הפשטה והכללה – מציאת השווה והשונה בין כתובים:

יש להניח, שיימצאו תלמידים שיביעו תמיהה אודות ו' החיבור בראשית פסוק כג .10
אם לאו, יעורר המורה את השאלה איזו ו' היא זו. מציאת ההסבר לתופעה זו דורשת
מהתלמידים פעולת הפשטה שבעקבותיה יסיקו מהו הרעיון המשותף למצוות הנזכרות
בפסוקים כג ,9-3מצד אחד, ולמצוות הנזכרות בפסוקינו, מצד שני.

:דוגינה 'ו – תינונגס העפות יוהיז

מכאן יעבור המורה לשאלת היחס בין פסוק כג 10ובין פסוק כג .11מכיוון שהניגוד
בין הפסוקים בולט, לא יקשה על התלמידים להסביר את תפקידה של הו' המופיעה
בראשית פסוק כג ,11והמורה יוכל לסכם ולומר, כי זוהי ו' הניגוד.

הטימשה תנשב תורושקה תווצמ

שני הפעלים "תשמטנה ונטשתה" מבטאים שתי מצוות הקשורות בשנת השמיטה:
"תשמטנה": ציווי לא לעבוד את האדמה, לעומת "ושש שנים תזרע את ארצך". "ונטשתה":
ציווי שלא לאסוף את התבואה, לעומת "ואספת את תבואתה" (רמב"ן כג ,11ד"ה "תשמטנה
ה"ד ,11 קוספב רמוא י"שר ,"התשטנו" לש הבוחה הלח יתמאמ הלאשל רשא .("התשטנו
"ונטשתה": "מאכילה אחר זמן הביעור, כלומר מהרגע שכלו הפרות מן השדה, אף אתה
אסור באכילה." כלומר: איסור אכילה מתחיל מזמן הביעור והלאה.

בדרך זו אף נוכל להבטיח, כי דברי רמב"ן אכן ברורים לתלמידים. נדמה לנו, כי את
פירוש רמב"ן אין לקרוא בכיתה. גם הדיון שבראשיתו של הפירוש לא יובן על ידי
התלמידים כולם, הרי לפחות בסופם של הדברים הם ימצאו חיזוק למה שנלמד בכיתה.

"ואכלו אביני עמך ויתרם תאכל חית השדה"

הרקפה :הטימשה תנשב תורושקה תווצמ

ונניא לוביה תיעיבשה הנשב .לוביה תרקפה תווצמ איה ונקוספב תרכזנה תישילשה הווצמה
רכושו הפרטי של בעל השדה או הכרם. היבול הוא הפקר, והאביונים יוכלו להנות ממנו, וכן
אף חיית השדה. רש"י (על אתר), בעקבות המכילתא, אומר, כי פרות שביעית פטורים
ממעשר: כשם שחיית השדה אוכלת בלא מעשר, שהרי אינה ברשותו של בעל השדה, כן אף
האביונים המוזכרים בפסוק, מותרת להם האכילה בלא מעשר.

פסוק כג " :12ששת ימים תעשה מעשיך"

המשמעות של סמיכות העניינים

כבמקומות רבים אחרים, גם בפסוקנו מתעוררת שאלת סמיכות העניינים. ראב"ע מוצא
קשר מקיף ורחב יותר, וכמו בפירושו לעניין שמיטה, שהזכרנו לעיל, הוא רואה גם כאן את
הקשר בגורם הסוציאלי. לדעתו, כל המצוות הנזכרות מראשית הפרק עד פסוקנו, המאחד
אותם הוא ההתחשבות בדלים, בחסרי הישע. לעומת זאת, רש"י, בעקבות המכילתא, מציין
את הקשר בין מצוות שמיטה ובין מצוות שבת בלבד. לדעתו סמיכות זו באה ללמדנו על
חובת שמירת היום השביעי גם בשנה השביעית.

חז"ל, שכאמור רש"י מפרש בעקבותם, מסבירים במקומות שונים בתורה את סמיכות
הפרשיות בין שבת ובין הפרשה הסמוכה לה על פי העיקרון שרוב המצוות אינן דוחות שבת,
לא בניין המקדש (ראה רש"י לשמות לה )2ולא מצוות כיבוד אב ואם (ראה רש"י לויקרא יט
,3ד"ה "ואת שבתתי תשמרו"), מלבד מצוות שזמנן קבוע מן התורה: (מילה, קרבן פסח
ועוד). ואולי נוכל להוסיף ולומר, כי קיים גם קשר אסוציאטיבי בין שתי המצוות: כשם
שהיום השביעי הוא יום שביתה ממלאכה, כך הדבר גם ביחס לשמיטה, שהיא השנה
השביעית ויש לשבות בה מעבודה. וכפי שחמל ה' על הגר ועל הבהמה, שיונח להם בשבת, כך
הותר לאביונים ולבהמה ליהנות מפרות שביעית. אם כי עלינו לדייק: על מנוחת העבד, הגר
והבהמה נאמר במפורש כי זוהי מטרה ממטרות השבת, "למען ינוח…" (השווה רמב"ן על
אתר). לעומת זאת, בשמיטה ההנאה מפרות שביעית אינה נזכרת כמטרה מפורשת, גם אם
מקובל לראותה כמטרה (ספר החינוך).

עיון בפרשן לאימות השערה

רצוי לתת לתלמידים אפשרות למצוא בעצמם מהי הסיבה לסמיכות שלמדנו לעיל
ולהרחיב את העניין הסוציאלי. המורה יפנה אותם לראב"ע, והם יראו שכיוונו לדעתו.

:תיטקדיד העצה

אם התלמידים לא יציעו הסבר זה, ישקול המורה אם להביא את פירושו של רש"י,
הואיל ולהלן, בפרשת ויקהל, הם יחזרו שנית על העיקרון שאין בדרך כלל מצווה
הדוחה שבת, אף שייתכן שחשבנו אחרת.