יעקב נגן

עבודות במשנה פסחים י',ה'

לבית הספר העל יסודי

פסחים י, ה:
הגדת רבן גמליאל

רַבָּן גַּמְלִיאֵל הָיָה אוֹמִר,
כָּל שֶׁלֹּא אָמַר שְׁלשָׁה דְבָרִים אֵלּוּ בַפֶּסַח,
לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ,
וְאֵלּוּ הֵן,
פֶּסַח,
מַצָּה,
וּמָרוֹר.
פֶּסַח,
עַל שׁוּם שֶׁפָּסַח הַמָּקוֹם עַל בָּתֵּי אֲבוֹתֵינוּ בְמִצְרָיִם.
מַצָּה,
עַל שׁוּם שֶׁנִּגְאֲלוּ אֲבוֹתֵינוּ מִמִּצְרָיִם.
מָרוֹר,
עַל שׁוּם שֶׁמֵּרְרוּ הַמִּצְרִים אֶת חַיֵּי אֲבוֹתֵינוּ בְמִצְרָיִם.
בְּכָל דּוֹר וָדוֹר חַיָּב אָדָם לִרְאוֹת אֶת עַצְמוֹ כְּאִלּוּ הוּא יָצָא מִמִּצְרַיִם,
שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יג),
וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר,
בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה'
לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם.
לְפִיכָךְ אֲנַחְנוּ חַיָּבִין לְהוֹדוֹת,
לְהַלֵּל,
לְשַׁבֵּחַ,
לְפָאֵר,
לְרוֹמֵם,
לְהַדֵּר,
לְבָרֵךְ,
לְעַלֵּה,
וּלְקַלֵּס,
לְמִי שֶׁעָשָׂה לַאֲבוֹתֵינוּ וְלָנוּ אֶת כָּל הַנִּסִּים הָאֵלּוּ,
הוֹצִיאָנוּ מֵעַבְדוּת לְחֵרוּת,
מִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה,
וּמֵאֵבֶל לְיוֹם טוֹב,
וּמֵאֲפֵלָה לְאוֹר גָּדוֹל,
וּמִשִּׁעְבּוּד לִגְאֻלָּה.
וְנֹאמַר לְפָנָיו,
הַלְלוּיָהּ:

משנה
זו נחשבת מסובכת במיוחד,
וישנן
מחלוקות רבות על אודותיה.
אחת
השאלות העולות נוגעת ביחס שבין שני חלקי
המשנה.
יש
שהציעו שהמילים "פסח
מצה ומרור"
הן
תוספת מאוחרת שנועדה לסכם את עיקרי דבריו
של רבן גמליאל הבאים בהמשך.
לעומתם
היו שגרסו שהרישא של המשנה דווקא היא
ההלכה המקורית של רבן גמליאל,
ואילו
ההסברים המתחילים מ"פסח
על שום…"
נוספו
ממקור ספרותי אחר.
כמו
כן נחלקו האם חובת האמירה נובעת ממצוות
סיפור יציאת מצרים או שמא מהמצוות פסח,
מצה
ומרור.
גם
באשר למניעיו של רבן גמליאל הועלו הסברים
שונים.
יש
שראו את דבריו מכוונים "…נגד
ההשקפה של הנוצרים ונגד כת המשיחיים,
שאכלו
קורבן פסח או מצה ומרורים לזכר הסעודה
האחרונה…"
(גולדשמיט,
הגדה
של פסח,
עמ'
52),
ואחרים
ראו בתקנתו תגובה לחורבן המקדש.
לדעתם,
רבן
גמליאל חשש שמא עקב ביטול קורבן פסח יבטלו
גם את המצוות הקשורות אליו,
מרור
ומצה.

מקורו
של הגדרת רבן גמליאל

נראה

שאפשר למצוא בפסוקים את הרקע לסדר הדברים
בפרק ערבי פסחים,
וממילא
לחשוף רובד פרשני נוסף בדבריו של רבן
גמליאל.

העיון
בפסוקים בשמות יב,
כה–כז
מורה על השלבים השונים בסיפור יציאת מצרים
לבנים:

וְהָיָה
כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יִתֵּן
ה'
לָכֶם
כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר

[א] וּשְׁמַרְתֶּם
אֶת הָעֲבֹדָה הַזֹּאת.

[ב] וְהָיָה
כִּי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם מָה
הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם.

[ג] וַאֲמַרְתֶּם
זֶבַח פֶּסַח הוּא לַה'
אֲשֶׁר
פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְרָאֵל
בְּמִצְרַיִם בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם
וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל,

[ד] וַיִּקֹּד
הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ.

על
פי המכילתא,
המילים
"ויקד
העם וישתחו"
מלמדות
על החובה של השומע את נסי יציאת להודות
לקב"ה:

ויקד
העם.
ללמדך
שכל מי שרואה ושומע הניסים האלו שעשה הב"ה
לישראל במצרים צריך לשבח.

וכן
הוא אומר ויספר משה לחתנו וגו'
ויחד
יתרו ויאמר יתרו ברוך ה'
(שמות
יח,
ח–י).

מכילתא,
מסכת
דפסחא,
עמ'
42

נמצאנו
למדים שיש ארבעה שלבים בסיפור יציאת
מצרים:

עשיית
"העבודה
הזאת";

שאלת
הבן על אודותה;

הסבר
האב;

שבח
והודאה.

שלבים
אלו עצמם הם השלד של משניות ג–ז
בפרק ערבי פסחים.
כל
שלב מארבעת השלבים הללו נמצא במשניות
ערבי פסחים (הנוסח
כאן על בסיס כתב יד עתיק של המשנה קויפמן):

1.
עשיית
"העבודה
הזאת"
– משנה
ג:

הביאו
לפניו מטבל בחזרת עד שהוא מגיע לפרפרת
הפת.

הביאו
לפניו מצה וחזרת וחרוסת..

ובמקדש
מביאין (לפניו)
גופו
של פסח.

2.
שאלת
הבן על אודותה – משנה ד:

מזגו
לו כוס שני וכאן הבן שואל.

אם
(אין)
דעת
בבן אביו מלמדו.

מה
נשתנה הלילה הזה מכל הלילות?

שבכל
הלילות אנו מטבלין אפילו פעם אחת והלילה
הזה שתי פעמים.

שבכל
הלילות אנו אוכלין חמץ ומצה הלילה הזה
כולו מצה.

שבכל
הלילות אנו אוכלין בשר צלי שלוק ומבושל
הלילה הזה כולו צלי…

3.
הסבר
האב – משנה ה:

רבן
גמליאל א'
כל
שלא אמר שלושה דברים אלו בפסח לא יצא ידי
חובתו פסח מצה ומרורים פסח על שם…

יש
לשים לב לשימוש שעושה רבן גמליאל במילה
"אמר"
– "כל
שלא אמר שלושה דברים",
בדומה
ללשון הפסוק "ואמרתם
זבח פסח הוא לה'".

4.
שבח
והודאה – סוף משנה ה:

…לפיכך
אנו חייבים להודות להלל לשבח לפאר לרומם
לגדל למי שעשה לנו ולאבותינו את כל הניסים
האילו והוציאנו מעבדות לחירות ונאמר
לפניו הללויה…

ההבדל
העיקרי בין סדר המקראות לסדר המשניות הוא
שבפסוקים יש הסבר רק לקורבן פסח,
ואילו
במשניות לפסח,
למצה
ולמרור.
מסתבר
שהרחבה זו היא חידוש של רבן גמליאל.
הוא
מפרש "העבודה
הזאת"
– לרבות
לא רק את קורבן הפסח,
כפי
שמשתמע מן הפרשה בשמות יב,
כ–כז
("ואמרתם
זבח פסח הוא לה"),
אלא
גם מצה ומרורים,
כמובא
בפסוק "…צלי
אש ומצות על מרורים תאכלהו"
(שמות
יב,
ח).

עולה
מן הדברים שהקביעה של רבן גמליאל שיש לומר
"פסח
מצה ומרורים"
אינה
רק חובה לומר אלא גם לפרש.
אם
כן,
ההלכה
של רבן גמליאל אינה פרט במצוות פסח,
מצה
ומרורⁱ
אלא לב לבה של מצוות סיפור יציאת מצרים.
בעוד
פשוטי המקראות בדבר חובת האמירה עוסקים
ב"עבודה
הזאת"
היא
"זבח
פסח",
רבן
גמליאל מחדש שההסברים לעבודת היום צריכים
לכלול אף את המצה ואת המרורים,
כלומר
את כל המוזכר בשמות יב, ח.