על מנת להבין את הפרק עלינו ללמוד ראשית מהי אונאה, צריך להקדים ולומר שבדיני אונאת ממון מדובר על דברים שיש להם מחיר קבוע והמוכר מכר אותם במחיר נמוך או גבוה מהמחיר האמתי שלהם,
לשם כך נעיין בשולחן ערוך חלק חושן משפט בסימן רכז העוסק בדיני אונאה:

אסור להונות את חברו,
בין במקחו בין בממכרו.
ואיזה מהם שאִינָה[=הונה],
בין לוקח בין מוכר,
עובר בלאו.
כמה תהיה האונאה ויהיה חייב להשיב,
שתות (1/6)
בשוה (במדויק)…
הרי זה אונאה ונקנה המקח,
וחייב המאנה לשלם האונאה ולהחזירה כולה למתאנה.
הייתה האונאה פחות מזה בכל שהוא,
כגון שמכר שוה שבעים בששים ופרוטה,
אינו חייב להחזיר כלום,
שכל פחות משתות (1/6)
דרך הכל למחול בו.
הייתה האונאה יתירה על השתות כל שהוא,
כגון שמכר שוה ששים בחמשים פחות פרוטה,
בטל המקח והמתאנה יכול להחזיר החפץ ולא יקנה כלל,
אבל המאנה אינו יכול לחזור,
אם רצה זה וקבל.
ויש אומרים דאף המאנה יכול לחזור בו…
אין המאנה חייב להחזיר עד שתהיה האונאה יתר על פרוטה.
היתה פרוטה בשוה,
אינו מחזיר.
( וי"א דחייב להחזיר פרוטה)
(טור בשם הרמ"ה והרא"ש).

שאלות הכוונה והבנה

מהו אחוז האונאה שבו המקח קיים אך יש להחזיר את ההפרש ?
מהו אחוז האונאה שבו מתבטל המקח ?
מהו אחוז האונאה שבו המקח קיים ולא צריך להחזיר את ההפרש ? מדוע ?
האם לדעתך יש איסור/בעייתיות בהונאה בפחות משתות (למרות שהמקח קיים)
? נמק את דבריך !

על מנת לענות על שאלה זו יש לעיין בסעיף ו בשולחן ערוך העוסק בדיוק בשאלה זו:

יש להסתפק אם מותר להונות את חבירו בפחות משתות,
אם יש באונאה שוה פרוטה.

כדי להבין מדוע "יש להסתפק" נעיין בדברי הרא"ש שהוא המקור המסביר את שורש הספק:

[דעה ראשונה:]
ויראה דבכל שאר דברים אפי'
פחות משתות אסור לאנות את חבירו אם יש בו שוה פרוטה כיון שידוע שאין מקחו שוה כל כך.
דרחמנא אמר "אל תונו"
בכל דבר שיש בו שיווי ממון הזהירה תורה שלא יאנה את חבירו [כלומר לפי התורה יש איסור אפי'
בכל שהוא]
אלא שאמרו חכמים דעד שתות הוי מחילה לפי שכך דרך מקח וממכר לפי שהלוקח והמוכר אינם יכולין לכוון דמי המקח בצמצום.
ודרך העולם למחול טעותם עד שתות.

לפי דעה זו מדוע חכמים תקנו שלא צריך להחזיר עד שישית מסכום המקח ?

שאף אם יבא המתאנה לערער לא ישומו השמאין בשווה זה יאמר יש בו אונאה וזה יאמר אין בו אונאה הלכך מקבל עליו שתיקה ואין מערער ומוחל.
אבל אם המוכר בקי בערך מחברו והלוקח אין בקי כל כך או אם הלוקח תגר ובקי בערך מקחו יותר מן המוכר אל יאנו זה את זה אם לא שיפרש… [דעה שניה:]
או שמא כיון דדרך מקח וממכר בכך דלפעמים הלוקח חפץ במקח זה ומוסיף עליו דמים יותר מכדי שוויו ופעמים שהמוכר מזלזל בשומתו בממכרו לפי שאין חפץ זה ערב עליו או שהוא דחוק למעות הלכך עד שתות הוי בכלל דמי מקח ואין כאן שם אונאה כלל וצ"ע [וצריך עיון].
וירא שמים יצא ידי כולם:

מה האפשרות השנייה שמציע הרא"ש ?
האם לפי אפשרות זו מי שמשנה את המחיר בכוונה עד פחות משישית המקח עובר איסור ?
נסה להסביר כיצד "ירא שמים יצא ידי כולם",
מה הכוונה במשפט זה ?

סיכום דיני אונאה (מעובד על פי פסקי השולחן ערוך):

אונאה היא שינוי בעסקי מקח וממכר, בין מצד המוכר,
שמכר את הדבר ביותר משוויו,
בין מצד הקונה,
שקנה את הדבר בפחות משוויו.

המקור בתורה:

נאמר בתורה (ויקרא כה, יד):
"וכי תמכרו ממכר לעמיתך או קנה מיד עמיתך, אל תונו איש את אחיו",
מכאן שאסור למוכר או לקונה להונות את חברו.

מה הדין במקרה של אונאה ?

שלשה שיעורים אמרו חכמים באונאה:
א. שיעור שחייבים להחזיר את סכום האונאה לבעליו;
ב. שיעור שאין חייבים להחזיר, משום שדרך בני אדם למחול עליו; ג.
שיעור שניתן לדרוש את ביטול המקח.

הייתה האונאה שישית ממחירו של הדבר –
חייבים להחזיר את סכום האונאה לבעליו. הייתה האונאה פחות משישית –
אין חייבים להחזירה.
הייתה האונאה יותר משישית, המתאנה רשאי לדרוש את ביטול המקח.

עד
מתי
ניתן
לתבוע
את
האונאה
?

עד מתי יכול המתאנה לחזור ולתבוע את האונאה, או לבטל את המקח? כשיעור הזמן שיוכל להראות את המקח למי שיכול להביע דעתו על המחיר ששילם – כגון לסוחר או למי שבקי – כדי להיוודע אם נתאנה. ואם שהה יותר מזמן זה,
שוב אינו יכול לחזור ולתבוע את האונאה או לבטל את המקח,
לפי שאנו מניחים שכבר מחל על אונאתו.

במה דברים אמורים?
בלוקח שנתאנה, לפי שהמקח בידו,
אבל אם המוכר נתאנה, לעולם חוזר באונאה או בביטול מקח, לפי שאין המקח בידו שיוכל להראותו לסוחר או למי שבקי, ואינו יודע את שוויו של הדבר שמכר עד שיראה כמותו הנמכר בשוק.

אונאת דברים (נח:-נט.)

שאלות הכוונה והבנה

מה ההסבר של המילה אונאה על פי משנתנו ?
[חשוב על הסבר שמתאים גם לאונאה במקח וממכר וגם לאונאת דברים]
מהן שלוש הדוגמאות המופיעות במשנה לאונאת דברים ?
הגמרא מביאה ברייתא המרחיבה את המשנה ומוסיפה עליה פרטים,
היכן ובאילו מילים מסתיימת הברייתא ? (רמז–
ר' יוחנן הוא אמורא ארץ ישראלי למרות שדבריו נאמרים בעברית)
כתוב את המקור לאונאת דברים על פי הברייתא, כיצד היא לומדת שמדובר בפסוק זה באונאת דברים ולא באונאת ממון ?
מהן חמש הדוגמאות לאונאה המופיעות בברייתא (ועוד אחת של ר' יהודה)
?
הסבר מה אמרו רעי איוב אליו, לשם מה הזכירה אותם הברייתא ?
מדוע נאמר "ויראת מאלוקיך" באיסור אונאה ?
האם המשפט "שהרי הדבר מסור…"
הוא חלק מדברי ר' יהודה ? (היעזר ברש"י)
ציין והסבר את שלוש הדעות מדוע אונאת דברים חמורה מאונאת ממון.
תרגם במדויק [ככל האפשר] את דברי רב נחמן בר יצחק "שפיר קא אמרת דחזינא ליה דאזיל סומקא ואתי חיוורא"

כעת הגמרא עוברת למימרות של אמוראים בנוגע לחומרת אונאת דברים והלבנת פנים:

מהי 'מערבא'
ובמה היו זהירים שם ?
מה ההבדל בין הלבנת פנים לבין המכנה שם לחברו ?
מה הכוונה דדש ביה ?
(היעזר ברש"י)
מהיכן למד ר'
יוחנן שעדיף לבוא על ספק אשת איש ולא ילבין פני חברו ?
על איזה מעשה היו מלבינים את פני דוד ?
מדוע אם היו קורעים את בשרו של דוד לא היה יורד לו דם ?
כיצד
לומדים
מהפסוק
בתהילים
שהכוונה
למעשה
זה ?
(היעזר
ברש"י)
מדוע נחשבת בת שבע ספק אשת איש ? (היעזר ברש"י)

הרחבה:

רבא היה בדור הרביעי של אמוראי בבל ואם כן כיצד ר' יוחנן שהיה בדור הראשון של אמוראי ארץ ישראל לומד את דבריו מדרשתו של רבא ! ! !

כנראה שיש לגרוס בגמרא כדדרש רבא כלומר גם רבא דרש דרשה זו וכך מופיע גם בפירוש רש"י (בשורה השלישית).

מה למד רשב"י ממעשה יהודה ותמר ?
הסבר
מה עשתה
תמר
שממנו
למדו
דבר זה
? (היעזר
ברש"י)
כיצד מסביר ר'
חננא בריה דרב אידי את הביטוי "עמיתו"
? [זו לשון נדירה יחסית בתורה]
מדוע
אדם צריך
להיזהר
באונאת
אשתו? מה
הכוונה
בדברי
רב
"אונאתה
קרובה
? (היעזר
ברש"י)
מהיכן מוכיח ר'
אלעזר שננעלו שערי תפילה ?
כיצד פסוק זה קשור לחורבן בית המקדש ?
מי הייתה אשתו של אחאב ? מה מוכיח רב מאחאב ?
(היעזר
ברש"י)
תרגם את דברי אביי: "אתתך גוצא גחין ולחיש לה"
? (היעזר
ברש"י)
כיצד מסבירה הגמרא את ההבדל בין דברי רב לדברי אביי ?
(שני הסברים)
מאילו מילים בפסוקים לומדים את שלושת הדברים שנמצאים תמיד לפני ה'
? (אנך=לשון אונאה)
מה לומד רב יהודה מהפסוק "השם גבולך שלום חלב חיטים ישביעך" ? (היעזר
ברש"י)
תרגם את הפתגם שמביא רב פפא: "כמשלם שערי מכדא – נקיש,
ואתי תגרא בביתא".
(היעזר
ברש"י)
מה מלמד אותנו ר' חלבו שיזכה מי שמכבד את אשתו ?
תרגם את דברי רבא: "אוקירו לנשייכו כי היכי דתתעתרו".

הרחבה למדרשי האגדה – "תוספות"

עיין בתוס' ד"ה "ולא עוד אלא…"
מהם שני הדברים שמדגיש דוד בכך שהם עסוקים ב"נגעים ואהלות" ?
עיין בתוס' ד"ה "דכתיב היא מוצת"
מה ההבדל בין המילה מוצת לבין המילה מוצאת ?
מה מוסיף תוס'
על פירוש רש"י בעקבות הכתיב של המילים ?

תנורו של עכנאי (סוף נט.-נט🙂

שאלות הכוונה והבנה

תנן התם [=שנינו שם], היכן מופיעה המשנה ? כיצד גילית זאת ?

עיין בפירוש הרמב"ם ובפירוש רש"י (ד"ה "חתכו חוליות" ר"א מטהר" ו"וחכמים מטמאין")

פירוש המשנה לרמב"ם:

הוא שנותן חוליה ואחר כך נותן עליה חול מסביב ומרכיב חוליה שניה על החול,
ועל דרך זו עד שישלים צורת התנור וגבהו ואחר כך יטוח עליו מבחוץ בטיט עד שמתחבר כולו,
אומר ר'
אליעזר כיון שהחול מבדיל בין חוליותיו הרי הוא כשבור המפורק תמיד ולפיכך הוא טהור לעולם ואינו מתטמא.
וחכמים אומרים כיון שהטיט דבוק בכל חוליותיו מבחוץ כבר נתחבר ונעשה תנור שלם.

הסבר באיזה תנור מדובר כאן.
מהי הסיבה לטמא את התנור ומה הסיבה לטהר אותו ?
מהן ארבעת הדברים שעשה רבי אליעזר כדי להוכיח את צדקת דבריו ?
מדוע שרפו את הטהרות של ר' אליעזר ? (היעזר
ברש"י)
מה הכוונה "נמנו עליו ו'ברכוהו'
"?
מדוע נידו החכמים את ר'
אליעזר הרי מותר לחכם לחלוק על חבריו ?
כיצד הודיע ר'
עקיבא לר' אליעזר שחבריו נידו אותו ?
(שים לב מי נראה כמנודה ראשון)
מה קרה לבצק שבידי האישה ? [עיין בהגהות הב"ח]
מדוע דווקא רבן גמליאל היה בסכנה ?
(היעזר
ברש"י)
מה הייתה הקרבה המשפחתית בין אימא שלום לבין רבן גמליאל ובינה לבין ר'
אליעזר ?
מה עשתה אימא שלום לר'
אליעזר ומדוע?
נראה מרש"י שאחרי חודש מלא נופלים אפים ביום ל' בחודש ורק בא'
שלאחריו לא נופלים,
מה קרה לאימא שלום באותו יום ?
מה האפשרות השנייה שמביאה הגמרא לסיבה שאימא שלום לא שמה לב לרבן גמליאל ?
מה קרה לר"ג כאשר ר'
אליעזר נפל על פניו ?
(היעזר
ברש"י)
באילו לאווין עובר הלוחץ את הגר למסקנת הגמרא ?
בכמה מקומות הזהירה התורה על הגר ?
מה המום שיש בעם ישראל שאין לומר אותו לאחרים ?
תרגם את הפתגם:
"דזקיף ליה זקיפא בדיותקיה לא נימא ליה לחבריה זקוף ביניתא". (היעזר
ברש"י)

עיין בתורה תמימה [הערות]
על הפסוק "וגר לא תונה"

בל"ו מקומות הוזכר בתורה אזהרה בגר,
והיש מפרשים במ"ו מקומות כוללים גם הלשון כי גרים הייתם וכיוצא בו.

וענין 'סורו רע'
פירש"י בהוריות י"ג שהיצה"ר שלו רע הוא,
ולפי פירוש זה אפשר לפרש כאן דכיון שיצה"ר שלו גדול ובכ"ז מתגבר עליו והוי זכותו רב לכן הרבתה התורה להזהיר שלא להונות ולא ללחוץ אותו.

אבל בקדושין … פירש"י מנהגו רע–קרבתו רע,
ולפי"ז צריך לפרש כאן מפני שמנהגו רע שעדיין טבע הקודם בו וכמ"ש במסכת שבת "עובדי כוכבים שלא עמדו על הר סיני לא פסקה זוהמתן",
לכן אין ראוי שיוסיף ללמוד מנהגים רעים ע"י ישראל שיונו אותו וילמד לנהוג כן,
ולכן צריך לזהר מלהונות אותו.

כיצד תתכן מחלוקת במספר הפעמים בהן התורה מזהירה הרי ניתן לספור את המקומות ?
מהם שני הפירושים האפשריים למילים "סורו רע" ומה הטעם לאיסור אונאת הגר לפי כל אחד מהם ?

העמקה בסיפור תנורו של עכנאי

הגאון ר' אליהו מווילנא, הגר"א,
ספר 'קול אליהו' על בבא מציעא

הנה יש לדקדק בענין הזה.
כי אחר שהמה ראו אות הראשון שנעקר החרוב ולא השגיחו עליו,
שנראה שאין סומכין על מעשה האותות,
אם כן מה יתן ומה יוסיף האות האחרון שאין ספק שלא יחזרו בהם מחמת האות האחרון יותר מהראשון.
וכן אחר שראו גם את הראשון גם את השני ולא סמכו עליהם,
האיך חזר עוד לומר אם הלכה כמותי כותלי בית המדרש יוכיחו,
הלא תשובתם מודעת שיאמרו אין סומכין עליהם.

עוד יש לדקדק בלשונם שאמרו:
"אין מביאים ראיה מן החרוב ומאמת המים"
שנראה שהראיה נחצבת מצד היותו חרוב ואמת המים.
היה להם לומר בקיצור אין מביאין ראיה ממעשה נסים.

ועוד למה תלה האותות בדברים הללו מזולתם.

אולם על דרך דרש פשט העניין כך הוא.
כי ידוע שאין התורה נקנית אלא בשלש מעלות:
הסתפקות,
ענוה,
ושקידה רבה.

הסתפקות
–
כמו שאמרו חכמינו ז״ל בפרקי אבות (ו,
ד):
"כך היא דרכה של תורה.
פת במלח תאכל,
ומים במשורה תשתה".
ואמרו במדרש ירושלמי [הובא בתוס'
כתובות קד ע״א ד״ה לא נהניתי]:
"עד שאתה מתפלל שיכנסו דברי תורה בלבבך,
התפלל שלא יכנסו מעדנים במעיך".
ועוד אמרו חז״ל (ברכות יז ע"ב):
"חנינא בני די לו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת".

ענוה
–
כמו שאמרו חז״ל (נדרים נה ע"א)
על הפסוק:
"וממדבר מתנה"
(במדבר כא,
יח)
– "מי שמשים עצמו כמדבר הפקר לכל,
ניתנה לו התורה במתנה".
וכן אמרו חז״ל (תענית ז ע"א)
על הפסוק:
"הוי כל צמא לכו למים"
(ישעיה נה,
א)
– "למה נמשלה התורה למים?
לומר לך מה מים מניחים מקום גבוה והולכים רק למקום נמוך,
אף דברי תורה אין מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה".

שקידה –
כמו שאמרו חכמינו ז״ל (עירובין כב ע"א):
"במי אתה מוצאן?
במשכים ומעריב עליהם בבית המדרש".
ובלא שקידה יומם ולילה ודאי לא יזכה לכתרה של תורה.

שלש תכונות יקרות אלה:
ההסתפקות,
שפלות הרוח,
והשקידה בתמידות על החכמה,
הם שערים גדולים לבוא אל הקודש פנימה.
והנה שלשה אלה המעלות הצריכים לשלמות החכמה,
אמרו כאן שכולם נקבצו ומצאו קן אצל ר׳ אליעזר,
עד שמפני זה היה ראוי לקבוע הלכה כמותו.

על כן הביא להם ראיה מן החרוב שנעקר החרוב להודיע לבני האדם שר׳ אליעזר נמצא אצלו הדבר הזה דהיינו מדת ההסתפקות,
כי שם חרוב היה בעת חז"ל לשם מושאל על מדת ההסתפקות כמו שכתוב (ברכות יז ע"ב):
"וחנינא בני די לו בקב חרובין".
והם אמרו לו שאין מביאין ראיה מן החרוב שאין זה אות מספיק ואינו מוכרח שכל המתעסק בתורה באופן זה אמת יהגה חכו שלא יטעה באחד מן הדינים.

אחר כך אמר להם אם הלכה כמותי אמת המים יוכיחו.
באות הזה מודיע שנמצא אצלו עוד סגולה אחרת שראוי לומר שהלכה כמותו,
וזה שהיה מכלל האנשים שנמשלה התורה אצלם למים,
והוא רמז שנקבעת אצלו מדת הענווה וכבית הלל שזכו לקבוע הלכה כמותם מפני שענוותנים הם.
והם אמרו לו אין מביאים ראיה מאמת המים.
שלא כל מי שדעתו שפלה תהיה הלכה כמותו.

אחר כך בא אליהם בטענה שיש לו עוד סגולה שלישית,
דהיינו רוב השקידה שאמרו (עירובין כב ע"א):
"במי אתה מוצאן?
במי שמשכים ומעריב עליהם בבית המדרש"
והביא להם מכותלי בית המדרש שהם יעידו בו,
ששקל עליהם על דרך המקרא:
"אבן מקיר תזעק"
(חבקוק ב,
ג),
שהפליג בשקידה הרבה מאד,
ועם כל זה לא סמכו עליו.

חזר ואמר בת קול תוכיח,
ור'
יהושע אמר לא בשמים היא ואין משגיחין בבת קול.
יבואר על פי המדרש:
"אמר ר'
סימון:
בשעה שבא הקדוש ברוך הוא לברוא את אדם הראשון… אמת אומר:
אל יברא,
שכולו שקרים.
צדק אומר:
יברא,
שהוא עושה צדקות,
שלום אומר:
אל יברא,
דכוליה קטטה.
מה עשה הקדוש ברוך הוא?
נטל אמת והשליכו לארץ,
הדא הוא דכתיב:
"ותשלך אמת ארצה"…

והכוונה כך הוא,
אמת אמר אל יברא מפני השקרים,
רצה לומר מפני שהאמת צולל בין אלפים מבוכות וספקות ואי אפשר לבני אדם לקלוע בשכלם אל נקודת האמת.
מה עשה הקב״ה?
השליך אמת ארצה.
רצה לומר שמסר האמת לשרי התורה והחכמה למטה בארץ,
וכפי שיסכימו הם כן יקום,
שנאמר:
"אמת מארץ תצמח".
ומשנתן הקב״ה התורה לישראל צווה בעצמו שאם ייוולד איזה ספק בתורה,
יקום פסק הלכה שבין החכמים החולקים דוקא כפי שיבינו שרי התורה ולא זולתם.
ואליהם הבטיחה התורה:
"על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל".

על כן כשיצא הבת קול ואמר:
הלכה כר'
אליעזר,
עמד ר׳ יהושע על רגליו ואמר:
לא בשמים היא.
רצה לומר שכבר יצא הפסק דין מיד הדיין,
על כן אין אנו משגיחין בבת קול ולא בשום נברא בעולם במה שנוגע בעניני הדת,
רק כפי הסכמת חכמי התורה למטה בארץ.

הגר"א שאל שתי שאלות על האותות. מהן?
הגר"א ראה בחרוב,
באמת המים ובכותלי בית המדרש,
סימנים לשלוש תכונות ייחודיות שהיו לר' אליעזר.
הסבר מהן התכונות,
וכיצד הוא ניסה באמצעותן לשכנע את החכמים שהלכה כמותו?
כיצד הסביר הגר"א על פי המדרש בו שיח בין הקב"ה לבין המלאכים,
את תשובת רבי יהושע: "לא בשמים היא"?
השיבו על שתי השאלות ששאל הגר"א בתחילת דבריו על האותות ע"פ הסברו לגמרא.
מדוע לדעתך ר'
אליעזר עמד על דעתו באופן נחרץ כל כך ולא קיבל את דעת הרוב ?

משנה אחת עשרה – אין מערבין פירות בפירות (נט:-ס.)

ביאור המשנה (נט:-ס.)

אין
מערבין
פירות
בפירות, הסבר
באיזה
מקרה
מדובר
על פי
רש"י.
מה הרוב ומה המיעוט בביטוי "חדשים בישנים" ?
מדוע
פירות
(=תבואה)
ישנים
טובים
יותר
מאשר
חדשים
? (היעזר
ברש"י)
באיזה תנאי ולמי מותר למכור את היין שהתערבו בו מים ?
למי אסור למכור את היין שהתערבו בו מים בכל מקרה ומדוע ?
מהם שמרי היין ? מתי מותר ומתי אסור לערב אותם ?
מה התירו לתגר לעשות ומדוע ?
מהי מגורה ?
(היעזר ברש"י)
מה
הכוונה
שלא
יתכוון
לערב ?
(היעזר
ברש"י)

מה אסור לערב ? ביאור הגמרא (ס.)

הסבר "חדשות מארבע וישנות משלוש" (היעזר ברש"י)
יש חיטים חדשות ששוות יותר מחיטים ישנות כי הן מזן טוב יותר ואף על פי כן אסור לערב אותן בישנות. מדוע ?
(היעזר
ברש"י)
"באמת אמרו…" מה מעיר ר'
אלעזר על לשון זו ?
רב נחמן אומר שהמשנה התירה לערב יין קשה ברך דווקא "בין הגיתות", הסבר על פי רש"י מה ההבדל בין זמן הגיתות לבין לאחר זמן הגיתות.
מהם שני ההסברים למנהג שנוהגים עכשיו לערב לאחר זמן הגיתות ?
"ואין מערבין שמרי יין…"
מה הסתירה בין המשפט הראשון (רישא)
למשפט השני(סיפא)
?
הסבר את המושג "וכי תימא"
כיצד דוחה הגמרא את האפשרות שברישא מדובר כשלא מודיע לקונה ובסיפא מדובר כשמודיע לו ?
כיצד מתרץ רב יהודה את הסתירה בין הרישא לסיפא ?
מדברי מי מביאה הגמרא סיוע לדברי רב יהודה ?
האם הוא תנא או אמורא ?
מה
הכוונה
"השופה
יין
לחבירו" ? (היעזר
ברש"י)
"מי שנתערב מים ביינו…" מה עשה רבא ליין (מזגיה)
? (היעזר ברש"י)
מה עשה רבא לאחר שטעם מן היין ולא היה לו טעים ?
כיצד ענה רבא לשאלת אביי שאסור לתת לחנווני יין מעורב במים ?
השו"ע חו"מ בסימן רכח כותב על הגמרא שלנו "במקום שנהגו שכל מי שקונה דבר טועמו תחלה, מותר לערב בו לעולם. אבל אם אין הכל טועמים,
לא." כיצד מגביל השולחן ערוך את הדין שלומדים מהמעשה של רבא ?
רש"י
גורס
במקום
המילים
בגמרא
"דטפי
ומחייליה" [=שמוסיף
וממתיקו] את
המילים
"מייתי
חמרא
חייא
ומערב
ביה" הסבר
את דברי
רש"י.
כיצד דוחה רבא את החשש שהמוכר ירמה למרות שתוספת המים שלו ניכרת ביין ?
כמה מים ניתן להוסיף ביין ובאיזה שלב של הכנת היין ?
(היעזר
ברש"י)

משנה שתים עשרה – לא יחלק החנווני (ס.-סוף הפרק)

ביאור המשנה (ס.)

מדוע החנווני מחלק קליות ואגוזים לתינוקות ?
מה הכוונה 'לא יפחות את השער' ומדוע ר' יהודה אוסר זאת ? (היעזר
ברש"י)
הסבר את המילים המודגשות 'לא יבור את הגריסים'.
עיין ברש"י בד"ה לא יבור את הפסולת,
מדוע יש גניבת דעת בכך שהוא בורר את כל הגריסים ?
באיזה מקרה מודים חכמים לאבא שאול ?

ביאור הגמרא (ס.-ס🙂

מה יכול לענות המוכר שמחלק אגוזים למוכר השני ?
מדוע חכמים מכנים את המוכר "זכור לטוב" ? (היעזר
ברש"י)
מה ההבדל בין שני המקרים במשנה ?
מדוע בראשון רק "מתירין"
ובשני הוא "זכור לטוב" ?
מדוע לפי רבי אחא אין גניבת דעת במי שבורר את הגריסים ? (היעזר
ברש"י)
כתוב את שלוש הדוגמאות המובאות בברייתא "אין משרבטין" לגניבת דעת.
הסבר את שני הפירושים המובאים בגמרא ל"משרבטין".
הגמרא מביאה 5
דוגמאות לאמוראים שטיפחו את המכר שלהם, הסבר אותן על פי רש"י.
מה הסתירה בין מעשי האמוראים הללו לבין דברי המשנה ?
הסבר את תירוץ הגמרא "הא בחדתי הא
בעתיקי".(היעזר
ברש"י)

הגמרא מביאה מעשה כדי להמחיש מה נחשב פירכוס באדם.

מה עשה העבד כדי שירצו לקנות אותו ?
מדוע רבא לא קנה את העבד ?
מה קרה לרב פפא בר שמואל כאשר ביקש מהעבד מים ?
איזה פסוק אמר רב פפא על עצמו ? למי הכוונה בכל אחד מחלקי הפסוק?

העמקה "כגונב את העין"

עיין בשני הפרשנים הבאים וענה על השאלות:

רבינו יוסף חיים,
הבן איש חי,
בספרו "בן יהוידע"

דאין זה גונב ממש,
דהן אמת דתחלה ראה הלוקח פני המגורה הגריסין נקיים מן הפסולת,
מכל מקום בעת ששוקל לו הגריסין הוא לוקח מן התחתונות,
שנראין הפסולת בהם,
ובידו שלא יקנה בעת שראה אותם בכף מאזנים שיש בהם פסולת,
ונמצא דסבר וקביל ומחל [=שחשב ומחל על זה].

אך אמר כגונב מפני שבערמה זו משך את הלוקח אצלו לקנות,
בחשבו שכל הגריסין נקיים הם,
ואחר שהניח הגריסין בכף מאזנים לשקול בוש לחזור בו,
אחר שפסק הדמים,
ונמצא סבר וקביל מחמת הבושה,
ולכן אמר כגונב בכ"ף הדמיון.

תוספות יום טוב על מסכת בבא מציעא

כגונב את העין –
אפשר דלהכי לא קרי ליה גונב העין ממש לומר שאף ע"פ שמודיעו שלא בירר אלא מעל פי מגורה דאפילו הכי אסור.

לפי שאפשר שע"י שרואה בשעת המכירה על פי המגורה שכולן יפות ואין בהם פסולת מתוך כך לא יעלה על לבו תמיד שיש פסולת בו ולפיכך לא קורהו אלא כגונב את העין:

מה השאלה עליה עונים שני הפרשנים ?
כיצד עונה ה"בן יהוידע על השאלה ?
האם הוא מחדש משהו על המקרה במשנה ?
באיזו מציאות מעמיד התוספות יום טוב את המקרה במשנתנו ?
מדוע לפי התוספות יום טוב יש איסור אפילו במקרה זה ?

גניבת דעת –
פסיקת ההלכה

עיין במקורות הבאים וענה על השאלות שאחריהם.

רמב"ם
מכירה
פרק יח
הלכות
א–ד

א.
אסור לרמות את בני אדם במקח וממכר או לגנוב את דעתם,
ואחד עובד כוכבים ואחד ישראל שוים בדבר זה.
היה יודע שיש בממכרו מום יודיעו ללוקח.
ואפילו לגנוב דעת הבריות בדברים אסור.

ב.
אין מפרכסין את האדם ולא את הבהמה ולא את הכלים הישנים כדי שיראו כחדשים,
אבל מפרכסין החדשים כגון שישוף ויגהץ וייפה כל צרכיו.

…

ד.
מותר לבור את הגריסין אבל לא על פי המגורה,
שאינו אלא כגונב את העין וידמה שהוא הכל ברור.
ומותר לחנוני לחלק קליות ואגוזים לתינוקות ולשפחות כדי להרגילן לבא אצלו,
ופוחת משער שבשוק כדי להרבות במקיפין ממנו (=המוכר עושה הנחה למשלמים במזומן,
ומעלה במחיר למשלמים בהקפה),
ואין בני השוק יכולין לעכב עליו,
ואין בזה גניבת הדעת.

על איזה איסור עובר מי שמיפה את סחורתו ויוצר מצג שווא ומטעה? הסבר את תוכנו של האיסור.
הסבר את פרשנות הרמב"ם לדברי המשנה:
"ולא יפחות את השער"? (הלכה
ד)
השווה את פירושו של הרמב"ם לפרשנותו של רש"י במשנה.

הרב עזרא בצרי,
שו"ת שערי עזרא,
עמ'
שסט–שע

פרסומת שמטעה את האדם,
ודאי יש בזה איסור גונב דעת הבריות,
אבל פרסומת של דמגוגיה כמו:
"טעם החיים זה [משקה מסוים]",
הכל יודעים שזה לא טעם החיים,
אבל בכדי לחבב את המוצר מפרסמים בצורה זו.
נראה לי שבזה קלקלתם זו היא תקנתם,
כלומר מכיוון שהכל יודעים שאינם אלא גיבוב דברים בעלמא ולא מתייחסים רק בחיוך לפרסומת זו,
אין בזה משום גונב דעת הבריות,
שהוא רק משעשע את הבריות בבדיחות,
ואין מי שיתייחס לזה ברצינות.
ודומני שגם המפרסמים יודעים כך,
וכוונתם שבתת ההכרה יזכרו מהמוצר ותכנס בתודעת הציבור.

…אם יש בפרסומת איזו הטעיה על טיב המוצר,
איכותו,
כשרותו וכיוצא בזה דברים שמטעים את הבריות אסור לפרסם כך,
אבל אם הפרסומת נועדה לכך שיזכרו בני אדם שקיים מוצר מסוים אף שמשבחים אותו כמו שאמר שלמה המלך עליו השלום טוב טוב אמר המוכר אין איסור בכך,
והרי לחלק אגוזים לתינוקות לא אסרו חכמים,
שיאמר גם לחנוני השני גם אתה תחלק שקדים,
וגם זו היתה צורת הפרסומת באותה תקופה.

אשר לאריזה צעקנית,
אם אין בה אונאה,
רק למשוך את עין הקונה,
אין בזה איסור.

האם מותר לפרסם מוצר בפרסומת שאומרת שהוא "נותן הרגשת אושר תמידית" ?
מה הסיבה לכך לפי דברי הרב בצרי ?
מתי פרסומת המשבחת את המוצר תהיה מותרת ומתי אסורה ?

הרב שמואל וואזנר,
שו"ת שבט הלוי חלק י סימן קסג

ב"ה,
יום ה'
דברים בין המצרים תש"ס לפ"ק.

מכתבו קבלתי,
והאותיות שאלוני אודות הבחינות שעושים במוסדות החינוך למיניהם,
והציונים כמובן קובעים בטיב התעודות,
והתלמידים או תלמידות מרשים לעצמם להערים באופנים שונים להשיג ציונים טובים שאינם מגיעים להם,
ושאלת כבודכם אם מרמה והערמה זאת הוא דרך נכון,
היות שיש מבקרים אתכם שאתם מוחים על זה ולפי דעת המבקרים יש כמין רשעות אם לא מניחים התלמידות להערים כרגיל.

מה השאלה עמה מתמודד הרב וואזנר ?
מה הטיעון להצדיק את ההעתקה ?

ואומר בקיצור כי תמה אני אם יש בכלל ספק בנדון הזה,
דאיך אפשר להעלות על הדעת לעשות לכתחילה דבר כזה ובפרט במסגרת חינוך.
דדבר פשוט להלכה דיש בזה גדר גניבת דעת,
שאסור לגנוב אפילו דעתו של גוי,
כמבואר חולין צ"ד ע"א ובשו"ע חו"מ סי'
רכ"ח ס"ו,
ופשוט [שיש]
גם לאו ד"לא תשקרו",
ועשה ד"מדבר שקר תרחק",
וגם איכא בזה דרגא ורגילות לרמאות,
ועל זה אמר הנביא ירמיהו:
"למדו לשונם דבר שקר העוה נלאו… וגם יוצאים על ידי זה מכשולים בעתיד ע"י העלמת האמת בתעודות,
אם צריכים להתקבל לאיזה עבודה או חינוך והמקבלים חושבים אותם למומחים ואינם,
וגורמים היזק ניכר לנותן העבודה ועוד.
ועל הכל הפסד מידות,
להרגיל תלמידים נגד האמת שמזה המכשולים הגדולים בדורנו,
והאמת אהובה מכל.
כמובן אם יש ספק בדרגת הציון אפשר ללכת לפנים משורת הדין.

על אלו איסורים ומצוות עובר מי שמעתיק בבחינה?
אילו תקלות חברתיות ואישיות יש כשמעתיקים בבחינה?

פרק שני – "אלו מציאות"

מ

בוא לפרק

הקדמה

אומר ספר החינוך^¹ על מצוות השבת אבידה:
"שורש מצוה זו ידוע, כי יש בזה תועלת הכל וישוב המדינה.
שהשכחה בכל היא מצויה, גם בהמתם וכל חייתם בורחים תמיד הנה והנה, ועם המצוה הזאת שהיא בעמנו יהיו נשמרות הבהמות והכלים בכל מקום שיהיו בארצנו הקדושה כאילו הן תחת יד הבעלים,
וכל פקודי ה'
ישרים משמחי לב"^².

בשנה הקרובה נעסוק במצוות השבת אבידה. מצווה שהיא לכאורה פשוטה מעלה בפנינו כבני אדם בכלל וכבני תורה בפרט שאלות רבות. האם חובה עלינו לקיים מצווה זו גם כאשר נגרם לנו הפסד ( ממוני או חברתי )? האם כל חפץ שזרוק ברחוב מחייב אותנו בהשבתו? עד כמה חובה עלינו להתאמץ בפרסום האבידה?
האם צריך להחזיר לכל אחד?
האם כל אחד צריך להחזיר?
ועוד ועוד. נכון לעכשיו העלנו בעיקר שאלות,
ולעיתים גם רמזנו מה תהיינה התשובות וכעת אנו מוכנים לצלול לים התלמוד.

דברי המאירי^³

קרא את דברי המאירי להלן וסכם מהו הנושא המרכזי בו יעסוק פרקנו וכיצד ניתן לחלק את הנושא המרכזי לששה תתי נושאים.
כמו כן, ציין מהו הנושא ה"אגבי"
בו נדון בפרקנו.

"אלו מציאות וכו'
זה הפרק הכונה בו להשלים עניני החלק הראשון שבספר והוא ענין המציאות ורוב הפרק יסוב על ששה
ענינים הראשון שיש מציאות שהמוצא זוכה בהם ואינו חייב להכריז עליהן של מי הן אחר שאינו חייב להחזירן וביאר אלו הן אותם שאינו חייב להחזירן ואלו הן אותן שהוא חייב להחזירן השני שיש מציאות שאע"פ שהן מונחות בדומה לרשות הרבים אינן נקראות אבדה ולא נגדרו בשם מציאה ואסור לו ליטלן אף על דעת הכרזה והחזרה וביאר אלו הן.
השלישי באותן שהוא חייב להכריז אם הכריז ולא מצא בעלים עד מתי הוא חייב בכך וכשמחזיר על איזה צד מחזירן ר"ל מהו מדקדק בתובע ובסמנין שהוא נותן.

הרביעי בעוד שאינו מחזירה מה יעשה בה ואיזו טעון למכרה ואיזו להניחה ואותם שבדין מכירה מה יעשה בדמיהם ואיזו משתמש בה ואיזו אינו משתמש בה וכיצד הוא צריך להזהר בקלקולה החמישי שיש צדדין שאינו חייב להטפל באבדה מצד גנות טפולה ומעלת המוצאה ואם מתבטל ממלאכתו מחמת טפולה כיצד דנין בבטולו ואם חייב להטפל באבדה אחת הרבה פעמים אם לאו ונתגלגל מזו לדין פריקה וטעינה על ידי גלגול שאם טען ופרק פעם אחת אף הוא צריך לפרוק ולטעון עמו פעם אחרת וביאר על ידי גלגול זה כל דיני פריקה וטעינה וכן נתגלגל בזה החלק מהו נקרא חזרה לענין זה שיהא נפטר המוצא בכך ומה שאינו נקרא חזרה הששי במצא שתי אבדות על איזו מיטפל תחלה זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו דברים שלא מן הכונה כמשפט סוגיית התלמוד כמו שקדם"^⁴

כתוב את הנושא המרכזי של פרקנו ואת ששת תתי הנושאים המופיעים בו.

משנה ראשונה –
אלו מציאות שלו (כא.-כד🙂

ביאור המשנה (כא.)

הסבר את הכוונה במילים חייב להכריז ?
קרא את המשנה ואת רש"י בד"ה "מצא פירות מפוזרין"
ו"מעות מפוזרות" והגדר מהו הכלל או מהם התנאים לכך שאדם המוצא אבידה יזכה בה.
מה הטעם בכל המציאות שנחשבות שלו (רש"י)
?
הסבר את שתי הדוגמאות שמביא רבי יהודה !
מה לדעתך יהיה הדין לפי רבי יהודה במקרים שמביא ר"מ בתחילת המשנה ?
הסבר את המושגים הבאים: א–
עיגולי דבלה, ב–
אניצי פשתן, ג–
לשונות של ארגמן.

העמקה – תוס'
"אלו מציאות"

הקדמה: התוס'
פותחים בשאלה סמויה "מדוע דווקא בכריכות חילקה המשנה בין רה"ר ובין רה"י?".
אגב שאלה סמויה זו, התוס'
מבקשים להסביר באיזו מציאות בפועל דנה המשנה בכל אחד מהמקרים המופיעים בה וזאת בהתאם לשתי שיטות המופיעות בהמשך הסוגיות.

להלן מספר מושגים הנדרשים להבנת התוס', ולאחריהם שאלות הכוונה:

רה"ר – רשות הרבים.
רה"י – רשות היחיד.
סימן
העשוי
להידרס – סימן על האבידה שחזקה עליו שייהרס לפני שמישהו ימצא את האבידה.
מקום
הוי
סימן –
עצם המקום שבו נמצאת האבידה מהווה סימן גם אם אין אף סימן בגוף האבידה.
בדף כב: אנו נלמד על מחל' רבה ורבא. לשיטת רבה סימן העשוי להידרס לא הוי סימן (
אינו נחשב כסימן ) וגם מקום לא הוי סימן.
לשיטת רבא סימן העשוי להידרס ומקום מהווים סימנים.
דרך
הינוח –
דרך הנחה. אבידה שנראה שהניחו ואולי שכחו אותה.
מנשתפי – מתגלגל.
אבידה שחזקה שתתגלגל ברגלי העוברים והשבים.
דרך
נפילה –
אבידה שניכר שנפלה לבעליה בלי משים.
אשכח – מצא.
יקירי – כבדות ( רש"י,
כג. ).

חלוקת התוס':

מצא היכן כתוב בתוס' "דלמ"ד סימן העשוי לידרס הוי סימן…" והיכן כתוב "ולמ"ד סימן העשוי לידרס לא הוי סימן…".

שים לב כי החלק הראשון בתוס' עוסק בשיטת רבא והחלק השני עוסק בשיטת רבה.

כמו"כ,
שים לב שמספר פעמים יופיע הביטוי "וא"ת"
/ "ואם תאמר". ברגע שמופיע ביטוי זה נצפה לקושיה על השיטה שמציע התוס' ומיד לאחריה גם יופיע תירוץ.
כשאנו באים להבין את התוס'
חשוב להבחין בין השדרה המרכזית של הפירוש ובין קושיות צדדיות.

לשיטת
רבא
("משום
דלמ"ד…
ואם
יש בו
סימן
נוטל
ומכריז"):

האם בכריכות המופיעות במשנה יש סימן או לא?
מדוע ברה"ר לא יהיה המקום סימן לשיטת רבא?
מדוע ברה"י יהיה חייב להכריז?
האם הכריכות נמצאו בדרך הנחה או בדרך נפילה?
בכיכרות של נחתום ועיגולי דבילה ( שבהגדרה אין בהם סימן ),
מדוע ברה"י לא יהיה מקום סימן?
האם בכיכרות של הנחתום ושאר המקרים במשנה מדובר באבידות שנמצאו בדרך הנחה או בדרך נפילה?
שאלה צדדית (
"וא"ת…
ושכחם שם" ).

הסבר את השאלה:
הסבר את התשובה:

כיכרות של בעה"ב ( שבהגדרה יש בהם סימן ),
מדוע גם ברה"ר צריך להכריז?
מדוע ציבורי מעות וציבורי פירות צריך להכריז גם ברה"ר?
שאלה צדדית (
"ואם תאמר… נוטל ומכריז" ).

הסבר את השאלה.
הסבר את התשובה.

לשיטת
רבה
("ולמ"ד
סימן
העשוי
לידרס
לא הוי
סימן… הסוף").

האם בכריכות המופיעות במשנה יש סימן או לא?
מדוע ברה"ר לא יצטרך להכריז? הרי יש סימן!
מדוע ברה"י יהיה חייב להכריז?
מדוע בכיכרות של בעה"ב צריך להכריז אם נמצאו ברה"ר?
האם המשנה עוסקת באבידות שנמצאו בדרך הנחה או בדרך נפילה?
שאלה צדדית (
"וא"ת…
ברשות היחיד")

הסבר את השאלה.
הסבר את התשובה.

סיכום התוס' בטבלה:

לאחר שהבנו את התוס' לפי שלביו, מעניין יהיה למפות את המקרים השונים ולראות באילו מקרים יחלקו רבה ורבא להלכה:

בכל משבצת רשום "מכריז"
/ "שלו"
/ "מקרה לא סביר"
בהתאם למה שאתה מבין מהתוס'.
שים לב,
רוב המקרים מפורטים במפורש, חלקם נלמדים מתוך הדברים.

סיכום השיטות על פי דברי התוספות	ברה"י בדרך הנחה		ברה"י בדרך נפילה		ברה"ר בדרך הנחה		ברה"ר בדרך נפילה
סיכום השיטות על פי דברי התוספות	רבא	רבה	רבא	רבה	רבא	רבה	רבא	רבה
כריכות בלי סימן
כריכות עם סימן
שאר דברים שאין בהם סימן
כיכרות של בעה"ב

הגדרת פירות מפוזרים (כא.)

הסבר למה מתכוון רבי יצחק בשאלה 'וכמה ?' (רש"י)
מדוע לא סביר שרבי יצחק דיבר בפירות שנמצאים א.
ב'דרך נפילה' ? ב.
ב'דרך הינוח' ?
באיזה מקרה מעמיד רב עוקבא את דברי רבי יצחק ?
במה שונה המקרה של פירות מפוזרים לפי רבי יצחק משאר הדינים המופיעים במשנה ?
הסבר את ההיגיון בהבדל בין קב בארבע אמות לבין חצי קב בשתי אמות ?
מדוע יש סברה ששני קבים בשמונה אמות יופקרו למרות שקב בארבע אמות לא יופקר ?
מהם ההבדלים בין שומשמין לפירות במה האדם יתייאש יותר ?

בונוס – אם תמרים ורימונים לא נחשבים פירות, מה כן נחשב פירות ?
(עיין ברש"י אצלנו דף ס עמוד א מסכת שבת מט.,
פסחים נג. ובבא בתרא צג🙂

עיין בדברי הרמב"ם:
"הָיוּ כְּמוֹ חֲצִי קַב בִּשְׁתֵּי אַמּוֹת אוֹ קַבַּיִם בִּשְׁמוֹנֶה אַמּוֹת,
אוֹ שֶׁהָיָה הַקַּב מִשְּׁנַיִם שְׁלשָׁה מִינִין,
כְּגוֹן שֻׁמְשְׁמִין תְּמָרִים וְרִמּוֹנִים –
כָּל אֵלּוּ סָפֵק;
לְפִיכָךְ לֹא יִטֹּל,
וְאִם נָטַל –
אֵינוֹ חַיָּב לְהַכְרִיז",
כיצד מסביר הרמב"ם את השאלה לגבי תמרים ורימונים, לפי הסבר זה כיצד הרמב"ם מגדיר 'פירות'
?
מה הדין
בכל שאלות רבי ירמיה על פי הרמב"ם
?
הסבר את המושגים הבאים: א–
טובא,
ב–
בציר,
ג–
בי דרי, ד–
נפיש טרחייהו,
ה–
תיקו.

פירות מפוזרים –
פסיקת ההלכה

עיין בדברי הפוסקים וענה על השאלות שאחריהם.

שיטת
הרא"ש^⁵ ( פ"ב
אות א' ):

"פירות מפוזרין מוקי לה בגמרא במכנשתא דבי דרי קב בארבע אמות דאבידה מדעת היא שאין הבעלים רוצים לטרוח בקב פירות בפיזור ד"א (
ארבע אמות )
ומפקיר אותן".

שיטת
הרי"ף^⁶ ( יב.
מדפי
הרי"ף
):

"פירות מפוזרין בכמה א"ר יצחק קב בד'
אמות היכי דמי אי דרך נפילה אפילו טובא נמי הרי אלו שלו ואי דרך הנחה אפילו בציר מהכי נמי לא.
א"ר עוקבא בר חמא במיכנשתא דבי דרי עסקינן קב בארבע אמות לא טרח איניש ולפיכך הרי אלו שלו בציר מהכי טרח איניש ולבעל הגורן נינהו"

מהו ההבדל
בין פסיקת הרא"ש
ובין פסיקת הרי"ף?
כיצד
הבין כל אחד מהם את מהלך הגמרא מבחינת
היחס שבין תשובת רב עוקבא בר חמא ובין
הקושיה על דברי
ר' יצחק?

שיטת
הרמב"ם^⁷ ( הל'
גניבה
ואבידה,
פרק
ט"ו,
הל'
ח',
יב'
):

ח':
"מצא פירות מפוזרין,
דרך הנחה לא יגע בהן,
דרך נפילה הרי הן שלו…"

יב':
"מצא פירות מפוזרין במקום הגרנות,
אם היו כמו קב בתוך ארבע אמות או ביתר על ארבע אמות הרי אלו שלו מפני שאין הבעלים מטפלים באסיפתן,
היו מפוזרין בפחות מארבע אמות לא יגע בהן שמא הבעלים הניחום שם,
היו כמו חצי קב בשתי אמות,
או קבים בשמונה אמות,
או שהיה הקב משנים ושלשה מינין כגון שומשמין תמרים ורמונים,
כל אלו ספק,
לפיכך לא יטול ואם נטל אינו חייב להכריז".

שיטת
הטור^⁸ ( חו"מ,
רסב'
):

"והרמב"ם ז"ל כתב מצא פירות מפוזרות דרך הנחתן לא יגע בהן דרך נפילתן הרי הן שלו ולא נהירא דבגמרא מוקי למתני'
דמצא פירות הרי הן שלו במכנשתא דבי דרי שמדעת הונחו שם ונתייאשו הבעלים כדפרישנא לעיל בקב בד'
אמות הא לאו הכי אסורים מפני שלא ידעו הבעלים שנפלו שיתייאשו מהן ודאי אם דרך נפילתן מוצא שם וידוע שנתייאשו בעלים מותרים אבל סתמא לא".

טור ( חו"מ,
רס'
):

"המוצא במקום הגורן שדשו התבואות קב חיטין מפוזר בארבע אמות על ארבע אמות או יותר הרי הם שלו מפני שטורח על הבעלים באספם ומתייאשים מהן אבל אם הקב מפוזר בפחות מארבע אמות או יותר על קב בארבע אמות לא יגע בהן עד שיבואו בעליהם ויטלום וחצי קב חטים מפוזר בב'
אמות או קביים בח'
אמות או קב שומשמין או קב תמרים או רמונים בד'
אמות מיבעיא אי שרי ליטלן או לא ולא איפשיטא ואסירי".

שו"ע^⁹ ( חו"מ,
רסב:ז
):

"מצא פירות מפוזרים,
אם דרך הנחה,
לא יגע בהם.
ואם דרך נפילה,
הרי הם שלו".

שו"ע ( חו"מ,
רס:ז
):

"מצא פירות מפוזרות במקום הגרנות,
אם היו כמו קב בתוך ד'
אמות או ביותר על ד'
אמות,
הרי אלו שלו,
מפני שאין הבעלים מטפלים באסיפתן.
היו מפוזרים בפחות מד'
אמות,
לא יגע בהם,
שמא הבעלים הניחו שם (וכן יותר מקב בד'
אמות)
(טור).
היו כא כמו חצי קב בב'
אמות,
או קביים בח'
אמות,
או שהיה הקב כג]
משנים וג'
מינים כגון תמרים ושומשמין,
כל אלו ספק כד]
לפיכך לא יטול ואם נטל אינו חייב להכריז.
הגה:
וי"א אפילו בתמרים לחוד דלא נפיש טרחייהו וכל כיוצא בזה (טור),
או בשומשמין לחוד דחשיבי,
הוי ספק (רש"י).

לסיכום,
לכל
הדעות ההלכה במקרה שמצא פירות המפוזרים
במקום הגורן בשעת איסוף הגרנות היא שאם
מצא כמות של עד ___
פירות
מפוזרים בשטח של ___________
יכול
לקחתם משום שחזקה שהופקרו.
כמו"כ,
לכל
הדעות,
פירות
שנמצאו בדרך הנחה ____________.

המחלוקת
היא בנוגע לפירות שנמצאו מפוזרים שלא
בשעת איסוף הגרנות /
מחוץ
לגורן –
לשיטת
הרא"ש
והטור
_____________
ולעומת
זאת, לשיטת
הרי"ף
הרמב"ם
והשו"ע
_____________.

ייאוש שלא מדעת – הצגת המחלוקת (כא🙂

כיצד
אנו מתייחסים לאדם שלוקח חפץ שיש בו
סימן ?
מה הדין
בחפץ שנופל לזוטו של ים ?
באיזה
מקרה אביי ורבא חולקים במוצא אבידה
שהבעלים עדיין לא התייאשו ממנה ?
האם דברי
רבא 'מהשתא
הוא דמייאש'
הם
כפשוטם ?
כיצד
ניתן להסביר אותם ?
הסבר את המושגים הבאים: א–
יאוש שלא מדעת, ב–
זוטו של ים, ג–
שלולית של נהר, ד–
כדבעינן למימר לקמן.

12 הוכחות וראיות בסוגית ייאוש שלא מדעת (כא:-כב🙂

חפש
בדף [מכא:
"תא
שמע פירות"
עד
כב:
"תיובתא
דרבא תיובתא"]
את
המילים 'תא
שמע'
(ת"ש)
(סה"כ
12 הוכחות)
וכתוב
את המילה הראשונה בברייתא במשנה או
במימרא של כל ראיה!
בונוס:
נסה
לשבץ את המילים בסימן המופיע בגמרא.
ת"ש
מצא פירות מפוזרין –
למי הגמרא מביאה ראיה ממשפט זה ?
תא
שמע מעות מפוזרות –
מדוע במעות אי אפשר לתרץ שהאדם הפקיר
אותם ?
מדוע
אפשר לקחת את המעות גם לדעת אביי ?
(הסבר
מה הכוונה ממשמש בכיסו בכל שעה,
וכיצד
זה מועיל).
פרט מה
הסיבה שככרות ועיגולי דבלה מותרים
א–לדעת
רבא, ב–לדעת
אביי?
מהן
לשונות של ארגמן ?
למה
מדמה אותן הגמרא ?
מה הדין
לדעתך בלשון בודדת של ארגמן ?
מדוע
?
המוצא
מעות בבית הכנסת,
מה
הסתירה לכאורה בין המשנה לדברי הברייתא
?
עיין
ברמב"ם
או בשו"ע
(על
פי 'עין
משפט') וכתוב
כיצד ניתן להסביר את המקרה שבברייתא
כדי שלא יסתור את משנתנו ?
ת"ש
מאימתי –
הסבר מהו לקט ולמי הוא מיועד.
היכן
מופיעה משנה זו ?
הסבר מי
הם הנמושות לדעת רבי יוחנן ?
(רש"י)
מדוע
לדעתך אחרי שהנמושות עוברים מותר לכל
אדם לקחת מהלקט ?
על מי
קשה מתוך דברי משנה זו ?
מדוע
הקושי הוא דווקא מהעניים הרחוקים ?
הסבר
את השאלה במילים שלך !
(היעזר
ברש"י)
ת"ש
קציעות –
כיצד מסבירה הגמרא בתחילה את ההיתר של
התאנים ?
הסבר
במילים שלך את הקושיא על דעת רבא ?
כיצד
מסביר רבי אבהו את ההיגיון של האיסור
לקחת מהזיתים ?
(היעזר
ברש"י)
מה הדין
אם גנב או גזלן לוקחים מאחד ומעבירים
לשני ?
האם הגזלן
צריך להחזיר לבעלים את שווי החפץ,
האם
הוא יכול לקחת את הכסף מהמקבל ?
הסבר את המושגים הבאים: א–
תא שמע, ב–
אמאי,
ג–
יקירי,
ד–
קציעות,
ה–
בשלמא,
ו–
אי הכי.
ת"ש שטף נהר קורותיו – העתק למחברת ומלא את הטבלא:

ניתן להיעזר בתרמילון {לא חייב להחזיר /חייב להחזיר /חייב רק אם רודפים אחרי הקורות}

המקרה:	התייאש בפירוש	לא התייאש בפירוש
יכולים להציל את הקורות
יכולים להציל בדוחק
לא יכולים להציל את הקורות

הסבר מה הכוונה שיכולים להציל על ידי הדחק. (היעזר בתוס')
מדוע במקרה כזה יש משמעות רבה יותר לכך שהאדם רודף אחרי הקורות ?
מה הדין כאשר יכולים להציל,
הסבר מה ההיגיון בכך ?
ת"ש התורם שלא מדעת – מה הכוונה תורם ?
למי תורמים וכמה ?
העתק את המשפט מתוך הברייתא שממנו הגמרא מוכיחה לענייננו !
מה הכוונה 'כלך אצל יפות'
?
מדוע אם אין פירות טובים יותר ממה שתרם אין תרומתו תרומה ?
כיצד דין התרומה קשור לייאוש ? (היעזר ברש"י 'לא הוה ידע')
כיצד יסביר אביי את הדין שהתרומה נחשבת לתרומה גם אם לא ידע ?
כיצד הגמרא מתייחסת להסבר זה ?
למסקנת הגמרא באיזה מקרה התרומה אינה נחשבת לתרומה ?
תרגם במדויק את הסיפור מ"אמימר ומר זוטרא ורב אשי" עד "משום כסיפותא הוא דאמר הכי".
תא שמע עודהו הטל עליהם – הסבר באופן כללי מתי פירות יכולים לקבל טומאה (מתי הם מוכשרים לקבל טומאה)
!
כיצד מקשה הגמרא מהדין שפירות שכבר נוגבו ורק אז שמח בכך שנרטבו אינם טמאים ?
(היעזר ברש"י ד"ה 'אינן בכי יותן')
מדוע בהכשרת קבלת טומאה אנו לא מתייחסים למה שקרה בעבר ?
באיזה מקרה יש משקל לצורת הקריאה כי יותן (שמשמע בלשון עבר)
?
'ת"ש…
מנין לאבידה ששטפה נהר'
– מה הדין בחפץ ששטפו נהר ?
מאיזו מילה בפסוק מדייקים את הדין וכיצד ?
באיזו אבידה מדובר לדעתך האם יש כאן דין רגיל של השבת אבידה ?
הסבר כיצד הגמרא מקשה על רבא מדין אבדה ששטפה נהר. (היעזר ברש"י)
הסבר מה הכוונה במילים יע"ל קג"ם.
(היעזר ברש"י)
הסבר מהם תמרי דזיקא ומה היה המנהג בהם לפי דברי רב אחא.
מה הקושי מדין זה על דברי אביי ?
כיצד פותר רב אשי קושי זה ?
מה שאלת רש"י בד"ה 'היכי אכלינן להו'
?
כיצד רש"י עונה על השאלה ?

בונוס:
כיצד ניתן לענות אחרת על שאלת רש"י ?

מה ההבדל בין יתומים לאנשים רגילים ?
מה הדין כאשר התמרים מוקפים גדר ומדוע ?
הסבר את המושגים הבאים: א–
גזלן,
ב–
מאי איריא?, ג–
תרומה,
ד–
הכא במאי עסקינן,

ה– והתניא,
ו– תיובתא.

טבלת סיכום סוגית יאוש שלא מדעת

	העובדות	הקושיה	קושיה על אביי/רבא	תירוץ
1.	מצא פירות מפוזרין – הרי אלו שלו	והרי לא ידע שנפלו, וממילא לא התייאש מיד, ובכ"ז אלו שלו!	אביי	כדאמר מר עוקבא – מדובר בזמן אסיפת הגרנות ולכן "אבידה מדעת היא"
2.	מעות מפוזרות הרי אלו שלו	כנ"ל	אביי	כדרבי יצחק: "אדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה ושעה"
3.	עיגולי דבילה וכיכרות של נחתום – הרי אלו שלו	כנ"ל	אביי	אגב מחירם הגבוה, חזקה שאדם שם לב סמוך לנפילתם
4.	לשונות של ארגמן הרי אלו שלו	כנ"ל	אביי	בשל חשיבותם, חזקה שאדם שם לב סמוך לנפילתם
5.	מוצא מעות בבתי כנסיות / במקום שרבים מצויין שם – הרי אלו שלו.	כנ"ל	אביי	כדרבי יצחק: "אדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה ושעה"
6.	כל אדם מותר בלקט מ"שילכו בה הנמושות"	והרי ישנם עניים במקום אחר שעדיין לא התייאשו מקיום הלקט!	אביי	מתוך שיודעים שישנם עניים במקום זה מתייאשים מראש
7.	קציעות בצד הדרך / שדה קציעות ותאנים תחת עץ תאנה = הפקר זיתים וחרובים = אינם הפקר	מדוע לא ייחשבו גם הזיתים והחרובים כהפקר!	רבא	כיוון שזית חזותו מוכיח עליו, וניכרים בעליו. לגבי תאנים הסמוכות לעץ / שדה – כיוון שנמאסות עם נפילתן מתייאש
8.	גנב, גזלן וירדן שנטלו מאחד ונתנו לשני – שייך לשני	לגבי גנב – והרי הנגנב לא ידע בזמן הגניבה, ואיך יתייאש?	אביי	רב פפא: בליסטים מזויין. קושיא: היינו גזלן! שני סוגי גזלנים ישנם.
9.	שטף נהר – הרי אלו שלו שנתיאשו הבעלים	שלו כיוון שנתיאשו הבעלים, ומסקנה שאם לא התיאשו – לא שלו למרות שבדיעבד כנראה יתייאשו!	רבא	ביכולים להציל על ידי הדחק – רק אם המאבד גילה דעתו בפועל שמנסה להציל אז המוצא לא יזכה. אם לא פעל הרי שהתייאש
10.	תורם שלא מדעת – תרומתו תרומה	מדובר באדם שירד לשדה חבירו שלא ברשות ותרם משם תרומה. אם בעל השדה חושש לגזל – אינה תרומה ואם לאו – תרומה. והרי בזמן שהתורם תרם, בעל הבית לא ידע שתרם!	אביי	רבא אליבא דאביי: דשויה שליח – מדובר בבעל שדה שמינה שליח לתרום עבורו תרומה ולא ציין מאיזו איכות. למרות שההנחה היא שהוא התכוון לאיכות בינונית השליח תרם מאיכות טובה. במקרה זה, אם גילה דעתו בדיעבד הרי שמדובר על גילוי למפרע, משעת השליחות.
11.	העלה פירות לגג וירד עליהם טל – שמח – הרי הוכשרו לקבל טומאה נגבם ושמח אח"כ – לא הוכשרו לקבל טומאה.	כאשר נגבם ושמח אח"כ – מדוע לא נאמר שכיוון ששמח בדיעבד, גילה דעתו למפרע?	רבא	מדובר בדין מסוים הנוגע להכשרת פירות לקבלת טומאה שצריך שבעל הפירות יתן בעצמו את המשקים על הפירות. נלמד מהפער שבין הקרי והכתיב של הפסוק.
12.	אבידה ששטפה נהר – מותרת.	היות ולמדנו שכאשר אבידה יצאה מרשות "כל אדם" הרי היא מותרת למוצאה בין אם יש בה סימן ובין אם לאו, כך גם אם נמצאת ברשות "כל אדם " הרי שתהיה אסורה למוצאה בין שיש בה סימן ובין שאין בה סימן, ולמרות שבדיעבד הבעלים יתייאש!	רבא	אין תירוץ

סימן העשוי להידרס (כב:-כג.)

שלב א: הסבר המשנה

שלב ב: קושיית הגמרא על רבא

לפי רבה מדובר במשנה בכריכות שאין / שיש בהם סימן.
לפי רבא מדובר במשנה בכריכות שאין / שיש בהם סימן.

שלב ג: תשובת הגמרא

לפי רבא אף שאין סימן בגוף החפץ,
יש סימן מקום,
כלומר מקום נפילת החפץ.

	רבא	רבה
סימן העשוי להידרס
מקום

שאלות להבנה:

מדוע הסימן שבכריכות עשוי להידרס?
(ראה ברש"י ד"ה 'העשוי להדרס")
הסבר מה הכוונה ש"סימן העשוי להידרס"
לא נחשב סימן:
מהי רשות היחיד שעליה מדובר כאן? (רש"י ד"ה 'ברה"י')
מדוע רש"י פירש כך ולא כמו הגדרת רשות היחיד הרגילה?
למד את רש"י בד"ה 'ה"ג אי דלית בהו סימן'
וכן ד"ה 'מכריז מקום'.

נניח שנמצא שעון.
מה מכריזים המאבד והמוצא של השעון:

אם יש בשעון סימן
ומה הם מכריזים אם אין בו סימן אך יש סימן מקום?
(השלם בטבלה)

סוג המציאה

המוצא

המאבד

יש בה סימן

אין בה סימן אך יש סימן מקום

הסבר לפי דברים אלו את שאלת הגמרא:
"אי דלית בהו סימן, ברשות היחיד מאי מכריז"?
למד את תוס'
ד"ה 'אי דליכא'.

נניח שנמצא שעון.
מה מכריזים המאבד והמוצא של השעון:

אם יש בשעון סימן
ומה הם מכריזים אם אין בו סימן אך יש סימן מקום?
(השלם בטבלה)

סוג המציאה

המוצא

המאבד

יש בה סימן

אין בה סימן אך יש סימן מקום

הסבר לפי דברים אלו את שאלת הגמרא:
"אי דלית בהו סימן, ברשות היחיד מאי מכריז"?

"לימא כתנאי" (דף כג ע"א)

סיכום שני הסברי הגמרא ב"לימא כתנאי"
(דף כג ע"א)

הסבר א:

מצא
עיגול ובתוכו חרס, ככר
ובתוכו מעות:

ר'
יהודה
– חייב
להכריז.
ת"ק
– הרי
אלו שלו.

	סימן הבא מאליו	העברה על האוכלין	סימן העשוי להידרס
סברוה
רב זביד משמיה דרבא
רבה

הסבר מה הכוונה "סימן הבא מאיליו".
מדוע "סימן הבא מאיליו"
לא נחשב סימן?
מה מקשה רב זביד משמיה רבא על ההסבר הראשון מדין "ככרות של בעל הבית ברשות הרבים"?

הסבר ב:

מצא
עיגול ובתוכו חרס, ככר
ובתוכו מעות:

ר'
יהודה
– חייב
להכריז.
ת"ק
– הרי
אלו שלו.

	סימן הבא מאליו	העברה על האוכלין	סימן העשוי להידרס
סברוה
רב זביד משמיה דרבא
רבה

בסוף הסוגיא מביאה הגמרא שתי
הלכות בשמו של רב זביד משמיה רבא. מהן?

הסבר מהן כריכות.
מה דעת רבה בכריכות שנמצאו עם סימן עליהן ?
הסבר את טעמו של רבה על פי רש"י.
מה דעת רבא ב'סימן העשוי להידרס'
?
כמי נפסקה ההלכה בסוגייתנו ?
היכן ניתן למצוא את הפסק ברמב"ם ובשולחן ערוך ?
מה הסיוע שהגמרא מביאה לרבה מהמשנה ?
כיצד יסביר רבא את דברי המשנה שלנו ש'נוטל ומכריז' הרי מדובר כשאין סימן?
מה שורש ההבדל בין כריכות לאלומות לפי דברי רבה ולפי דברי רבא ?
מדוע ככרות אינם עשויים להידרס;
א–לגבי ישראל. ב–לגבי נוכרים. ג–לגבי בהמה ?
הגדר מהו 'סימן הבא מאליו'.
הסבר את המושג 'מעבירין על האוכלין'
הסבר את המושג 'לימא כתנאי', כיצד הוא בא לידי ביטוי בסוגייה שלנו ?
מה מסבירה הגמרא בהסבר הראשון בטעם במחלוקת בין ת"ק לר"י,
התייחס ל'סימן הבא מאליו',
'מעבירין על האוכלין'
ו'סימן העשוי להידרס'.
רב זביד דוחה את ההסבר הזה, הסבר כיצד !
מה הסיבה למחלוקת חכמים ורבי יהודה בככר שנמצאו בתוכו מעות לפי רב זביד ?
הסבר את המושג:
'איכא דאמרי', מה ההבדל בין הגירסה הראשונה לשנייה בסוגייתנו ?
כתוב את ההלכה לפי רב זביד באבידה שיש בה סימן ובאבידה שאין בה סימן.
הסבר את המושגים הבאים:
א–אלומות,
ב–מינשתפא,
ג–נחתום,
ד–מעבירין על האוכלין,
ה–סלקא דעתך, ו–חסרון כיס.

מחרוזות של דגים,
וחתיכות של בשר (כג🙂

לפי הסבר הגמרא מדוע אי אפשר להחזיר את הדגים לפי המניין,
האם מנין נחשב סימן ?
הגדר מהם מידה מניין ומשקל ?
מה ענה רב ששת על השאלה האם מנין נחשב לסימן, וכיצד הוכיח את דבריו מהברייתא ?
'וחתיכות של בשר',
הסבר את שאלת הגמרא 'ותהוי חתיכה גופה סימן'.
מה תפקיד המשפט המתחיל במילים 'מי לא תניא…'
?
מהו "דפקא"
? (רש"י)
כיצד מחלקת הגמרא בין משנתנו לברייתא ?
(באיזו חתיכה מדובר בכל מקרה)
כיצד חתך רב הונא את הבשר ?
לשם מה מביאה הגמרא את העובדה שכתוב בברייתא דג נשוך ?
הסבר את הביטוי התלמודי '
אמר מר', מהיכן הציטוט שהגמרא מביאה ?
היכן מופיעה המשנה שממנה מקשה הגמרא ?
מה הסתירה בנוגע לחביות יין בין דברי המשנה לדברי הברייתא ?
למה הכוונה 'ברשום'
? (רש"י)
הסבר מהי אבידה מדעת, מה הדין במקרה זה ?
חווה דעתך על דין אבידה מדעת, נמק את דבריך..

למתקדמים – הסבר מדוע נצרך אביי לתת תירוץ שונה משל רב הושעיא.

למה הכוונה זמן פתיחת האוצרות ומה קורה בו לחביות היין ?
הסבר מדוע קיים הבדל בין הזמן בו נפתחו האוצרות לזמן שאחריו בנוגע לדיני השבת אבידה.
הסבר את המושגים:
א–קטרא דציידא,
ב–מנינא דשווין, ג–
גסטרא של אבר, ד–גרוגרות,
ה–
סימנא בפסקא, ו–תלתא קרנתא, ז–
שקול לנפשך.

מקום הוי סימן (כג🙂

"מצא חביות של יין ושמן".
לפי הסבר הגמרא מתי הם שלו ומתי חייב להכריז?
(2 הסברים)
לשם מה הביאה הגמרא את הסיפור של רב יעקב בר אבא?
(בשורה 27)
מהו "רקתא דנהרא"?
"בעא מיניה רב ביבי מרב נחמן: מקום הוי סימן או לא הוי סימן".
מה ענה לו רב נחמן?
כיצד דוחה רב זביד את ההוכחה ?
מה ההבדל המעשי בין שתי הלשונות שמביאה הגמרא: "מאי טעמא אמרו רבנן רקתא דנהרא לא הוי סימן"
לבין: "מאי טעמא אמרו רבנן מקום לא הוי סימן"? (רש"י ד"ה 'איכא דאמרי')
האם יש קשר בין שאלות אלו למחלוקת רבא ורבה האם מקום סימן או לא?
מדוע לדעתך הגמרא הביאה הוכחה שמקום לא נחשב סימן דווקא מהדוגמאות האלה ?
מה הכוונה 'כופרא בי מעצרתא'
?
מה קרה לאדם לאחר שרב התיר לו לקחת את הכופרא ?
[מה הכוונה 'קא מחסם' ?] (רש"י)
מה רוצה הגמרא להוכיח ממעשה זה ?
מהי הסיבה האמיתית שבגללה פסק רב שמותר לקחת את חבית הזפת?

אבידה שעבר עליה זמן רב

הקדמה:

בסוגייתנו מסופר שהגיע אדם לרב ושאלו מה דין הזפת שמצא ליד הגתות. רב ענה לו שיכול לקחתה לעצמו, אחר שראה רב שאדם זה חושש, הציע לו שיביא מהזפת שמצא אף לבנו חייא, כדי שיוכח שאין שום חשש בלקיחתה. הגמרא מסיקה שהסיבה שרב התיר מציאה זו,
משום שנוכח שעל הזפת עלו עשבים, ואם כן עבר עליה זמן רב ובודאי שנתייאשו הבעלים ממנה.

האם לפי
דעתך מדובר בזפת שיש בה סימן ?
מה
הדין בזפת שאין בה סימן ?

קרא את
דברי הראשונים במקורות 1
ו2
וכתוב
מה דעתם לגבי הסימן שבזפת:

1. אור זרוע הובא בהגהות על הרא"ש פרק שני סימן ה

ויש לי ללמוד מכאן שאפילו דבר שיש בו סימן אם יש להבחין שכבר זמן מרובה מונח כאן ואיכא למימר שמחמת כן נתייאשו הבעלים דהוי שלו.

בית
הבחירה
למאירי
מסכת
בבא
מציעא
כג:

יש צדדין שאע"פ שיש שם סימן מקום הותרו למוצא מצד אחר מעשה היה באחד שמצא זפת ביקב שלו והוא דבר שאין בו סימן אלא שזה דרך הנחה ואינו עשוי להתגלגל מתוך דבוקו והיה ראוי להכריז מטעם סמני מקום ומ"מ ראו בו שצמחו עליו עשבים והכירו שאבדה ישנה היא וכבר נתיאש וכן אנו דנין לכל כיוצא בה

בהמשך הגמרא מובא מקור נוסף בנושא, קרא את דברי הגמרא הבאים:

כד ע"ב –
כי הא דאבוה דשמואל אשכח הנך חמרי במדברא ואהדרינהו למרייהו לבתר תריסר ירחי שתא לפנים משורת הדין.

תרגם את
הסיפור שהיה עם אבוה דשמואל.
עיין
בשני המקורות
הבאים וכתוב כמה זמן עבר מהאבידה עד
למציאת החמורים,
מה
הסיבה שאין חובה להחזיר את החמורים ?

א.
רש"י
כד ע"ב
בדיבור
המתחיל
"בתר
תריסר"

ב.
בית
הבחירה
למאירי
(פירוש
ראשון)

כבר בארנו למעלה שאבדה ישנה סתמא שנתיאשו הבעלים וזכה המוצא,
יראה מכאן שכל שנודע שבשעת מציאה הגיעו שנים עשר חדש מזמן אבדתה זכה,
ומ"מ (מכל מקום)
מתורת גמילות חסד חייב להחזיר והוא שאמר על אחד מן החכמים אשכח חמריה במדברא ואהדרינהו.

עיין
ברש"י
מסכת ברכות דף נח:
(המופיע
כאן),
וכתוב
מה הסיבה
לכך שאין צורך להכריז לאחר יב חודש !

ככלי אובד –
וסתם כלי לאחר שנים עשר חדש משתכח מן הלב,
דיאוש בעלים לאחר שנים עשר חדש בפרק אלו מציאות (דף כ"ח א'):
מי שמצא כלי או שום מציאה חייב להכריז שלש רגלים,
ואם נמצא אחר הסוכות צריך להמתין ולהכריז בפסח ובעצרת ובחג,
דהיינו שנים עשר חדש,
ושוב אין צריך להכריז.

יש
ראשונים החולקים על רש"י
והמאירי ומסבירים באופן אחר את המעשה
של אבוה דשמואל,
עיין
בדברי הרא"ש
וכתוב את הסברו לסוגיה.

רא"ש
מסכת בבא מציעא פרק ב סימן ז

כי הא דאבוה דשמואל אשכח הני חמרי במדברא אהדרינה למרייהו בתר תריסר ירחי שתא.
אחר שנטפל בהו בביתו לשומרן שנים עשר חדש.
והיה יכול להחזיר הדמים כדאמרינן לקמן בפירקין דאחר שנים עשר חדש שם דמיהן ומניחן ועשה לפנים משורת הדין והחזירן בעצמן.
דאמר רב יוסף… ואת המעשה זה הדין.
אשר יעשו לפנים משורת הדין.
[ולאו דכייפי'
ליה דאין כופין לעשות לפנים משורת הדין.]

עיין בדברי
התוס' דיבור
המתחיל "לבתר"
וכתוב
כיצד הוא מסביר מה היה יכול אביו של שמואל
לעשות ובמה הוא הלך לפנים משורת הדין !
מהי
שאלת התוספות
על שיטת רש"י
?
כיצד לדעתך
יסבירו הרא"ש
והתוספות את המקרה של הזפת ?
עיין בדברי
השולחן ערוך,
כמי
נפסקה ההלכה האם כרש"י
או כתוספות ?

שו"ע
חושן
משפט
רסב סעיף
ה:

מצא דבר שנתייאשו הבעלים ממנו,
כגון שאמרו:
ווי לחסרון כיס,
אפילו יש בו סימן הוא של מוצאו.
וכן המוצא דבר שמוכיח בו שיש זמן רב שנאבד מבעליו ונתייאשו הבעלים,
הוא של מוצאו,
אפילו יש סימן בגופו או במקומו.

השבת אבידה בטביעת עין (כג:-
כד.)

היכן כלי אנפוריא מוזכרים ?
ומה הדין בהם ?
מהם כלי אנפוריא ? מה מקור השם על פי רש"י ?
האם בכלי אנפוריא יש סימן ? הוכח את דעתך ?

בשלשה דברים ת"ח משנים בדבריהם:
"במסכת,
ובפוריא ובאושפיזא" (שורה אחרונה בעמוד)

"מסכת"

הסבר את המקרה ע"פ רש"י ד"ה 'במסכת'.
עיין בתוס' ד"ה 'במסכת'.
מתי מותר לשנות ומתי לא?

"פוריא"

כיצד מסביר רש"י את המקרה?
מדוע תוס' לא מקבל את פירוש רש"י?
כיצד מסביר תוס'
את המקרה? (2 פירושים)

"אושפיזא"

הסבר את המקרה ע"פ רש"י.
ראה בתוס' ד"ה 'באושפיזא'.
מתי מותר לשנות ומתי צריך לומר: "כל מה שטרח בעל הבית לא טרח אלא בשבילי"?
מהו המכנה המשותף לשלושת מקרים אלו? (תוס'
ד"ה 'באושפיזא'
בסופו)

תרגם את הסיפור:
"מר זוטרא חסידא אגניב ליה כסא דכספא מאושפיזא, חזיא לההוא בר בי רב דמשי ידיה ונגיב בגלימא דחבריה. אמר:
היינו האי דלא איכפת ליה אממונא דחבריה.
כפתיה ואודי."
באיזה מקרה מודה רבי שמעון בן אלעזר ? תן דוגמא.
הסבר לפי הגמרא ורש"י מה הכוונה בדי מחטין וצינוריות.

בהמשך לדברי רבי שמעון בן אלעזר בנוגע לאבידה שמחזירים לתלמיד חכם מביאה הגמרא ברייתא נוספת בשמו:

וכן
היה
רבי
שמעון
בן
אלעזר
אומר
המציל
מן
הארי
ומן
הדוב
ומן
הנמר
ומן
הברדלס
ומן
זוטו
של
ים
ומשלוליתו
של
נהר
המוצא
בסרטיא
ופלטיא
גדולה
ובכל
מקום
שהרבים
מצויין
שם
הרי
אלו
שלו
מפני
שהבעלים
מתיאשין
מהן

חלק את הברייתא לשני חלקים,
מה המילה הראשונה בחלק השני ?
מה הסיבה לדין המופיע בחלק השני של הברייתא ?
האם לדעתך חכמים מסכימים לדין זה?

הגמרא שואלת שאלה על דבר רבי שמעון:

איבעיא
להו
כי
קאמר
רבי
שמעון
בן
אלעזר
ברוב
נכרים
אבל
ברוב
ישראל
לא
או
דלמא
אפילו
ברוב
ישראל
נמי
אמר

מהם שני צדדי הספק בשאלה ? הסבר את ההיגיון בשני הצדדים !

לאחר מכן הגמרא ממשיכה ושואלת כדי להבהיר את דעת רבי שמעון,
הגמא מציגה בכל שלב שני צדדים ובשלב שלאחריו היא שואלת לפי אחד מהם:

אם
תמצא
לומר
אפילו
ברוב
ישראל
נמי
אמר,
פליגי
רבנן
עליה
או
לא
פליגי
?

ואם
תמצא
לומר
פליגי,
ברוב
ישראל
ודאי
פליגי,
ברוב
נכרים
פליגי
או
לא
פליגי
?

ואם
תמצא
לומר
פליגי
אפילו
ברוב
נכרים,
הלכה
כמותו
או
אין
הלכה
כמותו
?

אם
תמצא
לומר
הלכה
כמותו,
דוקא
ברוב
נכרים
או
אפילו
ברוב
ישראל
?

האם חכמים נוטים לטובת המוצא או המאבד במקרה זה ?
צייר במחברתך תרשים זרימה של כל 5
שאלות הגמרא כאשר כל שלב נובע מהשאלה הקודמת לו.

לאחר שהגמרא סיימה לשאול את השאלות היא מנסה לפשוט את אחד הספקות:

תא
שמע
המוצא
מעות
בבתי
כנסיות
ובבתי
מדרשות
ובכל
מקום
שהרבים
מצויין
שם
הרי
אלו
שלו
מפני
שהבעלים
מתיאשין
מהן

איזה ספק מתוך הספקות באה הגמרא לפשוט ?

כעת הגמרא דנה בדברי הברייתא (איך ידענו שהברייתא הסתיימה?
נכון,
הגמרא חזרה לארמית)
והיא מוכיחה שהברייתא היא דברי רבי שמעון ולא חכמים:

מאן
שמעת
ליה
דאזיל
בתר
רובא
רבי
שמעון
בן
אלעזר

מכך שהברייתא מביאה את השיקול של מציאות הרבים כסיבה להתיר את המציאה,
כנראה שמדובר בדעת רבי מאיר,
וממשיכה הגמרא ואומרת ש:

שמעת
מינה
אפילו
ברוב
ישראל
נמי

כיצד הגמרא מוכיחה שמדובר גם ברוב ישראל מתוך הברייתא ?

השלב הבא בגמרא מגיב על ההוכחה:

הכא
במאי
עסקינן
במפוזרין

מה תגובת הגמרא על ההוכחה הזו ?
האם היא מסייעת לה או דוחה אותה וכיצד ?
מי הם המפוזרים ? מה המשמעות לכך שהם מפוזרים ?

הגמרא ממשיכה בדיון ובהוכחות וכעת היא תוקפת את האפשרות שמדובר במעות מפוזרות

אי
במפוזרין
מאי
אריא
מקום
שהרבים
מצויין
שם
אפילו
אין
הרבים
מצויין
שם

הסבר את דחיית הגמרא לאפשרות שמדובר במפוזרים.

הגמרא עדיין מנסה לומר שמדובר דווקא במקומות של גויים (גם לדעת רבי שמעון),
קרא את ההמשך וכתוב באיזה מקומות מדובר.

אלא
לעולם
בצרורין
והכא
במאי
עסקינן
בבתי
כנסיות
של
נכרים

באילו בתי כנסיות מדובר ?
האם זו האפשרות הפשוטה בברייתא ?
לפני שנקרא את ההמשך חשוב מה תהיה השאלה הבאה של הגמרא ?

כעת הגמרא ממשיכה לדון בסוגיה:

בתי
מדרשות
מאי
איכא
למימר

בתי
מדרשות
דידן
דיתבי
בהו
נכרים

השתא
דאתית
להכי
בתי
כנסיות
נמי
דידן
דיתבי
בהו
נכרים

הסבר את המהלך הסופי של הגמרא !!

שבעת המקרים בדף כד ע"ב

מקרה 1

מה מצא האדם במקרה זה והיכן ?
מה הגמרא מנסה להוכיח מהדין שחייבים להכריז על מה שנמצא בנהר זה ?
מה המיוחד בנהר הזה שבגללו אי אפשר להוכיח את מה שכתבת בשאלה הקודמת ?

מקרה 2

מה שתי השאלות ששאל רב יהודה את מר שמואל ?
מר שמואל עונה לרב יהודה שתי תשובות סותרות, הגמרא מציינת את התמיהה שלה לסתירה במילה "תרתי?!",
מה עונה הגמרא לשאלה זו ?
מה המקרה שהגמרא מביאה כדי להוכיח שיש הידור לפנים משורת הדין להשיב אבידה שהבעלים התייאשו ממנה ?

מקרה 3

העתק את שתי השאלות ששואל רבא את רב נחמן,
הקפד לא להעתיק מילים מיותרות.
המקרה הזה מאוד דומה למקרה הקודם, התוספת שיש היא בנתינת הטעם מדוע לא צריך להחזיר,
צטט מהגמרא את המילים המסבירות את הטעם.

מקרה 4

הסבר את המקרה . היעזר ברש"י
מה פסק אביי לבר מריון ?
מה מנסה הגמרא להוכיח מהפסק של אביי (מדובר בשוק שרובו יהודים) ?
למה מדמה הגמרא את העוף הדורס, מדוע הגמרא עושה זאת ?
יש דין שאם בשר התעלם מן העין כלומר היה פתוח בלי השגחה ובלי סימנים אסור לאכול אותו כי חוששים שהתחלף בבשר טרף, לשם מה הגמרא מזכירה דין זה אצלנו ?

מקרה 5

רבי חנינא מצא גדי שחוט בדרך, אילו שני איסורים יכולים להיות לקחת ולאכול אותו ?
כאיזה תנא סברו כאשר שהתירו לו את האיסור הראשון,
כתוב את דברי התנא?
כאיזה תנא סברו כאשר שהתירו לו את האיסור השני,
כתוב את דברי התנא?
הברייתא מסתיימת במילים "כשמצאן בבית", אם מותר לאכול את הגדי השחוט כנראה הרוב הם ישראל ולא חוששים שגוי שחט אותו,
כמו מי הגמרא מנסה להוכיח לגבי אבידה שנמצאת במקום שהרבים מצויים שם ?
כיצד דוחה רבא את ההוכחה של הגמרא ? באיזה מקרה הוא מסביר את הברייתא ?

מקרה 6

מצא היכן מוזכר רבי אמי במקרה הקודם ?
מי היו רבותיו של רבי אמי ?

מקרה 7

מה
מצא רבי
יצחק
על פי
רש"י
?
האם לדעתך היה סימן במציאה זו ?
הסבר ונמק את דעתך.
לסיכום השלם את הטבלה:

	המוצא	מה המציאה ?	היכן מצא ובאיזה אופן למסקנה ?	מה הדין והטעם לדין ?
1	ההוא גברא שבא לרב יהודה		זרוקים בנהר בירן, שיש בו סכר.	כיוון ש______ חפרו אותו כנראה נפל מ_______, וכיוון ש_________ מנקים אותו לא מתייאש ולכן _________.
2		ארנק		לא חייב להכריז אפילו אם __________, כי _____________ אבל מומלץ___________, כמו אבוה דשמואל והחמורים.
3	רבא שאל את רב נחמן		בשוק של רצענים או בשוק של חכמים שרובם גויים (רא"ש)	_____ לקחת לעצמו אפילו אם בעל האבידה _________, כי זה כמו ___________ שכבר אבדה ממנו לגמרי
4			העוף חטף משוק של _____ והוא ראה את העוף כל הזמן.
5			בין טבריה לציפורי מקום שרוב השוחטים הם _________.	התירו משום______ כרבי________ שברוב גויים מותר. ומשום ______ כיוון שמצא את הבשר שחוט ומונח לא באשפה במקום שהרוב _______ כנראה _______ שחט ושכח אותו.
6		פרגיות שחוטות		כמו במקרה הקודם
7	רבי יצחק נפחא		במקום שמצויים ציידים	יכול לקחת כי _________________________________

פסיקה להלכה – מצא מציאה במקום של רבים

הרא"ש (פרק
ב סימן ז)
מביא
את שיטת הראב"ד
להלכה וכותב:

"והראב"ד ז"ל פסק מהך דהכא,
דהלכה כרשב"א אפילו ברוב ישראל,
דהכא ליכא לשנויי ברוב נכרים ורוב טבחי ישראל.
דלגבי פרגיות הנשחטין לאיש בבית לא מהניא רוב טבחי ישראל כי אינם שוחטין אלא בשר הנמכר במקולין (=
חנויות בשר).
אלא על כרחך ברוב ישראל מיירי ואפילו הכי שרי משום מציאה".

כיצד פוסק הראב"ד להלכה?
מהו המקור שממנו לומד הראב"ד את דבריו?
מדוע הגמרא לא כתבה לגבי הסיפור של הפרגיות את דברי רבא בקשר לגדיים השחוטים, שמדובר ברוב כנענים ורוב שוחטים ישראל?

השו"ע (חו"מ
סימן רנ"ט
סעיף ג)
כותב:

"המוצא מציאה במקום שישראל מצויים שם,
חייב להכריז,
שלא נתייאשו הבעלים.

ואפילו העיר מחצה עובדי כוכבים ומחצה ישראל,
או אפילו רובה עובדי כוכבים,
והוא מצאה במקום שרוב העוברים שם ישראל,
חייב להחזיר.

אבל אם רוב העיר עובד כוכבים,
או אפי'
רובה ישראל,
ומצאה במקום שרוב העוברים שם עובדי כוכבים,
אינו חייב,
אפילו אם ידע שמישראל נפלה ויש בה סימן,
שודאי נתייאשו הבעלים".

כיצד פוסק השו"ע להלכה?
מדוע לא קיבל השו"ע את ראייתו של הראב"ד?
(רמז: שים לב מי הוא האמורא הפוסק בסיפור של הפרגיות.
היכן הוא נזכר לפני כן?)
**** כיצד אפשר להסביר את הסיפור באופן שלא יהיה קשה על פסק ההלכה? (עיין בדברי הנימוקי יוסף בדף יג ע"ב מדפי הרי"ף).

משנה שנייה – ואלו חייב להכריז (כד:-כה🙂

ביאור המשנה (כד🙂

קרא את המשנה שלנו, ואת המשנה שלמדת בתחילת הפרק ומלא את הטבלה:

פריטים	שים לב ל	המציאה במשנה בדף כא	המציאה במשנתנו	מדוע חייב להכריז במשנתנו
פירות	כיצד מונחת המציאה	מפוזרין	1. בכלי 2.	סתם כלי יש בו סימן
מעות	כיצד מונחת המציאה		1. 2. 3.
כריכות	מקום המציאה
כיכרות	סוגי הכיכרות
גיזי צמר	שלב העיבוד

ביאורי מילים:

הסבר את המילים הבאות: טעמא , תנינא,
להא,
תנו רבנן, ורמינהו,
כובא – קערה עמוקה.
כיתנא – פשתן. צנא –
סל.
פירי,
דאשתייר ,מידי,
איבעית אימא, מהדרי,
אפיה,
אית,
ליה,
אוגנין.

מבנה הסוגיה:

כתוב היכן מתחיל כל שלב בסוגיה והיכן הוא מסתיים,
הסבר שלב זה בלשונך:

דיוק מהמשנה.
חיזוק לברייתא מהמשנה שלנו.
סתירה.

בשלב של הדיוק מהמשנה: מדוע הפירות שייכים למוצא, והרי הלכה כאביי,
שיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש?
בשלב של החיזוק לברייתא:

א.
מה
דינו של כלי שנמצא ולפני פירות?

ב.
מה
דינו של כיס שנמצא ולפני מעות?

ג.
מה
דינם של פירות שמקצתם ליד הכלי ומקצתם
בתוך הכלי?

ד.
מה
דינם של מעות שמקצתם ליד הכיס ומקצתם
בתוך הכיס?

בשלב של הסתירה:

א.
מה
דינם של פירות או מעות שנמצאו ליד כלי?

ב.
אם
בא בעל החפץ עם הסימן ולקח רק את החפץ. מה
דינם של הפירות או המעות שהיו לידו?

תירוצי הגמרא:

השלם בטבלה הבאה
את הסתירה שבין שתי הברייתות ואת 4
התירוצים של הגמרא:

מצא כלי ולפניו פירות, כיס ולפניו מעות
	ברייתא א: ________________	ברייתא ב: ______________
רב זביד
רב פפא
הסבר 3
הסבר 4

כל אחד מהתירוצים נפתח במילים:
"הא…
והא…",
האם יש עקביות בתירוצים בכך שה"הא"
הראשון מתייחס באופן קבוע לדיוק
מהמשנה או לברייתא.

העמקה "בכובא וכיתנא" – הסברי הראשונים

קרא את תוספות ד"ה 'הא בכובא וכיתנא'
כיצד רש"י הסביר את תירוצו של רב זביד?
מהי ההוכחה להסברו של רש"י?
צטט את קושיית התוספות של רש"י?
והסבר אותה בלשונך
כיצד תוספות הסביר את תירוצו של רב זביד? ציין את המילה שהתירוץ מתחיל,
ואת המילה שהוא מסתיים.

קרא את דברי המאירי, והדגש אלו מילים הוא מוסיף בכדי לחדד את הספק.
האם טעמו זהה לרש"י (עיין בד"ה 'מצא')

"המוצא כלי ריקן ולפניו פירות ותבע אחד את הכלי ואת הפירות ונתן סימן בכלי אינו מחזיר הפירות חזקה שתי אבדות הם ואם היו הדברים מראים שהכל לאחד ומכלי זה נפלו פירות אלו חייב להכריז אלא אם כן בא בעל הכלי ונטל את הכלי בסמניו ולא תבע את הפירות וכן הדין בכל דבר שאין בו סימן הנמצא בצד דבר שיש בו סימן והדברים מראין שהכל לאחד עד שיבא בעל הסימן ויטול את שלו בסמניו ולא יתבע את השאר וכיצד נדון אם הם לאחד אם לאו"

פסיקת ההלכה

קרא את דברי הרמב"ם (הלכות גזלה ואבידה טו, יד):

"כיצד היו אחורי הכלי לפני הפירות הרי אלו שלו.
היו פני הכלי לפני הפירות חוששין שמא מן הכלי נשפכו.
ואם היו אגנים לכלי אע"פ שפניו כלפי הפירות הרי אלו שלו שאילו נשפכו מן הכלי היה נשאר מהן בתוכו מפני האגנים".

איזה תירוץ פסק הרמב"ם להלכה ?

צבורי פירות (כה.)

כתוב את המשפט שממנו רוצה הגמרא להוכיח שמניין הוי סימן? כיצד רוצים ללמוד זאת?
בדף כג, ב הוכחנו שמניין הוי סימן,
מדוע הגמרא רוצה להוכיח זאת שוב?
מדוע לא ניתן לדייק מהמשנה שמניין הוי סימן?
מה היה ניתן לדייק אם היה כתוב במשנה "צבור פירות" ?
מדוע אי אפשר להוכיח מהמשנה שמקום הוי סימן?

העמקה 'מהיכן דייקה הגמרא':

השיטה מקובצת מביא את הדברים הבאים:

וזה לשון הרא"ש:
ואם תאמר מאי דיוק הוא זה מדקתני צבורי הא כולה מתניתין דהרי אלו שלו קתני בלשון רבים.
ויש לומר דדייק מדלא קתני פירות צבורין מעות צבורין כדקתני רישא פירות מפוזרין וכו'.
ואם תאמר ולמה לי למתני צבורי מעות משום מנין הא בחד צבור נמי איכא מנין דהיינו שלשה מטבעות כמגדלין.
יש לומר דאיידי דתני צבורי פירות תנא נמי צבורי מעות.

וזה לשון גליון תוספות:
תני צבור.
תימה דאכתי להוי מנין סימן מנין פירות מנין מעות שבצבור.
ויש לומר דמכל מקום אין להוכיח אי מקום הוי סימן אי צבור תנינן.
אבל קשה דמאי פריך שמעת מינה מקום הוי סימן הא אי תנינן נמי צבור איכא למימר דמנין הוי סימן.
ונראה דפירות איירי בחטין וכיוצא בהן דלא שייך בהו מנין אלא כי איכא צבורין הרבה דהוי מנין דצבורין סימן ואצבור פירות פריך שפיר שמעת מינה מקום הוי סימן".

מה הרא"ש רוצה לדייק?
מה היה קשה לתוספות?
מה הצריך את תוספות לומר שמדובר בחיטים?

תרשים
סיכום

צבורי פירות ציבור פירות

שלשה מטבעות זה על גב זה (כה.-כה🙂

ביאורי מילים:

תניא
נמי הכי –
גופא –משלחפי
שלחופי –
קצת על גבי הקרקע וקצת על גבי חברתה. אימא– סיפא–
שנו– היכי
דמי– אי– נמי– אתמר
רויחא –
הגדול,
תתאה
–
למטה,
ומציעה
עילויה –
מעליו.
זוטא
–
תחתון.
כולהו
כי
הדדי –
ביחד .
נינהו
מנחי אימר אתרמוי –
קרה מקרה .

מבנה הסוגיה:

מה למדנו במשנה לגבי המוצא שלשה מטבעות זה על גב זה?
מה הוסיף רב יצחק מגדלאה על דין זה?

תניא
נמי הכי:
מצא
מעות מפוזרות –
הרי
אלו שלו,
עשויין
כמגדלים –
חייב
להכריז.
ואלו
הן עשויין כמגדלים –
שלשה
מטבעין זה על גב זה.

מהיכן הראיה? את מי היא באה לפרש?
אילו מעות שמצא הם שלו,
ועל אילו מעות חייב להכריז?

הא
גופא קשיא,
אמרת:
מצא
מעות מפוזרות –
הרי
אלו שלו,
הא
משלחפי –
שלחופי
–
חייב
להכריז.

אימא
סיפא:
עשויין
כמגדלין חייב להכריז,
הא
משלחפי שלחופי –
הרי
אלו שלו!

כיצד יודעים שישנה סתירה?
מהי הסתירה ?
מה דייקנו מכך ש"מצא מעות מפוזרות הרי אלו שלו"? מה דייקנו מכך ש"עשויין כמגדלין חייב להכריז"?
צטט את תשובת הגמרא לסתירה,
והסבר אותה במילים שלך.
ע"פ תשובת הגמרא,
מה דינם של מטבעות שהם קצת אחת על גב השניה?

אמר
רבי חנינא:
לא
שנו אלא של שלשה מלכים,
אבל
של מלך אחד –
אינו
חייב להכריז...

לפי רבי חנינא על אילו שלשה מטבעות נחשבות חייב להכריז?
מדוע אי אפשר להעמיד את דברי רבי חנינא במקרה שהמטבעות עשויים כמגדל?
מדוע אי אפשר להעמיד את דברי רבי חנינא במקרה שהמטבעות לא עשויים כמגדל?
למסקנת הגמרא מה אמר רבי חנינא?
מדוע כשהמטבעות הם כמגדלים חייב להכריז?
מה דינם של שלשה מטבעות ממלך אחד העשויים כמגדלים?
מה פסק רבי יוחנן?
מה מכריז כשמוצא מטבעות ?
מה קשה לגמרא,
אם מכריז את מספר המטבעות שמצא?
למסקנה:
מה מכריז כשמוצא מטבעות?
מצא שלושה מטבעות של שקל אחד על גבי השני.
מה הדין לפי רבי חנינא ומה הדין לפי רבי יוחנן. מהו הטעם (הסברא)
של כל שיטה?
מה הדין במטבעות שהסדר שלהם מהקטן לגדול.
נמק?

בעי
רבי ירמיה:
כשיר
מהו,
כשורה
מהו,
כחצובה
מהו,
כסולם
מהו?

מה הסתפק רבי ירמיה? צייר כל אחד מהמקרים.
איזו בעיה פותרת הגמרא. הסבר את הפיתרון?
מה ההבדל בין "משלחפי שלחופי" לבין כסולם? (העזר ברש"י:
ד"ה משלחפי שלחופי,
ובד"ה כסולם).

תפקיד	לשון הגמרא	הסבר
	א"ר חנינא: לא שנו אלא של שלשה מלכים, אבל של מלך אחד – אינו חייב להכריז
	היכי דמי? אי דעשויין כמגדלין אפילו של מלך אחד נמי ואי דאין עשויין כמגדלין אפילו של שלשה מלכים נמי לא!
	אלא אי אתמר הכי אתמר: לא שנו אלא של מלך אחד כעין שלשה מלכים
	והיכי דמי דעשויין כמגדלים רויחא תתאה ומציעא עילויה, וזוטא עילויה מציעא, דאמרינן: אנוחי אנחינהו. אבל של מלך אחד דכולהו כי הדדי נינהו אע"ג דמנחי אהדדי הרי אלו שלו, אימר אתרמויי אתרמי ובהדי הדדי נפול
	ורבי יוחנן אמר: אפילו של מלך אחד נמי מכריז.

העמקה – סימנים במטבעות

למסקנת הגמרא עולה שצריך שני סימנים: עשויין כמגדלין. ומניין המטבעות, מדוע לא ניתן להסתפק בסימן אחד? (היעזר בתוספות ד"ה 'והוא')
עיין ברי"ף על הסוגיה שלנו (דף יג: בדפי הרי"ף)
וכתוב כיצד הוא פסק (שים–לב הרי"ף השמיט את אחת הדעות בסוגיה, עיין בנימוקי–יוסף בד"ה "כמגדלים"
ונסה להבין מדוע)
רבי יצחק מגדלאה:
מדוע הוא קרוי כך? (עיין במהרי"ץ חיות בסוף המסכת. חפש היכן היה גר רבי יצחק)

פסיקת ההלכה

עיין בדברי הרמב"ם הלכות גזילה ואבידה טז,
ב:

"וכן המוצא מעות מפוזרים הרי אלו שלו.
אפילו היו מקצת מטבעות זה על גבי זה הרי הן כמפוזרין.
אבל אם מצא צבור מעות חייב להכריז.
מצא שלשה מטבעות זה על גב זה והן עשויין כמגדל.
או שהיו אחד מיכן ואחד מיכן ואחד על גביהן.
או שהיו מקצת זה על מקצת זה כדי שאם יכניס קיסם ביניהן ינטלו בבת אחת חייב להכריז.
היו עשויים כשיר או כשורה או כחצובה או כסולם הרי זה ספק ולא יטול".

כיצד הוא פסק בספקות אלו ? נסה להסביר את חילוקו בין המקרים השונים.

קרא את דברי השולחן ערוך והרמ"א (חושן–משפט רסב, יב):

מצא שלשה מטבעות זה על גב זה והם עשויים כמגדל.
הגה:
דהיינו הרחב למטה והאמצעי רחב מן העליון,
או שהיו מונחים כסולם דהיינו רובו של אמצעי על גבי תחתון ורובו של עליון על גבי האמצעי (טור).
או שהיו אחד מכאן ואחד מכאן ואחד על גביהם כדי שאם יכניס קיסם ביניהם ינטלו בבת אחת,
חייב להכריז.
היו עשויין כשיר (פירוש כאצעדה שהוא עגול,
רש"י)
או כשורה או כחצובה (פירוש כג'
רגלי הקנקן כל אחד כנגד אויר של שני,
רש"י),
הרי זה ספק ולא יטול.

כמו מי פסק השולחן ערוך?
האם לדעתך הרמ"א (דבריו בקו תחתון)
חולק על מרן השו"ע או מבאר את דבריו ? נמק.

בעי
רב אשי.

כתוב בלשונך מהו המקרה בו הסתפק רב אשי? וצייר מקרה זה.
מהיכן פושטת הגמרא את ספקו את רב אשי (האם מקור זה זהה למקום ממנו ניסו לפשוט את ספקו של רב ירמיה)
למסקנת הגמרא, האם המוצא מטבעות בצורה של בית קוליס חייב להכריז,
מדוע?
ראה
את תוס' ד"ה
'כאבני
בית קוליס'
(כה🙂

מה הוא שמה האמיתי של העבודה זרה?
מה הוא שמה ע"פ חכמים? מדוע עשו זאת?

המוצא סלע בשוק ומצאו חבירו (כה:-
המשנה)

היכן מסתיימת הברייתא (תנו רבנן: המוצא סלע…)
כתוב בלשונך מהו המקרה המתואר בברייתא?
מה הדין של המוצא מטבע וחברו טוען:
היא שלי! או טוען: יש לי בה סימנים, היא חדשה או מנירון קיסר או של מלך פלוני.
מה דין המטבע אם כתוב עליה שמו של החבר?
מה הטעם לדין זה של המוצא מטבע?
מה המיוחד במטבע משאר אבידות?
(העזר בדברי הרמב"ם הבאים,
הלכות גזילה ואבידה יד,
י).

"המוצא סלע בשוק מצאו חבירו ואמר לו שלי היא וחדשה היא ושל מדינה פלונית היא ושל מלך פלוני היא אפילו אמר שמי כתוב עליה לא אמר כלום ואינו חייב להחזיר.
שאין סימני המטבע סימן מפני שחזקתו להוצאה.
ואנו אומרין שלו היתה והוציאה מידו ונפלה מיד אחר והואיל ואינו סימן שסומכין עליו משעת נפילה נתייאש והרי היא של מוצאה".

קרא את דברי הרמב"ן (בחידושיו על העמוד)

"הא דתניא אין סימן למטבע.
נראה דה"ק אין סימן בצורת מטבע להפריש בין דינר לדינר ממטבע אחר,
לפי שהרבה מהן נטבעות במטבע אחד וכולן דומות זו לזו,
אבל אם נתן בה סימן נסדקה היא בכך וכך מחזיר,
ומה שאמר רבינו ז"ל דאמרי'
דילמא אפוקי מפקה,
תפתר בשמו כתוב עליה,
דאפ"ג דודאי ידיעא מילתא דדידיה הוא חוששין שמא הוציא את זו ומאחר נפלה והוא אבד אחרת כיוצא בה,
והרי היא כדבר שאין בו סימן הא לאו הכי אין חוששין כשם שאין חוששין למכירה במציאה אחרת וכדבעי'
לפרושי קמן".

האם הוא מסכים עם הרמב"ם או חולק עליו ?
נמק.

קרא את דברי האגרות משה (חושן–משפט ב, מד אות ג),
וענה על השאלה שאחריהם.

"ולגבי אם שייך טביעות עין על מעות,
הנה על מטבעות דמיני מתכות קשה שיהי'
טב"ע,
אבל על כסף של נייר שייך טב"ע גם יש סימנין כגון המספר וכדומה.
אבל בעצם הא אף כשאיכא סימן מובהק על מעות אינו כלום כדאיתא בב"מ דף כ"ה ע"ב אפילו שמו כתוב עליו לא אמר כלום לפי שאין סימן למטבע דאמר דילמא אפוקי אפקה ומאיניש אחרינא נפל,
אבל לצורבא מדרבנן שלא משקרי יהיו נאמנים גם בזה,
שלא הוציאו מעה זו אלא הוא איבדה ומכירה בטב"ע או בסימנים".

האם במטבע בודד יכול אדם לומר כי יש לו סימן שהיא שלו ?
מדוע?

מהגמרא להלכה – טבלת סיכום וחזרה מתחילת הפרק:

קראו ברמב"ם
– פרקים
יא', יג'
ו–יד',
בטור
ובשו"ע
– פרקים
רנט' ו–רסב'
והשלימו
את הטבלה הבאה.
במקרה
ולא מצאתם את הפסיקה המתאימה בפרקים הנ"ל
היעזרו גם במסורת הש"ס
כדי למצוא את המקור בפוסקים.

נושא	המקור בגמרא	פסיקת הרמב"ם	פסיקת הטור	פסיקת השו"ע	הערות הרמ"א (אם יש)
רוב ישראל / רוב גויים	כד. – דברי רשב"א. דיון לגבי היקף פסיקתו האם רק לגבי רוב כנענים או גם רוב ישראל. ללא הכרעה.
חבית של יין בעיר שרובה עכו"ם	כד: – דברי רב אסי. מותרת משום מציאה ואסורה בהנאה. ואם בא ישראל ונתן בה סימן מותר יינה למוצאה.
דין השבה במקום שאינו חייב להשיב ובא ישראל ונתן בה סימן	כד: – מר שמואל פסק להשיב מדין "לפנים משורת הדין" ורב נחמן פסק שהרי אלו שלו.
רוב עכו"ם ורוב טבחים ישראל	כד: – דברי רבא בדחיית ראיית הת"ש של ר' חנינא.
המציל מן הארי, הדוב	כד. – דברי רשב"א, הרי אלו שלו.
המאבד בנהר: 1. נהר שוצף וגועש שיכול להציל ע"י הדחק ורודף אחר אבידתו 2. נהר שיש בו סכרים	1. כב. – שטף נהר קוריו… 2. כד: – נהר בירן
מקום – הוי סימן?	כב: – מחל' רבה ורבא. כג: – בעא מיניה רב ביבי מרב נחמן
משקל, מניין ומידה – הוי סימן?	כג: – מחרוזות של דגים
דין מי שאמר "וי ליה לחסרון כיס"	כג. – רב זביד משמיה דרבא: מיאש ליה מינה.
יאוש שלא מדעת – הוי יאוש או לא?	כא:-כב: – מחל' אביי ורבא. והלכתא כאביי ביע"ל קג"ם
פירות מפוזרים שמצאם דרך נפילה	כא.
מעות: 1. מפוזרות 2. אסופות (ציבור) 3. כמגדל 4. כשיר/כשורה/כחצובה 5. כשיש שם על המטבע	1. כא. 2-5. כה. – :
סימן הבא מאליו	כג.
כלי ולפניו פירות	כה.
כלי חדש	כג:-כד. – דברי רשב"א

שאלות להעמקה:

קרא
בבית יוסף רנט:ז
והסבר כיצד מסביר הרא"ש
את דברי הגמ'
"מפני
שהבעלים מתייאשים מהם"
ומאי
נפקא מינה להלכה?
בתי כנסיות
דיתבי בהו כנענים –
קרא
את דברי רש"י
במקום, ב"י
רנט (ו)
וברמ"א
רנט:ח
והסבר כיצד כל אחד מהם הבין את המציאות
של בתי הכנסיות שיושבים בהם כנענים.

משנה שלישית א – מצא אחר הגפה (כה🙂

מציאות שאסור לגעת בהן

ביאורי מילים:

הסבר:
מאי טעמא, אמרינן,
הני,
אינש,
אצנעינהו–
הצניע אותם.
שקיל,
להו,
לית,
למרייהו – לבעליהם . בגוויהו – בהם,
שבקינהו – יעזוב אותם,
דאתי , אמאי,
ליהוי – שיהיה,
סימנא,
כולי עלמא, הכי,
להו–
אותם,
מעלמא – מרחוק,
איכא,
למימר,
אתו.

האדם נמשל לציפור:
בכוחה של הציפור לדאות למעלה למעלה,
אבל בתנאי שתניע את כנפיה בלי הרף.
אם היא מפסיקה ממעופה לרגע הרי היא נופלת וצונחת למטה.
כן הוא האדם (רבי ישראל סלנטר).

חלק א –
גוזלות:

"מצא אחר הגפה או אחר הגדר… או בשבילין שבשדות…
לא
יגע
בהן", מדוע?
(כתוב
שני
טעמים. העזר
ברש"י
ובתוספות
ד"ה
'אחר
הגפה').
"מאי טעמא דאמרינן הני אינש אצנעינהו ואי שקיל להו לית להו למרייהו סימנא בגווייהו הלכך לשבקינהו עד דאתי מרייהו ושקיל להו".
לאור דברי הגמרא,
מדוע לא ייקח ויכריז על הגוזלות מקושרות שמצא?
"ואמאי ליהוי קשר סימנא אמר רבי אבא בר זבדא אמר רב במקושרין בכנפיהן דכולי עלמא הכי מקטרי להו". מה השאלה ומהו התירוץ.
בעבר למדנו על קשר, והגמרא תירצה את אותו תירוץ.
היכן?
האם צריך להכריז על גוזלות מקושרים, בתשובתך התייחס:

להבדל בין גוזלות מדדים/ללא מדדים
לסוג הקשר

"ולהוי מקום סימן",
האם שאלת הגמרא,
מתייחסת לכל השיטות,
העזר בסוגיות שלמדת בעבר? האם הסימן במשנתנו יכול לידרס או לא,
מדוע?
הסבר את קושית הגמרא: "אי במדדין מעלמא אתו ומותרין"?
צטט את תשובות הגמרא. וכתוב בלשונך את התירוץ.
מהו ספק הינוח?
מה הדין של חפץ במקרה של "ספק הינוח"
מה הסברא שאם נטל את החפץ שקיים לגביו ספק הינוח, "לא יחזיר"?

(למתקדמים עיינו בתוספות ד"ה 'ואם נטל').

מה יעשה אדם שהרים בטעות אבידה כזו?
האם יש הבדל אם בעל האבידה הוא תלמיד חכם,
מדוע?

העמקה – תוספות הרא"ש:

"ואם נטל לא יחזיר.
פי'
בקונטרס (רש"י)
"דהא ליכא דיהיב סימנא … ואם בא אחד ואמר שלי הוא וסימן אינו נותן בו לא יחזירנו לו שמא אינו שלו וסוף הבעלים לבא ויביאו עדים שהניחוהו שם לפיכך יהא מונח ביד זה עד שיבא אליהו,
דהאי לא יחזיר לא שיהא שלו קאמר דהא מעיקרא באיסורא אתא לידיה אם הינוח הוא אלמא במידי דמספקא לן דמאן נינהו צריך להניחו ביד מי שהוא עד שיתברר הדבר".

ולא נהירא פירושו דמה חידוש הוא זה שלא יחזירנו למי שלא יתן בו סימן… ונראה לפרש דלא יחזיר למקום שנטל קאמר משום שנתחייב בהשבתה משעה שנטלה ואינו יכול ליפטר עד שיחזירנו לרשות בעלים…

אי נמי יש לפרש דמיירי כשנטל והוליך לביתו דאז לא יחזיר למקום שנטל ולא שנא ספק הינוח ולא שנא ודאי הינוח ולא שנא יש בו סימן ולא שנא אין בו סימן כמו שאומר בירושלמי דר'
אבא בר זבדא אשכח חמר מכוסה בחפיסה ונסביה אתא שאיל לבי רב אמרו ליה לא יאות עבדת אמר להו אהדריה אמרו ליה לא דנימא אתא מריה ולא אשכחיה ואייאש מיניה".

ענה על השאלות הבאות אחר שקראת את דברי תוספות הרא"ש:

מדוע אם נטל לא יחזיר?
האם מותר לו להשתמש בדבר שנטל בספק הינוח?
באיזה מקרה מחזיר דבר שנטל בספק הינוח?
האם ספק הינוח הוא במקום המשתמר או לא.
מדוע?

פסיקת הלכה

קרא את דברי הרמב"ם,
השולחן ערוך והרמ"א,
וענה על השאלות שאחריהן:

רמב"ם (גזלה ואבדה טו,
א–ב,
ה–ו)

כל המוצא אבידה,
בין שיש בה סימן בין שאין בה סימן,
אם מצאה דרך הנחה –
אסור ליגע בה שמא בעליה הניחוה שם עד שיחזרו לה,
ואם יבא ליטול אותה והיה דבר שאין בו סימן –
הרי אבד ממון חבירו בידו,
שהרי אין לו בה סימן להחזירה בו,
ואם היה דבר שיש בו סימן –
הרי זה הטריחן לרדוף אחריה וליתן סימניה,
ולפיכך אסור לו שיגע בה עד שימצא אותה דרך נפילה.
אפילו נסתפק לו הדבר ולא ידע אם דבר זה אבוד או מונח –
הרי זה לא יגע בו,
ואם עבר ונטלו –
אסור לו להחזירו לשם.
ואם היה דבר שאין בו סימן –
זכה בו ואינו חייב להחזירו.

השגת הראב"ד.
דבר זה אינו מחוור אצלי שיזכה בו לעצמו לעולם,
אלא יעמוד בידו עד שיבא אליהו.

וכל דבר שיש בו סימן,
בין דרך הנחה בין דרך נפילה,
בין ברשות היחיד בין ברשות הרבים –
חייב להכריז…
מצא קרדום או טלית בצד הגדר –
הרי זה לא יגע בהן…

מצא גוזלות מקושרין בכנפיהן ומדדין אחר הגדר או אחר הגפה או בשבילין שבשדות –
הרי זה לא יגע בהן,
שמא בעליהן הניחום שם,
ואם נטלן –
הרי אלו שלו.
ואם היו קשורין קשר שהוא סימן –
חייב להכריז.
וכן אם מצאן קבועים במקומן –
חייב להכריז,
שהמקום סימן.

השגת הראב"ד.
זה שבוש,
כל ספק הינוח יעמוד עד שיבא אליהו.

שולחן
ערוך
(חושן–משפט רס, ט–י):

במה נחלקו השולחן–ערוך והרמ"א?
האם השולחן ערוך הלך בעקבות הרמב"ם.
נמק
מהי נקודת המחלוקת בין הרמב"ם לראב"ד (האם זוהי אותה מחלוקת בין השו"ע לרמ"א.
נמק)
נסח כללים כיצד לנהוג לאור ההלכה בסוגייתנו.

מציאות שאסור לגעת בהן (כה🙂

ביאורי מילים:

הסבר את המילים:
ורמינהו,
נמלך,
כוסי וכסי,– בשלמא,
המניק,
דקתני.

כלי באשפה:

"ורמינהו":
מתי משתמשים בלשון זו?
הברייתא מביאה מקרה:
כתוב את המקרה,
הדין והטעם?
מה הסתירה בין המשנה לברייתא?
(התייחס לכלי המכוסה באשפה ולכלי המגולה באשפה).
"אמר רב זביד לא קשיא הא בכובי וכסי הא בסכיני והמניק בכובי וכסי לא יגע בסכיני והמניק נוטל ומכריז".
מלא את הטבלה הבאה לפי רב זביד:

	מקרה	דין	טעם
משנה
ברייתא

לפי
רב פפא מדובר במשנה ובברייתא בכובי וכסי: ולפי זה:

במשנה:
המקרה הוא הדין הוא הטעם

בברייתא:
המקרה הוא הדין הוא הטעם

צטט את הקושיא על דברי רב פפא,
והסבר אותה בלשונך.
כיצד מיישבת הגמרא את הקושיא?
האם היא חזרה בה מהחילוק הקודם (ציין ע"פ הלשון של הגמרא, מניין יודעים זאת)
מדוע התירוץ של רב פפא מסתדר עם לשון הברייתא?
קיים קושי סגנוני על התירוץ של רב זביד, ולכן מתרץ רב זביד: "שכן דרך אשפה לפנות לה כלים קטנים".
הסבר תירוץ זה.
האם דין כלים קטנים הוא בכל סוגי האשפה (עשויה להפנות/שאינה עשויה להפנות)
השלם
את הטבלה
הבאה: במקום שיש מחלוקת או חלוקה לסוג הכלי ציין זאת (כלי = הכוונה שיש בו סימן)

המקרה	הדין	הטעם
מצא כלי באשפה העשויה לפנות
מצא כלי באשפה שאינה עשויה לפנות
מצא כלי באשפה שאינה עשויה לפנות ונמלך עליה לפנותה

העמקה – שיטות הראשונים בכלי באשפה:

עיין ברי"ף,
ברא"ש (ב,
ח), במאירי וברבינו חננאל:
וכתוב בכל אחד מהראשונים: האם הוא מביא את תירוצו של רב זביד/רב פפא/שניהם/אף אחד. נסה לענות מסברא מדוע?

מאירי:

"מצא כלי באשפה אם מכסה לא יגע בו שבודאי הואיל ומכסה בכונה הונח שם ועל דעת שמור ואם מגלה נוטל ומכריז אם יש שם סימן יחזיר ואם לאו יהא דינה של דין אבדה שאין מוצאת בעלים על הדרך שיתבאר למטה ויתבאר בגמ'
שמשנה זו בשאין אשפה זו עשויה לפנותה והילכך מכסה לא יגע בו ומגלה נוטל ומכריז שאין כאן אבדה מדעת שמא כסה ונתגלה הא בשעשויה ליפנות אבדה מדעת היא ובין מכסה בין מגלה הרי אלו שלו ואם היא אינה עשויה ליפנות ונמלך לפנותה בין מכסה בין מגלה נוטל ומכריז וכל אלו בכלים גדולים שאין דרכם בנפילה אלא בהנחה הא בקטנים שאין דרכן אלא בנפילה בין מכסה בין מגלה בין עשויה ליפנות בין שאין עשויה ליפנות נוטל ומכריז שעם עפר הבית נזדמנו לשם"

מהי אבידה מדעת?
האם זהו הפקר גמור או לא?
אדם הולך ברחוב ומבחין שפקח עירוני מסתובב שם ורושם קנס כספי בסך 250
₪ לכל מכונית שבעליה לא הניחו כסף במדחן הסמוך למכוניתם,
כתשלום עבור זמן החניה. האם הוא מחוייב מדין השבת אבידה לשלם מיידית עבור מכונית שהוא ראה שהפקח מתקרב. מדוע (נסה לנמק את הדין מסוגייתנו)

משנה שלישית ב – מצא בגל ובכותל ישן (כה:-כו🙂

מצא אבידה בגל ובכותל

משנה:

מה המקרים המופיעים ברישא ובסיפא של המשנה ומה הדין בכל אחד מהם ?

ביאורי מילים:

הסבר:א.דשתיך – חלודה ב.טפי,
ג.אטו,
ד.שביק.

גמרא:

"תנא…",
צטט את לשון התוספתא.
האם התוספתא חולקת על המשנה או מוסיפה,
נמק?
מדוע מי שמצא מציאה בגל וכותל ישן היא לא שייכת לבעל הכותל?
"אטו אמורים מצנעי ישראל לא מצנעי", הסבר את שאלת הגמרא?
מניין אנחנו יודעים שאת המציאה אבדו האמוריים?
מה יהיה הדין במטמון חדש?
האם ע"פ החלודה אפשר לדעת אם הוא שייך לאמוריים? מדוע שייך למוצא?

העמקה "דשתיך"

עיין בתוספות ד"ה 'דשתיך':
מדוע בעל הכותל או בעל הגל, אינו זוכה במה שמונח אצלו בכותל, מדין קניין חצר?

עיין בהשגות הראב"ד על הרמב"ם (גזילה ואבידה טז,
ח) וענה על השאלות:

…

א"א (אמר אברהם =
הכוונה לראב"ד)
זהו ק"ו שיש עליו תשובה אבידה שבים למי תזכה היא אבל אבידה שבתוך הגל תזכה לבעליו וכן בכותל ישן.
והטעם בכאן לפי שאינה חצר המשתמרת וצריך שיהא בעליו בצדו ויאמר תזכה לי עכ"ל.

קרא את דברי הראב"ד וכתוב במה הוא מתרץ שונה מהתוספות?

ביאורי מילים:

הסבר:
קתני,בתר,
קתא–קת של סכין,
שנציה –חוט קשירה,
קתני,
לחזי,
לגאו–לבפנים,
לבר,
אודרא–
חומר רך (כצמר גפן), נסכא–
חתיכת כסף או מתכת,
חד גיסא, קמ"ל.

מבנה הגמרא

לפי רב ששת:

מתי סכין הנמצאת בכותל חדש מחציו ולפנים שייכת למוצא.
נמק.
מתי סכין הנמצאת בכותל חדש מחציו ולחוץ שייך לבעל הבית. נמק.

סכם: כיצד נדע למי שייך סכין או כיס של מעות שנמצאים בתוך חור של כותל?
"ואלא מתני' דקתני מחציו ולחוץ שלו מחציו ולפנים של בעל הבית ולחזי אי קתא לגאו אי קתא לבר אי שנציה לגאו אי שנציה לבר", מה קשה על דברי רב אשי מהמשנה?
"מתניתין באודרא ונסכא"
– הסבר את המקרה בו מעמידה הגמרא את המשנה.
מה הדין, אם היה מדובר במשנה בסכין,
נמק.
מה הדין במוצא מציאה בתוך בית שכור?
מה מקשה על כך הגמרא?
לשם מה מביאה הגמרא את המשנה ממסכת שקלים? מאיזה דין במשנה מקשה הגמרא?
מה הדין וההסבר לכל אחד מהמקרים הבאים:
(התייחס גם לזמן בו מצא את המעות)

מצא מעות
בירושלים בשוק הבהמות
מצא מעות
בירושלים בהר הבית
מצא מעות
בירושלים שלא בשוק הבהמות

מדוע לא היו מנקים את הר הבית בכל יום?
(2 הסברים ברש"י)
מהי תשובתו של ריש לקיש משום בר קפרא?
מה מקשה על כך הגמרא?
מהי תשובתו של רב מנשיא בר יעקב?
כיצד הסברו עונה על השאלה?
האם ישתנה הדין בגוי אחד?
מדוע הסביר שמדובר בשלשה? (רש"י)
מהי תשובתו של רב נחמן בשם רבה בר אבוה?
מה הסברא בדבריו?
מה ההבדל בין המקרה שלנו למקרה של רוב ישראל שנחלקו בו חכמים ורשב"א?
(רש"י)
מה הדין והסברא במקרים הבאים:

1. ראה
סלע שנפל משניים

2. ראה
סלע שנפל משלשה

לשם מה הביאה הגמרא את שני המקרים הללו?
לסיכום:
מה דינו של המוצא מציאה בחדר שכור במקרים הבאים:

1. לפניו
גר שם יהודי אחד

2. לפניו
גרו שם שני יהודים

3. לפניו
גרו שם שלשה יהודים

4. לפניו
גרו שם גויים

רבא מביא שתי מגבלות בדין מצא מעות שנפלו בין שלשה אנשים.
מהן המגבלות ומה הסברא?

פסיקת ההלכה

קרא את דברי הרמב"ם (גזילה ואבידה טז,
י–יא)
וכתוב מהו התנאי "מחציו ולפנים של בעל הבית"

היו בתוך הכותל מעות או לשונות של זהב שאין שם מוכיח.
מחציו ולחוץ של מוצא.
מחציו ולפנים של בעל הבית:

ויראה לי שאין הדברים אמורים אלא כשטען בעל הבית שהמטמון שלו.
או שהיה יורש שאנו טוענין לו שמא של אביו הן.
אבל אם הודה שהן מציאה הרי הן של מוצא.

עיין בדברי השולחן ערוך (חושן–משפט רס, א):

המוצא בגל או בכותל ישן,
שאין זוכרים מי בנאו ולא היה מימות עולם בחזקת זה שדר בו עתה ובחזקת אבותיו,
הרי היא של מוצאה.
והוא שהעלתה חלודה,
שאני אומר של עובדי כוכבים הקדמונים היא.
והוא שימצאנה מטה מטה,
כדרך כל המטמוניות הישנים.
אבל אם מראים הדברים שהן מטמון חדש,
אפילו נסתפק לו הדבר,
הרי זה לא יגע בהם שמא מונחים הם שם.
וכותל חדש,
דהיינו שידוע שאבותיו של זה שהוא דר שם בנאוהו,
ולא יצא מרשותם,
מציאה הנמצאת בו מחציו לחוץ הוא של מוצאו,
אפילו יש בו סימן,
והוא שהעלה חלודה,
שודאי נתייאשו בעליו ממנו כיון שארך לו שם הימים.
מחציו ולפנים,
של בעל הבית אפילו אם העלה חלודה.
ואם הוא ממלא כל הכותל,
חולקים,
אפילו אם כל הכותל משופע,
ולא אמרינן ממקום הגבוה הוא ונתגלגל למקום השפל.

אלו מילים שינה או הוסיף השולחן ערוך מהגמרא. מדוע.
כרב ישוב נתבקשת לנסח כללים בענין מציאה בגל ובכותל,
נסח בלשונך כללים מובנים שיקיפו את המקרים השונים. (העזר בדברי השולחן ערוך).

הרחבה – ספרות השו"ת

בשו"ת מלמד להועיל (חושן–משפט נז)
נשאל בדבר איש שמכר ביתו,
ולאחר כמה שנים רצה הקונה לבנות בחצר,
וכשחפרו בקרקע מצאו אוצר גדול.
למי שייך המטמון?

חפש בספריה/אינטרנט/פרוייקט השו"ת ועוד, וענה על השאלות הבאות:

מי חיבר את הספר שו"ת מלמד להועיל,
מתי הוא חי (איזה עוד ספרים הוא חיבר)
מה הוא הכריע בשאלה זו?
האם הוא נעזר בסוגייתנו, במה.

משנה רביעית –מצא בחנות (כו:-כז.)

חלק א

1. "מצא בחנות" – מה הדין ומדוע?

2. "בין התיבה ולחנווני"
– מה הדין ומדוע?

3. הסבר מהו "שולחני".

4. מה סובר ר'
אלעזר לגבי מצא מעות ע"ג השולחן?

5. מה מקשה הגמרא על ר'
אלעזר מהמשנה?

6. הסבר מדוע אומרת הגמרא שאי אפשר להקשות על ר'
אלעזר מהמשנה.

7. מהן שתי ההוכחות לשיטת ר'
אלעזר?

8. כיצד יסביר ר"א את הרישא של המשנה – "לפני שולחני", כך שלא תהיה קשה עליו?

9. מה הדין במקרים הבאים:

א. מצא בחנות –

ב. בין התיבה לחנווני –

ג. על גבי התיבה –

ד. לפני שולחני –

ה. בין הכסא לשולחני –

ו. על גבי השולחן –

מדוע יש הבדל בדין במציאה על גבי התיבה או השולחן? העזר בהסברו של רש"י לכל מקרה.

העמקה סימן במציאה בחנות

עיין ברא"ש מסכת בבא מציעא פרק ב סימן י:

מתני'
מצא בחנות הרי אלו שלו.
ואפילו בדבר שיש בו סימן דומיא דגל וכותל ישן ודומיא דאם היה משכירו לאחרים דאיירי אפילו בדבר שיש בו סימן.
וברוב ספרים גרסינן בגמרא אמר רבי אלעזר אפילו צרורין ומונחין על גבי שולחן.
וצרורין הוי סימן כדמוכח לעיל דקאמר לעולם צרורין ובבתי כנסיות של עובדי כוכבים.
ולקמן נמי תני אם היו צרורין נוטל ומכריז אפילו הכי מייאש והיינו טעמא לפי שהשולחני והחנוני דרין בבית.
מימר אמר מכדי הנהו דיירי בהו ואינהו אשכחו אמרי קמייהו ולא אהדרו לי ודאי דעתיהו למיגזליה ולא מצינא לאוקמינהו בדינא.
דמשתמיט ואמר אנא לא אשכחנא אינשי דעיילי ונפקי דלמא חד מינייהו אשכח.
וחצירו לא קנתה דלא סמכה דעתיה כיון דרבים נכנסין ויוצאין.
ואפילו איתיה בחנות לא מהני עומד בצד חצירו אלא היכא דמצי לשומרו ויכול לעכב שלא יטלוהו אחרים.
אבל הכא כיון דלא ידע דאיתיה שם ורבים מצויין שם לא קניא ליה חצירו:

מהי שיטת הרא"ש ונימוקה (בסימן י)?

חלק ב

"הלוקח פירות מחבירו"
– מה הדין במשנה?
מהי ההגבלה של ריש לקיש לדברי המשנה?
מה הסברא בזה?
מדוע רצה תלמידו של רב נחמן שלא לגרוס את הברייתא: "ל"ש אלא בלוקח מן התגר …"?
כיצד אמר לו רב נחמן להסביר את הברייתא כדי שתהיה מובנת?
הסבר!

משנה חמישית – אף השמלה (כז.-כח.)

ביאור המשנה (כז.)

על איזה פסוק מסתמכת המשנה בדבריה?
סכם בדבריך את לימוד דברי המשנה מהפסוק הנ"ל.
על איזו "מידה"
מיג' מידות בהן נדרשת התורה מתבססת המשנה בלימוד דבריה?

"מה שמלה מיוחדת שיש בה סימנין.."

עיינו ברש"י בדבריו :סתם שמלה…"- מדוע ע"פ רש"י אין ייאוש בעלים מהשמלה?
עיינו בתוס' ד"ה "מה שמלה מיוחדת.."
כיצד ע"פ דברי תוס'
שמלה מיוחדת ובגלל זה אין ייאוש בעלים?

גמרא "מאי בכלל כל אלו…" (כז.)

הגמרא ממשיכה בלימוד המשנה ומבררת מה לומדים מהפסוקים השונים בדיני אבדה המופיעים בספר דברים פרק כב:

(א) לֹא תִרְאֶה אֶת שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת שֵׂיוֹ נִדָּחִים וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם לְאָחִיךָ: (ב)
וְאִם לֹא קָרוֹב אָחִיךָ אֵלֶיךָ וְלֹא יְדַעְתּוֹ וַאֲסַפְתּוֹ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ וְהָיָה עִמְּךָ עַד דְּרֹשׁ אָחִיךָ אֹתוֹ וַהֲשֵׁבֹתוֹ לוֹ: (ג)
וְכֵן תַּעֲשֶׂה לַחֲמֹרוֹ וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְשִׂמְלָתוֹ וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְכָל אֲבֵדַת אָחִיךָ אֲשֶׁר תֹּאבַד מִמֶּנּוּ וּמְצָאתָהּ לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם:

באר את המילים הבאות:

הני מילי–, אימא–
, מהדרינן-,
קרא-,
אתא–,
יתירא–

"אמר רבא :
למה לי דכתב רחמנא שור חמור שה ושמלה ?"

א. הסבר את שאלת רבא.

ב. על אלו פסוקים מסתמך רבא בשאלתו?

א. מה החידוש בדיני החזרת אבדה של חמור על פני החזרת אבדה של שמלה?

ב. כיצד הגמרא לומדת זאת?

מה מחדשת התורה ע"י כתיבת המילים "שור ושה" בפסוקים?
"ולכתוב רחמנא שור דאפילו לגיזת זנבו וכל שכן שה לגיזותיו?" מהי המילה ה"מיותרת"
בפסוק,
מדוע?
"אלא אמר רבא : חמור דבור לרבי יהודה ושה דאבידה לדברי הכל קשיא "

הסבר את דברי רבא.

לגמרא יש שתי הוה אמינות ללימודים מהמילה "שה",
מה ההוה אמינא בכל לימוד,
ומהי הדחיה של ההוה אמינא?
לסיכום הסוגיה: מה לומדים מכל אחת מהמילים מהפסוק: שמלה,
חמור, שור,
שה.

סימנים דאורייתא או דרבנן

"

שלב א

סימנים
דאורייתא או דרבנן"
– הסבר
את הספק של הגמרא.
הסבר
את ההבדל ההלכתי ביניהם.
"ת"ש
אף השמלה בכלל הייתה…"
– הסבר
מה לומדת המשנה מהמילה "שמלה".
מ
ה
מנסה הגמרא שלנו להוכיח מהמילה "שמלה"?
כיצד דוחה
הגמרא את ההוכחה מ"שמלה"?
מה פרוש
"סימנים
כדי נסבא"?
"ת"ש:
חמור
בסימני אוכף"
– הסבר
מה לומדת מכאן הגמרא.
מהי דחיית
הגמרא?
"ת"ש:
והיה
עמך עד דרוש אחיך אותו…"
– הסבר
את הדין המופיע במשנה הזו.
מ

שלב ב

ה מנסה הגמרא להוכיח מכאן לסוגייתנו?
כיצד?
מהי דחיית
הגמרא?
"ת"ש:
אין
מעידין וכו'…"
– איזו
עדות נחשבת טובה כדי להתיר עגונה?
מה מוכיחה
מכאן הברייתא?
כיצד?
מדוע עדות
על כליו (2
הסברים)
ועל
גופו (הסבר
1) לא
נחשבים לעדות טובה?
מדוע לא
חוששים לשאלה באוכף חמור?
מ
דוע
לא חוששים לשאלה בארנק ובטבעת?
"לימא
כתנאי"
– מה
מנסה הגמרא לעשות בשלב זה?
ה

שלב ג

סבר את המקרה שבו נחלקו ת"ק
ואלעזר בן מהבאי.
מה סובר
כל אחד?
מה הקשר
שבין מחלוקת זו לספק שלנו?
כיצד דוחה
רבא את ההסבר הזה?
מהם שני
ההסברים הנוספים?
כ

שלב ד

יצד מנסה רבא להסביר את הטעם שתקנו
חכמים להחזיר אבידה בסימנים?
כיצד דוחה
אותו רב ספרא?
מה הסברו
השני של רבא?
מ

שלב ה

ה מקשה על כך הגמרא מהמשנה בדף כ,
בדין
המוצא 3 שטרות?
מהו ההסבר
של דיני המשנה שם?
מה מקשה
הגמרא כעת מהדין שם העוסק במוצא אגודת
שטרות?
מ

שלב ו

הי מסקנתו של רבא בעקבות קושיה זו?
מהי הראיה
של רבא מהפסוק להסבר זה?
מדוע
אומר רבא:
"אם
תמצי לומר סימנים
דאורייתא"?

העמקה – "לגיזת זנבו" מחלוקת ראשונים

קרא את דברי התוס' ד"ה "לגיזת זנבו".

מהי שאלת התוס'
ותשובתו?

לפניך דברי הריטב"א ד"ה "ומהדר שור לגיזת זנבו וכו'…"

"פירוש דאע"ג דלית ביה ש"פ (=שווה פרוטה)
חייב להחזיר,
כיוון דעיקר האבדה יש בה ש"פ,
דאילו לגיזת זנבו שיש בה ש"פ לא איצטריכינן קרא.
ואפשר דאפילו להא אצטרכינן,
דלא תימא אפקורי מפקיר לה לגביה,
כיוון דטרח בגיזתו כדי שיחזור ויגדל.
כנ"ל.

ובתוס'
יש מי שהוקשה לו דאם יש בה ש"פ למה יחזיר.
ותירצו דקרא לא אתא אלא לחייבו שיטרח בגיזותיה כדי שיחזור ויגדל.
דלא תימא שאינו חייב להתעסק בשבח מציאה ואין זה הפירוש הנכון.
גם הקושיה אינה קושיא ודקיטונתא היא."

מהם שני הסבריו של הריטב"א לדין הגמרא שצריך להחזיר את גיזת הזנב למרות שאין בה ש"פ?
מדוע,
לדעתך,
דוחה הריטב"א את פירוש התוס' וכותב עליו "ואין זה הפירוש הנכון"?
מה הנפק"מ בין התוס'
לבין הריטב"א בהתייחסות לטיפול בבהמה האבודה כשהיא נמצאת אצלי?

הלכה למעשה:

רמב"ם,
הלכות גזילה ואבידה,
פרק טז', הלכה א':

"השמלה בכלל "כל אבידת אחיך"
(דברים כב,ג)
הייתה,
וכן השור והשה והחמור.
ולמה פרט הכתוב חמור,
להחזירו בסימני מרדעת;
אף על פי שהסימן בדבר הטפל לו,
יחזיר.
ולמה פרט שור ושה—להחזיר אפילו גיזות השה,
או גז זנב השור אף על פי שהוא דבר מועט."

שו"ע,
חושן משפט, סימן רסז', סעיף יז':

"כל זמן שהיא אצלו חייב להיטפל בה שלא תיפסד ולהשביחה כגון לגזוז הצאן ואפי'
גיזת זנב השור שהוא דבר מועט חייב ליטפל בו"

מה התוספת בדברי השו"ע על דברי הרמב"ם ?
הסבר ונמק מי מהפוסקים סובר כמו התוס'
ומי מהפוסקים סובר כריטב"א ?

אבידה שאין בה שווה פרוטה ( כז.)

הסבר:
א.איכא בינייהו, ב.
נפקא ליה, ג.
מאן,
ד.
מאי,
ה.
עביד,
ו.מיבעי,
ז.אתאי,
ח.ליכא,
ט.בעינן,
י.אית.
מנין לומדים שיש חובה להחזיר את האבדה,
רק אם היא "שווה פרוטה" ע"פ הדעות השונות?
(חכמים ורבי יהודה)

ביאור המחלוקת ע"פ שיטת אביי

אמר אביי :
משמעות דורשין איכא בינייהו :
מר נפקא ליה מ"אשר תאבד" ומר נפקא ליה מ"ומצאתה".

לדעת אביי :
במה חולקים תנא קמא ורבי יהודה ?
האם לשיטת אביי תהיה נפק"מ להלכתא בין דעת חכמים לדעת ר"י?
השלם את הטבלה–
מה נלמד מכל מילה בפסוק ע"פ הדעות השונות:

	חכמים	רבי יהודה
"אשר תאבד"
"ממנו"
"ומצאתה"
"ומצאתה"

ביאור המחלוקת ע"פ שיטת רבא

לדעת רבא: באיזה מקרה תהיה מחלוקת מעשית בין מי שלומד מ מ"אשר
תאבד" לבין מי שסובר שלומדים
מ"ומצאתה"?
כתוב מה סובר כל אחד מהחולקים.
ע"פ שיטת רבא יש קושי בביאור הפסוקים גם לשיטת חכמים וגם לשיטת ר"י.

א. מה הקושי לדעת חכמים (שלומדים מהמילים "אשר תאבד") ?

ב. מה מנסה להסביר הגמרא בגלל קושי זה ?

מה הקושי לדעת ר"י (שלומד מהמילים "ומצאתה")
ע"פ לימוד זה?

בעקבות קושי זה מגיעה הגמרא למסקנה:

"אלא פרוטה שהוקרה והוזלה וחזרה והוקרה איכא בינייהו .
מאן דאמר "אשר תאבד"
– איכא .
ומאן דאמר "ומצאתה"
בעינן דאית בה שיעור מציאה משעת אבידה ועד שעת מציאה"

לפי התירוץ הסופי : באיזה מקרה חולקים מי שלומד מ מ"אשר
תאבד" לבין מי שסובר שלומדים
מ"ומצאתה"
?
כתוב מה סובר כל אחד מהחולקים.

הלכה למעשה שווי האבידה

עיין בדברי
הפוסקים וענה על השאלות:

רמב"ם,
הלכות
גזילה ואבידה,
פרק יג'
הלכה
א'.

"המוצא אבידה שהוא חייב להחזירה—חייב להכריז עליה ולהודיעה ולומר,
מי שאבד לו מין פלוני,
יבוא וייתן סימנין,
וייטול.
אפילו הייתה שווה פרוטה בעת המציאה,
והוזלה—חייב להכריז עליה…"

שולחן ערוך, חושן משפט, סימן רסב' סעיף א'.

"כל אבידה שאינה שוה פרוטה בשעת אבידה ובשעת מציאה אינו חייב להכריז עליה.
אפילו היתה שוה פרוטה בשעת אבידה והוזלה,
או שלא היתה שוה פרוטה בשעת אבידה והוקרה,
אינו חייב.
אבל אם היתה שוה פרוטה בשעת אבידה ובשעת מציאה,
אפילו הוזלה באמצע,
חייב.
וכן אפילו הוזלה אחר מציאה,
חייב להכריז"

ע"פ איזו דעה בסוגייתנו פסקו הרמב"ם והשו"ע?

נושאי כליו של הרמב"ם [הפרשנים]
חלקו כיצד להסביר את דעת הרמב"ם.

"מגיד משנה":

"אע"פ
שהיה שווה
פרוטה בעת
המציאה
והוזלה
וכו'.
דעת הרב ז"ל דאע"ג דאסקינן בגמרא דבעינן שתהא שווה פרוטה בשעת האבדה ובשעת מציאה לכ"ע כיוון דשווה בשעת מציאה פרוטה חייב בכך והכי משמע התם באלו מציאות".

"כסף משנה":

"המוצא
אבידה וכו'
אפילו הייתה שווה פרוטה בעת המציאה והוזלה חייב להכריז עליה.
דברי ה"ה (=הרב המגיד)
תמוהין שכתב שדעת הרב הפך מאי דאסיקנא".

"לחם משנה":

"בעת המציאה והוזלה.
כתב הרב בעל כ"מ (=כסף משנה)
ז"ל דדברי ה"ה ז"ל תמוהים ולא ידעתי למה כתב כן".

עיין בדברי נושאי הכלים על הרמב"ם והסבר את פסק ההלכה של הרמב"ם:

על פי דעת המגיד משנה.
על פי דעת הכסף משנה.

משנה שישית – ועד מתי חייב להכריז (כח.-כח🙂

קרא את המשנה ועלה שאלות העולות לך מתוך קריאתה.
מי הוא המכריז ? (רש"י)

גמרא

מלא את הטבלה הבאה:

מס'	תפקיד	לשון הגמרא	הסבר
1	הבאת ברייתא קצרה המפרשת את המילה שכניו	תנא: שכני אבידה
2		מאי שכני אבידה?
3		אילימא שכינים דבעל האבידה
4		אי ידע ליה ליזול ולהדריה ניהליה
5		אלא: שכני מקום שנמצאת בו אבדה

משך זמן ההכרזה:

מלא את הטבלה הבאה:

מס'	תפקיד	לשון הגמרא	הסבר
א		רבי יהודה אומר כו'.
ב		ורמינהו: בשלשה במרחשון שואלין את הגשמים, רבן גמליאל אומר: בשבעה בו, (שהוא) חמישה עשר יום אחר החג, כדי שיגיע אחרון שבארץ ישראל לנהר פרת!
ג		אמר רב יוסף: לא קשיא: כאן – במקדש ראשון, כאן – במקדש שני.
ד		מקדש ראשון, דנפישי ישראל טובא, דכתיב בהו יהודה וישראל רבים כחול אשר על הים לרב – בעינן כולי האי, במקדש שני דלא נפישי ישראל טובא, דכתיב בהו כל הקהל כאחד ארבע רבוא אלפים שלש מאות ששים – לא בעינן כולי האי.
ה		אמר ליה אביי: והא כתיב וישבו הכהנים והלוים וגו' והמשררים והשוערים… וכל ישראל בעריהם
ו		וכיון דהכי הוא – אפכא מסתברא: מקדש ראשון דנפישי ישראל טובא, דמצוות עלמא, ומשתכחי שיירתא דאזלי בין ביממא ובין בליליא – לא בעינן כולי האי, וסגי בתלתא יומא. מקדש שני, דלא נפישי ישראל טובא ולא מצוות עלמא, ולא משתכחי שיירתא דאזלי בין ביממא ובין בליליא – בעינן כולי האי.
ז		רבא אמר: לא שנא במקדש ראשון ולא שנא במקדש שני, לא הטריחו רבנן באבדה יותר מדאי.
ח		אמר רבינא: שמע מינה כי מכריז – גלימא מכריז. דאי סלקא דעתך אבידתא מכריז, בעינן למטפי ליה חדא יומא לעיוני במאניה. אלא שמע מינה: גלימא מכריז, שמע מינה.
ט		רבא אמר: אפילו תימא אבידתא מכריז, לא הטריחו רבנן באבידה יותר מדאי.

דברים הקשורים להכרזה:

הגמרא מביאה ברייתא [ " תנו רבנן …"
] המסבירה כיצד צריך להכריז ולאחר מכן מעלה 2 שאלות :

ואמאי? לימא רגל שלישי?
– דלא אתי לאחלופי בשני. – שני נמי,

אתיא לאחלופי בראשון!
– הא קא אתי רגל שלישי.

העתק את לשון הגמרא לטבלה הבאה והסבר אותה:

1	תפקיד	לשון הגמרא	הסבר
2	שאלה
3	תשובה
4	שאלה
5	תשובה

השלם את הטבלה על פי המשך הסוגיה.

הרגלים	נוסח ההכרזה	הטעם
רגל ראשון
רגל שני
רגל שלישי

שאלות חזרה:

עד מתי צריך להכריז לפי ר"מ ולפי ר'
יהודה?
מהי כוונת ר"מ – "עד שידעו בו שכניו"? מהי האפשרות שהגמרא דוחה? מדוע?
מדוע לפי ר"ג יש לחכות 15 יום עד שמתחילים לשאול את הגשמים?
מהי הסתירה שיש בין המשנה שלנו לבין המשנה בתענית?
כיצד מתרץ רב יוסף את הסתירה? (הסבר)
מה מקשה אביי לרב יוסף?
וכיצד מתרץ אביי את הסתירה?
מה הפירוש "איפכא מסתברא"?
מדוע מסתפקים בתקופת בית ראשון בשלושה ימים ולא מצריכים שבעה ימים וחצי? (תוס')
מהו הסברו של רבא לסתירה?
"גלימא מכריז או אבידתא מכריז"
– הסבר את הספק!
מהי דעתו של רבינא? מהי הוכחתו?
מהי דעתו של רבא? כיצד הוא דוחה את הוכחתו של רבינא?
כיצד מכריזים בכל רגל? מדוע יש הבדל בינהם?
מהם שלושת השלבים שהיו באופן הכרזת המוצא על האבידה?
מדוע רבי אמי חשש לקחת את המציאה?
מה אמר לו אותו גוי?

אבן הטוען :

תלמוד
בבלי מסכת תענית דף יט עמוד א

מעשה שאמרו לו לחוני המעגל:
התפלל שירדו גשמים!
אמר להם:
צאו והכניסו תנורי פסחים בשביל שלא ימוקו.
התפלל ולא ירדו גשמים.
מה עשה?
עג עוגה ועמד בתוכה,
ואמר לפניו:
רבונו של עולם!
בניך שמו פניהם עלי שאני כבן בית לפניך,
נשבע אני בשמך הגדול שאיני זז מכאן עד שתרחם על בניך.
התחילו גשמים מנטפין,
אמר:
לא כך שאלתי,
אלא גשמי בורות שיחין ומערות.
התחילו לירד בזעף,
אמר:
לא כך שאלתי,
אלא גשמי רצון ברכה ונדבה.
ירדו כתקנן,
עד שיצאו ישראל מירושלים להר הבית מפני הגשמים.
באו ואמרו לו:
כשם שהתפללת עליהם שירדו,
כך התפלל שילכו להן!
– אמר להם:
צאו וראו אם נמחית אבן הטועין.

רש"י
מסכת תענית דף יט עמוד א

אבן
הטועין –
אבן טועין היתה בירושלים,
וכל מי שאבדה לו אבידה כו',
בבבא מציעא (כח,
ב).

השבת
אבידה בימינו :

כותב
הרב חיים דוד הלוי "קיצור
מקור חיים"

"
בזמנינו כל המוצא מציאה חייב להחזירה מיד למשטרה הסמוכה למקום המציאה .
ואם לא ימצא בעל האבידה כעבור זמן מסויים מחזירה המשטרה את האבידה למוצאה,
והוא זוכה בה בהיתר.
ועל המעכב מציאה לעצמו ואינו מוסרה מיד למשטרה עובר הוא על מצוות השבת אבידה."

משנה שביעית א – אמר את האבידה (כח🙂

1. הסבר:
"אבידתא מכריז", "גלימא מכריז".

2. מהי הסברא של כל אחת מהשיטות של רב יהודה ורב נחמן?

3. מה מקשה הגמרא על דברי רב נחמן מהמשנה?

4. כיצד מתרץ רב ספרא את המשנה כדי שתהיה מובנת לשיטת רב נחמן?

5. מה פירוש המילים שבמשנה: "אמר את האבידה ולא אמר את סימניה"
לפי רב נחמן ולפי רב יהודה?

6. מה תקנו לעשות כאשר רבו הרמאים?

7. הבן היטב את הסיפור עם חמורו של אביו של רב פפא.

8. מדוע בסיפור הזה אין בעיה של "אין עד מגיד וחוזר ומגיד"?
(עיין ברש"י ד"ה 'מסתברא')משנה שביעית ב – כל דבר שעושה ואוכל (כח:-כט🙂

שלב
א –
קושיית הגמרא על רב יוסף מהמשנה והסבר
רב יוסף למשנה

ציטוט דברי
הגמרא

הסבר

"עד
כאן לא פליגי אלא כשנשתמש בהן,
אבל
לא נשתמש בהן,
אם
אבדו –
פטור.

לימא
תיהוי תיובתא דרב יוסף.
דאתמר,
שומר
אבידה.
רבה
אמר:
כשומר
חנם, רב
יוסף אמר:
כשומר
שכר."

נחלקו
במשנה ר"ע
ור"ט
האם מותר למוצא שיש בידו כעת את דמי
האבידה להשתמש בהן.
לר"ט
מותר ולכן אם אבדו הוא חייב באחריותן
ולר"ע
אסור ולכן אם אבדו הוא פטור מאחריותן.

נראה
שלשתי השיטות רק זכות השימוש בדמי
האבידה הופכים אותו לש"ש
להתחייב באבידה,
אך אם
אסור לו להשתמש לכו"ע
הוא ש"ח,
וקשה
לרב יוסף הסובר שהוא ש"ש
גם בלא זכות שימוש ומעצם שמירתו על
האבידה וקיום המצוה.

"–
אמר
לך רב יוסף:
בגניבה
ואבידה –
דכולי
עלמא לא פליגי דחייב,
כי
פליגי –
באונסין
דשואל.
רבי
טרפון סבר:
שרו
ליה רבנן לאשתמושי בגוייהו,
והוה
ליה שואל עלייהו.
ורבי
עקיבא סבר:
לא
שרו ליה רבנן לאשתמושי בגוייהו,
הלכך
לא הוי שואל עלייהו."

מסביר רב
יוסף: ר"ע
ור"ט
סוברים כמוני ששומר אבידה הוא ש"ש
וחייב בגניבה ואבידה ומחלוקתם היא האם
מותר להשתמש בדמי האבידה ואז הוא נחשב
כשואל להתחייב באונסין.

סיכום:
נחלקו רבה ורב
יוסף בהסבר דברי מחלוקת התנאים במשנה:

	מה יהא בדמים?
	ר"ט אומר: ישתמש בהן לפיכך אם אבדו חייב באחריותן	ר"ע אומר: לא ישתמש בהן לפיכך אם אבדו אינו חייב באחריותן
רבה	שומר אבידה הוא ש"ח ומכיוון שמותר לו להשתמש הוא הופך להיות ש"ש ומתחייב באבידה	שומר אבידה הוא ש"ח ומכיוון שאסור לו להשתמש הוא נשאר ש"ח ופטור באבידה.
רב יוסף	שומר אבידה הוא ש"ש ומכיוון שמותר לו להשתמש הוא הופך להיות שואל ומתחייב באונס	שומר אבידה הוא ש"ש ומכיוון שאסור לו להשתמש הוא נשאר ש"ש ופטור באונס

שלב
ב –
קושיית הגמרא על רב יוסף מדברי ר"ע
(ע"פ
התבנית של "אי
אמרת בשלמא")

"אי
הכי,
לפיכך
דאמר
רבי
עקיבא
למה
לי?"

	ציטוט דברי הגמרא	הסבר
המחלוקת	שומר אבידה: רבה – ש"ח , רב יוסף – ש"ש
ציטוט מהמשנה	"ר"ע אומר: ישתמש בהן לפיכך אם אבדו אינו חייב באחריותן"
"אי אמרת בשלמא"	אי אמרת בשלמא בגניבה ואבידה הוא דפליגי – היינו דקתני רבי עקיבא אומר לא ישתמש בהן לפיכך אם אבדו אינו חייב באחריותן, סלקא דעתך אמינא שומר שכר הוי כדרב יוסף, ובגניבה ואבידה מחייב – קא משמע לן, לפיכך, השתא דאמרת לא ישתמש בהן – שומר שכר לא הוי, ולא מחייב בגניבה ואבידה.	אם נסביר כשיטת רבה, ששומר אבידה הוא ש"ח ונחלקו ר"ע ור"ט האם מותר להשתמש ולהיות ש"ש, מובן מדוע כתב ר"ע "לפיכך" – כדי להדגיש לנו שהוא נחשב ש"ח ולא כשיטת רב יוסף.
"אלא אי אמרת"	אלא אי אמרת בגניבה ואבידה דכולי עלמא לא פליגי דחייב, כי פליגי – באונסין דשואל, מאי לפיכך דרבי עקיבא? הכי מבעי ליה למתנא: רבי עקיבא אומר לא ישתמש בהן ואנא ידענא, דכיון דלא ישתמש בהן – לאו שואל הוי, ואינו חייב באחריותן, לפיכך דרבי עקיבא למה לי?	אבל אם נסביר כשיטת רב יוסף, ששומר אבידה הוא ש"ש ונחלקו ר"ע ור"ט האם מותר להשתמש ולהיות שואל – מדוע כתב ר"ע את המילים "לפיכך אם אבדו אינו חייב באחריותן", שהרי זה ברור שפטור כיון שאסור להשתמש. וכך היה צריך לכתוב: ר"ע אומר לא ישתמש בהן" וממילא נדע שפטור באונסין. "לפיכך" דרבי עקיבא למה לי?

שלב
ג –
תשובת הגמרא:

	ציטוט דברי הגמרא	הסבר
תשובה	משום, לפיכך דרבי טרפון.	ר"ע כתב "לפיכך" כי כך אמר ר"ט.
שאלה	ולפיכך דרבי טרפון למה לי?	ולמה אמר כך ר"ט?
תשובה	הכי קאמר: כיון דשרו ליה רבנן לאשתמושי בגוייהו – כמאן דאישתמש בגוייהו דמי וחייב באחריותן	להשמיענו שזכות השימוש אף אם לא השתמש בפועל מחייבת אותו באחריותן.
שאלה	והא אבדו קתני!	איך רב יוסף מסביר שמדובר בחיוב אונס של שואל והרי נכתב "אבדו"?
תשובה	כדרבה, דאמר רבה: נגנבו – בלסטים מזויין, אבדו – שטבעה ספינתו בים.	מדובר באבידה שהיא אונס, וכגון טבעה ספינתו בים.

"הפלאפון האבוד" – שומר אבידה

שלומי חזר לביתו בתום יום עבודה מפרך,
ולפתע הבחין במכשיר טלפון נייד שמישהו שכח על ספסל.
הוא נטל את הטלפון כדי לקיים בו מצוות 'השבת אבידה'
והביאו לביתו.
הוא התכונן לאתר את בעליו של הטלפון לאחר האוכל,
אך היה עייף ונרדם.
למחרת שוב דחה את הטיפול בהחזרת הטלפון בגלל שמחה משפחתית,
וביום השלישי כבר בקושי זכר את העניין.
רק לאחר חודש נזכר לפתע בטלפון המיותם המונח במגירה והוא מיהר להתקשר לבעלים.

בעל הטלפון הודה לשלומי בחום,
אך תוך כדי השיחה התברר לו שהוא מצא את הטלפון לפני חודש,
וכעסו התעורר. 'מדוע חיכית זמן רב כל כך עד שהתקשרת אלי?'
אמר לשלומי.

'עשיתי לך טובה,
אז מה אתה מתלונן?'
השיב שלומי,
אך בעל הטלפון לא נרגע:
'אני משלם על הטלפון תשלום חודשי קבוע של 150
שקל,
ובגלל רשלנותך הייתי צריך להשתמש בטלפון אחר שבו אני משלם לפי דקות שיחה.
אתה צריך לפצות אותי על הנזק שנגרם בגלל שהחזקת את המכשיר ברשותך חודש ימים'.
האם בעל הטלפון צודק?

על מנת לענות על השאלה נברר מה המעמד של שומר האבידה עד שהוא מחזיר אותה בשו"ע חושן משפט רסז:

"כל זמן שהאבידה אצלו,
אם נגנבה או אבדה חייב באחריותה כדין שומר שכר.
הגה:
וי"א דשומר אבידה אינו אלא שומר חנם (טור בשם ר"י והרא"ש)."

מה
המעמד ההלכתי של שומר אבידה על פי השו"ע
ועל פי הרמ"א
בהגה ?
מה הסיבה
ששלומי ייחשב כשומר שכר על האבידה,
הרי
הוא לא קיבל תשלום עבורה ?
שלומי נחשב
שלא החזיר את האבידה בפשיעה,
האם
הוא חייב בתשלומים ?

כעת נעבור לדון בדין נוסף,
הרי הנזק שגרם שלומי אינו נזק ישיר אלא נוצר בעקיפין כתוצאה ממעשיו, אנו יודעים שבהלכות נזיקים כאשר אדם גרם נזק לא ישיר לחבירו הוא פטור מלשלם לו.
האם גם שומר פטור בגרמא,
דהיינו בנזקים שנגרמו לחפץ שבאחריותו בעקיפין ולא ישירות על ידו ?

כדי לענות על כך נעיין בשו"ע חושן משפט שג, ח

"רועה שהיה לו להציל הטריפה… ברועים אחרים ובמקלות,
ולא קרא רועים אחרים ולא הביא מקלות להציל,
הרי זה חייב.
אחד שומר חינם ואחד שומר שכר,
אלא ששומר חינם קורא רועים ומביא מקלות בחנם,
ואם לא מצא,
פטור,
אבל שומר שכר חייב לשכור הרועים והמקלות עד כדי דמי הבהמה,
כדי להציל,
וחוזר ולוקח שכרן מבעל הבית,
ואם לא עשה כן,
והיה לו לשכור ולא שכר,
הרי זה פושע,
וחייב."

במקרה בו מדובר בסעיף זה הרועה היה צריך להציל את הבהמה מנזק עקיף ואם הוא לא עשה זאת הוא חייב בתשלומים.

מדוע לדעתך
השומר חייב בנזקי גרמא ?

ועדיין אפשר להקשות מדין המופיע בהלכות פסח (אורח חיים סימן תמ'ג סעיף ב'),
לגבי יהודי שקיבל לשמור על חמץ של יהודי אחר,
והגיע זמן ביעור חמץ בערב פסח. ההלכה היא שאם השומר שרף את החמץ,
הוא אינו חייב לפצות את בעליו. על כך מוסיף ה'מגן אברהם' ואומר שאם לשומר יש אפשרות למכור את החמץ לגוי,
ובכך להציל את חברו מהפסד,
עליו לעשות כך מדין השבת אבדה. לעומת זאת, יש החולקים על ה'מגן אברהם' ואומרים שהשומר אינו חייב למכור את החמץ,
משום שהוא נשכר רק לשמור את החמץ ולהחזירו בשלמותו לבעליו, ולא לעשות פעולות נוספות כמו מכירת חמץ.

לפי דעה זו,
תפקידו של השומר הוא להשיב את החפץ לבעליו ובכך הוא מילא את חובתו.
אם כך, האם שלומי שהחזיר את הטלפון לבעליו, אם כי באיחור,
מילא את חובתו במלואה, ואי אפשר לדרוש ממנו פיצוי בגין האיחור?

מה ההבדל
שקיים בין שומר רגיל לבין שומר אבידה ?

משנה שמינית – מצא ספרים (כט:
– ל🙂

הפקר בפני שלושה

בבלי
נדרים
מה ע"א

"דאמר ר'
יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק:
כל המפקיר בפני שלשה הוי הפקר,
בפני שנים –
לא הוי הפקר.
ור'
יהושע בן לוי אמר:
דבר תורה אפילו באחד הוי הפקר,
ומה טעם אמרו בשלשה?
כדי שיהא אחד זוכה ושנים מעידין."

תוספות
מסכת
בבא
מציעא
דף ל
עמוד ב

"אפקרה –
שלא יכשלו בני אדם בלא תגזול וא"ת הא אמר בפ'
אין בין המודר (נדרים דף מה.)
אין הפקר אלא בפני שלשה !

וי"ל דהכא נמי הוו שלשה,
אי נמי דאורייתא בלא שלשה נמי הוי הפקר…"

מה שואל התוספות על ההפקר המוזכר בסוגיה שלנו ?
מהם שני התירוצים שמביא התוספות ?

עיין
בבית
הבחירה
למאירי
וענה
על
השאלות

מעשה באחד מגדולי החכמים שהיה הולך בדרך ומצא אחד ומשוי של עצים על כתפו והשליכו על הקרקע ועמד ליפש ולסוף אמר לו שיטעון עמו ואע"פ שלא היה לפי כבודו לא רצה לסלק עצמו אלא שלקח המשוי ממנו בכדי שוויו והפקירו ולא עוד אלא לאחר שהפקירו קדם זה וזכה והתרהו פעם שניה לטעון עמו ולקחו פעם שניה והפקירו לכל אדם חוץ מזה. שמא תאמר והיאך הפקר זה הפקר והלא אמרו שאם הפקיר לעניים לבד אינו הפקר עד שיפקיר לכל אדם? בודאי הדין כך הוא, אלא שהטעהו כדי שלא יחזור ויזכה בו, ומ"מ דעתו היה בלבו להפקירו אף לזה.

…

ויש מקשין עוד והלא אין הפקר בפחות משלשה ?
תרצו בתוספות בנדרים שלא נאמר שלשה אלא בהפקר קרקע.

ויש שפרשוה דווקא בדבר שאין רצונו נודע לנו בכך הא כל שנודע רצונו והוכר אף ביחיד וכמו שאמרוה במסכת שבת בגיגית נר וקדרה לבית שמאי שהיו סוברים שאדם חייב על שביתת כלים בשבת ופרשוה כשהוא מפקירן וודאי בהפקר שבינו לבין עצמו הוא:

וכלל הדברים בענין זה לדעתי שהדבר
שאין
רצונו
של
אדם
נודע
בו
ותלוי
בדבור, כגון מי שמפקיר איזה חפץ שבידו מצד רצונו בלא שום סבה שתהא נודעת לנו הוא ההפקר שצריך שלשה והפקר לכל,
ויש
דברים
שרצונו
של
אדם
מתחדש
בו
מצד
סבה, אם מצד נדנוד עברה כגון נר וגיגית בשבת לבית שמאי, אם לסבה אחרת כגון סבה זו שהוזכרה בסוגיא זו, אם מה שהוזכר בנדרים בשמועת המדיר את חברו ואין לו מה יאכל והיה מהלך עמו בדרך שאם אין שם אחר מניחו על גבי הגדר ואומר הרי הם מופקרים לכל אדם, והוא
שצריך
הפקר
אלא
שנעשה
אף
ביחיד
ומ"מ
צריכה
להפקר
בפה
ובדבור …ויש
דברים
שאינו
צריך
אף
לדבור
אלא
שמן
הסתם
הפקירו וזה חלוק להרבה פנים מהם מצד מיאוס הדבר על נפילתו או מצד טרח לקוטו או מצד פחיתות הדבר…
ומהם מצד שמן הסתם הוא החזיק עצמו במסולק מאותו דבר אם מצד שחשבו כנאבד לגמרי אם מצד שחשב שכבר זכה בו אחר וממין זה נותן מתנה לחברו ומשבאת לידו אמר שאינה מתנה שכל המחזיק בה זכה בה ואינה חוזרת לבעליה… ועיר הנדחת שהוזמו עדיה שכל המחזיק זכה ואע"פ שהם יודעים שלא חטאו ושקר העידו !
(מדוע הממון נחשב מופקר הרי אנשי העיר יודעים שהעלילו עליהם ?)

טעם הדבר הואיל ונעשית נדחת ברובה כל אחד חושב שהודח רובה אע"פ שיודע בעצמו שלא הודח…

זהו הנראה לי בענין זה וילמד סתום מן המפורש:

איזה תירוץ נוסף לשאלת התוספות מביא המאירי השם התוספות בנדרים ?
על פי המאירי מהם שלושת סוגי ההפקר הקיימים ומה התנאים הנדרשים בכל אחד מהם ?
מה שואל המאירי מדין עיר הנידחת ?
כיצד עונה המאירי על שאלתו ?

משנה תשיעית – איזו היא אבידה (ל:-לב.)

מילון לדפים לא–לב

אי – אם
אימא – אמור
איתא – יש
אמאי – מדוע
אפה – האף
אפי – פנים
אתמר – נאמר
אתר – מקום
אתרו – הזהירו
בהדה – ביחד אתה
בהדי הדדי – יחד
בעינן – צריך/רוצים
בעינן – צריכים
ברא – חוץ
גופא – עצם הדבר
גופא – עצמה
דידה – שלה
דלמא – שמא
הדר – חזר
הויא – נמצאת
הני – הללו
חדא זימנא – פעם אחת
חמירתא – חמורה
ליתא – אין
ליתני–שישנה בברייתא/
משנה
מגו – מתוך
מותיב – משיב
מילתא – דבר
מינטרא – נשמרת
מסקבא – נפצעת
מפיק – מוציא
מרה –
אדון
מתא – עיר
נמי – גם
סגי – מספיק
סהדי –
עדים
סיפא – הסוף
עסקא – עסק
פלגת – חלקת
פשיטא – פשוט
צערא–
צער
קא משמע לן – לימד אותנו
קטלו –הרגו
קילתא –
הלכה הקלה
קראי –
הפסוקים
קתני –
שנוי
רחמנא – הקב"ה
שקלי – לוקחים
תיפוק – מספיק
תלתא – שלושה
תנן – שנינו במשנה
תרי –
שנים
תרתי –
שתים

ביאור המשנה (ל🙂

מהם שלושת הנושאים המופיעים במשנה ?
מה הכוונה במילים היה בטל מסלע ?
מה ההבדל בין סלע לבין שכר פועל ?
מה יעשה אדם שהיה מעדיף לטרוח יותר כדי להרוויח את השכר שלו, אבל מוכן להחזיר את האבידה בתנאי ששכרו לא ייפגע ?

אי זו היא אבידה ?

כיצד הבינה הגמרא את שאלת המשנה ?
כיצד הסביר רב יהודה את שאלת המשנה ?
באיזה מצב חפץ נחשב אבידה ?
באיזה מצב חפץ לא נחשב אבידה ?
מהו הממד הנוסף למצב החפץ שיש להתייחס אליו כדי לקבוע שהחפץ נחשב לאבוד ? (היעזר ברש"י "ולעולם")
באיזו שעות ביום קיים הדין שעד שלושה ימים הבהמה לא נחשבת אבידה ולאחר מכן נחשבת אבידה ?
הסבר את הסיבות לדין זה.
אדם העובר ביום שישי ליד חנות, ושומע את המזגן דולק, ויודע כי זה ימשיך לדלוק כך כל השבת, האם יש מצוה לבדוק מי זה בעל החנות ולהודיע לו זאת ? מדוע ?
"מצא טלית וקרדום…"
מה יעשה אדם שרואה מים שוטפים לשדה חבירו ?
מדוע אמר רב חנניה את הברייתא לרבא ?
כיצד רבא דחה את הסיוע מהברייתא ?
באילו עומרים מדובר ומה החידוש בכך שצריך לשמור עליהם ?

מצא חמור ופרה (לא.)

מה הדין אם מצא חמור או פרה רועין בדרך ? מהן
שתי
הסיבות
לכך ?
(היעזר
ברש"י)
"אימא סיפא…" מה הדין אם מצא חמור וכליו הפוכים ופרה רצה בין הכרמים ? מה מדייקת הגמרא מדין זה ?
מה פירוש הפסוק "יגיד עליו רעו"?
לפי הסבר אביי מה הדין במקרה של רצה בדרך ובמקרה של רועה בין הכרמים ?
מה הקשה רבא לאביי ?
לדעת רבא :
כיצד נסביר שלפעמים פרה רצה בדרך היא אבדה ,
ולפעמים אינה אבדה ?
לדעת רבא :
לאיזה ענין פרה שרועה בין הכרמים נחשבת אבדה ,
ולאיזה ענין אינה נחשבת אבדה ?
מה הטעם להלכה זו ?
מה קשה על הסברו של רבא לגבי פרה רועה בין הכרמים ?
הגמרא מעמידה את המקרה בשדה של כותי (גוי)
שאין עליו מצוות השבת אבידה,
מה הקשתה הגמרא על הסבר זה ?
מדוע למסקנת
הגמרא לא חוששים למקרה שהתרו בבעל הפרה ?

המילים הכפולות בתורה (לא.-לא🙂

מה שאל חכם אחד את רבא בקשר לדברי המשנה ?
מה לומדים מהמילה "השב"
ומה מהמילה "תשיבם"
לדעת רבא ?
מה ההבדל בין בית לבין גינה או חורבה ?
באיזה מקרה פשוט לכאורה שניתן להחזיר אבדה לגינתו ולחורבתו ?
מה הכוונה בדברי ר' אלעזר "הכל צריכים דעת בעלים" ?
מה
הסיבה
לכך
שצריך
דעת
בעלים
בהחזרת
החפצים
? (היעזר
ברש"י)
מהי מצוות "פריקה"
ומהי מצוות "טעינה"
? מאיזה
פסוק
נלמדת
כל אחת
מהן
?(היעזר
ברש"י)
עיין ברמב"ם רוצח ושמירת הנפש יג,
ח:

מצא בהמת חבירו רבוצה אף על פי שאין הבעלים עמה מצוה לפרוק מעליה ולטעון עליה שנ'
עזוב תעזוב הקם תקים מכל מקום,
אם כן למה נאמר עמו שאם היה בעל הבהמה עמה והלך וישב לו ואמר לזה שפגע בו הואיל ועליך מצוה אם רצית לפרוק לבדך פרוק הרי זה פטור שנ'
עמו,
ואם היה בעל הבהמה זקן או חולה חייב לפרוק ולטעון לבדו.

מה מוסיף הרמב"ם על הדין המופיע בגמרתנו ?

מה קשה לגמרא במצוות "עזוב תעזוב "
ו"הקם תקים" ?
מדוע לא מספיק שהתורה תכתוב את מצוות פריקה בלבד ?
איזה "חסרון כיס" יש במצוות פריקה ? (היעזר ברש"י)
מדוע לא מספיק שהתורה תכתוב את מצוות טעינה בלבד ?
מהו השכר המוזכר במצוות טעינה ? (היעזר ברש"י)
מה קשה לדעת רבי שמעון ?
הסבר מדוע נכתבו שני הפסוקים לדעת רבי שמעון (היעזר ברש"י)
מהם שני ההבדלים בין מצוות השבת אבידה למצוות פריקה וטעינה שבגללם יש צורך לכתוב את שלושתן ?
מה עונש המיתה הרגיל לרוצח ? (היעזר ברש"י)
מהו משכון ?
מתי צריך להחזיר אותו ?
במה המשכון עוזר למלווה ?
התשובה נמצאת בדברי רמב"ם מלוה ולוה ג, ה:

אחד הממשכן את חבירו בבית דין או שמשכנו בידו בזרוע… אם איש עני הוא ומשכנו דבר שהוא צריך לו הרי זה מצווה להחזיר לו העבוט בעת שהוא צריך לו,
מחזיר לו את הכר בלילה כדי לישן עליו ואת המחרישה ביום כדי לעשות בה מלאכתו שנאמר השב תשיב לו את העבוט… אם כן הוא שמחזיר לו המשכון בעת שהוא צריך לו ולוקח אותה בעת שאינו צריך לו מה יועיל המשכון ?

כדי שלא ישמט החוב בשביעית ולא יעשה מטלטלין אצל בניו (ויתבטל)
אלא יפרע מן המשכון אחר שמת הלווה…

מה הכוונה משכנו ברשות בית דין ?
הסבר את המונח "העבט תעביטנו" (היעזר
ברש"י)
מיהו
האדם
שאין
לו
ואינו
רוצה
להתפרנס
וכיצד
עוזרים
לו ?
(היעזר
ברש"י)
מיהו
האדם
שיש
לו
ואינו
רוצה
להתפרנס
וכיצד
עוזרים
לו ?
(היעזר
ברש"י)

טבלת
סיכום
המילים
הכפולות
שבתורה
(לא
ע"א
– לא ע"ב)

המילים	הפרוש הפשוט	החידוש בפסוק
השב תשיבם
שלח תשלח
הוכח תוכיח
עזב תעזוב עמו
הקם תקים
מות יומת המכה
הכה תכה
השב תשיב
חבל תחבול
פתח תפתח
נתן תתן
הענק תעניק
העבט תעביטנו

העמקה "מות יומת" ו"הכה תכה"

עיין בדברי הפרחי כהונה מסכת בבא מציעא דף לא עמוד ב

בגמ'
מות
יומת וכו'
הכה
תכה וכו'.
יש לבאר דבריהם דלמה ליה למימר "תכה"
דהא שמעינן לה דהמחוייב מיתה ואין אתה רשאי להמיתו במיתה הכתובה בו תוכל להמיתו בכל מיתה שאתה רשאי להמיתו ודומים ממש זל"ז דתרוייהו במחוייב מיתה בסייף נינהו !

ושו"ר בכיה"ק [בכתב ידו הקדושה]
למוה"ר [למורנו ורבנו הרב]
ר'
רחמים חורי זצ"ל שהקשה כן והביא משם יש מפרשים דבעיר הנדחת שאני דיש לומר שהם רבים ע"ש [עיין שם].

ועדיין ק'
דלכתוב בעיר הנדחת ושמעינן רוצח.

ונראה לי דברוצח יש לומר דכיון שנהרג אדם אחד מה לנו להרוג ב'
נפשות והוה אמינא [=והייתי אומר]
דאם אין אנו יכולים להמיתו במיתה הכתובה בו אין הורגים אותו במיתה אחרת.

ועוד תירץ ידי"ן [ידיד נפשי]
הר"א הכהן דאין עונשין מן הדין [אפילו במה מצינו].

מה השאלה ששואל הפרחי כהונה על דרשות הגמרא ?
מהם שלושת התירוצים שהוא מביא ?
איזה תירוץ נראה לך הכי טוב ?
מדוע ?

היה בטל מן הסלע (לא🙂

כיצד
הבינה
הגמרא
את
התשלום
"כפועל
בטל" בתחילה
? (היעזר
ברש"י)
מה הכוונה "כפועל בטל של אותה מלאכה דבטל מינה"
על פי רש"י ?
אדם מרוויח 50
₪ לשעה בעבודת סבלות,
והוא מוכן לקבל 20 ₪ ולא לעבוד כלל ו35 ₪ כדי לעסוק בהשבת אבידה במקום בסבלות, כמה כסף הוא יכול לדרוש מהמאבד (בהנחה שהוא עסק שעה בהשבת האבידה) למסקנת הגמרא ?
אדם מרוויח 150
₪ לשעה באדריכלות, הוא מוכן לקבל 100 ₪ ולא לעבוד כלל או 120
₪ כדי להתעסק בהשבת האבידה במקום באדריכלות, כמה כסף הוא אמור לקבל מהמאבד לפי ההבנה הראשונה בגמרא ?
האם יש הבדל בין אבידה ששווה מעט או הרבה ?
מה יעשה האדריכל הנ"ל כאשר הוא מעדיף להמשיך בעבודתו ולא להחזיר את האבידה ?
האם לדעתך יהיה הבדל בין מקרה שבו האדם יכול היה להתנות ולא התנה למקרה שבו האדם לא יכול להתנות ?

העמקה – כפועל בטל

ראינו את דברי רש"י בביאור המונח "כפועל בטל של אותה מלאכה"
הטור ובעקבותיו גם הרמ"א מביאים את דבריו, אבל לפי דבריו יוצא שאדם מרוויח כסף מהמאמץ על השבת האבדה ! השולחן ערוך פוסק באופן שונה ומסביר את המונח "כפועל בטל של אותה מלאכה"
בעקבות דברי הרמב"ם
בפירוש
המשנה
מסכת
בכורות
פרק ד
משנה ו:

"כפועל בטל של אותה מלאכה"
ואני אבאר לשון זה ועניינו,
[כי אני הרבה שמעתי בו דברים בלתי מספיקים ואף אינם מביאים אל המטרה כלל]…
אבל ענין בטל של אותה מלאכה,
הרי הוא תלוי ביגיעה שיש באותה המלאכה או המנוחה,
לפי שיש מלאכות שיש בהן יגיעה רבה כעבודת הברזל וכריית המחצבות,
ואם תנתן הברירה לאדם בין שיעשה אותה העבודה המיגעת או ינוח כל היום,
בודאי שיעדיף את המנוחה ואף על פי שיהא לו סכום קטן על היגיעה ויקבל הסכום הידוע,
אבל המלאכות
הקלות
אשר
עושיהן
כבטל
כגון
השלחני
שהוא
פורט
ומקבל
שכר
וכיוצא
בו
לא
יהא
בין
הבטל
והמתעסק
בה
הבדל
גדול,
שאם היה מגיע לנפח דרך משל שתי מעין ליום ולשלחני שתי מעין והיה החכם הזה נפח ובטלו ממלאכתו יום בהוראותיו ודיניו הרי זה משלם לו חצי מעה,
כי אף על פי שבטלו הרי נח מעמל רב,
ואם היה שלחני הרי זה משלם לו מעה ומחצה דרך משל,
לפי שהוא בטלו מדבר שלא היה לו בו טורח.
והבן ענין זה כי נפלא הוא ונכון.

כיצד הסביר הרמב"ם את המושג "כפועל בטל של אותה מלאכה"
?
ענה על שאלות 55-56 על פי הסבר הרמב"ם.
עם איזו דעה אתה מזדהה יותר ?
נמק דבריך.

הרחבה – קבלת פרס עבור השבת אבידה

חשוקי חמד בבא מציעא דף לא עמוד ב

שאלה.
מצא סכום כסף גדול,
ומסרו למשטרה כדי שתשיבנו לבעליו,
ואכן נמצאו הבעלים וגרם לקידוש השם גדול.
ואנשי השלטון רוצים להעניק למוצא פרס כספי עבור זה האם מותר לקבלו?

תשובה.
נאמר בשו"ע (חו"מ סימן רסה ס"א)
הרואה אבידה חייב להחזיר בחנם.
[יש להעיר שבמודעות על השבת אבידה,
יש לכתוב והמוצא הישר יקבל שכרו מהשמים.
ולא יבא על שכרו כאן בעולם הזה,
כי אין לקחת שכר על השבת אבידה].

וכתב הרא"ש בבא מציעא (פ"ב סימן כד)
דעל אבידה אסור ליטול שכר.
ודייק מדבריו המחנה אפרים שאפילו אם הבעלים רוצים לתת לו שכר שהוא אסור,
ולא מצי למשקליה [=לקחת אותו]
דהוי שכר מצוה.

…

אולם יתכן שמותר לקחת את הפרס,
כי השלטונות לא נותנים לו את הפרס משום שהחזיר את האבידה,
אלא למען לפרסם את הדבר,
וישמעו ויראו כולם ויחזירו אבדות,
והם עושים זאת בפרסום,
ויתקדש שם שמים שאדם כזה החזיר אבדות,
ולכן [אולי]
מותר לקחת את הפרס,
וצ"ע.

על פי מה שלמדנו, איזה שכר מותר למחזיר האבדה לקבל ?
באר את צדדי הספק שמביא ה"חשוקי חמד" האם מותר לקבל את הפרס עבור השבת האבדה.

דיני חלוקת ממון (לא:-לב.)

מה עשו איסור ורב ספרא ?
מה עשה רב ספרא עם הנכסים המשותפים ?
מה דרש רבה בר רב הונא מרב ספרא ?
[שלש אפשרויות]. (היעזר
ברש"י)
מה למדנו במשנתנו לגבי מי שצריך להפסיד הרבה כסף אם יחזיר אבדה ?
כיצד הוכיח רבה בר רב הונא מדין זה את מה שפסק לרב ספרא ?
כיצד דחה רב ספרא את ההוכחה ממשנתנו?
מדוע אלמנה מוכרת מהנכסים ?
כיצד הוכיח רב ספרא מדין אלמנה שאין צורך בבית דין כדי לחלק את ממון השותפים ?
כיצד דחה אביי את ההוכחה של רב ספרא מדין אלמנה ?

מושגים תלמודיים

לפניכם רשימה של מושגים תלמודיים שעליכם לדעת:

אי
בעית
אימא
(אב"א)
אם תרצה אמור,
פתיחה לאפשרות אחרת להסבר.
איכא
בינייהו–
פירוש מילולי:
יש ביניהם.
כלומר:
הגמרא עכשיו תבאר מה ההבדל בין השיטות
אילימא
– אם תאמר,
פתיחה להסבר שיידחה בהמשך הסוגיה.
אמרי
לה
– אומרים אותה,
כלומר יש ששונים את הנאמר באופן שונה.
אתמר–
נאמר,
פתיחה למחלוקת אמוראים.
דלמא –שמא.
היכי
דמי–
פירוש מילולי:
איך דומה?
פירוש ענייני:
פתיחה לשאלה הבאה לברר את הסיטואציה (=המקרה)
המדויקת שאליו מתייחס המקור המובא.
הכא
במאי
עסקינן (הב"ע)- פירוש
מילולי:
כאן
במה אנו עוסקים.
פתיחה
לאוקימתא,
הסבר
מסוים הבא כתירוץ לקושיה:
המשנה
או הברייתא עוסקת רק במקרה מסוים או
בתנאים מיוחדים.
הכי
נמי
מסתברא
– כך נראה,
כך מסתבר.
הניחא
למאן
דאמר
– דעה זו מסתדרת היטב למי שסובר…
– פתיחה לקושיא.
לימא
מסייע
ליה
– פירוש מילולי:
נאמר שמסייע לו,
ניסיון לסיוע.
לישנא
אחרינא
(ל"א)
– לשון אחרת,
כלומר יש ששונים את הנאמר באופן שונה.
מאי
איכא
למימר
– מה יש להגיד,
כלומר כיצד הוא יסביר את הנאמר.
מאי
טעמא?
(מ"ט)–
פירוש מילולי:
מה הטעם?
כלומר:
מהי סיבת ההלכה שהובאה,
מה מקורה?
מאי
לאו
– האם לא,
ניסיון להקשות ולהעמיד את המקרה שהבאנו כמו הקושיא.
מַהוּ
דְתֵימָא.
פירוש מילולי:
מהוא שתאמר.
פתיחה לתשובה על השאלה 'פשיטא".
כלומר הדברים אינם פשוטים,
הם נכתבו מפני שלולא היו כתובים היית יכול לומר וכו'.
מתיבי–
השיבו,
הקשו קושיא ממקור "גבוה"
יותר .
נמי – גם.
פשיטא–
פירוש מילולי:
פשוט.
משתמשים בזה בשתי משמעויות:
1.
פשיטא!
תמיהה ביחס לאמירה שנראה כי אין בה כל חידוש.
2. פשיטא…
קריאה בניחותא (לא בתמיהה),
הדבר שאנחנו הולכים להגיד הוא פשוט.
קמשמע
לן
(קמ"ל)–
הוא [החכם,
האומר,
המקור]
משמיע לנו.
שאני
– שונה,
כלומר הדין שונה כי יש סיבה מיוחדת לכך ולכן אין להקשות ממנו.
שמע
מינה (ש"מ)– בתחילת משפט:
למד מהלכה הפלונית כך וכך .
בסוף משפט:
סיכום הקבוע שהדברים שנאמרו נכונים ויש לקבלם.
תָּא
שְמַע
(ת"ש)-
בוא ושמע ,
בוא ולמד.
פתיחה להבאת מקור לשם קושיא או הוכחה.
ניסיון לפשיטת ספק בגמרא.
תנן
–
שנינו במשנה.

1
ספר החינוך הוא חיבור על תרי"ג מצוות לפי פרשות השבוע.
הדיון בכל מצוה בספר החינוך כולל ארבעה חלקים: הגדרת המצוה ומקורה בתורה שבכתב ושבעל–פה וכן עיקר תוכנה, טעמה ['משורשי המצוה'], עיקרי פרטי דיניה,
וכן העונש עליה,
מי חייב בה ומתי והיכן המצוה נוהגת.

2
החינוך,
מצווה תקלח'

3
ר' מנחם בן שלמה למשפחת המאירי מגדולי חכמי פרובנס בזמנו.
ספרו 'בית הבחירה' – פירוש מקיף ושלם על המשנה והתלמוד, כאשר המשנה מבוארת בנפרד עם כל הסתעפויות הסוגיא בגמרא,
ואח"כ מבוארים חלקי הסוגיא שלא היו קשורים למשנה.

4 בית הבחירה למאירי מסכת בבא מציעא כא.

5
רבי אשר בן יחיאל, הרא"ש,.
הרא"ש למד בישיבות בעלי התוספות באשכנז ובצרפתבעקבות רדיפות עבר לספרד ולאחר פטירת הרשב"א נחשב הרא"ש לפוסק הדור שם.

6
רבי יצחק אלפסי,
הרי"ף,
את תורתו למד הרי"ף אצל ר'
נסים גאון ואצל ר' חננאל בן חושיאל.
ר' יצחק נקרא אלפסי על שם ישיבתו בעיר המעטירה פאס שבמרוקו בה יצא לו שם כאחד הגאונים הקדמונים.

7
רבי משה בן מימון, נולד בקורדובה שבספרד.
אביו ר' מימון היה דיין העיר קורדובה,
וקיבל את תורתו מר' יוסף אבן מיגאש,
תלמידו ויורשו הרוחני של הרי"ף.

8
ר' יעקב בן הרא"ש בין ספריו הוא ספר הטור, שהוא למעשה קובץ של ארבעה ספרים נפרדים,
המהווים ביחד ספר הלכה מקיף של ההלכות הנוהגות בזמן הזה. הספר מיוסד על התלמוד ועל ספרות הפסיקה שלפניו, כאשר בולטים בין מקורותיו הרמב"ם ובעלי התוספות ואביו הרא"ש.

9
רבי יוסף קארו ידוע בכינויו "מרן"
ו"המחבר"
(של ספר השולחן ערוך). ספרו הגדול בית יוסף, המסודר לפי ספרי הטור, הינו אוסף של כל דעות הפוסקים והמפרשים בהלכה, החל מסוגיית התלמוד וכלה בפסקי בני דורו.
שלושת עמודי התווך שעליהם ביסס את פסקיו הם: הרי"ף,
הרמב"ם והרא"ש.
כשדעותיהם חלוקות, הכריע כדעת שניים נגד אחד.
ספרו השולחן ערוך – קיצור של ספרו בית יוסף – הפך לספר הפסק המחייב בכל בית ישראל,
אחרי שנוספו עליו הגהות הרמ"א,
ונכתבו עליו פירושים וביאורים רבים מאוד.

⬇ הורדת הקובץ (Word)

גמרא, בבא מציעא: חוברת ליווי ללימוד פרקים: אלו מציאות והזהב

תוכן העניינים (מורחב)

פרק רביעי – "הזהב"

משנה עשירית –כשם שאונאה במקח וממכר (נח: – נט🙂

מבוא לדיני אונאה

לשון השולחן ערוך

שאלות הכוונה והבנה

סיכום דיני אונאה (מעובד על פי פסקי השולחן ערוך):

אונאת דברים (נח:-נט.)

שאלות הכוונה והבנה

הרחבה למדרשי האגדה – "תוספות"

תנורו של עכנאי (סוף נט.-נט🙂

שאלות הכוונה והבנה

העמקה בסיפור תנורו של עכנאי

הגאון ר' אליהו מווילנא, הגר"א, ספר 'קול אליהו' על בבא מציעא

משנה אחת עשרה – אין מערבין פירות בפירות (נט:-ס.)

ביאור המשנה (נט:-ס.)

מה אסור לערב ? ביאור הגמרא (ס.)

משנה שתים עשרה – לא יחלק החנווני (ס.-סוף הפרק)

ביאור המשנה (ס.)

ביאור הגמרא (ס.-ס🙂

העמקה "כגונב את העין"

גניבת דעת – פסיקת ההלכה

הרב עזרא בצרי, שו"ת שערי עזרא, עמ' שסט–שע

הרב שמואל וואזנר, שו"ת שבט הלוי חלק י סימן קסג

פרק שני – "אלו מציאות"

מ בוא לפרק

הקדמה

דברי המאירי3

משנה ראשונה – אלו מציאות שלו (כא.-כד🙂

ביאור המשנה (כא.)

העמקה – תוס' "אלו מציאות"

הגדרת פירות מפוזרים (כא.)

פירות מפוזרים – פסיקת ההלכה

ייאוש שלא מדעת – הצגת המחלוקת (כא🙂

12 הוכחות וראיות בסוגית ייאוש שלא מדעת (כא:-כב🙂

טבלת סיכום סוגית יאוש שלא מדעת

סימן העשוי להידרס (כב:-כג.)

"לימא כתנאי" (דף כג ע"א)

מחרוזות של דגים, וחתיכות של בשר (כג🙂

מקום הוי סימן (כג🙂

אבידה שעבר עליה זמן רב

השבת אבידה בטביעת עין (כג:- כד.)

שבעת המקרים בדף כד ע"ב

פסיקה להלכה – מצא מציאה במקום של רבים

משנה שנייה – ואלו חייב להכריז (כד:-כה🙂

ביאור המשנה (כד🙂

ביאורי מילים:

מבנה הסוגיה:

תירוצי הגמרא:

העמקה "בכובא וכיתנא" – הסברי הראשונים

פסיקת ההלכה

צבורי פירות (כה.)

העמקה 'מהיכן דייקה הגמרא':

שלשה מטבעות זה על גב זה (כה.-כה🙂

ביאורי מילים:

מבנה הסוגיה:

העמקה – סימנים במטבעות

פסיקת ההלכה

המוצא סלע בשוק ומצאו חבירו (כה:- המשנה)

מהגמרא להלכה – טבלת סיכום וחזרה מתחילת הפרק:

שאלות להעמקה:

משנה שלישית א – מצא אחר הגפה (כה🙂

מציאות שאסור לגעת בהן

ביאורי מילים:

חלק א – גוזלות:

העמקה – תוספות הרא"ש:

פסיקת הלכה

מציאות שאסור לגעת בהן (כה🙂

ביאורי מילים:

כלי באשפה:

העמקה – שיטות הראשונים בכלי באשפה:

משנה שלישית ב – מצא בגל ובכותל ישן (כה:-כו🙂

מצא אבידה בגל ובכותל

משנה:

ביאורי מילים:

גמרא:

העמקה "דשתיך"

ביאורי מילים:

מבנה הגמרא

משנה עשירית –כשם שאונאה במקח וממכר (נח:
– נט🙂

הגאון ר' אליהו מווילנא, הגר"א,
ספר 'קול אליהו' על בבא מציעא

גניבת דעת –
פסיקת ההלכה

הרב עזרא בצרי,
שו"ת שערי עזרא,
עמ'
שסט–שע

הרב שמואל וואזנר,
שו"ת שבט הלוי חלק י סימן קסג

מ

בוא לפרק

דברי המאירי^³

משנה ראשונה –
אלו מציאות שלו (כא.-כד🙂

העמקה – תוס'
"אלו מציאות"

פירות מפוזרים –
פסיקת ההלכה

מחרוזות של דגים,
וחתיכות של בשר (כג🙂

השבת אבידה בטביעת עין (כג:-
כד.)

המוצא סלע בשוק ומצאו חבירו (כה:-
המשנה)

חלק א –
גוזלות:

משנה שמינית – מצא ספרים (כט:
– ל🙂