שמות, פרק י"ג פסוקים א-טו: זכר ליציאת מצרים – תשע"ה

 נסכם
: כשאדם
עושה הרבה פעילות טובות–
הוא
מושפע להיות טוב.
וכשאדם
עושה הרבה פעולות שמראות שהוא
בן חורין והמזכירות
את יציאת מצרים–
אז
הוא הופך להיות ישראלי
בן חורין ומאמין בה'
שהוציא
את ישראל ממצרים .

• יציאת
  מצרים היא יסוד האמונה בהשגחת ה'
  בעולם
  . דבר
  חשוב כל כך חייבים לזכור במשך כל השנה .

1. כיצד
   נזכור את יציאת מצרים כל השנה ?
   נעיין
   בפרקנו :

2. נקרא
   פסוקים א' – טו'
   [נפרש
   אותם תוך כדי לימוד על פי רש"י]
   ותוך
   כדי לימוד נסכם את המצוות על

הלוח
:

א.
מצוות
פדיון
בכור
אדם
.

ב.
מצוות פדיון בהמה .

ג.
חג הפסח .

ד.
מצוות
סיפור
יציאת
מצרים
¹.

ה.
תפילין.

ו.
פטר חמור .

• נלמד
  את ההלכות הבסיסיות לגבי שלשה מצוות שלא
  כל כך ידועות ע"פ
  קיצור שולחן ערוך , ונסכם
  במחברת :

סימן
קסד'
– פדיון
בכור
אדם
.

א.
מצוות
עשה על כל איש מישראל שיפדה מכהן את בנו
שהוא בכור לאמו , בחמישה
סלעים . כיום
הסכום הוא ערך של 100 גרם
כסף . [הרב
אליהו בהערותיו על הקצש"ע
. ]

ב.
אפשר
לתת לכהן גם שאר חפצים ולאו דווקא כסף
ממש . אבל
אי אפשר לפדות על ידי קרקעות או שטרות.

ג.
פודים
את הבכור רק אחרי שעברו 30 יום
, ביום
ה-31 .אבל
לא בשבת .

ד.
סדר
הפדיון :האב
מביא את הבכור ליפני הכהן ומודיע לו שהוא
בכור פטר רחם לאמו הישראלית ומביא הכסף
או שווה כסף …. כשהאבא
מחזיק את הכסף הוא מברך אקב"ו
על פדיון הבן וגם "שהחיינו"
, ונותן
מיד את המטבעות לכהן . ²

סימן
קעז'
– פדיון
בהמה
טהורה
.

1. ישראל
   שנולדה לבהמה טהורה שלו בכור מצווה
   להקדישו ולאמר "הרי
   זה קודש" ³
   . ומטפל
   בו מעט ונותנו לכהן . ואם
   אין לו כהן מצוי , מטפל
   בבהמה עד שימצא כהן ⁴
   .

2. בזמן
   שהיה בית המקדש קיים – בכור
   בהמה טהורה נשחט בעזרה כשאר קדשים קלים
   זורקין דמו ומקטיר אימוריו ושאר הבשר
   נאכל לכהנים
   ⁵.
   

3. בזמן
   הזה צריך להשהות את הבכור עד שיפול בו
   מום , וכשיפול
   בו מום מראים אותו לשלשה בעלי תורה שאחד
   מהם בקי בהלכות הללו , ומתירין
   אותו ומותר לאכלו אבל לא לעשות בו משהוא
   בזוי . [ד']
   

4. בזמננו
   מצווה למכור את הבהמה הטהורה לגוי ליפני
   שתלד בכור או לעשות שותפות עם גוי בבהמה
   ליפני שתלד כדי לפטרה מהבכורה כדי שלא
   יבואו לידי מכשול בגיזה ועבודה שאסורה
   בבכור .

מצוות
פדיון
פטר
חמור
.

• מדוע
  פודים מכל הבהמות הטמאות רק את חמור ?
  

נעיין
ברש"י
⁶
בפסוק יג' [מקור
ב'] :

פטר
חמור,
ולא פטר שאר בהמה טמאה גזרת הכתוב הוא לפי
שנמשלו בכורי מצרים לחמורים,
ועוד
שסייעו
את ישראל ביציאתן ממצרים (שאין לך אחד מישראל שלא נטל הרבה חמורים)
טעונים מכספם ומזהבם של מצרים:
תפדה בשה,
נותן שה לכהן ופטר חמור מותר בהנאה והשה חולין ביד כהן:

וערפתו,
עורפו בקופיץ מאחוריו והורגו,
הוא
הפסיד ממונו של כהן לפיכך יפסיד ממונו (מכילתא):

וכל
בכור אדם בבניך תפדה, חמש סלעים פדיונו קצוב במקום אחר:

• הסבר
  נוסף למיוחד בחמור נמצא במשך חכמה ⁷ .

נסכם
: מכל
הבהמות הטמאות פודים רק את פטר החמור
–

א.
כיוון
שהמצרים נמשלו לחמורים .

ב.
החמורים
עזרו לישראל ביציאת מצרים –
שכל
אחד מישראל לקח חמורים והטעין עליהם את
כספם וזהבם של המצרים .

–
וכך
דוקא מצוות פדיון פטר חמור
מזכירה את יציאת מצרים .

• ומדוע
  מי שלא פדה את חמורו חייב לערוף את ראשו
  של החמור ?

בעל
חמור שלא פדה את חמורו –
הפסיד
את כספו של הכהן –
לכן עונשו שהוא יפסיד את כספו שלו ועורפים
את ראשו של חמורו .

בס"ד.
דף מקורות . זכר
ליציאת
מצרים
.
פרק
יג'
פסוקים
א' –
טו'
.

א.
"ספר החינוך"
*: במצווה כ'
"ועצם לא תשברו בו"
[בקרבן הפסח]
:

….ועל כן בתחילת בואנו להיות סגולת כל העמים ,
ממלכת כוהנים וגוי קדוש ,
ובכל שנה ושנה באותו הזמן ראוי לנו לעשות מעשים המראים בנו מעלה הגדולה שעלינו בה באותה השעה .
ומתוך
המעשה
והדמיון
שאנחנו
עושים
נקבע
בנפשותינו
הדבר
לעולם
.

ואל תחשוב בני לתפוס על דברי ולאמר :
למה יצווה אותנו ה'
יתברך לעשות כל זה לזכרון אותו הנס ,
והלא
בזכרון
אחד
יעלה
הדבר
במחשבתנו
ולא
ישכח
מפי
זרענו
?
– דע כי לא מחכמה תתפסני על זה ומחשבת הנוער ישיאך לדבר כן .
ועתה בני בינה ושמעה זאת והטה אזנך ושמע :
אלמדך להועיל בתורה ובמצוות .
דע
כי
האדם
נפעל
כפי
פעולותיו
ולבו
וכל
מחשבותיו
תמיד
אחר
מעשיו
שהוא
עוסק
בהם ,
אם טוב ואם רע ,
ואפילו רשע גמור בלבבו וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום –
אם יערה רוחו וישים השתדלותו ועסקו בהתמדה בתורה ובמצוות ,
ואפילו לא לשם שמים ,
מיד ינטה אל הטוב ,
ומתוך שלא לשמה בא לשמה ובכח מעשיו ימית היצר הרע ,
כי
אחרי
הפעולות
נמשכים
הלבבות
. ואפילו אם יהיה האדם צדיק גמור ולבבו ישר ותמים ,
חפץ בתורה ובמצוות ,
אם יעסוק תמיד בדברים של דפי –
האומר דרך משל שהכריחו המלך ומינהו באומנות רעה ,
באמת אם כל עסקו כל היום באותה אומנות –
ישוב בזמן מן הזמנים מצדקת לבו להיות רשע גמור ,
כי ידוע הדבר ואמת שכל אדם נפעל כפי פעולותיו כמו שאמרנו .
ועל כן אמרו חכמינו ז"ל :
"רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות "
כי מתוך הפעולות הטובות אנחנו נפעלים להיות טובים וזוכים לחיי עד .
… לכן אתה רואה גם רואה מה מלאכתך ועסקיך ,
כי אחריהם תימשך ואתה לא תמשכם ,
ואל יבטיחך יצרך לומר אחרי היות לבו שלם ותמים באמונת אלקים ,
מה הפסד יש כי אתענג לפעמים בתענוגי אנשים לשבת בשווקים וברחובות להתלוצץ עם הלצים ולדבר צחות וכיוצא בדברים שאין מביאים עליהם חטאות ואשמות ,
הלוא גם לי לבב כמוהם ,
קוטני עבה ממתניהם –
ומדוע ימשכוני הם אחריהם ?
אל בני ,
השמר מפניהם פן תלכד ברשתם .
רבים שתו מתוך כוס תרעלתם ואתה את נפשך תציל ,
….

[ * בעל "ספר החינוך"
הינו חכם בילתי ידוע שחי ליפני כ 700
שנה לאחר מות הרמב"ן .
הוא כתב ספר על כל תרי"ג מצוות והסביר את טעמיהם .]

1. הסבר
את
הכלל
: "אחרי
הפעולות
נמשכים
הלבבות"
__________________________________________
_________________________________________________________________________

2. א.
מדוע נתן הקב"ה הרבה במצוות לעם ישראל ולא הסתפק בקצת מצוות חשובות ?
___________________________
_____________________________________________________________________________________

ב.
מדוע יש הרבה מצוות זכר ליציאת מצרים ?
_____________________________________________________
_____________________________________________________________________________________

3. מדוע
טועה
מי
שחושב
שהוא
יכול
לפעמים
להתענג
ולהתלוצץ
ולעסוק
בחטאים
קטנים
? ________________________

_____________________________________________________________________________________

ב.
רש"י
שמות פרק יג פסוק יג'
:

פטר
חמור,
ולא פטר שאר בהמה טמאה גזרת הכתוב הוא לפי
שנמשלו בכורי מצרים לחמורים,
ועוד
שסייעו
את ישראל ביציאתן ממצרים (שאין לך אחד מישראל שלא נטל הרבה חמורים)
טעונים מכספם ומזהבם של מצרים:

תפדה
בשה,
נותן שה לכהן ופטר חמור מותר בהנאה והשה חולין ביד כהן:

וערפתו, עורפו בקופיץ מאחוריו והורגו,
הוא
הפסיד ממונו של כהן לפיכך יפסיד ממונו (מכילתא):

וכל
בכור אדם בבניך תפדה, חמש סלעים פדיונו קצוב במקום אחר:

4. עיין
ברש"י
: א.
מדוע
פודים
מהבהמות
הטמאות
רק
את
פטר
החמור
? [שני
הסברים]
___________________________
______________________________________________________________________________________

ב.
מדוע עורפים פטר חמור שלא נפדה ?
__________________________________________________________
_____________________________________________________________________________________

שאלות
בקיאות
:
1. מה
היא
מצוות
פדיון
בכורות
ישראל
? העזר
ברש"י
לפסוק
יג'
.

2 . מה
היא
מצוות
פדיון
בכור
בהמה
?

3. תאר
את
מצוות
פדיון
פטר
חמור
.

בס"ד.
העשרה
:

כנגד
ארבע
בנים
דברה
התורה
.
פרק
יב' פסוק
כה' – פרק
יג' .

• מדוע
  שוב מוזכר חג הפסח והרי כבר הזכרנו אותו
  ?

כבר
פגשנו בפרק שעבר תשובה אחת לשאלת הבנים
ובפרק שלנו עוד שני תשובות :

• מדוע
  ישנם פסוקים רבים כל כך על שאלות הבנים
  ?

נעיין
: [בדף
מקורות שמחובר לדף מקורות של פרק יב':
] ישנם
ארבע פסוקים שעוסקים בשאלות הבנים:

1.
שמות פרק יב פסוק כו'
: וְהָיָה כִּי–יאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם מָה הָעֲבדָה הַזּאת לָכֶם:
כז וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח–פֶּסַח הוּא לַיהוָה אֲשֶׁר פָּסַח עַל–בָּתֵּי בְנֵי–יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם בְּנָגְפּוֹ אֶת–מִצְרַיִם וְאֶת–בָּתֵּינוּ הִצִּיל וַיִּקּד הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ:
– הרשע .

2.
שמות פרק יג

ח וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה יְהוָֹה לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם:
– שאינו יודע לשאול .

3.
שמות פרק יג

יד וְהָיָה כִּי–יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמר מַה–זּאת וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ יְהוָֹה מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים:
– התם .

4.
דברים פרק ו' פסוק כ'
: כִּי–יִשְׁאָלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמר מָה הָעֵדת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָֹה אֱלֹהֵינוּ אֶתְכֶם:
כא וְאָמַרְתָּ לְבִנְךָ עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעה בְּמִצְרָיִם וַיּצִיאֵנוּ יְהוָֹה מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה:
– החכם .

2. פגשנו
   תשובות שונות לבנים ,
   מדוע
   ?

• נעיין
  במקורות הבאים :

5. ילקוט שמעוני שמות פרק יג.

נ
מצאת
אומר
ארבעה
בנים
הם
אחד
חכם
ואחד
טפש
ואחד
רשע
ואחד
שאינו
יודע
לשאול. חכם מהו אומר מה העדות והחקים והמשפטים וגו'
אף אתה אמור לו כהלכות הפסח ואמרו לו אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן.
טפש
מהו
אומר
?
מה
זאת
?
ואמרת אליו בחוזק יד הוציאנו.
רשע
מהו
אומר
מה
העבודה
הזאת
לכם. לכם ולא לו ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל כפר בעיקר אף אתה תוציאו מן הכלל ואמור לו בעבור זה עשה ה'
לי בצאתי ממצרים לי ולא לו אלו היה שם לא היה נגאל.
ושאינו יודע לשאול את פתח לו שנאמר והגדת לבנך ביום ההוא.

– עכשיו נכתוב ליד כל פסוק על איזה בן מדובר.

6.
מדרש תנחומא שמות סימן כה'.

בא וראה היאך היה הקול יוצא אצל ישראל כל אחד ואחד לפי כחו,
הזקנים היו שומעין את הקול לפי כחן והבחורים לפי כחן והנערים לפי כחן והקטנים לפי כחן והיונקים לפי כחן והנשים לפי כחן ואף משה לפי כחו שנאמר (שמות יט)
משה ידבר והאלהים יעננו בקול,
בקול שהיה יכול משה לסבול וכן הוא אומר קול ה'
בכח (תהלים כט)
בכחו לא נאמר אלא בכח שכל אחד ואחד מהן יכול לסבול .

נסכם
:
לכל
בן
יש
אופי
שונה
ולכן
צריך
לתת
לו
תשובה
שמתאימה
לו
!

בס"ד .

תוספות
.

הרמב"ן
יג'
טז'
: חשיבות
ריבוי
המצוות
זכר
ליציאת
מצרים
.

ולטוטפות
בין
עיניך
– אין למלה הזאת משפחה ידועה,
אבל בעלי הלשון יחשבו ליחס אותה אל לשון והטף אל דרום (יחזקאל כא ב),
ועלימו תטוף מלתי (איוב כט כב),
ענין מושאל מן והטיפו ההרים עסיס (עמוס ט יג),
יאמר שתעשה מיציאת מצרים על ידך אות ובין עיניך דבור,
יזל כטל על שומעיו אבל רבותינו יקראו הדבר המונח בראש "טוטפות"
כמו שאמרו (שבת נז🙂
לא בטוטפת ולא בסנבוטין,
ואמר רבי אבהו (שם)
אי זהו טוטפת המקפת מאזן לאזן,
והם בעלי הלשון שמדברים בו ויודעים אותו ומהם ראוי לקבלו ואמר "טוטפות"
ולא אמר "טוטפת"
בעבור שהם בתים רבים כאשר קבלנו צורתם מן האבות הקדושים שראו הנביאים והקדמונים עושים כן עד משה רבינו:

והנה
שורש
המצוה
הזאת שנניח כתב יציאת מצרים על היד ועל הראש כנגד הלב והמוח שהם משכנות המחשבה והנה נכתוב פרשת קדש והיה כי יביאך בטוטפות מפני המצוה הזאת שנצטווינו בהם לעשות יציאת מצרים טוטפות בין עינינו,
ובפרשת שמע והיה אם שמוע נצטווינו שנעשה המצות גם כן טוטפות,
דכתיב (דברים ו ו)
והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך,
והיו לטוטפות בין עיניך,
ולכך אנו כותבים גם שתי הפרשיות ההן לטוטפות שהם מצות הייחוד וזכרון כל המצות ועונשן ושכרן וכל השרש באמונה ואמר בשל יד והיה לך לאות על ידכה,
ודרשו בו (מנחות לו🙂
שהוא שמאל שהלב נוטה לו…

ועתה אומר לך כלל בטעם מצות רבות –
הנה מעת היות עבודת גילולים בעולם מימי אנוש החלו הדעות להשתבש באמונה,
מהם כופרים בעיקר ואומרים כי העולם קדמון,
כחשו בה'
ויאמרו לא הוא,
ומהם מכחישים בידיעתו הפרטית ואמרו איכה ידע אל ויש דעה בעליון (תהלים עג יא),
ומהם שיודו בידיעה ומכחישים בהשגחה ויעשו אדם כדגי הים שלא ישגיח האל בהם ואין עמהם עונש או שכר,
יאמרו עזב ה'
את הארץ וכאשר ירצה האלהים בעדה או ביחיד ויעשה עמהם מופת בשנוי מנהגו של עולם וטבעו,
יתברר לכל בטול הדעות האלה כלם,
כי המופת הנפלא מורה שיש לעולם אלוה מחדשו,
ויודע ומשגיח ויכול וכאשר יהיה המופת ההוא נגזר תחלה מפי נביא יתברר ממנו עוד אמתת הנבואה,
כי ידבר האלהים את האדם ויגלה סודו אל עבדיו הנביאים,
ותתקיים עם זה התורה כלה:

ולכן יאמר הכתוב במופתים למען תדע כי אני ה'
בקרב הארץ (לעיל ח יח)
, להורות על ההשגחה,
כי לא עזב אותה למקרים כדעתם ואמר (שם ט כט)
למען תדע כי לה'
הארץ,
להורות על החידוש,
כי הם שלו שבראם מאין ואמר (שם ט יד)
בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ להורות על היכולת,
שהוא שליט בכל,
אין מעכב בידו,
כי בכל זה היו המצריים מכחישים או מסתפקים אם כן האותות והמופתים הגדולים עדים נאמנים באמונת הבורא ובתורה כלה:

ובעבור
כי
הקב"ה
לא
יעשה
אות
ומופת
בכל
דור
לעיני
כל
רשע
או
כופר, יצוה אותנו שנעשה תמיד זכרון ואות לאשר ראו עינינו,
ונעתיק הדבר אל בנינו,
ובניהם לבניהם,
ובניהם לדור אחרון והחמיר מאד בענין הזה כמו שחייב כרת באכילת חמץ (לעיל יב טו)
ובעזיבת הפסח (במדבר ט יג),
והצריך שנכתוב כל מה שנראה אלינו באותות ובמופתים על ידינו ועל בין עינינו,
ולכתוב אותו עוד על פתחי הבתים במזוזות,
ושנזכיר זה בפינו בבקר ובערב,
כמו שאמרו (ברכות כא)
אמת ויציב דאורייתא,
ממה שכתוב (דברים טז ג)
למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך,
ושנעשה סכה בכל שנה:

וכן כל כיוצא בהן מצות רבות זכר ליציאת מצרים –
והכל להיות לנו בכל הדורות עדות במופתים שלא ישתכחו,
ולא יהיה פתחון פה לכופר להכחיש אמונת האלהים כי הקונה מזוזה בזוז אחד וקבעה בפתחו ונתכוון בענינה כבר הודה בחדוש העולם ובידיעת הבורא והשגחתו,
וגם בנבואה,
והאמין בכל פנות התורה,
מלבד שהודה שחסד הבורא גדול מאד על עושי רצונו,
שהוציאנו מאותו עבדות לחירות וכבוד גדול לזכות אבותיהם החפצים ביראת שמו:

ולפיכך אמרו (אבות פ"ב מ"א)
הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה שכולן חמודות וחביבות מאד,
שבכל שעה אדם מודה בהן לאלהיו,
וכוונת כל המצות שנאמין באלהינו ונודה אליו שהוא בראנו,
והיא כוונת היצירה,
שאין לנו טעם אחר ביצירה הראשונה,
ואין אל עליון חפץ בתחתונים מלבד שידע האדם ויודה לאלהיו שבראו,
וכוונת רוממות הקול בתפלות וכוונת בתי הכנסיות וזכות תפלת הרבים,
זהו שיהיה לבני אדם מקום יתקבצו ויודו לאל שבראם והמציאם ויפרסמו זה ויאמרו לפניו בריותיך אנחנו,
וזו כוונתם במה שאמרו ז"ל (ירושלמי תענית פ"ב ה"א)
ויקראו אל אלהים בחזקה (יונה ג ח),
מכאן אתה למד שתפלה צריכה קול,
חציפא נצח לבישה (עי'
ערוך ערך חצף):

ומן
הנסים
הגדולים
המפורסמים
אדם
מודה
בנסים
הנסתרים
שהם
יסוד
התורה
כלה,
שאין
לאדם
חלק
בתורת
משה
רבינו
עד
שנאמין
בכל
דברינו
ומקרינו
שכלם
נסים
אין
בהם
טבע
ומנהגו
של
עולם,
בין
ברבים
בין
ביחיד,
אלא
אם
יעשה
המצות
יצליחנו
שכרו,
ואם
יעבור
עליהם
יכריתנו
ענשו,
הכל
בגזרת
עליון
כאשר הזכרתי כבר (בראשית יז א,
ולעיל ו ב)
ויתפרסמו הנסים הנסתרים בענין הרבים כאשר יבא ביעודי התורה בענין הברכות והקללות,
כמו שאמר הכתוב (דברים כט יג כד)
ואמרו כל הגוים על מה עשה ה'
ככה לארץ הזאת,
ואמרו על אשר עזבו את ברית ה'
אלהי אבותם,
שיתפרסם הדבר לכל האומות שהוא מאת ה'
בעונשם ואמר בקיום וראו כל עמי הארץ כי שם ה'
נקרא עליך ויראו ממך ועוד אפרש זה בעזרת השם (ויקרא כו יא):

בס"ד . קצוש"ע
סימן
קסד
–
הלכות
פדיון
בכור
.

סעיף א .
מ"ע על כל איש מישראל שיפדה מכהן את בנו שהוא בכור לאמו בה'
סלעים.
ובמטבעות שלנו צריך שיהיו כל כך עד שיהא בכולם ה'
לויט ושליש כסף צרוף (בראנדזילבער)
(עיין חתם םופר סי'
רפ"ט)
⁸ויכול ליתן לכהן אפילו שאר חפצים שיהיו שוים כך אבל לא קרקעות או שטרות.
ולכן אין פודין בבאנקנאט [שטרות כסף].
ונוהגין לעשות סעודה למצוה זאת.

סעיף ב .
אמר לכהן אחר שיפדה ממנו את בנו,
אסור לחזור בו.
ואם חזר ופדה אותו מכהן אחר הרי זה פדוי.

סעיף ג .
אין פודין את הבכור עד שיעברו עליו ל'
יום,
וביום ל"א יפדהו מיד שלא להשהות את המצוה.
ואין פודין בשבת ובי"ט,
אבל בחוה"מ פודין.
נוהגין לעשות הפדיון ביום.
ומ"מ אם עבר יום ל"א ולא פדה או שחל בשבת או ביום טוב או בתענית יש לפדותו תיכף בלילה שלאחריו,
ולא ימתינו עד למחר להשהות המצוה יותר.

סעיף ד .
האב מייתי ליה לבכור קמיה כהן ומודיע לו שהוא בכור פטר רחם לאמו הישראלית.
ומייתי כסף או שוה כסף ה'
סלעים ומניח לפני הכהן,
ואומר לכהן זה בני בכורי וכו'
ואח"כ מניחו לפני הכהן,
והכהן שואל אותו מאי בעית טפי וכו',
והוא משיב לו ואומר חפץ אני לפדות את בני וכו'.
ובעוד שהאב מחזיק את המטבעות בידו,
קודם שיתנם לכהן,
מברך אקב"ו על פדיון הבן,
וגם שהחיינו,
ונותן מיד את המטבעות לבהן.
והכהן נוטל את הכסף ומוליכו בידו על ראש הבן ואומר זה תחת זה וכו'.
ואח"כ נותן את ידו על ראש הבן ומברכו ואומר ישימך אלהים וגו',
יברכך ה'
וישמרך וגו',
כי אורך ימים ושנות חיים וגו',
ה'
ישמרך מכל רע וגו'.
ואח"כ מברך הכהן על כוס יין.
ואם אין יין,
מברך על שאר משקה שרגילין לשתות שם,
אבל אז צריכין לעשות הפדיון קודם נטילת ידים לסעודה,
כי בתוך הסעודה אין מברכין על שאר משקים,
משא"כ כשיש יין שאז עושין הפדיון אחר ברכת המוציא.

סעיף ה .
אם אין האב במקום הילד,
יכול ג"כ לפדותו מכהן באשר הוא שם ואומר לכהן יש לי בן בכור לפדותו והכהן אומר לו מאי בעית טפי וכו'.

סעיף ו .
בענין מה שנוהגין שהכהן מחזיר אח"כ את דמי הפדיון כולו או מקצתו להאב,
כתב הט"ז טעם (וצ"ע).
ומי שרוצה לעשות המצוה כדבעי למהוי,
יבחר לו כהן עני בעל תורה ויראה,
והאב וגם הכהן יגמרו בדעתם שלא להחזיר,
או יתן לו במתנה על מנת להחזיר (ע'
מג"ע למהריעב"ץ ז"ל).

סעיף ז .
האם אינה חייבת לפדות את בנה.
ואם מת האב,
בי"ד פודין אותו (ע'
נה"כ).

סעיף ח .
עבר האב ולא פדה את בנו,
או שמת האב ובית הדין לא פדו אותו,
חייב הוא בעצמו לפדות את עצמו כשיגדל,
ומברך אקב"ו על פדיון בכור ושהחיינו (ועי'
בס'
תשובה מאהבה).

סעיף ט .
כהנים ולויים פטורים מפדיון הבן.
ואפילו בת כהן או בת לוי נישאת לישראל,
הבן פטור מפדיון.
ואם בת כהן נבעלה לגוי ונתעברה ממנו,
או אפילו נתעברה אח"כ בהיתר,
הבן חייב בפדיון שהרי אמו נתחללה מן הכהונה ע"י בעילת הגוי,
וכן ע"י שאר בעילת איטור שהיא מתחללת.

סעיף י .
אשה שהפילה ואחר כך ילדה בן קיימא,
צריכין לעשות שאלה.

קצוש"ע
סימן
קעז
–
הלכות
בכור
בהמה
טהורה
.

סעיף א .
ישראל שילדה לו בהמה טהורה שלו בכור,
מצוה להקדישו ולומר "הרי זה קודש",
שנאמר תקדיש לה'
אלקיך.
ואם לא הקדישו מתקדש מאליו מרחם ונותנים אותו לכהן בין שהוא תם בין שנפל בו מום אפילו נולד במומו.
אבל לא יתנהו לכהן בעודו קטן מאד,
שאין זו גדולה לכהן,
אלא הבעלים מטפלים בו עד שיגדל מעט דהיינו בדקה שלשים יום ובגסה חמשים יום.
ואם אין לו כהן מצוי,
חייב לטפל בו עד שיזדמן לו כהן.

סעיף ב .
אמר לו הכהן תוך הזמן,
תנהו ואני אטפל בו,
אם אין בו מום אינו רשאי ליתנו לו,
מפני שזהו כמו שעושה לו טובה לישראל (שהוא יטפל בו תחתיו)
בשביל שיתנהו לו,
וזהו אסור דהוי כגוזל אחרים.
אבל אם נפל בו מום תוך הזמן,
ואמר לו הכהן תנהו לי שאוכלנו,
מותר,
שהרי יכול לשחטו מיד.

סעיף ג .
אם הכהן אינו רוצה לקבלו,
מפני כי בזמן הזה יש בו טורח גדול לגדלו עד שיטול בו מום,
אינו רשאי מפני שנראה כמבזה מתנות כהונה.
ומ"מ הישראל אסור לו ליתנו לכהן כדי להקניטו או לנקום ממנו.
ואם עושה כן,
אין הכהן צריך לקבלו.
וכן אם פשע הישראל שהיה יכול למכור את הבהמה לגוי קודם שילדה ולא מכרה,
אין הכהן צריך לקבל את הבכור,
אלא הוא בעצמו יטפל בו עד שיפול בו מום ואז יתנהו לכהן (עי'
חוט השני י'
כ"ו).

סעיף ד .
הבכור בזמן הזה צריכין להשהותו עד שיפול בו מום.
וכשנפל בו מום,
מראין אותו לשלשה בעלי תורה ואחד מהם יהזה בקי לדעת אם הוא מום קבוע,
ומתירין אותו ואח"כ שוחטין אותו.
ואם הוא כשר,
אוכלין אותו ומותר גם לישראל,
אבל אינו נמכר במקולין,
ואינו נשקל בליטרא,
אין נותנין ממנו לכלבים,
ואין מוכרין או נותנין ממנו לגוי.

סעיף ה .
הבכור שנולד בו מום,
אם יש במקום ההוא אנשים הראויים להתירו,
מראין אותו להם מיד.
ומשהותר,
אין משהין אותו הרבה,
אלא אם הותר תוך שנתו,
יבולין להשהותו עד שתהא לו שנה.
ואם הותר סמוך לשנתו או לאחר שנתו,
אין משהין אותו יותר משלשים יום.
עבר והשהה אותו יותר,
אינו נפסל בכך.

סעיף ו .
הכהן צריך לגדל את הבכור עד שיפול בו מום.
ויכול למכרו לזשראל בין שיש בו מום בין שאין בו מום,
רק שהישראל ינהג בו בקדושת בכורה,
וגם לא יקנהו לסחורה.

סעיף ז .
אין מרגילין בבכור,
דהיינו להפשיט עורו שלם דרך מרגלותיו,
דנראה כבזיון,
שבעוד שהעור על הקדשים חושב לעשות ממנה מפוח.

סעיף ח .
שחטו ונמצא טרפה,
עורו ובשרו אסורים בהנאה וטעון קבורה.
וה"ה אם מת מעצמו,
טעון קבורה.
ונוהגין שכורכים אותו בסדין וקוברין אותו בבית הקברות בעומק (תש"מ).

סעיף ט .
הבכור בין תם בין בעל מום,
אסור בגיזה ועבודה.
ואפילו נתלש ממנו צמר מעצמו,
אותו הצמר אסור בהנאה לעולם.
אבל הצמר שעל גופו,
אם נשחט במומו,
השחיטה מתרת גם את הצמר כמו שהיא מתרת את הבשר ואת העור.

סעיף י .
הבכור אין לו היתר אלא במום.
ואסור לכנסו לכיפה כדי שימות מעצמו,
משום דמפסיד קדשים.

סעיף יא .
אסור לעשות מום בבכור,
ואפילו לגרום לו מום,
כגון ליתן בצק על גבי אזנו כדי שיטלנו הכלב משם ויקטע אזנו עמו וכיוצא בזה,
או שיאמר לגוי לעשות בו מום,
אסור.
ומותר ליתנו לגוי לגדלו או לשמרו.

סעיף יב .
הלוקח בהמה מגוי ואין ידוע אם ילדה כבר או לא,
וילדה עתה בבית ישראל,
הרי זה ספק בכור.
ואפילו הגוי מסיח לפי תומו שכבר ילדה,
לא מהני.
וגם הסימנים שבסדקי קרנים,
לא מהני.
ואפילו אם היא חולבת,
לא מהני אא"כ רואין שמניקה עגל.
ואם היא חולבת וגם הגוי מסיח לפי תומו שלא להשביח את מקחו ואומר שכבר ילדה,
מהני בפרות אבל לא בעזים.

סעיף יג .
כהנים ולויים חייבים גם כן בבכור בהמה טהורה,
אלא שהכהן מפרישו ומעכבו לעצמו ומחזיקו בקדושת בכור.

סעיף יד .
אם יש לגוי שותפות עם ישראל בבהמה וכן המקבל בהמה מן הגוי לגדלה ושיחלקו בולדות,
פטורין מן הבכורה,
שנאמר פטר כל רחם בבני ישראל,
עד שיהיה הכל מישראל.
ונכרי המקבל בהמה מישראל לגדלה ושיחלקו בולדות,
להרבה פוסקים לא מהני,
אלא צריך הישראל למכור את האם לגוי.

סעיף טו .
מצוה למכור לגוי את הבהמה הטהורה או להשתתף עמו בה קודם שתלד כדי לפטרה מהבכורה.
ואע"פ שמפקיע קדושת הבכור,
הכי עדיף טפי שלא יבא לידי מכשול בגיזה ועבודה.
ואם יקנה להגוי את העובר,
לא מהני כיון דהוי דבר שלא בא לעולם,
אלא צריך להקנות לו את האם.
והקנין יהיה באופן זה:

ישתווה עם הגוי על מחיר הפרה,
וגם ישכיר לו את המקום אשר הפרה עומדת שם,
והגוי יתן לו פרוטה,
ויאמר לו הישראל:

בזו הפרוטה תקנה את המקום אשר הפרה עומדת שמה והמקום הזה יקנה לך את הפרה.
או יעשה כן:

שלאחר שהשתוו על מחיר הפרה יתן לו הגוי פרוטה וגם ימשוך הגוי את הפרה לרשותו או לסמטא וקונה אותה במשיכה ומעות.
ואפילו אם החזירה אחר כך לרשות ישראל לא איכפת לן.