טבל

:ן"במר

– לארשי ינב ישדק תא וללחי אלו

להאכילם לזרים, והשיאו אותם עון אשמה – את עצמם,
שיטענו עון באכלם את הקדשים שהובדלו לשם תרומה וקדשו ונאסרו עליהם.
ואונקלוס שתרגם במיכלהון בסואבא, שלא לצורך תרגמו כן, לשון רש"י ז"ל.
ולא הבינותי דעתו, כי יראה מדבריו שזה הלאו אזהרה בכהנים הוא שלא יאכילו התרומה לזרים,
ואם כן ראוי שנפרש שיהיה "והשיאו אותם" כנוי לישראל
שיטעינו הכהנים לישראל עון אשמה כאשר יאכלו הקדשים,
ולמה הוצרך רבי ישמעאל לדרשו בעצמם (ספרי נשא לב).
ועוד שלא הוזכר זה הלאו בתלמוד, אלא הוא אסור לעשות כן כבשאר כל האיסורין.
אבל טעם הכתוב כי "בני ישראל" נמשך למעלה,
,'הל ומירי רשא תא לארשי ינב ישדק תא לארשי ינב וללחי אלו
שנועה וב ריכזהל הצריש רובעב ,שדק לכאי אלש רזב תינש הרהזא אוהו
ואמר והשיאו את עצמם וגו' כאשר יאכלו את קדשיהם.
ורבותינו דרשו מפני יתורו באוכל טבל, אמרו (סנהדרין פג א) מנין לאוכל טבל שהוא במיתה,
שנאמר ולא יחללו את קדשי בני ישראל את אשר ירימו לה', בעתידין לתרום הכתוב מדבר,
ויליף חלול חלול מתרומה.
אבל בת"כ (פרק ו ח – י) מצאתי, ולא יחללו, להביא את הסך ואת השותה.
את קדשי בני ישראל, על קדשי בני ישראל חייבין קרן וחומש, ואין חייבין על קדשי גוים קרן וחומש.
יכול יהו חייבין על התרומה שבטבל, תלמוד לומר את אשר ירימו לה',
על המורם הם חייבים ואין חייבין על התרומה שבטבל.
והשיאו אותם עון אשמה, מלמד שאף על הטבל חייבין מיתה. וזה אינו כדרך הגמרא.
רבוי הסך והשותה אסמכתא, כי שתייה בכלל אכילה וסיכה מדרבנן,
,רמוא ינאש אלא

כך מפורש בירושלמי (מעשר שני פ"ב ה"א). ומפני שאמר בטבל ולא יחללו את קדשי בני ישראל,
בעבור שהם עתידין להרים ממנו לה', דרשו מזה שהמורם הוא הנקרא קדש לא הטבל,
.שמוחב בייחתיש "הגגשב שדק לכאי יכ" ללכב ונניא כ"או
ולכך חזר ושנה "והשיאו אותם עון אשמה", מלמד שאף על הטבל חייבין מיתה,
כי התרומה שבטבל היא שהוזכרה כאן.
והכלל, כי הכתוב הזה בטבל, והזהיר וענש תחילה על הקדש המורם,
:וניתובר שרדמ יפכ ,דיתעב ומיריש לע ריהזהו רזחו

והשיאו אותם –

זה אחד משלשה אתים שהיה רבי ישמעאל דורש בתורה שמדברים באדם עצמו,
וכן (במדבר ו יג) ביום מלאת ימי נזרו יביא אותו, הוא יביא את עצמו.
וכן (דברים לד ו) ויקבור אותו בגיא, הוא קבר את עצמו, כך נדרש בספרי: