לכל אחד משלושת הרגלים יש ייחוד משלו. רשימת המועדים מצויה בספר ויקרא פרק כג, ובתיאור כל חג מצוין מה מיחד אותו:
חג הפסח כולל את אכילת המצות (ביתר דיוק: איסור אכילת חמץ), ושביתה ממלאכה.

(ה) בַּחדֶשׁ הָרִאשׁון בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר לַחדֶשׁ בֵּין הָעַרְבָּיִם פֶּסַח לה':
(ו) וּבַחֲמִשָּׁה עָשָׂר יום לַחדֶשׁ הַזֶּה חַג הַמַּצּות לה' שִׁבְעַת יָמִים מַצּות תּאכֵלוּ:
(ז) בַּיּום הָרִאשׁון מִקְרָא קדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבדָה לא תַעֲשׂוּ:
(ח) וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לה' שִׁבְעַת יָמִים בַּיּום הַשְּׁבִיעִי מִקְרָא קדֶשׁ
כָּל מְלֶאכֶת עֲבדָה לא תַעֲשׂוּ: (ויקרא פרק כג)

ביום השני של חג הפסח מקריבים את העומר בבית המקדש. העומר הוא לחם שאפו משעורים שהבשילו לפני הפסח. היו קוצרים שעורים אלה, אופים אותם ומקריבים מהם על המזבח, ואת השאר אוכלים הכהנים.
מיום הקרבת העומר היו סופרים חמישים יום, והיום החמישים הוא חג השבועות. וזה תיאור הספירה והחג, גם זה בספר ויקרא פרק כ"ג:

(ט) וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה לֵּאמר:
(י) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נתֵן לָכֶם
וּקְצַרְתֶּם אֶת קְצִירָהּ וַהֲבֵאתֶם אֶת עמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם אֶל הַכּהֵן:
(יא) וְהֵנִיף אֶת הָעמֶר לִפְנֵי ה' לִרְצנְכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת יְנִיפֶנּוּ הַכּהֵן:
(טו) וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּום הֲבִיאֲכֶם אֶת עמֶר הַתְּנוּפָה
שֶׁבַע שַׁבָּתות תְּמִימת תִּהְיֶינָה:
(טז) עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יום וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לה':
(כא) וּקְרָאתֶם בְּעֶצֶם הַיּום הַזֶּה מִקְרָא קדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם
כָּל מְלֶאכֶת עֲבדָה לא תַעֲשׂוּ חֻקַּת עולָם בְּכָל מושְׁבתֵיכֶם לְדרתֵיכֶם: (ויקרא פרק כג)

ראש השנה ויום הכיפורים מופיעים כאן בין שבועות וסוכות. הסיבה לכך היא שסדר החגים מופיע בפרק זה לפי סדר חודשי השנה, מן החודש הראשון. כפי שציינו, השנה מתחילה בחודש השביעי, הוא חודש תשרי.
ואלו הדברים המייחדים את ראש השנה: תרועה, והימנעות מעבודה.

(כג) וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה לֵּאמר:
(כד) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמר בַּחדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחדֶשׁ
יִהְיֶה לָכֶם שַׁבָּתון זִכְרון תְּרוּעָה מִקְרָא קדֶשׁ:
(כה) כָּל מְלֶאכֶת עֲבדָה לא תַעֲשׂוּ וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לה': (ויקרא פרק כג)

המצוות המייחדות את יום הכיפורים הם שניים: עינוי נפש, ואיסור מלאכה. מהותו של היום מפורשת בפסוק כ"ח: "יום כיפורים הוא, לכפר עליכם".

(כו) וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה לֵּאמר:
(כז) אַךְ בֶּעָשׂור לַחדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה יום הַכִּפֻּרִים הוּא
מִקְרָא קדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשׁתֵיכֶם וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לה':
(כח) וְכָל מְלָאכָה לא תַעֲשׂוּ בְּעֶצֶם הַיּום הַזֶּה
כִּי יום כִּפֻּרִים הוּא לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לִפְנֵי ה' אֱלהֵיכֶם: (ויקרא פרק כג)

חג הסוכות כולל את מצוות החג הידועות: נטילת לולב (ביתר דיוק: ארבעה מינים המפורטים בפסוק מ'), וישיבה בסוכה.
פסוק ל"ט מדבר על שמונה ימים: בראשון ובשמיני שבתון. אבל פסוק מ"ב מדבר על שבעה ימים של ישיבה בסוכה. מכאן שהיום השמיני אינו חלק מחג הסוכות, אלא חג לעצמו. חז"ל קראו לו "שמיני עצרת", על פי הפסוק "בַּיּום הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם" (במדבר כט, לה).

(לט) אַךְ בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יום לַחדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאָסְפְּכֶם אֶת תְּבוּאַת הָאָרֶץ
תָּחגּוּ אֶת חַג ה' שִׁבְעַת יָמִים בַּיּום הָרִאשׁון שַׁבָּתון וּבַיּום הַשְּׁמִינִי שַׁבָּתון:
(מ) וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּום הָרִאשׁון
פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבת וְעַרְבֵי נָחַל
וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים:
(מא) וְחַגּתֶם אתו חַג לה' שִׁבְעַת יָמִים בַּשָּׁנָה חֻקַּת עולָם לְדרתֵיכֶם
בַּחדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי תָּחגּוּ אתו:
(מב) בַּסֻּכּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכּת:
(מג) לְמַעַן יֵדְעוּ דרתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּות הושַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל
בְּהוצִיאִי אותָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי ה' אֱלהֵיכֶם: (ויקרא פרק כג)

מלבד המצוות המתקיימות בבית המקדש, קבעה התורה בכל רגל ומועד מצווה שיש לקיימה בביתו של כל איש ואיש:
בשבעת ימי הפסח - מצווה לאכול מצה ואיסור לאכול חמץ;
בשבעת ימי הסוכות - מצווה לשבת בסוכה וליטול לולב;
בשמיני עצרת - אין מצוות מיוחדות.
בראש השנה - מצווה לתקוע בשופר;
ביום הכיפורים מצווה לצום.
חג השבועות מיוחד הוא, שאין מצווה מיוחדת לחג זה שיקיימוה בבית. ומפני שחג השבועות זמן מתן תורה הוא, נהגו הרבה בני תורה בדורות האחרונים, מאז ימי האר"י ומרן בית יוסף ז"ל, להיות ערים כל ליל חג השבועות ולעסוק בתורה, כדי להראות עד כמה אנו מחבבים את התורה. ונהגו לאכול מאכלי חלב.
איסור מלאכה מוכר לנו מיום השבת. הניסוח של איסור מלאכה בשבת הוא כולל, והוא אוסר כל מלאכה שהיא עבודה וטורח לאדם. וכך נאמר בעשרת הדברות:

(ט) וְיום הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱלהֶיךָ לא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ: (שמות פרק כ)

כאשר מדובר בחגים, הניסוח הוא שונה. בהגדרת המלאכות של חג הפסח - שהוא דוגמה לכל החגים, נאמר כך:

(טז) וּבַיּום הָרִאשׁון מִקְרָא קדֶשׁ וּבַיּום הַשְּׁבִיעִי מִקְרָא קדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלָאכָה לא יֵעָשֶׂה בָהֶם אַךְ אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְכָל נֶפֶשׁ הוּא לְבַדּו יֵעָשֶׂה לָכֶם: (שמות פרק יב)

יש כאן הפחתה מן האמור בשבת: "כל מלאכה" אסורה, אבל מלאכה הדרושה להכנת מאכלים - מותרת. ללמד, שכל מלאכה שאדם עושה אותה כדי להביא לעצמו תענוג והנאה - מותרת. מלאכה שהיא לצורך אכילה והנאת הגוף, קרויה מלאכת "אוכל נפש", אינה מלאכת עבודה ואינה אסורה ביום טוב.
זהו העיקרון: מלאכה שהיא לצורך הנאה או אכילה מותרת. אבל חכמים רצו שאדם יהיה פנוי בחגים וישמח הוא וביתו, ולכן הגבילו את המלאכות המותרות, כדי שאדם יכין לפני החג את כל מה שניתן להכין מראש, ויהיה פנוי בחג.

הרבה מלאכות של אוכל נפש חכמים אסרו אותן, מפני שדרכם של הבריות - כשהם מתחילים להתעסק בהם שוקעים בעשייתם. חכמים רצו למנוע מצב שאדם ישאיר את מלאכתו למועד, ויעסוק בה כל היום, ויעשה יום מועד כיום חול. קצירה וטחינה ובצירה וסחיטה וצידה אסרום חכמים, לפי שהאדם רגיל לקצור שדהו ולבצור כרמו ברצף אחד, ולדרוך ענביו כולם כאחד ולטחון הרבה ביחד, וחששו חכמים שאם יהיו מותרים ביום טוב, יהיה אדם קוצר כל שדהו ובוצר כל כרמו ודורך כל ענביו ויימנע משמחת יום טוב, אבל שחיטה ובישול, לישה ואפייה, מותרים.
הבערת אש שהתירה תורה, היא להוסיף עצים ודלק לאש בוערת ולהגדיל את הלהבה. בשבת אסור לעשות זאת, אבל מותר ביום טוב. גם ביום טוב אסור ליצור אש חדשה, ולכן אין מדליקים גפרור, אין מציתים מצת, אין מדליקים נורת חשמל, ואין מפעילים מכשיר חימום חשמלי, שכל אלה "מולידים" אש הם.

כיבוי האש או הקטנתה אסור בחג כפי שהוא אסור בשבת.

רמב"ם, הלכות יום טוב, פרק ו
כשם שמצווה לכבד שבת ולענגה, כך כל ימים טובים. שנאמר: "לקדוש ה' מכובד", וכל ימים טובים נאמר בהם "מקרא קודש". וכבר ביארנו הכיבוד והעינוג בהלכות שבת (כיבוד: לרחוץ בערב שבת, ללבוש כסות נקייה, לעסוק בהכנות לשבת. עונג: הכנת מאכלים טובים לשבת, לאכול בשר ולשתות יין ודומיהם). וכן ראוי לו לאדם שלא יסעוד בערבי ימים טובים מן המנחה ולמעלה, כבערב שבת...
שבעת ימי הפסח ושמונת ימי חג הסוכות עם שאר ימים טובים - כולם אסורים בהספד ובתענית. וחייב אדם להיות בהם שמח וטוב לב, הוא ובניו ואשתו ובני בניו, וכל הנלווים עליו, שנאמר: "ושמחת בחגיך". אף על פי שהשמחה האמורה כאן היא קרבן שלמים, יש בכלל אותה שמחה לשמוח הוא ובניו ובני ביתו - כל אחד כראוי לו. כיצד? הקטנים - נותן להם קליות ואגוזים ומגדנות, והנשים - קונה להן בגדים ותכשיטים נאים כפי ממונו, וכולם אוכלים בשר ושותים יין, שאין שמחה אלא בבשר ואין שמחה אלא ביין.
וכשהוא אוכל ושותה, חייב להאכיל לגר ליתום ולאלמנה עם שאר העניים האומללים. ומי שנועל דלתות חצרו ואוכל ושותה הוא ובניו ואשתו, ואינו מאכיל ומשקה לעניים ולמרי נפש, אין זו שמחת מצווה אלא שמחת כרסו. ועל אלו נאמר "זבחיכם כלחם אונים להם כל אוכליו יטמאו כי לחמם לנפשם". ושמחה כזו קלון היא להם, שנאמר "וזיריתי פרש על פניהם, פרש חגיכם".

התנהגות בחגים
אף על פי שאכילה ושתייה במועדות הן בכלל מצוות עשה, לא יהיה אוכל ושותה כל היום כולו. אלא כך היא הדת: בבוקר משכימים כל העם לבתי כנסיות ולבתי מדרשות וקוראים ושונים עד חצי היום. ואחר חצות היום מתפללים תפילת המנחה, וחוזרים לבתיהם לאכול ולשתות שאר היום עד הלילה.
כשאדם אוכל ושותה ושמח ברגל, לא יימשך ביין ובשחוק וקלות ראש, ויאמר שכל מי שיוסיף בזה ירבה במצוות שמחה. שהשכרות והשחוק הרב וקלות הראש אינה שמחה אלא הוללות וסכלות. ולא נצטווינו על ההוללות והסכלות, אלא על השמחה שיש בה עבודת יוצר הכול, שנאמר "תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב מרב כל". הא למדת, שהעבודה בשמחה. ואי אפשר לעבוד את השם לא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך שכרות.

שלושה חגים קיימים בלוח העברי, שאינם מוזכרים בתורה. חגים אלה שונים בכך שאין בהם איסור מלאכה, ומקורם בתקופות מאוחרות יותר בתולדות ישראל.
החגים הם: פורים, חנוכה ויום העצמאות. ניתן להשלים את התרשים בדרך זו: