית. |
| (וכן ביחס לציבור הרחב שאינו מסוגל ויכול כרגע להימנע מעבודה בשביעית): |
|
ושאם יחשבו שכל מה שעושים יעשו באיסור והם רשעים ועבריינים אז מתוך הייאוש והקצף יוכל הדבר לבוא לנתיקת עול והפרעת התורה והמצוות בכמה עניינים עד שיצמח מזה חלילה חורבן גדול לכללות היהדות בארץ הקודש (אגרות שי"א) |
| :תרחא תרגאבו |
|
ולא להתיר הוצרכתי ולא להפך לראות שעל כל פנים תיעשה מכירה, כדי שלא יהיה המכשול יותר גדול בלא שום צד היתר… ואחר כך, כאשר ראיתי שהרשעים חפצים שלא יימצא שום מתיר בדרך הפקעה שבעולם, כדי שיוכלו לצאת בפומבי ולהגיד בריש גלי שצריך השנה לפרוק לגמרי את עול המצוות ח"ו, שהרי בין כך ובין כך הכל אסור, ואז הייתה הפרצה נוראה לא רק בעניין היהדות, שכך הוא הדרך כשאדם חושב עצמו לרשע הוא מתפרץ יותר ויותר (אגרת תקכ"ב) |
|
והדבר חוזר אצלו בכמה הזדמנויות, שהחתימה על ההרשאה להיתר המכירה גם היא נחשבת לקיום מצות שמיטה אצל אותם שאינם מסוגלים ויכולים לשמור את המצווה בהידורה, בפרט כשהם נזהרים לנהוג על פי ההנחיות שלא לעבור על איסורי תורה, חרישה וזריעה. |
|
-ה- |
|
בעומק הדברים יש כאן ויכוח אידיאולוגי עקרוני יותר. כיצד להתייחס לקיומו ולביסוסו הפיזי של הישוב, בפרט על רקע האידיאולוגיה המטריאליסטית שקנתה לה תפיסה אצל רבים מבני הדור. האם להכיר בה כחולשה וסטייה, ולהיאבק בה, או שמא ניתן לשבצה בכל זאת במסגרת תפיסת תוררועתהה לש הרזומה העפותה לכל אלא ,הטימשל קר תעגונ הניא וז היעב ?תיתדה ונמלוע לציון, שבאה דווקא מצד אנשים רחוקים ממצוות, בעוד שעד אז היה מקובל שרק חסידים וצדיקים מופלגים עולים ארצה, כדי לחיות בה בקדושה ובטהרה. גישתו של מרן הרב זצ"ל להסבר תופעה זו היא, שהפיכת נושא כה מקודש כארץ ישראל לבעל |
|
-ו- |
|
הויכוח בין הרידב"ז למרן הרב זצ"ל התמקד בניסוח הלכתי, הרידב"ז שאל, אם כל מטרת היתר המכירה היא לצורך קיום מצות ישוב הארץ, מה הועילה אפוא המכירה, הרי על ידי מכירת הארץ לנוכרים מפקיעים ממנה את קדושתה ופוטרים אותה ממצוותיה. אם כן פקעה מצות ישוב הארץ (בית רידב"ז על פאת השולחן, הקדמה). במילים אחרות: לישוב הארץ יש משמעויות ערכיות רק בקיום מצוותיה. בהעדרן אין כל ערך לישוב הארץ. של הארץ לא נפקעת. גם לפני כיבושה, בזמן האבות, תימצעהמרן הרב זצ"ל עונה לו שקדושתה כשעדיין לא התחייבה במצוות, הייתה חשיבות ערכית לישיבה בה. (שבת הארץ, מבוא פט"ו). במילים אחרות: לעצם הישיבה בארץ יש משמעות ערכית, גם בלא המצוות התלויות בה. אם ניישם את הויכוח הפרטי הזה על היחס לכל המאורעות העוברים על עם ישראל וארץ ישראל |
|
-ז- |
|
מתוך ראיה כוללנית זו ניתן לומר שהפקעתה הזמנית של השמיטה הייתה קיומה, בחינת "חלל עליו שבת אחת כדי שיקיים שבתות הרבה". וזו לשונו של מרן הרב זצ"ל: |
|
כל מי שעושה פעולה להרחיב את גבול ישראל, כדי שיהיה מצדו גורם לקרב את קיבוץ ישראל לארץ ישראל וזה גורם מהירות בגאולה, כי קיבוץ גלויות קיימא לן שהוא קודם לביאת המשיח. ואורן של ישראל הוא הולך ואור קמעא קמעא. הוא מתקן באמת את קדושת הייחוד העליון של יסוד השביעית… ולהפך, מי שגורם ח"ו לדחוק את רגלי ישראל ולמעט את קיבוצם של ישראל בארץ ישראל הוא מאחר מצדו את הגאולה. וירא אלקים יצא ידי שניהם. זהו מי שמשתדל להחיות בפועל את כל פרטי קדושת השביעית גם בזמן הזה כמה דאפשר, ומשתדל גם כן לקרב במעשיו ובהשפעתו שצמיחת קרן ישועה והתגלות אורו של משיח צדקנו יהיה בזמן קרוב. (אגרת תקנ"ה). |
|
-ח- |
|
ואכן המציאות מוכיחה את צדקת דרכו של מרן הרב זצ"ל. ההתיישבות התבססה, ובתוכה גם ההתיישבות הדתית. במקביל עלתה גם הרמה התורנית בהתיישבות זו. קם דור חדש אשר מחפש דרכים מעשיות לשמירת השמיטה כהלכתה מבלי להזדקק להיתר המכירה. האפשרות והרצון לחפש דרכים חדשות אלו נוצרו על הבסיס הכלכלי האיתן שנוצר בהתיישבות. רק על בסיס יציב ניתן להמריא כיום לנורמות גבוהות יותר (במקביל, יש להדגיש גם את חשיבותה של הביקורת על היתר המכירה שדחפה את החקלאות והפוסקים לחפש דרכים משופרות יותר .(התכלהכ הווצמה תרימשל קיימת כיום נכונות רבה בהתיישבות החקלאית לצמצם את השימוש בהיתר המכירה למינימום הכרחי, ואף לוותר עליו במידת האפשר, ולהשתמש יותר בדרך של אוצר בי"ד. דרך זו ישימה בעיקר במטעים ובירקות שנזרעו בשישית, ואין אפשרות להשתמש בדרך זו לזריעת ירקות בשביעית עצמה. בגידולים מסוימים יש אלטרנטיבה אחרת והיא המצעים המנותקים. אך לא כל גידול ניתן לגדל בדרך זו, מה גם שדרך זו יקרה. המודל הרצוי הוא להימנע מאכילת ירקות בקיץ של שנת השמיטה. ניתן להמיר את הירקות בפירות המצויים בשפע. אולם דרך זו של אוצר בי"ד מחייבת את הצרכן להיות שותף וערב לחקלאי, על ידי שיעדיף רכישת תוצרת ישראלית שגדלה כהלכה, על פני תוצרת חוץ או תוצרת נוכרים. |
|
-ט- |
|
שינויים כבירים ומהפכניים חלו בישוב בארץ ובחקלאות במשך השנים האחרונות, והתנאים השתנו תכלית שינוי. לא קיימת עוד בעיה של עידוד העלייה לארץ ורכישת קרקעותיה. אך מאידך יש חשש להשתלטות נוכרית על קרקעות ישראליות. כמו-כן רוב הציבור לא מסוגל כיום לקיים שמיטה כהלכתה, הן בגלל מצבו הרוחני והן בגלל בעיית היצוא. משקים בודדים יכולים לשווק את תוצרתם בארץ. אולם כלל החקלאות אינה יכולה לנתק את כל קשריה המסחריים עם חו"ל. הפסקה של שנה אחת ביצוא פירושה כריתת הענף וצמצום החקלאות במדינה. כמו כן בנויה החקלאות על אשראי גדול בריבית גבוהה. ההשקעות העצומות מחייבות תשואות גבוהות במשך שנים. בתנאי . דספה לש הנש איה חוויר אלל הנש ,ונימי לש הלכלכה אין כרגע דרך אחרת להמשך קיומם של ענפים מסוימים במשק החקלאי אלא על ידי היתר המכירה, |
|
-י- |
|
הדרך המוצעת היא אפוא דו-מסלולית.
מצד אחד לצמצם או אפילו לוותר על השימוש בהיתר המכירה באותם גידולים שאין כבר צורך בו. אולם הליכה בדרך דו-מסלולית זו מחייבת גיבוי ציבורי רחב. >כולנו< אחראים וערבים לכך, שארץ המצווה חלה על הכלל ועל הפרט. לא רק הפרט מצווה בה אלא הכלל כולו. כי גם כללותיה וגם |
|
