נושא:
ר'
חייא
קמייתא–
ההגיון
שעומד מאחורי הקל וחומר
דף
עזר לסוגיה במסכת בבא מציעא דף ג
מחבר:
יובל
ממן
תני
ר'
חייא
קמייתא.
ההגיון
שעומד
מאחורי
הקל
וחומר
מטרת הסוגיה
להוכיח את דברי ר'
חייא שגם בהעדאת עדים חייב הנתבע שבועה על החלק שהוא מכחיש.
תני רבי חייא
מנה לי בידך
והלה אומר אין לך בידי כלום
והעדים מעידים אותו שיש לו חמשים זוז
נותן לו חמשים זוז וישבע על השאר
שלא תהא הודאת פיו גדולה מהעדאת עדים מק"ו
חידושו של ר'
חייא הגיוני ופשוט
לכאורה הדין שאותו מציג ר'
חייא הוא מסתבר על פי הגיון שכן אם לנתבע שהודה על חצי אנו לא מאמינים לגבי החצי המוכחש ובעצם "מנצלים"
את העובדה שהוא הודה ,
מביאים אותו לבית הדין (בניגוד לכופר הכל שאין לנו כלל סמכות להביאו לבית הדין כיון שהוא טוען המוציא מחבירו..)
מחייבים אותו להשבע על החצי המוכחש.
הרי,
שודאי לא נוותר לאדם שהכחיש הכל ורק על ידי עדים הוכחנו את חצי התביעה,
שודאי גם אז נחייב אותו להשבע על החצי המוכחש שאין עליו עדים.
בשל כך שואלת הגמרא "מאי קל וחומר?".
כלומר לשם מה צריך ר'
חייא קל וחומר אם זה בעצם סברא פשוטה ומובנת מאליה.
"כדרבה"-
סברא
סותרת
את
ר'
חייא
רבה מציג תפישה שבכוחה לסתור את ההגיון הראשוני שהצענו לעיל .
דאמר רבה
מפני מה אמרה תורה מודה מקצת הטענה ישבע
חזקה אין אדם מעיז פניו בפני בע"ח
והאי בכוליה בעי דנכפריה והא דלא כפריה משום דאין אדם מעיז פניו
והאי בכוליה בעי דלודי ליה והאי דלא אודי אשתמוטי הוא דקא מישתמט מיניה
סבר עד דהוו לי זוזי ופרענא ליה
ואמר רחמנא רמי שבועה עליה כי היכי דלודי ליה בכוליה
נמצא ,
לפי זה,
שנתבע המודה במקצת מחזק את אמינותו בבית הדין שכן לא העיז פניו ולא כפר בכל.
וכיון שמסתבר שמדובר באדם ישר הרי שאנו חושדים שהסיבה שהוא מודה רק על חצי ומכחיש רק חצי כיון שהוא "משתמט"
ומנסה לעכב את הפרעון.
לפי הגיון זה מטרת השבועה מהתורה היא לודא שהאדם הישר,
הנורמטיבי לא משתמט ,
לא מורה היתר לעצמו ולא מעגל פינות.
"רמי שבועה עליה כי היכי דלודי ליה בכוליה.
ואכן,
תכלית זו של שבועה לא שייכת באדם רשע שהכחיש הכל ושילם חצי בגלל עדים שהפלילו אותו.
לאדם כזה השבועה לא תעלה ולא תוריד כיון שהוא נתפש בשקרנותו.
(לדברי רש"י:
חשיד אממונא חשיד אשבועתא).
נמצאנו למדים שלפנינו שתי סברות מנוגדות.
הראשונה,
כחידושו של ר'
חייא שגם המוכחש בעדים וחשיד על מממון יהיה חייב שבועה כיון דלא חשיד על השבועה.
השנייה,
כדברי הגמרא לשיטת רבה שרק מודה שאינו חשוד על הממון מתחייב שבועה אבל מוכחש בעדים שחשוד על הממון לא תועיל שבועתו.
איזו סברא נכונה יותר?
ר'
חייא למד מקל וחומר שהסברא הראשונה נכונה יותר.
כיצד?
אפשרות
ראשונה .
קל
וחומר
ומה פיו שאין מחייבו קנס מחייבו שבועה
עדים שמחייבין אותו קנס אינו דין שמחייבין אותו שבועה
ההגיון של הקל וחומר מתבסס על הסברא ההגיונית של ר'
חייא ומתעלם מהסברא של "כדרבה".
תוספות ד"ה "אבל העדאת עדים"
מבאר שאכן הקל וחומר הזה מתעלם מהסברא של "כדרבה"
מפני שבכל מקרה הקל וחומר מופרך בדרך אחרת.
"שכן
דרך
הגמרא
למפרך
פירכא
על
קל
וחומר
ולא
מסברא
לכך לא מייתי לקמן סברא דמשתמיט"
מהי הפירכא הסותרת את הקל וחומר?
אלא מה לפיו שכן אינו בהכחשה ובהזמה תאמר בעדים שישנן בהכחשה ובהזמה
מצינו התייחסות מחמירה יותר לאדם שמשלם על פי הודאתו מאשר לאדם שמשלם על פי עדים.
"פיו אינו בהכחשה והזמה"
כלומר הודאתו של הנתבע בבית הדין היא סוף הדיון.
אי אפשר להכחיש אותו על ידי עדים וודאי שלא להזימו.
לעומת זאת,
נתבע שמשלם על פי עדים עוד ניתן לפטור אותו מתשלום זה על ידי הכחשת או הזמת העדים.
משמעות הפירכא היא שחידוש התורה כי "מודה במקצת"
חייב שבועה לא יכולה להכריח אותנו לומר שגם "העדאת עדים"
חייב שבועה.
שכן יתכן שעל המודה בפיו מקפידים יותר מאשר על המשלם על פי עדים.
נמצאנו למדים שהק"ו נדחה בשתי דרכים:
-
סברא נגדית.
אולי שבועה מוטלת דוקא על משתמט ולא על רשע.
-
פירכא.
שמחזקת את הסברא.
אכן מצינו שיש הקפדות והחמרות שהטלנו דוקא על מודה (אדם ישר)
ולא על משלם בעדים (אדם שקרן).
מסקנת
הגמרא.
חידושו
של
ר'
חייא
נלמד
מהצד
השווה
פיו יוכיח
מה לפיו שכן אינו בהכחשה
עד אחד יוכיח שישנו בהכחשה ומחייבו שבועה
מה לעד אחד שכן על מה שמעיד הוא נשבע תאמר בעדים שעל מה שכפר הוא נשבע
פיו יוכיח
וחזר הדין לא ראי זה כראי זה ולא ראי זה כראי זה
האם הצד השווה פוטר את בעית הפירכא או בעית הסברא?
נראה,
שהתפקיד של הצד השווה להתמודד גם עם הפירכא וגם עם הסברא.
אם התורה הטילה שבועה גם על אדם שמודה (ישר אך משתמט)
וגם על מכחיש שנתפש על ידי עד אחד.
(רשע)
הרי שכל הסברא של "כדרבה"
נסתרת ומוכחשת.
שכן,
מצינו שבועה בתורה,
שבועת עד אחד,
שהתורה הטילה גם על אדם שהעז פניו וכפר בכל.
נמצאנו למדים שהק"ו (בעזרת הצד השווה)
מכריע בשאלה איזו סברא יותר נכונה.
"הסברא הראשונה"
או סברת "כדרבה".