|
מתוך: "דבר השמיטה"
משרד החינוך והתרבות, תש"מ
המאמר מתפרסם ללא ההערות
|
תיעיבשה הנשה תשודק "כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן קדושת השנה השביעית אינה אלא בארץ-ישראל, שנאמר: , ולא נתחייבו בה ישראל אלא אחרי כיבוש הארץ לכם ושבתה הארץ שבת לה'" (ויקרא כה, ב) וחלוקתה, שאז נתקדשה הארץ לכל המצות התלויות בה (לבד מחלה שנתחייבו בה מיד עם כניסתם). משגלו ישראל מארצם, בטלה קדושת הארץ ונפטרה מכל המצות התלויות בה. כיוון שעלה עזרא, אחרי גלות בבל, חזר וקדש את הארץ. ונחלקו חכמים בקדושה זו, אם מן התורה היא או רק מדרבנן. וזה לשון הרמב"ם: |
"כל מקום שהחזיקו בו עולי בבל ונתקדש בקדושת עזרא השניה, הוא מקודש היום, אף על פי שנלקחה הארץ ממנו, וחייב בשביעית ובמעשרות על הדרך שבארנו בהלכות (זט הכלה ,ו קרפ ,הריחבה תיב תוכלה) "המורת |
|
ושם הוא אומר: |
|
"התרומה בזמן הזה, ואפילו במקום שהחזיקו עולי בבל, ואפילו בימי עזרא, אינה מן |
|
– הרי למדנו שדין השביעית שווה לדין התרומה והמעשר, ואינו אלא מדרבנן מפני – שלדעתו –
|
|
שמיטה בזמן הזה מדרבנן אבל מחוץ לשני הטעמים האמורים לעיל, הנה אפילו אם נאמר שקדושת עזרא הייתה מן התורה (שלא כדעת הרמב"ם) וקדושה זו קיימת גם בזמן הזה (שלא כדעת ספר התרומה), טעם אחר יש לנו לשמיטה בזמן הזה, שהיא מדרבנן, מפני שהשמיטה תלויה ביובל ו- |
|
"אפילו כמאן דאמר מעשרות מדברי תורה, מודה בשמיטה שהיא מדבריהם, דתני וזה |
|
ואפילו בימי הבית הראשון, משגלה שבט ראובן שבט גד וחצי שבט מנשה ולא היו "כל יושביה
|
|
"בכל זאת לדינא, אין שום נפקא-מינה לזה להורות היתר לבטל מצות שמיטה מישראל |
|
דבר גדול מזה למדוהו אבותינו מאבותיהם עולי-בבל, שמאהבתם שאהבו את הארץ ומחיבתם |
|
שמירת שביעית אחרי החורבן במשך תקופה ארוכה אחרי חורבן הבית השני מסרו ישראל את נפשם על שמירת השביעית. :ורמאו תאזה הרובגה לע ודמע ל"ז ונימכח |
|
"גיבורי כוח עושי דברו – במה הכתוב מדבר? בשומרי שביעית. בנוהג שבעולם, אדם |
|
אולם עניין זה של ארנונא, כובד המסים, העיק מאוד על היישוב החקלאי בארץ ישראל. אנו |
|
זיכרון השביעית נשמר ונמסר מדור לדור היישוב החקלאי בארץ-ישראל נדלדל והלך, אבל זיכרונה של השנה השביעית נשמר ונמסר מדור לדור. חכמי התלמוד קבעו כללים אשר לפיהם יכול כל אדם לחשב את שנת השמיטה (עבודה זרה ט ע"ב). ולשם תוספת שמירה על המניין המדויק נהגו יושבי ארץ הקודש להזכיר את תאריך השמיטה בשטרות, במכתבים ואפילו על גבי מצבות. כתובת ארמית שנמצאה בדרום ים המלח בשרידי העיר צוער מציינת את תאריך מותו של איש בשם שאול בר שילת: "בריש ירח מרחשון משתה קדמיתה דשמיטתה שנת תלת מא[ה] ושתין ורבע שנין לחרבן בית מקדשה שלם" (בר"ח מרחשון של השנה הראשונה לשמיטה, שס"ד שנה לחורבן בית המקדש בירושלים). בסוף "סדר עולם" של רבנן סבוראי מצא רבנו תם את התאריך: שנת ד' אלפים וה' מאות וס"ד לבריאת עולם לפרט אז תהיה שמיטה. בתקופה יותר מאוחרת נזכר תאריך השמיטה בקטע שנמצא בכתב-יד: "כ"ד חשוון, ה' לשמיטה שנת ד"א תשכ"ו". באגרת שכתב ר' יאשיהו ברבי, ראש ישיבת גאון יעקב, נרשם התאריך: "ביום ששי, בשבעה ימים בחדש אייר שנה ראשונה לשבוע, דהיא שנת ארבעת אלפים ושבע מאות ושבעים וחמש, ,ט"פשת א"ד תנשב הבוצ ימכח לא רוצ ימכח וחלשש בתכמב ."דולל הכומסה הלמר תנידמב הם מוסיפים בצדה: "הראשונה לשבוע". ברשימה אחת שנכתבה באשקלון בשנת ד"א תתכ"א ."עובשל תישימח" :התייהש ,הנש התוא לע רמאנ |
|
ל"וחב הטימשה תנש לע תקולחמ כל זה היה בארץ-ישראל וסביבותיה. לא כן במרחקי הגולה. ברבות השנים נפלו מחלוקות שונות במניין השנים ובקביעת שנת השמיטה. ראשית – שנת היובל מה דינה? עכשיו שבטל היובל, אף מניינו בטל, ואין אנו מונים אלא שבע שבע עד מ"ט, ושנת החמישים ראשונה היא לשמיטה הבאה, או שמא יובל בטל, אבל מניינו אינו בטל, והרי גם עכשיו שנת החמישים במקומה עומדת ושמיטה שלאחריה מתחילה מנ"א? הלכה זו שנויה במחלוקת הרמב"ם והגאונים. לדעת הרמב"ם, שנת היובל במקומה עומדת, |
|
"ושנת השמיטה היא שנה זו שהיא וכו' שנת חמשת אלפים ואחד עשר ליצירה וכו' |
|
רבי אשתורי הפרחי על חשבון השמיטה כדבר הזה אנו שומעים כעבור יותר מיובל שנים. החכם ר' אשתורי הפרחי – הראשון לחוקרי ארץ-ישראל – אשר יצא מצרפת בשנת ה' אלפים ס"ו ועלה ארצה, מעלה שוב את כל הדעות בעניין זה, באמרו "ואנחנו באי הארץ מקרוב לא נדע מה נעשה" (כפתור ופרח פרק נא), ואחרי בירורים ארוכים אף הוא מסתמך על המקובל, שכן "בכל ארץ מצרים (שעבר בה בשנת ע"ג, בדרכו לארץ ישראל) ואף כנען נוהגין בחשבון השמיטה כדעת הר"מ[ב"ם] ז"ל (שם).
|
|
"להיות השמיטה אחת מכל המצות ה' אשר לא תעשינה בגלות וכו' כן היא סבה עצומה |
|
אחרי בירור ארוך הוא גומר בהכרעה לפי חשבון הרמב"ם בשם הגאונים, ולא רק מפני שמסורת יסוד החשבון הזה היא הנראה בעיניו, כלומר מניין שמיטות בלי יובלות, אלא מפני ש"הפשט הנכון בדבריו (של הרמב"ם) שהקבלה (של הגאונים) הייתה גם כן על שנת השמיטה איזו היא" (שם). מפי בן דורו של הרלב"ח אנו שומעים, כי ספק זה נתעורר עשרות שנים לפני הרלב"ח. ר' אלעזר אזקרי (ספר חרדים, הקדמה למצות התלויות בארץ ישראל) מספר, כי |
|
"נמצא בפסקי רבנים הראשונים אשר לפנים, קרוב לתשעים שנה, שקם חכם אחד |
|
אלא שאחרי כל הביאורים וההסכמות נמצאו מפקפקים ומחמירים, והרלב"ח מתווכח אתם |
|
"ואם כן לנו לשמור שנה א', ואפילו על שנה א' היה אפשר לדון שאין אנו חייבים בה |
|
במשך דורות מרובים לא היה כמעט יישוב יהודי חקלאי בארץ-ישראל. ר' אשתורי הפרחי |
|
חידוש היישוב בארץ אחרי גירוש ספרד אחרי גירוש ספרד (ה' רנ"ב) וכיבוש ארץ-ישראל על-ידי הטורקים (ה' רע"ז) התחילה עליה גדולה לארץ. "מדי שנה בשנה" עלו יהודים "ממלכות תוגרמה (טורקיא) ומלכויות אחרות" ו"הספרדים מגירוש ספרד הם רבים משאר כל לשון ולשון" (שו"ת מבי"ט ח"ג סי' מח). על התחלה חקלאית אנו שומעים עוד מפי הרדב"ז, שנשלחה אליו שאלה מעזה: "ילמדנו רבנו, אם בני עזה חייבים להפריש תרומות ומעשרות, מפני שיש קצת אנשים שיש להם קרקעות – אם היא מארץ ישראל לעניין זה או לא" (שו"ת, אלף קה). |
|
דיונים על שביעית בצפת כעבור זמן קצר נתפתח היישוב החקלאי, ושאלת השביעית עומדת כבר לפנינו לעניין עבודת השדות, הרב ר' משה מטראני (המבי"ט) שהיה "מן הראשונים לכל דבר שבקדושת ארץ ישראל" "משנת ה' רפ"א, בצפת תוב"ב" (שו"ת, ח"ג, סי' מח) כבר נשאל: "על היהודים בני הכפרים בארץ ישראל, שזורעים בכל שנה חטים ושעורים וזרעונים וצמר-גפן ושאר דברים, היאך יתנהגו בעניין התרומות והמעשרות והשביעית". ומכיוון שהוא עומד בשנה השביעית, הוא דן בעיקר עליה – "ושביעית שהיא שנתינו נשיב בה" – והרי הוא מברר עניין שביעית בזמן הזה ומסיק שהיא מדרבנן, עובר לדון אחר כך בהיתרו של ר' ינאי "משום ארנונא" וגומר: "ואם כן אם יש מי שזרע בזאת השנה של שמיטה בשביל הארנונא", והיה ברור שהיו גובים את המס גם אם לא היו זורעים, "אין עליהם אונס או קנס שעקרו (אולי צ"ל שעיקרו), כי על זה הכריז ר' ינאי פוקו וזרעו בשביעית משום ארנונא", אלא שלדעתו יש לנהוג בפירות הנשארים, אחרי תשלום המס, דין שביעית ולאוכלם בקדושת שביעית (שו"ת מבי"ט, ח"ג, סי' מט). אבל גם מלבד ההיתר מטעם ארנונא מצא המבי"ט דרך אחר להתיר עבודת השדה בשביעית. בתשובה לשאלתו של החכם ר' אלעזר בר יוחאי (בשנת ה' שכ"ז) על ישראל שחכר שדה מגוי וכו' ויש הכרח לעבד את השדה בשנה השביעית – אחרי שהמבי"ט מתיר מטעם ארנונא, הז ידי-לע העיקפהלו יוגל הדשה תא ריכשהלו בושל :תרחא רתיה תעצה עיצמ אוה ,ליעלדכ משביעית דרבנן, אלא שהוא פוסק שאסור להשכיר את השדה רק לשנת השביעית לבדה, כי אם לשנה או יותר לפני שנת השמיטה, באופן ששנת השמיטה תהא מובלעת בין יתר שנות השכירות – "וישראל שמשכיר לגוי שדה שלו, או שכר מגוי שדה והשכירו לגוי קודם שנת וכך פסק גם בנו הרב ר' יוסף מטראני. השביעית לכמה שנים – מותר" (שו"ת, ח"ב, סי' סד). אחרי דיון בהיתר משום ארנונא הוא גומר: "כי תבעי לך אם מותר להשכיר שדהו לעכו"ם, .(בנ 'יס ,ב"ח ,ט"ירהמ-ת"וש) "ירש העלבהבד הארנו ,אנונראד אמעט אלב בשנת ה' שס"ב נשאל הרב ר' משה גלנטי, רב ודיין בצפת, על שביעית בקרקעות ישראל, כעבור מאה וחמישים שנה בערך נשאל הרב ר' מרדכי רובייו, רב וראש ישיבה בחברון, מ"איש |
|
הריכמה רתיה היתר המכירה יסודו בהלכה שדין השביעית בזמן הזה הוא רק בקרקע של ישראל, אבל נכרי שקנה קרקע בארץ ישראל נפקעה הקרקע מקדושת שביעית. ואף על פי שאנו פוסקים ש"אין קניין לגוי להפקיע מיד מעשר שנאמר: כי לי הארץ – לי קדושת הארץ" (גיטין מז ע"א) ו"אם קנה נכרי קרקע בארץ, אין קנינו קניין להפקיע מקדושתה שלא תתחייב במעשר" (רש"י, שם), הרי נתבאר שם בגמרא שכל זה נאמר רק בקדושה של תורה, אבל קדושה מדבריהם מופקעת על-ידי קניין נכרי, ובסוריה "דמעשר דידה דרבנן, שם יש כח ביד נכרי להפקיע" (רש"י, שם). נמצאנו למדים מכאן לעניין שביעית, מכיוון שהיא בזמן הזה מדרבנן, הרי יש כוח ביד גוי להפקיע את הקרקע מידי קדושת שביעית, וכך כתב הרמב"ם: "נכרי שקנה קרקע בארץ ישראל וזרעה בשביעית, פירותיה מותרים וכו' והנכרים אינם מצווין על השביעית" (הלכות שמיטה ויובל, פ"ד, הלכה כט). ורבנו יוסף קארו מוסיף ואומר ש"יש טעם לומר שיש לו (לנכרי) קניין להפקיע משביעית, דקרא כתיב: והייתה שבת הארץ לכם – ולא לגויים" (אבקת רוכל סי' .(דכ
הראשון שעמד על זה היה הרב בעל "שמן המור", ואחרי דיון ארוך הוא מביא מה כתב המבי"ט ב"קרית-ספר", שטעם איסור מכירת קרקע לגויים הוא "מפני שגורם להם ישיבתם בארץ", ולפי זה – מסיק בעל "שמן המור" – "בזמן הזה שארץ-ישראל רובה גויים, אין איסור במכירה". ועוד "שעל ידי תיקון הלזה יהיה גורם להיות לישראל חניה בקרקע טפי, שיקנו כרמים בארץ, דכגון דא מצווה היא, כנודע", מה שאין כן "אם לא נעשה להם תיקון, להצילם ממכשול", הרי "כל איש הירא (מקיום השמיטה) יברח וימנע מלקנות כרם בארצנו הקדושה. ואלא שבכל זאת רוצה הרב "שמן המור" "ליפות את כוחנו לעשות תיקון המכירה", ובכדי לצאת ידי חובת כל צדדי האיסור הוא מציע לא למכור לנכרי במכירה סתם אלא במכירה לזמן, ובזה אין שום איסור לדעת הרמב"ן (הובא בספר החינוך, מצווה שלט), והוא גומר את תשובתו בהוראת היתר "לאיש הישראלי, בעל הכרם, למכור את כרמו לנכרי וגם הקרקע במכירה גמורה על ידי שטר, לשתי שנים רצופות, דהיינו שנה תמימה קודם שביעית ושנת השביעית, ואחרי שנתיים יחזיר לו כרמו" (שם). והבאים אחריו הוסיפו ליפות את תיקון המכירה בהידורים שונים: |
|
ראשית ההתיישבות החדשה בארץ-ישראל עם ראשית ההתיישבות החדשה בארץ-ישראל שוב עלתה שאלת השמיטה על הפרק. שנת השמיטה הראשונה ליישוב החדש הייתה תרמ"ב, השנה הרביעית ליסודה של אם המושבות, פתח-תקוה. אולם |
|
תבסמ – תאזה הנשבו ליאוה ,הילאמ הרתפנ ב"מרת תנשב הוקת חתפב הטימשה תלאש" |
|
ותהי השמיטה לשאלה כללית וסלע מחלוקת בין גדולי הדור. אלה מזה אמרו: זה היום עוד בחודש אלול תרמ"ז, כשנועדו בווילנא שלושת הגאונים, ראשי "חובבי ציון", ר' נפתל צבי |
|
"עלינו למלא אחרי מצוות השם יתברך בלי שום הרהור ומחשבה, כמו שנאמר: 'וכי |
|
גאון חובב-ציון זה ראה בהיתר השמיטה משום פגיעה בקדושת הארץ, שכן אחרי מאות בשנים |
|
"איך שתהיה הלכה קבועה בעניין שמיטה בזמן הזה, דאורייתא או דרבנן, ראויים |
|
אך ר' שמואל מוהליבר ז"ל השיב כי לפי דעתו אפשר למצוא היתר לעבוד בשביעית, אלא שהוא הגאון ר' מרדכי'לי הגדיל. כרבי ור' ינאי בשעתם וכמבי"ט והמהרי"ט בשעתם, הייתה דעתו, כי |
|
ח"מרת תטימש בראשית שנת תרמ"ח כבר נשאלה השאלה באופן רשמי. המוסדות המיישבים – הברון וחובבי ציון – פנו בדבר אל גדולי הדור. הרב צדוק הכהן ומיכאל ערלנגר, באי-כוח "הנדיב הידוע" הברון רוטשילד, פנו בשאלה זו אל הגאון ר' יצחק אלחנן ז"ל רבה של קובנה, שהיה "רבן של כל בני הגולה" במלוא המובן, גדול המורים הלכה למעשה, והוא עמל ויגע בה, ושלח לברלין להביא את הספר "שמן המור" – המתיר הראשון על-ידי מכירה לגוי – ועל פיו העלה גם הוא להיתר. אבל "מפני הכבוד וחשש מחלוקת פנה ביום כ"ב כסלו לראשי הרבנים בירושלים תוב"ב, שיודיעו לו דעתם ועצתם גם-כן, ולהרב צדוק הכהן ולהרב ערלנגר השיב רק מפני הכבוד ולא הודיע להם שום החלטה". מטעם "חובב ציון" פנה הד"ר פינסקר מאודיסה אל הגאון הנצי"ב מוולוז'ין (ח' כסלו, תרמ"ח, |
|
ח"מרת רתיה בינתיים עבר רובו של חורף תרמ"ח, והשאלה תבעה תשובה מהירה, הלכה למעשה. "חובבי ציון" עוררו את הגאון ר' שמואל מוהליבר ז"ל על הדחיפות שבדבר, ובסוף חודש שבט נועד הגרש"מ בוורשה עם הגאון ר' ישראל יהושע טרונק ז"ל מקוטנא, ובצירוף הגאון ר' שמואל זנוויל קלפפיש ז"ל מוורשא דנו ועיינו בזה וכתבו וחתמו את ההיתר דלקמן: |
|
בהיות כי קרובה שנת השמיטה על פי חשבון הרמב"ם ז"ל וכפי המנהג והיא שנת תרמ"ט באנו על החתום אור ליום ז' עש"ק כ"ח שבט תרח"ם ציון פה ווארשא נאום ישראל יהושע חופ"ק קוטנא ונאום שמואל בהרב מהרי"ל החוב"ק ביאליסטוק ונאום שמואל זנוויל המו"ץ דפה ק"ק וורשא. |
|
ההיתר של רבי יצחק אלחנן מקאוונא הגרש"מ שלח אחרי-כן את מזכירו ר' יעקב בכרך לקובנה, לקבל את הסכמתו של הגרי"א. הפעם – מתוך שלא היה יחיד בדבר – לא חשש עוד הגרי"א ונצטרף גם הוא להיתר, וזה דבר :ורתיה |
|
כאשר נדרשתי זה איזה חדשים לחוות דעת ע"ד הקולוניות של היהודים המתפרנסים ולראיה באתי על החתום יום ד' ג' אדר תרמ"ח נאום יצחק אלחנן החונה פק"ק קאוונא הנ"ל נוסח השטר מכירה הנ"ל יכתבו אצל הבית-דין שבירושלים ועל-פי הסכמתם כמו שכתבו כבוד הגאונים הנ"ל – יצחק אלחנן הנ"ל. |
|
חכמי ירושלים התנגדו להיתר ובארץ-ישראל, כאמור למעלה, הורו גדולי ירושלים לאסור. זאת הייתה תשובתם גם לפקידי הברון אשר פנו אליהם. חכמי הספרדים התירו (ניסן, תרמ"ח), אבל האשכנזים עמדו באיסורם. בי"ד באייר פנה הגאון ר' יהושע ליב דיסקין ז"ל במכתב אל הברון רוטשילד, לבקשו על שמירת השביעית במושבותיו. במכתבו זה הוא מעיר את אזנו, כי "לא לתפארת רום כבודו יחשב לחפש היתרים", ואחרי שזכה להקים מושבות בארץ הקודש, לו נאה לקיים מצות שביעית כהלכתה. אולם הברון לא נענה לבקשתו, אלא נהג כדעת המתירים: מכר את כל מושבותיו לנכרי בפריז, וזה שלח יפוי-כוח מאושר לבא-כוחו בארץ ישראל לקבל ברשותו את כל הנכסים המכורים לו. בסוף תרמ"ח נתפרסמה "הודעה גלויה" חתומה על-ידי הגרי"ל דיסקין והגאון ר' שמואל סלנט ז"ל על איסור העבודה בשביעית. ההודעה היא סתמית ואינה מזכירה כלל את היתר-המכירה. אבל יחד עם זה התנהלה בין בני המושבות תעמולה גדולה לשבות בשביעית. נתארגן "ועד השמיטה" ונתפרסם כרוז גדול שבו פנו לגולה בבקשת תמיכה לשובתים. בני המושבות אשר רובם היו יראים ושלמים, ודבר קדושת-הארץ יקר להם, סמכו על הסיוע שהובטח להם והחליטו לשבות. על בני פתח-תקוה ועקרון השפיעה בייחוד עמדתו של הגאון ר' מרדכי גימפל יפה ז"ל, אשר לא נטה אחרי המתירים. בפתח-תקוה היה מקום מושבו, ואנשי עקרון "היו בשכבר הימים בני הכפר הסמוך לרוזינוי – מקום רבנותו בגולה – והורגלו לשמוע לדבריו כאשר ישמע איש לדבר האלוקים". ואף גדרה הבילו"ית נצטרפה לשובתים. על אלה השפיע ר' יחיאל מיכל פינס ז"ל – תלמיד הרמ"ג יפה – אשר עמד בראשם. |
|
"חובבי ציון" "חובבי ציון" אשר הקימו את גדרה ותמכו במתיישביה, רגזו מאוד על החמירם לשבות, שלא כדעת גדולי רוסיה המתירים, וסופו של דבר היה שבני גדרה שבו לעבודתם באמצע השנה, ויתר בני המושבות השלימו את שנת השמיטה במצב קשה. חלק מהם מצא פרנסתו מסלילת הכביש יפו-שכם, במקצת נתמכו על-ידי "ועד השמיטה" אשר חילק קמח לשובתים, וכל זה יחד לא הספיק להם – "תחת שנת השמיטה אכלנו אסמנו ובהמתנו וגם בשרנו כחש" – באותו מצב כלכלי רופף שבו היו נתונים גם בשנות העבודה. |
|
הגרי"ל דיסקין מצטרף למתירים במשך שבע השנים – מתרמ"ט עד תרנ"ו – גדל היישוב ורחב, ואז ראו גם גדולי ירושלים כי השעה דחוקה מאוד וההפסד מרובה, ולכן נצטרפו גם הם להיתר. הגרי"ל דיסקין ז"ל, שהיה מן האוסרים בתרמ"ט, סמך ידו על היתר המכירה בתרנ"ו, כפי שסדרו הגאון המקובל ר' נפתלי הרץ הלוי ז"ל, רבה הראשון של יפו. אלא שהגרי"ל הודיע מפורש שאינו קובע הלכה זו לדורות. ולעומת זה התיר הגאון ר' שמואל מוהליבר ז"ל, באותה שמיטה, גם מלאכות דאורייתא. ואלו דבריו במכתבו מיום ח' בתמוז ה'תרנ"ה: |
|
"… והנה גם אז (בשנת תרמ"ט) התירו גאונים אחרים את כל המלאכות על-ידי |
|
בשמיטה של תרס"ג סודרה המכירה לפי הוראות גאוני ירושלים, ר' שמואל סלנט ור' אליהו |
|
איכרים שומרי שביעית בקדושתה אלא שבכל שמיטה ושמיטה נהגו איכרים יראי-שמים להחמיר על עצמם ולא להשתמש בהיתר הפקעת מצות קדושה זו. ובחוגי הרבנים נתעוררו בכל שמיטה ושבו לדון בשאלת ההיתר, ואף גם חפשו תחבולות לתמוך בשומרי שביעית. בתחילת קיץ תרס"ט (ערב שביעית – תר"ע) נתאספו רבני ירושלים בראשותו של הגאון ר' שמואל סלנט ז"ל לדון על השמיטה "שלא תהיה שנת השביעית הבאה מתחללת ח"ו כהראשונות". כמו כן נועדו מרן הרב זצוק"ל שהי' אז רב ביפו והמושבות והגאון ר' יעקב דוד ז"ל מצפת והגאון ר' חיים ברלין ז"ל מירושלים ודנו בדבר פרסום "קול קורא לכל הגולה שיחזיקו בידי שומרי שביעית כהלכה". ואמנם הופיע קול קורא "שבת לד'!" קריאה לגולה לתמוך בשובתים. מתוך הקול הקורא אנו שומעים "כי אף בדור הזה, המוקף מצרות ותלאות, עוד לא אלמן ישראל וישנן קאלאניעס שלמות אשר קיבלו עליהם לשמור את שנת השביעית הזאת כדת של תורה בלי שום הפקעה". |
|
רתיהה לע רוערע אבל היו שלא הסתפקו בתעמולה והשפעה, אלא ערערו על עצם ההיתר. מראשי המערערים היה הגאון ר' יעקב דוד ז"ל (רידב"ז), רבה של צפת. עוד בחורף תרס"ט פנה אל הרב זצ"ל בהצעה לנסוע לפריז ולהשפיע על הברון רוטשילד, כי יאפשר לאיכרי מושבותיו לשבות בשביעית. הרב זצ"ל השיב לו שכדאי לברר מקודם "אם יש על זה, לכל הפחות, צד-ספק, שנוכל לקלוע אל מטרתנו". ועוד: "לפני הנסיעה יש לתקן את עניין המכירה, לפי היכולת, כדי שלא יהיה המכשול גדול בלא שום היראות היתר". והוא מוסיף ואומר: |
|
"יאמין לי ידיד נפשי הדר"ג שיחי', שאם לא אתקן את המכירה על ידי הרשאה, יופקר |
|
מרן הרב זצ"ל הכיר יפה את מצב הדברים וידע, כי רחוקה התקווה, כי תעשה פעולה כזאת |
|
"על עצם ההיתר אין, לדעתי, לפקפק כלל, אבל בכל זאת אין זה מונע ופוטר אותנו |
|
'שבת הארץ' לרב קוק באותה שנה חבר הרב זצ"ל את ספרו "שבת-הארץ" (ירושלים תר"ע; מהדורה שניה – ירושלים תרצ"ז). בראש הספר הקדמה של דברי-מחשבה עמוקים על קדושת השמיטה והיובל, אחריה תא ונל רסומ אוה אובמל וסנכיה ינפל .וידדצ לכמ הריכמה רתיה רורבל יתכלה אובמ אב ההודעה דלקמן: |
|
כל הדברים אשר הרציתי ב"מבוא" להמליץ על אחינו יושבי אדמת קדשנו הסומכים |
|
בין פרקי המבוא יש פרק אחד המוקדש לבירור הסיבות "שאנו סומכים על היתר השמיטה על-ידי מכירה ולא נמצא מעולם ולא נראה שסמכו על זה החכמים הקדמונים ז"ל. בימי בית שני וכל ימי התלמוד הירושלמי והישוב שנמשך בארץ-ישראל אחר-כך, בימים הראשונים". הוא מונה שלוש סיבות בדבר ומבארן באריכות (פרק יד, ועי' בקונטרס אחרון עמ' קכ"א. ועוד סיבה רביעית – עי' משפט כהן, עמ' קכב). הפרק האחרון במבוא מוקדש לתשובה על הערתו של הגאון רידב"ז ז"ל: איך אנו מתירים להפקיע מצות שביעית על-ידי מכירה משום יישוב ארץ ישראל, הרי כשמפקיעין את הארץ מקדושתה, שוב אין כאן מצות ישוב ארץ-ישראל? – הרב זצ"ל מביא את דבריו של ר' אישתורי הפרחי (כפתור ובפרח, פרק י) שקדושת ארץ-ישראל היא מעלה בפני עצמו, חוץ מקדושת המצות התלויות בארץ, והוא מאריך לבאר, כי כשמפקיעים לשעה את חובת המצוות התלויות בארץ, על-ידי מכירה של היתר, לא ירדה ארץ ישראל בשביל כך מקדושתה, "וכל המעלות, וכל הברכות, האמורות לכלל ולפרט וכל הקדושות העליונות הקשורות בארץ ישראל לעדי עד קיימות בה, בין כשהיא בידי ישראל ובין כשהיא מכורה לנכרים". ועוד "שההפקעה היא לשעה וקיום ישוב ארץ ישראל הוא לדורות" (שם, עמ' סה, ועי' משפט כהן, עמ' קכט). לכ תא איבמ אוה ם"במרה די-לע .ם"במרה לש לבויו הטימש תוכלה יפל רדוס ומצע רפסה באותה שנה רבו השואלים והמתווכחים, ותשובותיו הלא הן כתובות על ספרו "משפט כהן", הוא זצ"ל לא נטה אחרי המתירים מלאכות דאורייתא, ורק באחדות מהן מצא ש"יש בהן דרכי |
|
"מפני שכל דבר ההיתר הוא באמת רק מפני הדחק העצום ובתורת הוראת שעה, על כן |
|
שדחה בושיב הטימש לע חוכיווה הישוב החדש קיים וקיבל עליו את כל הוראותיו, לא סרו מדבריו ימין ושמאל. באותה שעה הייתה המלחמה נטושה עליו מפנים ומאחור. המערערים על ההיתר רצו להכריז ולפרסם איסור-סחורה על פירות המושבות, משום קדושת שביעית. בקשר עם זה פנה במכתב (ה' בסיוון תר"ע) אל הגאון ר' חיים ברלין ז"ל, מרא דאתרא בירושלים, בהסבירו כי |
|
"דבר זה, אם יתקבל בישראל, יכול להחריב את הישוב בכללו ח"ו, ואיך שיהיה יוכל |
|
מצד שני באו אנשי "חובבי ציון" בטענות, כי הוא מחמיר מדי בהוראותיו. לאלה הוא משיב: "הישוב הוא חיי נשמתי, וידעתי היטב – קודם שפרסמתי את סדרי ההיתרים – איך העניין צריך להתנהג בין מצד תיקון האיכרים, בין מצד תיקון הפועלים. ולא נעלם ממני שיש גם כן מתירים קיצונים, אבל אינני נוטה לזה. כי כשם שאנו צריכים לארץ אנו צריכים לדת, ואנו צריכים להשריש שלא תשתכח תורת שביעית מישראל, כשם שזיכרונה חיבתה חיים וידע כל יהודי שיש בארץ ישראל עליה לא רק לגופו כי אם גם לנשמתו הנצחית, .וניתומשנב ורק בזה נעלה את השלהבת של חבת ציון בפועל ונמשיך את חייה לדורות" (אזכרה, תולדות .(גכק 'מע ,ברה ואלה דבריו הקדושים, במבואו ל"שבת הארץ": |
|
אנו מקיימים בידינו את זכר המצווה, עד אשר יבוא הזמן המוכשר, שנוכל לקיימה בכל |
|
מאז ועד היום הזה ישנם איכרים שאינם משתמשים בהיתר הפקעת השביעית על-ידי מכירה שאלת קיום השמיטה לא פסקה מלהעסיק את אנשי התורה, השואפים לקיומן של המצוות |
 
|
 
|