נושא:
מועדים – סיכום החוברת כהכנה לבגרות.

מחבר:
יהודה רוזנברג

כתות:
על יסודי

לוח השנה.

מושגים:

1. "חודש מלא"
   – חודש שיש בו 30
   ימים.

2. "חודש חסר"
   – חודש שיש בו 29
   ימים.

3. "שנה מלאה"
   – שנה שיש בה 7
   חודשים מלאים (30
   ימים),
   ו 5
   חודשים

חסרים (29
ימים).

4. "שנה כסדרה"
   – שנה שיש בה 6
   חודשים מלאים (30
   ימים),
   ו 6
   חודשים

חסרים (29
ימים).

5. "שנה חסרה"
   – שנה שיש בה 5
   חודשים מלאים (30
   ימים),
   ו 7
   חודשים

חסרים (29
ימים).

6. "שנה מעוברת"
   – שנה שיש בה 13
   חודשים.
   עושים שנה מעוברת כדי שתמיד יצא פסח באביב,
   לפי הפסוק "שמור את חודש האביב,
   כי בו יצאת ממצריים".
   לכן אם ראו שבסוף אדר עדיין לא הגיע האביב,
   הוסיפו עוד חודש אדר (אדר שני)
   כדי שעד פסח כבר יגיע האביב.

7. "גו"ח אדז"ט"
   – הלל הזקן,
   שחי בסוף ימי בית המקדש השני,
   וראה שאסור ליהודים ללמוד תורה,
   והבין שעוד כמה שנים לא יהיו רבנים שיוכלו להחליט מתי ראש חודש,
   או האם לעבר את השנה (להוסיף חודש אדר ב'),
   הוא בנה טבלאות ונוסחאות שבעזרתם אפשר לבנות את לוח השנה לכל השנים הבאות.
   הלל הזקן קידש את כל החודשים שיצאו בעתיד לפי הטבלאות שלו.

לפי הנוסחאות שלו,
אנחנו עד היום קובעים את לוח השנה.
(איזה חודש מלא,

ואיזה חסר?
ועוד).
אחד הכללים שהל קבע היה השנים בהם יעשו שנה

מעוברת.

הוא עשה חישוב כי אם יעבדו קבוע בסבב של 19
שנים (כל 19
שנים מתחילים לספור מההתחלה),
ויעשו את השנים "גו"ח (=
שנים 3,6,8.)
אדז"ט (א=11,
ד=14,
ז=17,
ט=
19), תמיד יצא פסח באביב,
ובקיצור,
ראשי גו"ח אדז"ט הם השנים שבהם מעברים את השנה.

8. "לא אד"ו ראש"
   – הל הזקן בנה את הטבלאות כך שעולם לא יצא יום ראשון של ראש השנה בימים א'
   (ראשון)
   ד'
   (רביעי)
   וו'
   (ושישי)
   וביחד אד"ו.
   הלל לא רצה שיום ראשון של ראש השנה יצא בימים ד'
   או ו',
   כי אם כך יהיה,
   יצא יום כיפור צמוד לשבת.
   ביום שישי,
   או ביום ראשון.
   והלל הבין כי זה יהיה קשה להסתדר עם שבת שהיא גם חלק מהצום (כאשר הצום הוא ביום שישי,
   הוא נגמר בתוך השבת,
   ואם הצום יוצא ביום ראשון,
   זה אומר שמתחילים לצום לפני צאת השבת).

הוא לא רצה שיום ראשון של ראש השנה יצא ביום א',
כי אז יוצא שיום האחרון של חג סוכות – "הושענה רבה"
– יוצא בשבת.
המנהג ביום זה היה להביא ערבות לבית המקדש,
ולאחר תפילה מיוחדת,
היו מכים את הענפים,
כאילו זורקים את החטאים שלנו ("חיבוט ערבות").
את הדבר הזה עם הערבות אסור לעשות בשבת.
והלל אמר שאם יצא שנתיים (שנה אחרי שנה)
יום חיבוט ערבות בשבת,
ישכחו את המנהג.
ולכן 'דאג'
ש יום חיבוט ערבות לא יצא אף פעם בשבת,
ולכן הוא לא נתן את הכלל שיום ראשון של ראש השנה לא יצא אף פעם ביום א'
בשבוע.

9. "ברכת הלבנה"
   – החודש העברי הולך לפי הירח ("לבנה").
   כאשר החודש מתחיל רואים צורת בננה,
   חצי עיגול דק בצד ימין.
   באמצע החודש – הירח מלא (עגול),
   ובסוף החודש רואים חצי עיגול בצד שמאל.
   ברגע שהחצי עיגול עובר מצד שמאל לצד ימין,
   זה הרגע שנקרא "המולד"
   – הזמן שחודש חדש נולד.
   

בכל חודש אנו מודים לקב"ה על שעוזר לירח לעשות סיבוב חדש כל פעם.
התפילה הזאת נקראת "קידוש לבנה".

את התפילה הזו אפשר להגיד רק עד אמצע החודש – ט"ו לחודש,
כי רק עד אז הירח מתמלא.
ומעכשיו – הוא מתחיל להתרוקן.
ולא מודים על דבר בזמן שהוא כבר נעשה קטן יותר.

ממתי מתחילים להגיד את "ברכת הלבנה"?
יש 3
דעות:

מנהג 1:
מיד מראש חודש,
(אבל כמעט אף אחד לא עושה כך).

מנהג 2
: והוא מנהג הספרדים –
להתחיל להגיד ממוצאי ג '
.

מנהג 3
: והוא מנהג האשכנזים – להתחיל להגיד רק ממוצאי ז'
בחודש.

את התפילה אומרים בחוץ,
צריך לראות קודם את הירח,
ואז מתפללים את התפילה כאשר עומדים בחוץ עם הפנים לכוון ירושלים.

ראש חודש.

כמו שכתבנו,
את ראש החודש קובעים לפי הירח.

היום,
יודעים מתי ראש חודש,
ואם יהיה בו יום אחד או שני ימים,
לא לפי מה שרואים את הירח,
אלא לפי הטבלאות של הלל השני.

בזמן בית המקדש:

הסבר מה זה "ראש חודש":

בחודש לפי היהדות הולכים לפי הירח.
הירח תמיד מתחיל בתור חצי עיגול דק מאוד בצד ימין.
באמצע החודש הוא כבר עיגול שלם,
ומאז הוא מתחיל להיות יותר קטן,
עד שבסוף הירח נראה כמו בננה קטנה בצד שמאל.

ברגע שחצי העיגול עובר מצד שמאל לצד ימין,
זה בדיוק הזמן שבו החצי עיגול עובר מצד שמאל לצד ימין.

ביום ה 30
של כל חודש,
היו מתנהגים כאילו זה ראש חודש.
(לפעמים זה היה באמת נכון,
ולפעמים התברר אחר כך,
שהם סתם עשו את היום – ראש חודש).

אנשים שהיו רואים את הירח בלילה לפני כן בצורה של הירח בראש חודש,
(כאשר הירח עובר מחצי עיגול בצד שמאל,
לחצי עיגול בצד ימין),
היו באים לבית המקדש,
שם בפתח ישבו בית הדין הגדול ("הסנהדרין"),
והיו מעידים (מספרים מה הם ראו).
אם באו שני עדים ביום ה 30,
ולפי מה שהם אמרו,
החליטו שאתמול בלילה היה ה"מולד"
(התחיל החודש החדש),
היו מכריזים (מודיעים)
שהיום באמת ראש חודש.
ואז החודש הקודם (זה שנמר אתמול)
היה "חודש חסר"
(חודש של 29
ימים).
והיום ה 30
הוא היום הראשון של החודש הבא.

אבל אם לא באו עדים ביום ה 30,
או שבאו מאוחר,
וכבר לא היה זמן להקריב את קורבן המוסף המיוחד לראש חודש – היו עושים גם את היום הבא (היום ה 31)
ראש חודש,
היום הראשון של החודש הבא.

במקרה כזה – החודש הקודם שנגמר אתמול הוא "חודש מלא"
(חודש של 30
ימים),
והיום הבא הוא עוד יום של ראש חודש,
והוא א'
של החודש החדש.

איך הודיעו מתי ראש חודש?

ברגע שבית הדין החליט שהיום זה ראש חודש,
כי באו לפחות 2
עדים,
היה צריך להודיע ליהודים בכל העולם מתי ראש חודש?
(האם החודש הקודם היה חודש מלא או חודש חסר).

בהתחלה היו מודיעים בעזרת מדורות (אש גדולה)
שהיו מדליקים על הרים גבוהים שכולם הכירו אותם.
כך בתוך מספר שעות המדורות הודלקו במהירות,
וההודעה כי היום היה ראש חודש הייתה עוברת במהירות .

אבל אז היו יהודים שרצו להפריע לחכמים,
והם היו מדליקים סתם את המדורות ביום ה 30
, גם אם לא באו העדים ביום ה 30.

לכן התחילו להודיע מתי ראש חודש בעזרת אנשים שרכבו על סוסים וכדומה,
דבר שלקח המון זמן.

לכן בחו"ל,
לא ידעו מתי יצא ראש חודש,
ולכן לא ידע מתי לעשות את החגים,
אם החודש היה מלא או חסר.
ולכן הם עשו כל חג יומיים,
רק ליתר ביטחון (מתי מתחיל החג,
אם החודש שעבר היה מלא או חסר).
(חוץ מאשר יום כיפורים,
כי לא רצו שכולם יצומו בחו"ל יומיים רצוף).

ראש השנה יומיים:

בגלל שראש השנה זה חג בראש חודש (חודש תשרי),
לא יכלו להספיק להודיע אפילו בישראל אם חודש אלול היה מלא או חסר,
אז גם בארץ ישראל עשו ליתר ביטחון יומיים חג.

רק בירושלים כן ידעו מתי ראש חודש,
אבל כדי שירושלים לא תהיה שונה מכל שאר היהודים בעולם,
אז גם בירושלים עשו את ראש השנה גם יומיים.

רמב"ם מהלכות תשובה (עמוד 39).

איך חוזרים בתשובה?

כדי לחזור בתשובה,
צריך לעשות שלושה דברים:

1. "הכרת החטא"
   – דבר ראשון אני צריך להבין שאני לא בסדר.
   כי אם אני מרגיש שאני בסדר ולא טעיתי,
   למה שאנסה לחזור בתשובה,
   להיות יותר טוב?

2. "וידוי"
   – להגיד שאני לא בסדר.
   צריך להיות חזק ולדעת לבוא אל האדם שעשיתי לו דבר רע,
   ולהגיד לו – אני לא בסדר!
   אבל חייבים להגיד את זה מכל הלב,
   להרגיש שבאמת אני לא רוצה לעשות זאת עוד פעם.
   מי שביקש סתם סליחה,
   ולא רוצה להתנהג יותר טוב,
   זה לא שווה כלום.

3. שלא לחזור על החטא –
   כדי לבדוק אם באמת חזרתי בתשובה,
   צריך לחכות שאהיה באותו מצב כמו בפעם שלא הייתי בסדר,
   ולראות:
   אם הפעם אצליח להתנהג יפה,
   למרות שארצה לעשות כמו בפעם הקודמת,
   להתנהג לא יפה,
   סימן שחזרתי באמת בתשובה.
   אבל אם שוב לא אתנהג יפה–
   סימן שלא חזרתי בתשובה באמת.

ממתי
הקב"ה
סולח על החטאים שחזרתי עליהם בתשובה?

הזמן הטוב לחזור בתשובה.

מצווה לחזור בתשובה כל יום.
אבל בעשרת ימי תשובה³ זה יותר טוב לחזור בתשובה,
כי אז הקב"ה יותר קרוב אלינו.

ביום הכיפורים זה היום שבו הקב"ה אומר יותר בקלות שהוא סולח,
ולכן ביום הכיפורים כדאי להתאמץ מאוד לבקש סליחה מהקב"ה.

דברים שבגללם קשה מאוד לחזור בתשובה.

הרמב"ם כותב שיש דברים שבגללם קשה לחזור בתשובה:

1. אנשים שלא רוצים לשמוע לחכמים,
   הם חושבים שהם יודעים הכל,
   והם תמיד צודקים,
   אז למה שינסו לחזור בתשובה?

2. מי שעשה דברים רעים לאנשים אחרים,
   ולא יודע למי עשה אותם,
   ולכן לא יכול לבקש סליחה ממה שפגע בו,
   כמו גנב שגנב להרבה אנשים,
   ולא יודע למי גנב.

3. עבירות שנראות לא חשובות,
   כמו אדם שחושד בכשרים (סתם חושב לעצמו שאדם אחר עשה דבר לא בסדר,
   ואפילו לא אמר את זה לאף אחד,
   וזה לא נכון.
   ומי שחשב אומר לעצמו "מה עשיתי?
   סבך הכל רק חשבתי?"
   – אבל באמת הוא כן עשה דבר רע,
   אבל הוא לא יחשוב לחזור בתשובה,
   או לבקש סליחה מהאדם שרק חשב עליו שעשה דבר רע).

4. עבירות שנראה כי זה לא נורא לעשות אותם,
   כי כולם עושים אותם.
   כמו מי שמרכל (מספר דברים על אדם אחר סם ככה),
   ובגלל שכמעט כולם עושים את זה,
   לא מנסים לחזור בתשובה,
   וקשה לא לעשות את זה אף פעם.

חג הפסח (עמוד 52).

התאריך:
מי"ד בצהריים אסור שיהיה חמץ אצלנו,
והתחילו להקריב את קורבן פסח.

מליל ט"ו בניסן (הלילה אחרי י"ג בניסן)
– ליל הסדר,
ומתחיל חג הפסח 7
ימים,
עד כ"ב ניסן.

ספר החינוך⁴ על הפסח.

המצווה:
קורבן פסח.

הדין החשוב בקורבן פסח:
אסור לשבור בו עצמות.
את קורבן הפסח אוכלים "בשר על האש"
(לא מבושל ולא מטוגן,
אלא על האש).
הקריבו אותו בי"ד בניסן בצהריים,
עד לערב – הלילה של ליל הסדר.

אכלו אותו בליל הסדר בתור מנה אחרונה.
כל אחד אכל רק "כזית"
(כ28
גרם)
בשר מהקורבן.

הבנים וגם הבנות חייבים לאכול מקורבן פסח.

היה אסור לשבור עצמות של הקורבן.
ספר החינוך אומר שהיה אסור לשבור את העצמות,
כי רק אנשים עניים שוברים את העצמות,
כי קשה להם לקנות בשר.
ואם סוף סוף הם קנו בשר,
הם רוצים לאכול כמה שיותר,
ואפילו לשבור את העצמות ולמצוץ את העצם בתוכו.
אבל בליל הסדר אנחנו צריכים להרגיש אנשים חשובים,
(גם אם באמת אנחנו לא אנשים חשובים באמת)
ולכן אנחנו לא שוברים את העצמות של קורבן הפסח.

ספר החינוך שואל למה יש כל כך הרבה מצוות שקשורות ליציאת מצריים?
לא הייתה מספיקה מצווה אחת כדי שנזכור את יציאת מצריים?

והוא עונה כי דבר שעושים אותו הרבה פעמים,
או דבר שבשבילו עושים הרבה דברים,
אותו נזכור טוב,
ונחשוב עליו כל הזמן.

יציאת מצריים זה אחד הדברים הכי חשובים בעם ישראל,
כי כאן יש הוכחה שיש את הקב"ה שברא את העולם,
ועושה ניסים לעם ישראל כדי לעזור להם⁵.

מצווה בליל הסדר לספר על יציאת מצריים.
ומסביר סםר החינוך כי מי שמדבר על משהוא,
הוא חושב עליו יותר,
ומאמין בו יותר.
ולכן מי שמספר על יציאת מצריים,
חושב ומאמין יותר בקב"ה שעשה לנו כל כך הרבה נסים ביציאת מצריים (עשרת המכות,
הוציא אותנו ממצריים,
בקע (פתח)
את ים סוף,
בני ישראל עבור בים,
וכאשר המצרים נכנסו לים אחרי בני ישראל,
הים כיסה אותם,
והמצרים טבעו בים סוף.

הניסים האלו של הקב"ה הם ההוכחה כי הקב"ה יכול לעשות כל מה שהוא רוצה,
כי הוא ברא את העולם,
ויכול לעשות עם כל העולם מה שהוא רוצה.

ממתי אסור שיהיה חמץ בפסח?

מהתורה:
מחצות י"ד בניסן – האמצע היום של י"ד בניסן (כאשר השמש נמצאת באמצע השמים),
חייבים לבער (לשרוף או לדאוג שלא יהיה לנו חמץ בבית).

מי שלא ביער את החמץ:
יש שאומרים שעובר על העבירה של "בל יראה ובל ימצא"
– שלא לראות חמץ שלנו,
ושלא יהיה לנו חמץ שלנו – כבר מי"ד ניסן בצהריים.

ויש רבנים שאומרים כי את העבירה של "בל יראה ובל ימצא"
עוברים רק מליל ט"ו ניסן (מהלילה של ליל הסדר).

מחכמים:
שעה אחת לפני חצות היום (בדיוק אמצע היום)
– כבר אסור ליהנות מהחמץ (לתת את החמץ לכלב שלי לאכול,
או למכור אותו לאדם שהוא לא יהודי וכדומה).

שעתיים לפני חצות היום – כבר אסור לאכול חמץ,
אבל עוד מותר ליהנות ממנו.

והכל רק כדי שבטעות לא יישאר לנו חמץ אחרי חצות היום,
ואז נעבור עבירה מאוד חמורה מהתורה.

בדיקת חמץ.

מחכמים,
בי"ג בניסן בערב (=ליל י"ד)
לאחר תפילת ערבית,
האבא עושה בדיקת חמץ.
מכבים את כל האורות בבית,
האבא (או מי שבודק)
מברך "ברוך …
אשר קדשנו …
על ביעור חמץ",
ומתחיל לבדוק את כל הבית,
בכל מקום שיש סיכוי שהגיע אליו חמץ,
בעזרת אור של נר שאותו הוא מדליק.

לפני הבדיקה גומרים לנקות את הבית מכל החמץ,
ומשאירים בצד מקום קטן שבו נשאר החמץ (הלחם וכדומה)
שצריך אותו לארוחת ערב ולארוחת הבוקר של מחר.

נוהגים שמחביאים חמץ עטוף טוב,(כדי שהחמץ לא יתפורר,
ויהיה חמץ בבית),
והאבא בבדיקה צריך לפחות למצוא את החמץ שהחביאו לו.

לאחר שגמר לבדוק את כל הבית,
אומר "כל חמירא וחמיעה…"
– אנחנו אומרים שאנחנו עושים את החמץ כאילו הוא אדמה.
אבל גם לאחר הבדיקה מותר לשמור בבית עוד חמץ,
שיספיק עד למחר בבוקר.

ביעור חמץ.

בשעה החמישית מהזריחה (הזמן שהשמש מתחילה לצאת בבוקר)
צריך "לבער"
את החמץ.

מהתורה אפשר "לבער"
(= להשמיד)
את החמץ באחת משתי צורות:
לשרוף אותו,
או להחליט שבשבילי החמץ הזה לא שווה כלום,
והוא ממש כאילו אדמה.
(לכן אם עבר חג הפסח,
אי אפשר לאכול חמץ ששכחנו,
כי הרי אמרנו שהוא כמו אדמה,
ואף אחד לא אוכל אדמה).

מחכמים צריך לעשות את שני הדברים.
לכן בשעה החמישית שורפים את החמץ,
ואומרים "כל חמירא"
– מבטלים את החמץ,
אומרים שהוא כאילו אדמה.

בביטול חמץ אנחנו פותרים את הבעיה של כל החמץ שלא מצאנו,
או שכחנו אותו,
כי אומרים שהוא יהיה כמו אדמה,
ככה אפילו שבטעות שכחנו חמץ,
הוא הופך להיות אדמה,
ולכן לא עוברים על "בל יראה ובל ימצא".

מכירת חמץ.

אסור לי לשמור בפסח חמץ שלי או של כל יהודי אחר אצלי.
אבל מותר לי לשמור בבית שלי חמץ של אדם לא יהודי.
לכן כולם מוכרים את החמץ שנשאר לי בבית לגוי,
כך שבפסח אני שומר לגוי על החמץ של הגוי,
וזה מותר שיישאר אצלי בפסח,
כי זה לא שלי⁶.

ממה עושים חמץ?
וקטניות.

חמץ הוא דבר שיש בו אחד מ"חמשת מיני דגן"
– חמישה דברים שעושים מהם לחם (חיטה,
שעורה,
שיבולת שועל,
כוסמת ושיפון)
שנרטבו במים,
ובמשך 18
דקות לא לשו (ערבבו)
אותם⁷.
(אבל אם ערבב אותו כל הזמן,
אפילו מערבבים 3
שעות הוא לא חמץ.
אם ערבבו ועצרו,
ושוב ערבבו …
בודקים כמה זמן לא ערבבו את הבצק בכל ההפסקות ביחד,
וצריך שהזמן יהיה פחות מ18
דקות.

לפי מנהג האשכנזים – לא אוכלים "קטניות"
בפסח (לא אוכלים אורז,
בוטנים,
גרעינים שחורים,
סויה,
ועוד הרבה דברים שהם קטניות).

לפי הספרדים – אפשר לאכול קטניות בפסח,
ולכן רוב הספרדים אוכלים אורז בפסח,
והאשכנזים לא אוכלים אורז בפסח.

מצת מצווה.

רק בליל הסדר חייבים לאכול מצות.
בכל שאר הפסח,
אם רוצים אוכלים רק מצה כשרה לפסח.
אבל אם רוצים אפשר לאכול דברים אחרים כשרים לפסח (בשר,
ירקות פירות ועוגות מקמח תפוחי אדמה ועוד),
בלי לאכול בכלל מצה.

אבל את המצה שאוכלים בליל הסדר – צריך לאכול מצה שהכינו אותה במיוחד כדי שיוכלו לאכול ממנה בליל הסדר – כדי לקיים במצה הזו את המצווה של אכילת מצה.
לכן קוראים לה "מצת מצווה"
– כי זו מצה שהכינו בשביל המצווה של אכילת מצה.

מנסים לשמור על מצת מצווה יותר טוב מסתם מצה שלא תירטב.

יש כאלה שאומרים שמספיק לשמור שהקמח למצה לא יירטב מהרגע שקצרו (חתכו)
את החיטה (וזו נקראת "מצה שמורה"
– מצה ששמרו אותה מהרגע שקצרו (חתכו)
את החיטה.

ויש כאלה שמקפידים (נזהרים)
לקטוף את החיטה כאשר היא עוד קצת ירוקה,
כי אם היא לא יבשה,
היא לא תהיה חמץ,
גם אם נגעו בה מים.

אבל יש כאלה שאומרים שמספיק לשמור שהקמח לא יהיה חמץ,
כמו בכל מצה רגילה,
רק שיכינו את המצה במיוחד לשם מצווה של ליל הסדר.

מים שלנו.

לנו =
ישנו (הלכו לישון).

כדי שהקמח יחמיץ יותר לאט,
(הבצק יהפוך חמץ יותר לאט),
צריך לעשות את הבצק קר.
(כאשר המים בבצק חמים,
הם מחמיצים את הקמח יותר מהר).

היום אפשר לקחת מים קרים מהמקרר⁸.
אבל לפני החשמל,
רצו להכין את המצות ממים קרים.

לכן מילאו לפני הערב (לפנות ערב)
כדים במים.
והשאירו אות ם סגורים בחוץ כל הלילה.
ואז המים האלה הופכים להיות מים קרים.
ולכן הם טובים בשביל להכין בהם מצות.
קוראים למים האלה "מים שלנו"
כי אלו מים שישנו אצלנו.

ביטול חמץ.

כל דבר שיש בו חמץ,
אסור לאכול אותו בפסח,
ואפילו זה רק טיפה.

לכן,
אי אפשר להשתמש בכלים לא כשרים לפסח,
כי החמץ יכול לצאת מתוך הכלי ולהיכנס לאוכל הכשר לפסח,
ולהפוך אותו לחמץ.
ולכן אסור להשתמש בקופסאות של אוכל שהשתמשנו בהם לפני פסח,
כמו קפה וסוכר,
כי אולי נכנס לתוכם פירו לחם או טיפת עוגה.

אבל עוברים על איסור "בל יראה ובל ימצא"
(איסור שלא יהיה לי חמץ,
שאני לא אוכל אותו)
רק כאשר יש לי כמות של לפחות "כזית"
(=28 גרם)
של חמץ ביחד.
אבל אם יש לי פחות מ"כזית"
חמץ ,
ואני לא אוכל אותו,
לא עשיתי עבירה.

אם נשאר לי אוכל בבית שהוא לא כשר לפסח,
מוכרים אותו לגוי לפני הפסח (ראה "מכירה לגוי").

את הכלים שלא כשרים לפסח,
סוגרים בארונות,
וכותבים על הארון "חמץ"
כדי שלא נשתמש בכלים האלה בטעות בפסח.
את הכלים של החמץ – אסור למכור לגוי!

מי שמכר את הכלים שלו לגוי – צריך לאחר פסח לטבול את כל הכלים שמכר במקווה.

הגעלת כלים.

מי שרוצה להשתמש (to
use) בכלים של החמץ בפסח,
צריך להכשיר את הכלים.

יש כל מיני צורות להכשיר את הכלים,
והכלל הוא "כבולעו כך פולטו".
כמו שהכלי בלע – הכניס את החמץ לתוכו,
כך גם נוציא (נפלוט)
את החמץ החוצה.

ולכן:

1. כל הכלים שרוצים להכשיר,
   צריך לא להשתמש בהם 24
   שעות לפני שמכשירים אותם.

2. כלים שמשתמשים בהם רק בדברים קרים,
   כמו כוסות פלסטיק פשוטות,
   מספיק לשטוף אותם במים קרים עם סבון,
   כי החמץ נכנס עם דברים קרים.
   (לא לשטוף במים חמים,
   כי אז החמץ נכנס לתוך הכוס,
   ולא יוצא!).

3. צלחות וכוסות של פירקס ודורלקס (נראות כמו זכוכית)
   – מגעילים (ההסבר בהמשך ("הגעלה")).

4. תבנית של עוגות בתנור,
   מחבת,
   מנגל,
   וכל כלי שרגילים לשים אותו על האש ממש,
   מכשירים אותו בעזרת "ליבון"
   . (ההסבר בהמשך).

5. כלי זכוכית אמיתיים,
   הספרדים – רק שוטפים אותם עם מים קרים וסבון.

לפי האשכנזים – מכניסים את הכלים לתוך כלי עם מים קרים,
אחרי כל 24
שעות מחליפים את המים.
ככה עושים שלושה ימים.

"הגעלה".

בכלים שהחמץ נכנס לתוכם בעזרת נוזל חם (מים,
מרק וכדומה)
, צריך להרתיח (100
מעלות),
להכניס את הכלים לתוך המים הרותחים (ואז החמץ יוצא החוצה),
ומיד מעבירים את הכלי לתוך מים קרים.
המים הקרים שוטפים את החמץ שיצא החוצה מהכלי.

אם לא יכלו לא להשתמש בכלים 24
שעות לפני ההגעלה,
מוסיפים למים הרותחים סבון,
שיקלקל את הטעם של האוכל שנמצא בתוך הכלים.
ואוכל "שאינו ראוי למאכל כלב"
– שכלב לא יכול לאכול אותו,
הוא לא חמץ.

"ליבון".

כלים ששמים אותם ישר על האש בלי נוזלים,
כמו תבנית לעוגות ששמים בתוך התנור,
צריכים "ללבן"
את הכלי ב"ליבון חמור".

"ליבון חמור":
מחממים את הכלי באש עד שהוא נעשה אדום.
(לא כדאי להכשיר דברים שצריכים ליבון חמור,
כי בהרבה מקרים הכלים יכולים להתקלקל,
וכדאי לקנות כלים כאלו מיוחדים לפסח).

"ליבון קל":
בכלים שיש להם ידיות,
כמו בסירים,
צריך להוריד את הידיות,
לנקות שם טוב,
ואת המקום של הברגים צריך לשרוף קצת באש.
כדי לבדוק אם חיממנו מספיק,
לוקחים ניר ושמים אותו בתוך הסיר,
ומולו מחממים.
אם הניר מתחיל להישרף (וזה קורה בתוך כמה שניות!),
סימן שעשינו "ליבון קל".

ערב פסח.

ביום לפני פסח,
אסור לאכול מצה.
ולכן משעות הבוקר (מ"ביעור חמץ")
אסור לאכול חמץ,
אבל אסור לאכול גם מצות.

מותר לאכול "מצה עשירה".

3
שעות לפני החג צריך לנסות לאכול אוכל,
כדי שנגיע לליל הסדר נהיה רעבים,
ונאכל את האוכל בהנאה (בכיף).

מצה עשירה.

מצה עשירה,
זו מצה שהכינו אותה מקמח עם מיץ פירות או ביצים,
(לא הכניסו בתוכה מים כלל).

לפי האשכנזים:
אסור לאכול מצה עשירה בפסח,
ולפי חלק מהדעות "מצה עשירה"
היא ממש חמץ.

ליל הסדר.

ליל הסדר הוא הלילה הראשון של חג הפסח.
בלילה הזה אומרים את "ההגדה"
ועושים את "ליל הסדר".

המצוות מהתורה בליל הסדר:

1. לאכול לפחות כזית (28
   גרם)
   של מצה.

2. לספר את הסיפור של יציאת מצרים.
   אם יש ילדים – מספרים להם על יציאת מצריים,
   ועשרת המכות.
   אם אין ילדים,
   מספרים אחד לשני.
   אם אני נמצא לבד בליל הסדר,
   ואפילו שאני חכם ויודע הכל על יציאת מצריים,
   אני חייב לספר לפחות לעצמי.

3. בזמן שהיה בית מקדש:
   הקריבו "קורבן פסח"
   לפני החג (בי"ד ניסן בצהריים),
   וכל אחד אכל מהקורבן שהקבוצה ("החבורה")
   שלו הקריבה.
   היום אין בית המקדש,
   ולכן לא מקריבים קורבן פסח,
   ולכן לא אוכלים אותו.

4. בזמן שבית המקדש היה קיים,
   היו עושים סנדביץ'
   של מצה,
   ובתוכה "כזית"
   (28 גרם)
   קורבן ,
   ויחד עם הבשר הוסיפו "מרור".
   לפי הפסוק "על מצות ומרורים יאכלוהו".
   (יאכלו את המצה יחד עם קורבן פסח והמרור).
   אבל בגלל שהיום אי ן קורבן פסח,
   גם אין מצווה לאכול מרור מהתורה.
   לכן היום אכילת מרור זו מצווה מחכמים,
   ולא מהתורה.

5. להגיד את המילים "פסח,
   מצה ומרור"
   – שהם 3
   המילים החשובות בליל הסדר.

המצוות מחכמים בליל הסדר.

1. לשתות 4
   כוסות יין.
   (או מיץ ענבים).
   את 4
   הכוסות מחלקים בתוך כל הסדר.
   כוס ראשונה בקידוש בהתחלה,
   וכוס אחרונה כמעט בסוף ליל הסדר.

2. "הסיבה"
   – כאשר שותים את 4
   הכוסות,
   צריך לשתות אותם ה"הסיבה",
   כאשר נשענים על יד שמאל,
   ושותים כמו מלכים בצורה נוחה את היין.

3. כיום,
   אכילת מרור .

4. עושים "חרוסת"
   – אוכל מתוק מפרות (תמרים,
   תפוחים,
   אגוזים ועוד)
   שהצבע שלו חום,
   ונראה כמו בוץ =
   טיט שממנו הכינו היהודים בתים במצרים בתור עבדים.
   את החרוסת לא אוכלים בליל הסדר,
   רק טובלים (מכניסים)
   את ה"מרור"
   (יש מנהגים שונים מה לאכול בתור מרור,
   אבל הטוב ביותר זה לקחת עלים של חסה)
   בתוך החרוסת,
   אבל מורידים את החרוסת מהמרור ואוכלים.
   אפשר לאכול את החרוסת המתוקה בתוך הארוחה בליל הסדר.

היום מסדרים את הסדר לפי הסדר הבא:

1. קדש – עושים קידוש.

2. ורחץ – שוטפים ידיים (בלי לברך),
   לפני שמתחילים לגעת בכל האוכל.

3. כרפס – טובלים (מכניסים)
   ירק לתוך מיץ לימון.

4. יחץ –
   על הצלחת של ליל הסדר – הקערה,
   שמים 3
   מצות.
   ב"יחץ"
   לוקחים את המצה האמצעית ושוברים אותה לשני חלקים.
   את החלק הגדול שומרים לאפיקומן (והילדים מנסים לגנוב אותו,
   וכדי שאבא יקבל אותו בחזרה,
   הוא צריך להבטיח להם מתנות.
   (המשחק הזה עוזר לילדים הקטנים להישאר ערים בלי לישון גם אם קצת מאוחר …).

5. מגיד – מתחילים להגיד את ההגדה,
   מתחילים לספר על יציאת מצריים.

6. רחצה – נוטלים ידיים לפני שאוכלים מצה (2
   "זיתים"
   1 למצה,
   ו1
   להמוציא לחם מן הארץ.
   וביחד כמצה שלמה).

7. מוציא – מברכים על המצה "המוציא לחם מן הארץ".

8. מצה – מברכים "אשר קדשנו.
   . על אכילת מצה".

9. מרור – אוכלים מרור (עלים של חסה).

10. כורך – אוכלים מצה עם מרור,
    כמו שאכלו בזמן המקדש,
    רק בלי קורבן פסח.

11. שולחן עורך – אוכלים ארוחת ערב (סעודת חג).

12. צפון – אוכלים את האפיקומן שהילדים הצפינו =
    החביאו,
    וזה המנה אחרונה.
    לאחר האפיקומן אסור לאכול אוכל.

13. ברך – מברכים ברכת המזון.

14. הלל – אומרים את החצי השני של ההלל.
    (את החלק הראשון אומרים לפני האוכל בתוך "מגיד".

15. נרצה =
    הסיום,
    נגמר ליל הסדר.

כל המצוות של ליל הסדר הם של הבנים והבנות בלי שום הבדל!

עומר ואיסור חדש (עמוד 66).

כדי שיהיה מותר לקצור ולאכול את התבואה (החיטה,
שעורה,
שיבולת שועל,
כוסמת ושיפון – חמשת מיני דגן),
היה צריך להקריב קודם את "קורבן העומר".

במוצאי החג הראשון של פסח (בלילה)
היו יוצאים לשדה שעורים הקרוב לירושלים,
בוחרים בו מקום עם שעורים יפים,
מסמנים אותם,
ובבוקר היו יורדים וקוצרים אותם.

את התבואה שקצרו לקחו והוסיפו לה עוד דברים (שמן,
סולת ועוד)
והקריבו אותה קורבן ביום הראשון של חול המועד בפסח.
מיד לאחר שהקריבו את הקורבן,
היה מותר להשתמש בחמשת מיני דגן החדשים משנה זו.

בתקופת בית המקדש השני עשו את הקציר (שחתכו את השעורים)
במסיבה גדולה.

עד לאחר הקרבת הקורבן היה אסור להשתמש בתבואה שזרעו אותה בפחות מ 3
ימים לפני חג הפסח של שנה שעברה,
עד לתבואה שרק עכשיו – ביום הראשון של פסח השנה – היא מוכנה.

(זאת אומרת שיכול להיות שקצרנו חיטה לפני חצי שנה,
ורק עכשיו – לאחר הקרבת קורבן העומר,
יהיה לי מותר לאכול מהחיטה הזו).

מכיוון שלא ידעו בכל הארץ מתי בדיוק הקריבו את קורבן העומר – היו מתחילים לאכול מהתבואה החדשה רק מי"ז בניסן (היום השני של חול המועד).

גם היום – מותר לאכול מהתבואה של השנה רק מי"ז בניסן.

היום בארץ ישראל,
לרוב אין בכלל בעיה,
ולא צריך לחכות,
כי זורעים את החיטה כמה חודשים לפני פסח,
והחיטה מוכנה רק לאחר פסח.
לכן בי"ז בניסן של פסח זה (לפני שבכלל קצרו אותה)
כבר מותר להשתמש בה.

בבית המקדש השתמשו בתבואה החדשה בשביל הקורבנות רק מחג שבועות.

ספירת העומר.

מצווה מהתורה לספור 49
ימים (7
שבועות)
מהיום הראשון של חול המועד פסח,
והיום ה 50
הוא יום מתן תורה – חג השבועות.

"ספר החינוך"
מסביר כי יש מצווה לספור,
כי כל אחד צריך להרגיש כל שנה מחדש כאילו הוא מקבל את התורה בשבועות מחדש.
ולכן אנחנו מתרגשים וסופרים כמה ימים יש לנו עד לקבלת התורה מחדש בחג שבועות.

מצווה לספור את ספירת העומר דווקא בלילה בתפילת מעריב.

מברכים "ברוך …
אשר קדשנו …
על ספירת העומר",
ואז סופרים כמה ימים וכמה שבועות היום.

המצווה היא לספור גם בימים וגם בשבועות ("היום שמונה ימים,
שהם שבוע אחד ויום אחד לעומר"
וכדומה).

מי ששכח ולא ספר בלילה – יכול לספור ביום בלי ברכה.
(רק אומר "היום …
לעומר,
שהם …
שבועות,
ו….
ימים לעומר").

אם לא ספר עד לערב שלמחרת (כבר הגיע הלילה הבא,
ולא ספר ),
לא יכול יותר לספור השנה עם ברכה.
ומתחיל לספור בלי ברכה.

אבלות בספירת העומר.

ספירת העומר בימנו היא גם זמן עצוב.
בתקופה של רבי עקיבא,
מתו ב 33
ימים מתוך כל ספירת העומר 24.000
תלמידים של רבי עקיבא,
בתור עונש שלא התנהגו יפה אחד לשני.
(עונש מהקב"ה).

לכן עד היום 33
ימים בתוך ספירת העומר הם ימים עצובים,
שלא מתחתנים בהם,
לא מסתפרים בהם,
ולא עושים בהם סתם מסיבות.

מותר ללכת לים בספירת העומר,
אבל זה נקרא זמן מסוכן שקורים בו הרבה בעיות לעם ישראל,
ולכן לא כדאי לעשות בימים אלו דברים מסוכנים,
ולכן הרבה נוהגים לא ללכת לשחות בספירת העומר,
כדי שלא יטבעו חס וחלילה.

יש הרבה מנהגים באילו ימים מתוך כל ספירת העומר צריך להיות באבל – עצובים,
ולהיזהר במיוחד.
(מפסח עד ל"ג בעומר.
מראש חודש אייר עד שלושה ימים לפני חג שבעות,
חוץ מהשבתות והימים המיוחדים כמו שבת,
ראש חודש ועוד.
וכל אחד ינהג כמו המנהג שהוא רגיל .

ל"ג בעומר.

היום בו מת רבי שמעון בר יוחאי,
ולפני שמת גילה הרבה דברים חשובים שידע על התורה ("קבלה"),
ולכן זה הפך ליום שמח,
יום שבו למדו דברים מאוד חשובים בתורה.
ולכן לפי רוב המנהגים – בל"ג בעומר לא עצובים.
(לא אבלים).

יום העצמאות.

ב ה'
באייר תש"ח (1948)
הכריזו על הקמת מדינת ישראל.
וזה יום שמח כל שנה,
יום העצמאות.
מוסיפים בו תפילות מיוחדות לכבוד החג.

יום ירושלים.

בכ"ח באייר תשכ"ז (1967)
– ב"מלחמת ששת הימים"
– כבש צה"ל מחדש את ירושלים העתיקה והכותל המערבי.
לכן הציבור הדתי עושה את היום הזה יום שמח,
יום חג,
שבו אומרים הלל.

חג שבועות.

ב ו'
סיוון,
יש את חג שבועות – חג מתן תורה.

ביום זה הקריבו בבית המקדש קורבן "שתי הלחם",
ובו השתמשו בפעם הראשונה בשעורים של השנה החדשה,
ומאז היה מותר גם בבית המקדש להשתמש בתבואה החדשה.

חנוכה (עמוד 85).

הזמן:
מכ"ה כסליו במשך 8
ימים.

למה יש את חג חנוכה?

1. המכבים היהודים נלחמו ביוונים,
   וניצחו את היוונים,
   למרות שהיוונים היו הרבה חיילים (הם היו מעצמת על באותה תקופה,
   כמו ארה"ב של היום),
   והמכבים היהודים היו רק מעט חיילים.
   (הם לא היו יותר מ 4500
   חיילים).

2. כאשר המכבים ניצחו והגיעו לבית המקדש,
   הם רצו להדליק את מנורת המקדש בשמן זית טהור,
   והם מצאו כד שמן קטן טהור,
   שהיה צריך הספיק ליום אחד,
   והקב"ה עשה נס,
   והשמן הספיק ל 8
   ימים,
   עד שהכינו והביאו שמן טהור חדש.

3. חנוכת המקדש – הניצחון של המכבים והיום שבו הם נכנסו למקדש היה בכ"ה כסליו.
   ולכן השם רומז על התאריך חנו – כ"ה.
   חנו =
   עצרו בכ"ה (כסליו),
   ניצחו במלחמה.

4. השם "חנוכה"
   – הוא מהמילה "חנוכת הבית"
   = לחנוך את הבית,
   את בית המקדש.

התוספות בתפילה ובברכת המזון:

1. אומרים הלל שלם בשחרית.

2. מוסיפים בשחרית ומנחה "על הניסים".
   אם שכח ולא אמר – לא חוזר להגיד "על הניסים".

3. קוראים בתורה על פרשת הנשיאים,
   חנוכת המשכן,
   בכל יום קוראים את הנשיא של אותו יום.
   (בחנוכת המשכן במדבר,
   הקריב כל יום רק נשיא אחד,
   ואנחנו קוראים בכל יום מה הקריב אותו נשיא.
   ביום הראשון של חנוכה קוראים מה שהקריב הנשיא ביום הראשון ).

הדלקת נרות חנוכה.

המצווה: להדליק נר אחד כל יום לכל המשפחה!
גם משפחה של 10
גברים מדליקה ביום האחרון נר אחד לכולם!

המהדרין:
כל אחד מהבנים מדליק נר אחד בכל יום.

המהדרין
מן
המהדרין: עושים מה שעושים היום,
מדליקים חנוכיה.
ביום הראשון מדליקים נר אחד,
ביום השני 2,
ביום השלישי 3,
עד שביום האחרון – היום השמיני מדליק 8
נרות.

האשכנזים:
כל בן מדליק חנוכיה לעצמו.

הספרדים:
מדליקים חנוכיה אחת לכל המשפחה.

לפי כולם:
בנות לא צריכות להדליק חנוכיה.

המקום הטוב לשים את החנוכיה – במקום שיראו אותה כמה שיותר אנשים,
ואם אפשר,
יותר טוב להדליק ליד הכניסה לבית בצד שמאל של הנכנס,
כדי שמי שנכנס הביתה,
יהיה מוקף במצוות.
מימין – מזוזה,
משמאל הדלקת נרות חנוכה.

במקרה שהבית נמצא בין שני רחובות ראשיים –
צריך להדליק לפחות 2
חנוכיות,
אחת בכל כיוון של הרחוב הראשי.

במה מדליקים את החנוכיה?

הכי טוב (מצווה) – להדליק חנוכיה משמן זית,
אבל אם אין לו,
יכול להדליק גם עם כל נר רגיל אחר.

הברכות בהדלקת נרות חנוכה:

מברך:
"ברוך …
אשר קדשנו ….
להדליק נר של חנוכה".

ברכה שניה:
"ברוך ….
שעשה נסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה".

ביום הראשון מוסיפים "ברוך ….
שהחיינו והגענו לזמן הזה"

הדלקת נר חנוכה בבית הכנסת.

בבית הכנסת מדליקים נרות,
ומברכים עליהם כמו בבית.
אבל מי שהדליק בבית הכנסת,
צריך להדליק מחדש חנוכיה,
ולברך.
כאילו לא ברך בבית הכנסת.

לפי חלק מהדעות – ביום הראשון,
כאשר חוזר ומדליק בבית – לא מברך שהחיינו עוד פעם.
ולפי חלק מהדעות כן מברך עוד הפעם גם שהחיינו.

ההדלקה בבית,
ודין אורח.

כבר אמרנו שמספיק שאחד ידליק חנוכיה אחת לכל מי שנמצא בבית .

עדיף (יותר טוב)
שכל מי שנמצא בבית באותו זמן,
יעמוד ליד המדליק,
כי כך מפרסמים את הנס יותר.

גם מי שלא היה בזמן שהדליקו את הנרות – קיים את המצווה.

מי שגר מחוץ לבית (בן שגר בבית משלו יחד עוד חברים,
ואפילו אם הוא לא נשוי),
צריך להדליק חנוכיה לבד.

מי שעוד גר בבית,
(אם ישאלו אותו היכן אתה גר?
הוא יגיד את הכתובת (adrees)
של ההורים שלו,
אפילו שהוא לומד בפנימיה)
יכול להגיד להורים שלו שידליקו גם בשבילו בבית,
גם אם הוא בכלל לא נמצא בבית באותו זמן.
ולכן מי שיוצא לטיול,
וקשה לו להדליק חנוכיה בדרך,
יכול לבקש מההורים שבזמן שהם מדליקים את החנוכיה יגידו שהם הדליקו את הנרות גם בשבילו,
ואז הוא יצא ידי חובה (קים את המצווה).

אורח אצל משפחה אחרת,
אם רוצה לצאת ידי חובה בחנוכיה שלהם,
צריך "להשתתף",
לתת 10
אגורות לבעל הבית,
כדי שהנרות או השמן שבהם מדליקים את החנוכיה יהיו גם שלו.

מי שגר בפנימיה (כמו הכפר בימין אורד),
כל אחד צריך להדליק חנוכיה שלו.

זמן ההדלקה וברכותיה.

יש שני מנהגים מתי הכי טוב להדליק את החנוכיה:

1. בשקיעת החמה.
   (בזמן שהשמש נכנסת לים)
   בדיוק.

2. בצאת הכוכבים.
   (בזמן שרואים כוכבים בשמים,
   בערך 20
   דקות אחרי השקיעה של השמש).

מי שלא הספיק להדליק בדיוק בזמן,
ינסה להדליק בחצי שעה הראשונה אחרי צאת הכוכבים,
אבל יכול להדליק כל זמן שיש עוד אנשים שעוברים ברחוב,
או לפחות המשפחה שלו עדיין לא הלכו לישון,
ויכולים לבוא ןלראות אותו מדליק את החנוכיה.

אחר כך יכול להדליק את החנוכיה עד "עלות השחר"
בערך שעה לפני שהשמש זורחת (מתחילה להאיר בבוקר),
אבל לא יברך.

מותר להדליק מ"פלג המנחה"
כשעה וחצי לפני השקיעה.
(לכן בערב שבת אפשר להדליק את החנוכיה לפני הדלקת נרות שבת,
בזמן שיש עוד שמש).

הברכות:

1. "ברוך …אשר קדשנו במצוותיו וציוונו להדליק נר של חנוכה".

2. "ברוך אתה ה'
   …. שעשה נסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה".

3. בלילה הראשון (או אם לא הדליק בלילה הראשון חנוכיה,
   אז בפעם הראשונה שמדליק באותה שנה)
   מברך גם "ברוך ….
   שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה".

4. מי שלא הדליק לבד,
   כי הדליקו בשבילו בבית,
   אם רואה חנוכיה של אדם אחר מברך "
   … שעשה נסים לאבותינו…"
   , ובפעם הראשונה מברך גם "שהחיינו".

פורים וארבע פרשיות (עמוד 88).

חודש אדר.

מצווה להרבות בשמחה בחודש אדר,
כי בחודש הזה היו נסים גדולים לבני ישראל.

תענית אסתר.

כאשר המן רצה להרוג את כל היהודים שהיו ב 127
מדינות שחיו תחת הכיבוש של אחשורוש (השלטון הפרסי),
המלכה הייתה יהודיה בשם אסתר.
המלך לא ידע שהיא יהודיה,
כי הדוד שלה – מרדכי – אמר לה לא לגלות.

אבל כאשר מרדכי שמע מה המן רוצה לעשות,
הוא החליט שאין ברירה,
ואסתר צריכה לגלות שהיא יהודיה,
ובתור המלכה לבקש מהמלך שלא ירשה להרוג את כל היהודים (גם אותה ….
כי היא יהודיה).

אסתר אומרת למרדכי כי היא מוכנה ללכת למלך,
רק אם כל בני ישראל יצומו אתה 3
ימים.

מרדכי מסכים,
ובאמת כל היהודים שיודעים שהולכים להרוג אותם,
צמים 3
ימים עם כמו אסתר המלכה,
לפני שהיא באה לדבר עם המלך אחשוורוש.

הם צמו 11
חודשים לפני נס פורים,
בפסח שנה לפני נס חג פורים.

המלך אמר שהוא לא יכול להגיד שלא יהרגו את היהודים,
כי דבר שהוא החליט,
הוא לא משנה.
אבל הוא הציעה שמרדכי ואסתר ישלחו ליהודים ויודיעו להם שהמלך מרשה להם להילחם באלה שרוצים להרוג אותם.
ובאמת,
בי"ג באדר היהודים נלחמו והרגו הרבה מהגויים שרצו להרוג אותם,
והיהודים ניצחו.

בי"ד באדר כל היהודים עשו מסיבות ניצחון,
והודו לקב"ה על הנס שעשה להם,
שהם נצחו.

רק בשושן הבירה – המקום שבו היה הארמון של אחשורוש,
קיבלו אישור מאחשוורוש להמשיך להלחם בגויים עוד יום,
בי"ד באדר.
לכן בשושן הבירה עשו מסיבות והודו לקב"ה בט"ו באדר (יום אחרי כולם).

זכר לצום של 3
הימים,
(שלא היה בי"ג באדר,
כמו שכתבתי),
וכדי לזכור שי"ג אדר היה יום מלחמה קשה ומפחיד ליהודים,
עושים צום "תענית אסתר"
בי"ג אדר.
(יום לפני פורים ברוב המקומות).

לא צמים 3
ימים כמו אסתר,
כי היא צמה בפסח,
ואסור לצום בפסח.

פורים
דפרזים,
ופורים
דמוקפין.

כמו שכתבנו,
ברוב המקומות החגיגות היו בי"ד באדר,
ורק בשושן הבירה חגגו יום אחר כך – בט"ו אדר.

לכן גם היום,
כל עיר שהיא מוקפת חומה מתקופת יהושע (הזמן שבני ישראל כבשו את ארץ ישראל כשעלו ממצריים),
ובשושן הבירה (שקיימת עד היום)חוגגים את פורים כמו בשושן – בט"ו באדר.

בשאר כל העולם,
היהודים חוגגים את פורים בי"ד אדר.

היום לפי רוב המנהגים,
רק בשושן ובירושלים חוגגים את פורים בט"ו אדר.

מצוות פורים.

1. לקרוא את מגילת אסתר בלילה וביום. (המצווה החשובה יותר היא דווקא ביום, אפילו (למרות)
   שכולם שומעים את הקריאה בלילה,
   ואחר כך הולכים לעשות מסיבות פורים). בגלל שבהתחלה קראו את המגילה רק ביום,
   מברכים שהחיינו על קריאת המגילה בערב וגם ביום.

2. קריאת התורה.
   בבוקר בתפילת שחרית קוראים בתורה על המצווה להרוג ("למחות את זכר")
   את העם העמלקי.
   כי המן היה שייך לעמלק.

3. סעודת פורים – מצווה לעשות ביום (ולא בלילה!)
   ארוחה,
   שכמו בשבת צריך לאכול בה גם לחם.
   המצווה היא לעשות לפחות סעודה אחת.
   (לאכול ממתקים ועוגות – זה לא מספיק!).

4. משלוח מנות –
   הפסוק במגילת אסתר אומר "משלוח מנות איש לרעהו,
   ומתנות לאביונים".
   מפסוק זה לומדים שתי מצוות.
   הראשונה – משלוח מנות.
   לפי הפסוק מספיק לשלוח לאדם אחד ("איש לרעהו")
   לפחות שני סוגי אוכל ("מנות",
   ולא "מנה"
   יותר מסוג אחד של אוכל).

5. "מתנות לאביונים"
   – מהפסוק שהבאנו לומדים שיש מצווה בפורים לתת גם לפחות לשני אביונים (=
   עניים)
   "מתנות",
   לכן המצווה היא לתת לפחות לשני עניים מתנות (מתנה אחת לפחות לכל אחד.
   אבל לא משנה מה,
   זה יכול להיות כסף,
   משחק לילדים,
   בגדים אוכל ….).

זמן קריאת מגילה.

קוראים את המגילה בפורים בלילה ובערב.
אבל אם פורים בירושלים יוצא בשבת,
קוראים את המגילה בי"ד באדר .(כמו כל שאר המקומות).
ואת כל שאר המצוות עושים ביום ראשון (ט"ז אדר).

מהמגילה לומדים שבכל מקרה לא קוראים את המגילה אחרי ט"ו אדר.
("ולא יעבור").

מי שיודע שלא יוכל לקרוא את המגילה בפורים (ורק אם ממש אין לו ברירה!!!)
יכול לקרוא את המגילה כבר מי"א אדר.
אבל אם בפורים כן ימצא מגילה,
יקרא מחדש ויברך את הברכות.

מי שלא גר בירושלים,
ולא הספיק לקרוא את המגילה בי"ד אדר,
יקרא את המגילה בט"ו באדר (כמו בירושלים),
אבל לא יברך את הברכות.

מי שקורא את המגילה בפורים,
יכול לקרא אותה אפילו לבד.

מי שקורא אתת המגילה לא בפורים,
צריך לקרוא אותה לפחות במניין (10
בנים יהודים מעל גיל 13).

מי שנוסע בפורים מירושלים,
או בא לירושלים,
מתי עושה את פורים?

מי משנוסע לירושלים או נוסע מירושלים למקום אחר בפורים,
צריך לדעת מתי חייב לעשות את פורים.

השאלה שצריך לשאול היא: היכן (אפו)
היה ב"עלות השחר" (כשעה לפני זריחת השמש, הזמן שהשמש יוצאת בבוקר).

את הדינים קראו בטבלה הבאה:

ארבעת הפרשיות:

בתקופה של חודש אדר (מתחילים בשבת לפני ראש חודש אדר)
יש 4
שבתות מיוחדות,
שבהם קוראים בקריאת התורה מפטיר מיוחד,
והפטרה מיוחדת.

הפרוט נמצא בטבלה הבאה:

תעניות (עמוד 94).

ארבע תעניות (ימי צום)
יש לעם ישראל הקשורים לחורבן בית המקדש.
שלושה מתוכם זה צום מעלות השחר (הבוקר)
עד לצאת הכוכבים.
ורק ט'
באב הוא כמו יום כיפורים,
מלפני השקיעה עד צאת הכוכבים למחרת.
בתשעה באב יש את אותם דינים כמו ביום כיפורים,
אבל הוא לא כמו שבת.

ארבעת
הצומות
הקשורים
לחורבן
הבית
–
לשרפת
בית
המקדש.

1. עשרה בטבת – היום בו התחילה המצור (שהגויים שמו חילם מסביב לכל ירושלים,
   ולא נתנו לאף אחד להיכנס או לצאת)
   בבית ראשון וגם בבית שני (בית המקדש הראשון,
   ובית המקדש השני).

צמים מבוקר עד ערב,
ומותר לעשות הכל חוץ מלאכול ולשתות.

2. י"ז בתמוז – היום בו נפרצו החומות (האוייב הצליח לשבור את החומה – הקיר)
   מסביב לכל ירושלים בבית שני.
   בבית ראשון זה קרה ב ט'
   בתמוז,אבל לא רצו לעשות עוד יום צום כל כך קרוב (6
   ימים לפני י"ז בתמוז),
   ואנחנו בוכים יותר על הביתה השני,
   צמים רק בי"ז בתמוז,
   ולא בט'
   בתמוז.

צמים מבוקר עד ערב,
ומותר לעשות הכל חוץ מלאכול ולשתות.

3. ט'
   באב – היום שבו נשרף בית המקדש הראשון ובית המקדש השני.

צמים לפני שקיעת השמש (שהשמש נכנסת לתוך הים)
בח'
באב,
עד סוף ט'
באב,
בצאת הכוכבים בתחילת י'
באב.
(סך הכל צום של כ 25
שעות).

בט'
באב אסור לעשות כמו ביום הכיפורים,
אבל זה לא יום קדוש,
ולכן זה לא כמו בשבת שאסור להדליק אור וכדומה.

אסור לעשות:
א'.
לאכול ולשתות.

ב'.
נעילת נעליים שיש בהם אפילו קצת עור.

ג'.
להתרחץ בשביל ליהנות,
אבל מותר לרחוץ מקום מלוכלך.

ד'.
סיכה – למרוח על הגוף בושם או משחה בשביל לתת הרגשה

טובה.
אבל מותר להריח בושם או צמח שאנחנו לא שמים עלינו.

ה'.
תשמיש המיטה – אסור לבני זוג (בעל ואישה)
לגעת אחד בשני.

4. צום גדליה – צמים אותו בג'
   תשרי.
   בראש השנה רצחו יהודים את גדליה בן אחיקם שהיה אחראי מטעם הבבלים על ישראל (בבית ראשון),
   כי אמרו שהוא עוזר לבבלים.

אבל בגלל שלא צמים בראש השנה – דוחים את הצום ליום אחרי,
לג'
תשרי.

צמים מבוקר עד ערב,
ומותר לעשות הכל חוץ מלאכול ולשתות.

לאחר שהיהודים רצחו את גדליה,
הבבלים בתור עונש גירשו את מעט היהודים שעוד היו בארץ,
וזה היה סוף חורבן בית ראשון.

בי"ז בתמוז ובט'
באב קרו עוד הרבה דברים קשים לבני ישראל,
והמשנה מביאה 5
דברים שקרו לעם ישראל בכל אחד מצומות אלו.

הצום החמישי – הוא צום תענית אסתר,
אשר דיברנו עליו בנושא פורים.
בי"ג באדר.
צמים מבוקר עד ערב,
ומותר לעשות הכל חוץ מלאכול ולשתות.