מתוך החוברת:
עיונים בספר במדבר
מאת:
יהודה איזנברג
נושא:
שאלות לעיון בספר במדבר,
ממוינים לפי פרקים
פרשת
חוקת
פרק
י"ט
שאלה
1
עיין
ברמב"ן,
בספורנו
לפסוק 1,
וברש"י
(מדרש
אגדה מיסודו של ר'
משה
הדרשן,
בסוף
פרק כ)
וסכם:
א.
מה
הזרות בדין פרה אדומה?
ב.
איך
אפשר להבין דין זה?
ג.
מהם
הרמזים השונים שבמעשה פרה אדומה?.
שאלה
2
מהן
המלאכות בעשיית פרה אדומה המותרות בזר,
ומהן
המלאכות הצריכות דווקא כהן?
שאלה
3
מנה
את האנשים הנטמאים בהכנת פרה אדומה.
מה
דרגת טומאתם?
שאלה
4
מי
הם הטמאים שפרה אדומה מטהרתן?
מה
משותף לכולם?
פרק
כ'
שאלה
1
תלונות
על חוסר מים מוצאים בפרשת בשלח (שמות
יז,
1) ובפרשתנו.
בדוק
באיזה תאריך
היתה
כל תלונה,
והוכח
את פירוש רש"י
לפסוק 2!
לקביעת
התאריכים עיין שמות (טז,
1), ובמדבר
(כ,
1), ברש"י
וא"ע.
שאלה
2
"חרטה"
על
העליה ממצרים מוצאים במקומות אלה:
שמות
(ה,
20 – 24); (יד,
11); (טז,
3); (יז,
3). במדבר
(יא,
4); (יד,
2); (טז,
13); (כ,
5); (כא,
5).
בדוק
מה היו הסיבות השונות לחרטה,
ונסה
לקבוע את התאריכים של המרידות השונות.
שאלה
3
לענין
חטא משה ואהרן במי מריבה –
רבי
יוסף אלבו,
ספר
העקרים,
ד,
כב:
וראוי
שנבאר הטעם למה היה גזר דין של משה גזר
דין שיש עמו שבועה עד שלא נתקבלה
עליו
תפילתו כלל.
שלפי
מה שאמרו רבותינו ז"ל
שעיקר החטא במי מריבה היה על שאמר
"שמעו
נא המורים",
לפי
שזלזל בכבודן של ישראל,
ולמדו
מכאן שהמזלזל בכבודן של רבים
הוא
כמו מחלל את השם –
קשה
מאוד שיהיה החטא הזה בלתי נתן לכפרה.
עם
שמצינו משה
במשנה
תורה חזר ואמר להם:
"ממרים
הייתם עם ה'".
ואם
עיקר ענשו היה על מה שאמר להם
"שמעו
נא המורים"-
איך
חזר לומר להם כך?
והרבה
נבוכו המפרשים בבאור החטא במי מריבה עד
שהרמב"ם
נדחק בזה ואמר שהחטא היה
הכעס
שכעס משה על חינם על ישראל,
שלא
מצינו שכעס השם יתברך עליהם,
שלא
יכעס ה'
על
שישאלו דבר המצטרך להם,
כמים
והמן.
והנה
היה בזה חילול השם יתברך לפי דעתו,
שיחשבו
הרואים שהשם יתברך כעס עליהם על ששאלו
המים עם היותם הכרחיים להם,
שאם
לא
כן לא היה כועס משה עליהם על לא דבר,
שהכעס
מדה פחותה ולא תמצא באדון הנביאים
מדה
פחותה כזאת על לא דבר,
חלילה!
ויבואו
לחשוב על ה'
תועה
שכעס על לא דבר.
זהו
תורף
דבריו (של
הרמב"ם)
בזה,
והם
רחוקים מהדעת.
וכבר
סתר הרמב"ן
ז"ל
זה הדעת בפרוש
התורה.
אלא
שיראה מדבריו גם הוא שהוא מסכים עם הרמב"ם
ז"ל
שלא היה החטא על שלא
דבר
אל הסלע,
וזה:
)א)
אם
מפני שאין הסלע בעל שכר שיבואהו צווי מה'
יתברך;
(ב)
ואם
מפני שאחר שנאמר למשה:
"קח
את המטה והקהל את העדה אתה ואהרן אחיך
ודברתם
אל הסלע …"
יראה
שהיה צריך להכות בצור אחר שצווה לקחת את
המטה.
שאם
לא
כן,
למה
היה צריך להזכיר המטה?
וזו
אינו ראיה.
שהרי
נאמר לו בחורב:
"ומטך
אשר הכית בו"
ואף
על פי כן הצרך לומר לו אחר
כן
"והכית
בצור".
ואף
כאן,
היה
ראוי לומר לו "והכית
בצור"
אם
היה דעתו שיכה אותו כמו
שאמר
בפעם הראשון.
ולקיחת
המטה אינו ראיה שיצטרך להכות,
שאין
המטה פועל הוצאת המים מכח ההכאה,
שאין
מדרך מטה המכה בסלע שיבקענו ויוציא מים
בכח ההכאה,
אלא
בדרך נס,
שבהיות
המטה
נמצא אצל הסלע יוצאים המים כמו שיגזור
השם.
כמו
שנאמר למשה בתחלת נבואתו
"ואת
המטה הזה תקח בידך אשר תעשה בו את האותות"
הנה
באר בפרוש שהקנהו סגולה
שיעשו
באמצעותו האותות כפי מה שיגזור השם יתברך
ויצוה על ידי משה.
וראייה
לדבר,
שהרי
במכת הברד נאמר למשה "נטה
את ידך על השמים ויהי ברד"
ואחר
כך
כתוב:
"ויט
משה את מטהו על השמים וה'
נתן
קולות וברד ותהלך אש ארצה"
ולא
היה הברד
מתחדש
בהכאת המטה באויר,
אלא
שבהיותו נמצא ביד משה אצל האויר היה מתחדש
באויר
אות
הברד ברצון השם יתברך.
ואף
כאן אין לקיחת המטה ראיה להצטרך להכות בו
…
ומה
שיראה לי בזה הוא שהחטא במי מריבה היה על
שלא דברו אל הסלע כפשט הכתוב,
ויורה
על זה לשון הכתוב שאמר:
"על
אשר מריתם את פי למי מריבה".
ולא
יפול זה הלשון
על
אמרם "שמעו
נא המורים"
ולא
על היותו כועס,
אלא
על שעברו על הצווי.
ואולם
עיקר
החטא
שעליו באה השבועה היה על שהיה בענין ההוא
מעוט אמונה,
כמה
שאמר הכתוב "יען
לא
האמנתם בי …
לכן
לא תביאו".
ובאור
זה הוא על זה הדרך שעקר גדול אל התורה
ושורש
אל
האמונה שהשם יתברך מכריח הטבע תחת כפות
רגלי המאמינים…
ונמצא
זה בקצת החסידים כמו שאמרו על רבי חנינא
בן דוסא שהניח רגלו על חור הערוד,
ונשכו
הערוד ומת הערוד …
ואמר
לתלמידיו:
"בני,
לא
ערוד ממית אלא החטא ממית".
נמצא
שצדיקים
משתנה הטבע על פי דבורם.
וכל
שכן על פי הנביאים שהיו הניסים מתחדשים
על
ידם
בכל היוצא מפיהם.
אמר
אליהו:
"חי
ה'
אם
יהיה השנים האלה טל ומטר כי אם לפי
דברי"
… וכן
אלישע …
ומשה
רבנו עצמו אמר:
"אם
כמות כל האדם …
ואם
בריאה יברא ה'"
…
ולא
נמצא שצוהו ה'
על
כך…
ומי
שיספק שהשם יתברך לא ישלים רצון הנביא או
הצדיק או החסיד הראוי לכך,
הנה
הוא
כמטיל
ספק בתורה ובשורש משרשיה.
וכל
שכן במקום שיש בו קידוש ה',
שראוי
ומחוייב
לפרסם
שהטבע משעבד ומכרח לעשות רצון שומרי התורה
ומקיימי מצוותיה.
ומי
שיראה
שהנביא
שראוי שיעשו על ידו נסים אינו עושה אותם
להצלת אומה אחת או כלל אחד –
הנה
הוא
בלתי ספק גורם להטיל ספק באמונה,
שהרואה
יחשוב שאין האמת כמו שהכתוב מייעד
בתורה
במקומות הרבה,
שהטבע
נכנע ומשעבד למקיימי מצוות התורה,
ויבוא
להטיל ספק
בתורה.
וכל
שכן כשיראו הנביא עצמו שנתנה תורה על ידו
שאינו נשען על האמונה הזאת לגזור אומר
ולדבר
דבר כנגד הטבע לשנותו ממנהגו או לחדש אות
או מופת,
עם
היות הנביא ההוא ממי
שראוי
שיעשו על ידו ניסים יותר מעל ידי זולתו.
וזה
בלי ספק גורם לחילול השם ולהטיל
ספק
באמונה,
כאלו
הנביא עצמו הוא מסופק אם הדבר אמת שישתנה
הטבע על פי דברו כמו
שתייעד
התורה.
ועל
זה נאמר "יען
לא האמנתם בי להקדישני".
כי
כששאלו (העם)
המים,
אילו
היה משה ואהרן גוזרין שיבקע הצור ויזובו
מים,
היה
השם יתברך בלי ספק מקים דבר
עבדו
ועצת מלאכיו ישלים.
והיה
השם יתברך נקדש בזה לעיני כל העם.
ובעבור
שלא עשו כן משה ואהרן,
אבל
באו מפני הקהל כדמות בורחים אל פתח אוהל
מועד,
כמו
שפרש החכם רבי אברהם בן עזרא,
כאילו
אין להם עצה מה לעשות,
והיה
זה בלי ספק
חילול
השם…
לפיכך
אמר:
"לא
האמנתם בי".
שאילו
הייתם מאמינים הייתם גוזרים על הטבע
שישתנה,
כדי
שיתקדש שמי…
והם,
עליהם
השלום,
אף
על פי שעשו זה לרוב ענוותנותם שלא היו
רוצים ליטול עטרה
לעצמם
בלי מצוות ה'
– מכל
מקום נחשב להם לעוון ולמיעוט אמנה,
מפני
חילול ה'
שנמשך
מזה.
וגם
אחר שנאמר להם "ודברתם
אל הסלע"
והם
לא דברו אלא שהכו,
חטאו
גם כן בשעברו פי
השם,
שאילו
דברו היה השם מתקדש,
והיו
מתקנים קצת מה שחטאו ובעבור שלא דברו
הוסיפו
לחטוא.
וסיבת
החטא היתה בעבור שחשבו שכמו שבחורב יצאו
המים על ידי הכאה,
וה'
צבאות
לא כן
יעץ.
שבפעם
הראשונה עדיין לא נתנה התורה,
ולא
היה הטבע משעבד לישראל כל כך.
אבל
עכשיו
בשנת הארבעים ראויים היו שיעשה להם נס
ושיכנע הטבע מפניהם בדבורו של משה
בלבד.
ובעבור
זה היה כאן מרי על שלא דברו אל הסלע…
ומעוט
האמונה וחלול ה'
על
שלא
גזרו
מעצמן על הסלע שיתן מימיו בזולת צווי השם
יתברך.
וכן
תמצא שבפרשת האזינו כשאמר
ה'
אל
משה "עלה
אל הר העברים…
והאסף
אל עמך",
יזכיר
הכתוב שני דברים:
"על
אשר
מעלתם
בי"
ו"על
אשר לא קדשתם אותי".
לרמוז
על שני מיני החטא הללו.
…
והסתכל
במה שבארנו בזה הפרק,
והבינהו,
שהוא
יותר נכון מכל מה שנאמר בו,
והשם
יתברך
ברחמיו יצילנו משגיאה,
אמן.
א.
איך
פירש רמב"ם
(דבריו
בשמונה פרקים פרק ד,
וציטוטן
כאן ובביאור הרמב"ן).
ב.
מהן
הטענות של רמב"ן
ושל ר"י
אלבו נגד רמב"ם?
ג.
מהם
הענינים שרמב"ן
מסכים בהם עם רמב"ם,
ומדוע
מתנגד להם ר"י
אלבו?
ד.
מהם
שני החטאים של משה לפי הסבר ר"י
אלבו,
וכיצד
מתבאר לפיהם הפסוק שבפרשת האזינו?
ה.
איך
פירש רש"י
את חטאם?
ו.
עיין
ברמב"ן,
מהם
הפירושים השונים שהביא בביאור החטא?
ז.
איך
פירש ספורנו את החטא?
ח.
מה
אתה יכול להסיק מריבוי הדעות בענין החטא?
ט.
עיין
שנית בפרשה,
וקבע
איזה מכל הפירושים קרוב לפשוטו של המקרא.
שאלה
4
פרש
את שאלת משה "המן
הסלע הזה נוציא לכם מים"
לפי
רש"י,
אבן
עזרא ורמב"ן.
שאלה
5
מדוע
סיפר משה למלך אדום את כל תולדות ישראל?
שאלה
6
מהם
ההבדלים בין המכתב הראשון ששלח משה למכתב
השני?
שאלה
7
מה
השיב מלך אדום לפניה הראשונה לפי רש"י,
ומה
לפי ספורנו?
מה
נראה לך יותר לאור
ההבדלים
שמצאת בשאלה 6?
שאלה
8
לענין
הפניה לאדום ולסיחון:
רבי
יוסף אלבו,
עקרים
ד,
כה:
למה
נכתב בתורה פרשת "וישלח
ישראל מלאכים אל מלך אדום",
שלפי
הנראה יש בה
מהקלון
לישראל מה שלא יעלם,
שלפי
מה שאמר ישראל "אוכל
בכסף תשבירני"
חשב
מלך
אדום
שהיו חסרים לחם ומים,
עד
שהיו אומרים לו שיתנו לו כסף בעבור המים,
ועל
כן שאל
מהם
ממון גם בעד המעבר,
עד
שהצרך ישראל לומר "ואם
מימיך נשתה אני ומקני…"
כלומר:
שקניית
המים לא היתה הכרחי להם ואם ישתו מהם יתנו
מכרם,
אבל
לא אתן דבר בעבור
ש"ברגלי
אעבורה",
רוצה
לומר:
בעד
המעבר.
ועל
כן אמר לו מלך אדום:
"לא
תעבור!"
"ויצא
לקראת
ישראל בעם כבד וביד חזקה",
ואז
צווה השם לנטות מעליו,
והיו
משה וכל ישראל
תמהין
מזה,
עד
שכאשר צוה ה'
יתברך
לשלוח מלאכים אל סחון מלך חשבון ויצא
לקראתם
למלחמה
ונלחמו עמו והכוהו,
אז
הבינו מחשבות השם יתברך כי עמקו,
ושכל
מה שצווה
לשלוח
מלאכים אל מלך אדום ואל מלך מואב ולנטות
מעליהם,
היה
כדי לחזק לב סיחון כדי
שיצא
למלחמה ויכוהו ישראל ויירשו את ארצו בזמן
מועט,
ולהראות
רוע בחירתו.
א.
איך
הבין ר"י
אלבו את תשובת אדום,
בפסוק
18?
ב.
מה
ענה משה לתשובת מלך אדום,
ובמה
שונה המכתב השני מהראשון?
פרש
בתשובתך את
פסוק
19.
ג.
האם
פירושו של ר"י
אלבו נראה לך הולם את הפסוקים?
נמק!
ד.
מה
היתה כוונת ה'
בצוותו
לשלוח אל מלך אדום,
ובצווי
לסגת מגבולו?
מה
חשבו ישראל בשעה שנצטוו לסגת,
ומתי
הבינו את כוונת ה'?
הערה:
עיין
גם בדברי ר"י
אלבו לענין סיחון,
בפרק
כא.
שאלה
9
עיין
בתיאור המגע עם אדום,
במדבר
(כ,
14 – 21), דברים
(ב,
4 – 8), (28 – 29), ודברים
(כג,
5).
א.
מהי
הסתירה בין במדבר לדברים ב?
ב.
מהי
הסתירה בין דברים ב ודברים כג?
ג.
מהי
הסתירה בין דברים (ב,
5), ודברים
(ב,
28 – 29)? (הדרכה:
"כי
לא אתן לך מארצם עד מדרך כף רגל"
לעומת
"רק
אעברה ברגלי כאשר עשו בני עשיו").
ד.
איך
יישב רשב"ם
בדברים (ב,
4), (ב,
29), את
הסתירות (9
א)
ו–
(9 ב)?
ה.
איך
יישב אבן עזרא בדברים (ב,
29), את
הסתירות?
ו.
איזו
סתירה יישב רש"י
בדברים (ב,
29), ומה
קשה עליו מדברים כג,
עיין
בא"ע
דברים (ב,
29).
שאלה
10
עיין
בפסוק 24,
בפרשת
פנחס (כז,
12 – 14) ובפרשת
האזינו (לב,
50 – 51) מהו
הנימוק הקבוע
המלווה
את הציווי למות משה ואהרן?
מדוע
מזכיר הכתוב תמיד נימוק זה?
(העזר
ברש"י
בפרשת
פנחס!).
שאלה
11
כמה
זמן היה בין מות שלושת האחים מרים–אהרון–משה?
העזר
בתחילת פרק כ,
בפרשת
מסעי
(לג,
38). תן
תאריך למותם לפי בריאת העול!
שאלה
12
"ויראו
כל העדה"
(29) מה
ראו?
ענה
לפי רש"י
וא"ע.
פרק
כ"א
שאלה
1
איך
פירש רש"י
את מלחמת הכנעני (פסוקים
1
– 3) ואיך
רמב"ן?
שאלה
2
מהו
הקשר בין חטא העם (פסוקים
4
– 5) לבין
העונש (6)?
איך
רפא נחש הנחושת?
שאלה
3
מדוע
עשה משה את הנחש מנחושת?
מה
קשה על הסבר רש"י
ואיך ניתן ליישבו?
(עיין
ברמב"ן).
שאלה
4
מהו
"ספר
מלחמות ה'"?
ענה
לפי רש"י
וא"ע.
שאלה
5
פרש
פסוקים 14
– 18.
שאלה
6
השווה
את תיאור המלחמה בסיחון לדברים,
(ב,
24 – 37). מהו
הנימוק ליציאת סיחון למלחמה
בדברים,
ומהו
הנימוק כאן.
שאלה
7
את
חוזק לבו של סיחון מסבירים בדרכים שונות:
רמב"ם,
שמונה
פרקים,
פרק
ח:
"יש
שהאלקים מעניש האדם בזה שימנעהו מבחירת
פעל מה,
ויודע
הוא זאת ואינו יכול
למשוך
נפשו ולהשיבה אל אותה בחירה.
ובאותו
האופן ממש היה ענשו של סיחון מלך חשבון:
שכן
על מריו לשעבר,
שלא
היתה כפיה בו,
הענישו
ה'
בזה
שמנעו מעשות רצון ישראל,
עד
שהרגוהו".
רבי
יוסף אלבו,
העקרים
ד,
כה:
…
לא
שה'
יתברך
ימנע מן האדם טוב בחירתו חלילה,
אמר
הכתוב "כי
לא אחפוץ במות
הרשע
כי אם בשובו מדרכיו וחיה",
אלא
שה'
יתברך
משאירו על בחירתו בלבד,
בלי
מכריח
מחוץ,
והוא
בוחר דרך לעצמו.
וזה
היה עניין סיחון…
לפי
שנתחייב לשם מחמת רשעו,
אלא
שהיה
מתירא מפני פחד ה'
להתגרות
בישראל,
הביא
הקב"ה
עצות מרחוק להסיר מלבו המורך
שקנה
מצד המופתים ששמע שנעשו לישראל,
כדי
להשאירו על בחירתו בלבד.
וזה
כשצווה
למשה
שישלח מלאכים אל מלך אדום לאמור לו:
"נעברה
נא בארצך",
וכשלא
אבה,
אבל
יצא
לקראת
ישראל בעם כבד וביד חזקה,
צוה
השם לנטות מעליו וכשראה זאת סיחון חשב
מחשבות
לעולל עלילות ברשע ולומר שהצלחת ישראל
לא היתה בהשגחה מה'
יתברך,
אחר
שראה
אותם נוטים מעל מלך אדום ומעל מלך מואב,
כמו
שבאר יפתח,
ואז
אמר בלבו לא נופל
אנכי
מאלו,
ולזה
נתחזק לבו ויצא לקראתם למלחמה ויכהו ישראל
לפי חרב וירש את ארצו
ואילו
לא שלח מלאכים אל מלך אדום,
לא
היה סיחון מתחזק לצאת למלחמה לקראתם מפני
פחד
ה'…
וזה
היה עניין קשי הלב".
א.
מה
ההבדל העקרוני בין הסברו של רמב"ם
לזה של ר"י
אלבו?
ב.
מהן
ה"עצות
מרחוק",
שהביא
ה'
לשיטת
ר"י
אלבו?
ג.
מהו
ה"מכריח
מבחוץ"
שה'
הסירו
מסיחון?
ד.
מה
אמר יפתח,
למי
אמר והיכן אמר?
ה.
עיין
בשמות (ז,
3), ברמב"ן
ובספורנו.
איך
הם מפרשים?
שאלה
8
צייר
מפה וסמן בה את כל האזורים שנכבשו כמתואר
עד סוף פרק כא.
שאלה
9
סכם
את הנושאים שבפרשת חקת,
וקבע
את מקומם.
שאלה
10
פסוק
(כב,
1), שייך
לפי המסורת לפרשת חקת,
ולפי
החלוקה לפרקים לפרשת בלק.
מה
נראה לך יותר?
נמק!
שאלה
11
קבע
תאריך לשילוח המכתבים לסיחון!