התהליך:

בלשון הגמרא:

בלשוננו:

תשובה לשאלה למה מרבים שה

ושה – לגיזותיו.

מכך שהתורה מרבה את המלה שה,
אנו למדים שאם המוצא גזז את השה,
הוא צריך להשיב גם את הצמר.

קושיא על התשובה

ולכתוב רחמנא שור, דאפילו לגיזת זנבו, וכ"ש שה לגיזותיו!

מספיק שהתורה כותבת שור ואנו למדים מכך שצריך להשיב את גיזת זנבו,
כל שכן שנלמד שצריך להחזיר את הצמר הגזוז – שהוא הרבה יותר יקר וחשוב מגיזת זנב השור!

הסכמה עם הקושי בכך שהתורה מרבה שה

אלא, אמר רבא: חמור דבור לרבי יהודה ושה דאבידה לדברי הכל – קשיא.

אלא אמר רבא:
הריבוי של המלה חמור בהקשר לנזקי בור (שמות כא,
לג)
לפי רבי יהודה,
והריבוי של שה במקרה שלנו לדברי הכל – קשה,
ואין הסבר לריבוי זה.

נסיון ליישב בכל זאת את ריבוי המלה שה

ואימא לגללים הוא דאתא?

ואולי התורה מרבה את המלה שה,
כדי ללמד אותנו שהמוצא חייב להחזיר את גללי הבהמה?

דחיית הנסיון

– גללים אפקורי מפקר להו.

המאבד מפקיר את הגללים לטובת המוצא שטורח בהשבת הבהמה.

נסיון נוסף ליישב בכל זאת את ריבוי המלה שה

ודילמא לסימנין הוא דאתא, דאיבעיא לן: סימנין דאורייתא או דרבנן? כתב רחמנא שה, דאפילו בסימנין מהדרינן – וסימנין דאורייתא!

ושמא לסימנים הוא שבא,
שנשאלה לנו האם סימנים מהתורה או מדברי חכמים?
ואם כן,
נלמד מריבוי המלה שה שמחזירים אפילו בסימנים – וסימנים הם מן התורה!

דחיית נסיון היישוב השני

אמרי, מדקתני להו תנא לסימנין גבי שמלה, דקתני "מה שמלה מיוחדת שיש בה סימנין ויש לה תובעין חייב להכריז אף כל דבר שיש בו סימנין ויש לו תובעין חייב להכריז" ש"מ דשה לאו לסימנין הוא דאתא:

אומרים,
מכך שבמשנה למדנו סימנים משמלה,
ששנינו "
מה שמלה מיוחדת שיש בה סימנין ויש לה תובעין חייב להכריז אף כל דבר שיש בו סימנין ויש לו תובעין חייב להכריז",
למד מכך ששה לא בא ללמדנו שסימנים הם מן התורה.