גמרא, סנהדרין, פרק ד: סיכומי הסוגיות

הסבר
מהלך הגמ'

ציטוט
הגמ'

ק:
לכאורה
סתירה ביחס לדברי המשנה (מה
שעשה עשוי פירושו שאין מחזירין את הדין)

ורמינהו:
דן
את הדין,
זיכה
את החייב חייב את הזכאי,
טימא
את הטהור,
טיהר
את הטמא –
מה
שעשה עשוי,
וישלם
מביתו!

ת:
במומחה–מחזירין
בשאינו
מומחה–
לא
מחזירין

אמר
רב יוסף:
לא
קשיא:
כאן
–
במומחה,
כאן
–
בשאינו
מומחה.

ק:
והרי
במומחה לא מחזירין ("פטור
מלשלם"-
עיין
רש"י)

– ובמומחה
מחזירין?
והקתני:
אם
היה מומחה לבית דין – פטור מלשלם!

ת:
כשיש
גדול ממנו–
כן
חוזר

כשאין
גדול ממנו–
לא
חוזר

אמר
רב נחמן:
כאן
– שיש
גדול הימנו בחכמה ובמנין,

כאן
–
שאין
גדול הימנו בחכמה ובמנין

ת:
כשטעה
בדבר משנה–
חוזר

כשטעה
בשיקול הדעת–
לא
חוזר

רב
ששת אמר:
כאן
–
שטעה
בדבר משנה,

כאן
–
שטעה
בשיקול הדעת.

דאמר
רב ששת אמר רב אסי:
טעה
בדבר משנה –
חוזר,
טעה
בשיקול הדעת –
אינו
חוזר.

בעניין
מה נכלל בגדר "טועה
דבר משנה"

משניות,
ברייתות
וכל דברי אמוראים

אמר
ליה רבינא לרב אשי:

אפילו
טעה ברבי חייא ורבי אושעיא?
– אמר
ליה:
אין.

אפילו
בדרב ושמואל?
– אמר
ליה:
אין.

אפילו
בדידי ודידך?
– אמר
ליה:
אטו
אנן קטלי קני באגמא אנן?

בירור:
באיזה
אופן מדובר כאשר "טעה
בשיקול דעת":
כשיש
מחלוקת בין א'
לב'
ולא
נפסקה הלכה והדיין פסק כ–א'
אולם
רוב העולם וכן לפי הסוגיא משמע דווקא
כמו ב'.

היכי
דמי שיקול הדעת?

אמר
רב פפא:
כגון
תרי תנאי או תרי אמוראי דפליגי אהדדי,
ולא
איתמר הלכתא לא כמר ולא כמר,
ואיקרי
ועבד כחד מינייהו,
וסוגיא
דשמעתא אזלי כאידך –
היינו
שיקול הדעת.

קושיה
על דברי רב ששת:
ר'
עקיבא
מסביר כי "מומחה
לרבים שטעה פטור מלשלם",
ולא
אמר את הנימוק של רב ששת ש"טועה
בדבר משנה–פטור"

איתיביה
רב המנונא לרב ששת:
מעשה
בפרה (של
בית מנחם)
שניטלה
האם שלה,
והאכילה
רבי טרפון לכלבים.
ובא
מעשה לפני חכמים ביבנה והתירוה.
שאמר
תודוס הרופא:
אין
פרה וחזירה יוצאת מאלכסנדריא של מצרים
אלא אם כן חותכין האם שלה,
כדי
שלא תלד.
אמר
רבי טרפון:
הלכה
חמורך טרפון!
אמר
לו רבי עקיבא:
פטור
אתה,
שכל
המומחה לרבים פטור מלשלם.
ואי
איתא,
לימא
ליה:
טועה
בדבר משנה אתה,
וטועה
בדבר משנה חוזר!

ת:
היו
לו שתי הסיבות:
א.
טועה
בדבר משנה–חוזר
ב.
מומחה
לרבים–פטור
מלשלם/
חוזר
וכמו
כן:
הרי
אם טעית בשיקול הדעת ממילא מומחה לרבים
אתה ומומחה לרבים פטור מלשלם.

– חדא
ועוד קאמר.
חדא
–
דטועה
בדבר משנה אתה,
וטועה
בדבר משנה חוזר.
ועוד:
אי
נמי בשיקול הדעת טעית –
מומחה
לרבים אתה,
וכל
המומחה לרבים פטור מלשלם.

מה
המקום לשאלתו של רב המנונא ממעשה הפרה,
הרי
האכילה לכלבים,
ואי
אפשר שתוחזר,
ממילא
אין מקום לשאלה אם חוזר הדין?

אמר
רב נחמן בר יצחק לרבא:
מאי
קא מותיב רב המנונא לרב ששת מפרה?
פרה
הרי האכילה לכלבים,
וליתא
דתהדר!

רב
חסדא עונה על השאלה הראשונה של הגמ':
כיצד
יש להסביר את הסתירה בין המשניות?
כשהדיין
נטל בעצמו ונתן לאיש השני שלא כדין–
אין
הדין חוזר (כלומר
משלם הדיין מכספו)

כשהדיין
לא נטל בעצמו–
הדין
חוזר

רב
חסדא אמר:
כאן
–
שנטל
ונתן ביד,
כאן
– שלא
נטל ונתן ביד

ש:
מובן
הדבר כאשר חייב הדיין את הזכאי (כי
אז באמת הדיין יכול ליטול מן הזכאי ולתת
בטעות לזה שאינו זכאי)
אבל
במקרה שטעה הדיין בכך שזיכה את החייב,
כיצד
ניתן למצוא מקרה כזה שהדיין נוטל משהו
ונותן למישהו אחר?

ת:
במקרה
שאמר לו "פטור
אתה"!
ש:
אבל
הרי במקרה כזה לא נטל ונתן ביד,
אלא
רק פסק הלכה!

. בשלמא
חייב את הזכאי –
כגון
שנטל ונתן ביד,
אלא
זיכה את החייב היכי משכחת לה?

דאמר
ליה:
פטור
אתה,
והא
לא נטל ונתן ביד!

ת:
כיוון
שאמר "פטור
אתה"
נחשב
הדבר כאילו נטל,
ואין
צורך במעשה נוסף

כיון
דאמר פטור אתה –
כמו
שנטל ונתן ביד דמי.

ש:
הרי
במשנה שלנו שנינו:
דיני
ממונות מחזירין בין לזכות ובין לחובה
על
פי ההסבר הנ"ל
יוצא – יוצא שאין שום מקרה שניתן להחזיר
לחובה!

(בשלמא
"מחזירין
לזכות":
מדובר
במקרה שהדיין טעה ואמר לצד אחד חייב
אתה,
אולם
לא נטל ביד,
במקרה
כזה חוזר הדין,
אבל
במקרה של "מחזירין
לחובה"-
אם
אומר הדיין בטעות לנתבע "פטור
אתה"
הרי
נחשב הדבר כמי שנטל ביד,
ואז
הדין לא חוזר אלא משלם מכספו.
מכאן
יוצא שעל פי ההסבר הנ"ל
אין שום מקרה של "מחזירין
לחובה"!
מכאן
שההסבר הזה איננו נכון)

אלא
מתניתין,
דקתני:
דיני
ממונות מחזירין בין לזכות,
בין
לחובה,
בשלמא
לזכות –
משכחת
לה,
דאמר
ליה מעיקרא חייב אתה ולא נטל ולא נתן
ביד.
אלא
לחובה היכי משכחת לה?
דאמר
ליה פטור אתה.
– והאמרת
כיון דאמר ליה פטור אתה כמו שנטל ונתן
ביד דמי!

ת:
יש
להבין את המשנה לא כשני עניינים אלא
כעניין אחד:
"דיני
ממונות מחזירין לזכות של צד א',
שהיא
חובה לצד ב';
אולם
בדיני ממונות מחזירין לזכות בלבד,
ואין
מחזירין לחובה"

מהי
הכוונה של "מחזירין
לזכות"
בדיני
נפשות?

זכות
גרידתא (בלבד)
[כלומר:
רק
במקרה שהיא זכות לו ואינה חובה לבעל
דינו,
כגון
חלול שבת או אשת איש (רש"י)]

מהי
הכוונה של "ואין
מחזירין לחובה"
בדיני
נפשות?
אין
מחזירין לזכות שהיא חובה למישהו אחר.
ובאיזה
מצב גורמים זכות לנאשם שהיא חובה למישהו
אחר?
למשל,
במקרה
של גואל הדם,
שקשה
בעיניו שמזכין את הרוצח,
במקרה
כזה נחשב הדבר זכות שהיא חובה.

חדא
קתני:
דיני
ממונות מחזירין לזכות שהיא חובה,
דכוותה
גבי נפשות מחזירין לזכות אין מחזירין
לחובה,
מחזירין
לזכות –
זכות
גרידתא,
ואין
מחזירין לחובה –
לזכות
שהיא חובה.
חובתיה
דמאן?
– הא
לא קשיא –
חובתיה
דגואל הדם

ש
1:האמנם
משום שיש בזיכוי הנאשם "חובה"
כזו
של צער כלפי גואל הדם–
נוציא
את הנאשם להורג?

ש
2: אם
זהו ההסבר (שמדובר
בזכות שהיא חובה,
ולא
בשני דינים:
זכות|חובה)
מדוע
הסגנון של המשנה מרמז על שני דינים:
דיני
ממונות מחזירין בין לזכות ובין לחובה?

משום
חובתיה דגואל הדם קטלינן ליה להאי?

ועוד:
מאי
בין בין?

ת:
אכן
קשה הדבר…
רבינא:
אפשר
ליישב גישת רב חסדא כגון במקרה שהיה לו
משכון וכאשר זיכה את הנתבע–
נטל
ממנו הדיין את המשכון (וכך
מצאנו מקרה שאפילו ב"זיכה
את החייב"
עושה
הדיין מעשה!)
וכן
ב"טימא
את הטהור"
ניתן
למצוא מקרה שהדיין עשה מעשה בפועל:
במקרה
שגרם הדיין לפירות להיטמא על ידי כך
שנגע בהם בשרץ,
וכך
טימא בידיים את הפירות.
גם
לגבי "טיהר
את הטמא"
ניתן
למצוא מקרה שהדיין עשה מעשה בפועל–
אם
עירב את פירותיו הטמאים בין הפירות
הטהורים ונמצא שהכל כעת טמא.

קשיא.

רבינא
אמר:
כגון
שהיה לו בידו משכון ונטלו ממנו,

–טימא
את הטהור –
דאגעי
ביה שרץ,

–טיהר
את הטמא –
שעירבן
בין פירותיו.

הסבר
מהלך הגמ'

ציטוט
הגמ'

ש:
האם
בדיני נפשות הכל מלמדים זכות ואפילו
עדים?
אם
כך–
יוצא
שמשנתנו היא כשיטת ר'
יוסי
ברבי יהודה ולא כשיטת חכמים!
(עיין
בברייתא)

דיני
ממונות הכל כו'.
הכל
–
ואפילו
עדים?
נימא
מתניתין רבי יוסי ברבי יהודה היא ולא
רבנן.

דתניא:
|במדבר
ל"ה|
ועד
אחד לא יענה בנפש –
[חכמים
אומרים]
בין
לזכות בין לחובה,

רבי
יוסי ברבי יהודה אומר:
עונה
לזכות,
ואין
עונה לחובה.

ת:
אין
מדובר (בהכרח)
בשיטת
ר'
יוסי
ברבי יהודה,
כי
ייתכן שהמשנה שלנו לא מדברת על עדים
המלמדין זכות,
אלא
על תלמידים המלמדין זכות.

(ואכן
אנו פוסקים כדברי חכמים)

– אמר
רב פפא,
באחד
מן התלמידים,
ודברי
הכל.

בירור
טעמו של ר'
יוסי
בר יהודה

מאי
טעמא דרבי יוסי בר יהודה –
דאמר
קרא |במדבר
ל"ה|
עד
אחד לא יענה בנפש למות –
למות
הוא דאינו עונה,
אבל
לזכות – עונה.

בירור
טעמם של חכמים

ורבנן?
– אמר
ריש לקיש:
משום
דמיחזי כנוגע בעדותו¹.

ש:
וכיצד
ידרשו חכמים את הפסוק ממנו למד ר'
יוסי?
ת:
הפסוק
עוסק בתלמיד ולא בעד (סיוע
מברייתא).

ורבנן,
האי
למות מאי דרשי ביה?
– מוקמי
ליה באחד מן התלמידים.
כדתניא:
אמר
אחד מן העדים יש לי ללמד עליו זכות מניין
שאין שומעין לו –
תלמוד
לומר עד אחד לא יענה.
מניין
לאחד מן התלמידים שאמר יש לי ללמד עליו
חובה מניין שאין שומעין לו –
תלמוד
לומר אחד לא יענה בנפש למות.

הסבר
מהלך הגמ'

ציטוט
הגמ'

רב:
רק
בשעת המשא ומתן (בהתחלה
לימד זכות,
ואחר
כך רצה ללמד חובה)
– אינו
יכול לחזור בו,
אולם
בשעת גמר הדין (כשסופרים
את הדיעות על מנת להכריע)
מי
שלימד זכות יכול לחייב.

אמר
רב:
לא
שנו אלא בשעת משא ומתן,
אבל
בשעת גמר דין –
מלמד
זכות חוזר ומלמד חובה.

ש:
והרי
שנינו:
למחרת
(-היום
שבו נשאו ונתנו)
המלמד
זכות אינו יכול לחזור וללמד חובה!
והרי
מדובר ביום גמר הדין ועל פי מה שלמדנו
הוא יכול לחזור בו!

מיתיבי:
למחרת
משכימין ובאין,
המזכה
אומר אני המזכה,
ומזכה
אני במקומי.
המחייב
אומר,
אני
המחייב,
ומחייב
אני במקומי.
המלמד
חובה מלמד זכות,
אבל
המלמד זכות אינו יכול לחזור וללמד חובה.
והא
למחרת גמר דין הוא!

דחיית
השאלה:
'למחרת'
אין
כוונתו בהכרח לרגע גמר הדין,
יכול
להיות שבאותו היום עסקו גם במשא ומתן,
וממילא
אין סתירה!

– וליטעמיך,
למחרת
משא ומתן מי ליכא?
כי
קתני –
בשעת
משא ומתן.

ש:
כיצד
אומר אתה שיכול דיין שזיכה לחייב,
והרי
אם אכן כך היה היה צריך לכתוב במקור
שלפנינו גם את ההיפך:
"שיראה
אחד המזכין דברי המחייבין"!

תא
שמע:
דנין
אלו כנגד אלו,
עד
שיראה אחד מן המחייבין דברי המזכין.
ואם
איתא –
ליתני
נמי איפכא!

ת:
אכן
לעניין הדין – יכול גם הדיין שזיכה
לחזור בו בגמר הדין ולחייב.
אם
כן מדוע לא שנוי גם החלק הזה?
התנא
רצה לסגנן את דבריו באופן שיש בו רק
זכות (לישנא
מעליא נקט)

– תנא
אזכות קא מהדר,
אחובה
לא קא מהדר.

ש:
אחד
מן התלמידים שזיכה ומת–
רואין
אותו כאילו חי ועומד במקומו–
הרי
לפי הדברים שלמדנו לעיל היה אפשר לראות
אותו כאילו חי והחליט לחייב בגמר הדין…

תא
שמע,
דאמר
רבי יוסי בר חנינא:
אחד
מן התלמידים שזיכה ומת –
רואין
אותו כאילו חי ועומד במקומו.
ואמאי?
נימא:
אילו
הוה קיים –
הדר
ביה!

ת:
אמנם
כך,
יכול
היה לחזור בו,
אך
מחשיבים זאת במקרה כזה כאילו לא חזר
בו,
והמשיך
לזכות.

– השתא
מיהא לא הדר ביה.

ש:
והרי
שלחו מארץ ישראל הודעה כי שרבי יוסי בר
חנינא חלוק על דברי רב

– והא
שלחו מתם:
לדברי
רבי יוסי בר חנינא מוצא מכלל רבינו!

ת:
הכוונה
הייתה לכך שהוא אינו חלוק ושאין סתירה
בין דברי החכמים

אין
מוצא איתמר

ש:
הסופרים
שעומדים לצד הדיינים וכותבים את דבריהם–
נניח
שכותבים דברי המחייבים (זה
ברור:
שמא
יראו בעתיד טעם אחר לחייב ויצטרכו לעשות
הלנת הדין כדי לדון בטעם הנוסף הזה)-
אולם
מה הטעם לרישום דברי המזכים?
הרי
כפי הנראה זה כדי שאפילו יראו טעם נוסף
לחייב – אין אנו משגיחים בהם,
כלומר
רושמים שזיכו כדי שלא יוכלו אחרי זה
עוד לשנות את דעתם!

תא
שמע:
שני
סופרי הדיינין עומדין לפניהן,
אחד
מן הימין ואחד מן השמאל,
וכותבין
דברי המזכין ודברי המחייבין.
בשלמא
דברי המחייבין –
למחר
חזו טעמא אחרינא,
ובעו
למעבד הלנת דין.
אלא
דברי המזכין –
מאי
טעמא?
לאו
משום דאי חזו טעמא אחרינא לחובה לא
משגחינן בהו?

ת:
לא
זאת הסיבה שרושמים את דברי המזכים–
הסיבה
לרישום היא כדי שלא יאמרו שניים מן
הדיינים טעם אחד משני מקראות,
כי
אם יעשו כן משמע שיש פגם באחד הטעמים,
משום
שלא יתכן שאותו הדין יילמד משני מקראות
שונים,
אלא
וודאי אחד מהפסוקים לא הבינו כראוי,
כפי
ששאל ר'
אסי
את רבי יוחנן וכו'.

– לא,
כדי
שלא יאמרו שנים טעם אחד משני מקראות.
כדבעא
מיניה רבי אסי מרבי יוחנן:
אמרו
שנים טעם אחד משני מקראות מהו!
– אמר
ליה:
אין
מונין להן אלא אחד.

הסבר

דברי
הגמ'

ש:
מנין
שאין טעם אחד משני מקראות?
(למדים
משני פסוקים עיין לשון הגמ').
ש:
באיזה
אופן (כיצד
בדיוק)
העקרון
של טעם אחד משני פסוקים?
נסיון
ראשון להביא דוגמא:
רב
זביד:
כמו
ששנינו:
מזבח
מקדש את הראוי לו²:
ר'
יהושע
למד עקרון זה בעזרת היקש מהמילה "אישים"
ואילו
רבן גמליאל למד עקרון זה בעזרת היקש
מהמילה "מזבח"³
; הרי
לנו מקרה שבו הם למדים משני מקראות⁴
טעם אחד!
דחייה:
אין
זו דוגמא לעקרון זה משום שר'
יהושע
ורבן גמליאל חלוקים (כלומר
אין מדובר בטעם אחד,
אלא
בשתי דיעות שונות)
וכך
אכן שנינו בסוף המשנה:
הם
חלוקים בעניין הדם והנסכים הפסולים:
לדעת
רבן גמליאל:
אם
עלו–
לא
ירדו (כי
הם ראויים למזבח,
והוא
למד את ההיקש מהמילה "מזבח")
ואילו
לדעת ר'
יהושע–
דם
נסכים פסולים ירדו מהמזבח משום שאינם
ראויים לאש (הוא
למד את ההיקש מהמילה "מוקדה"=אש⁵).
היות
שהראינו שמדובר במחלוקת ולא בטעם אחד
שלמדים אותו משני פסוקים–
דוגמא
זו אינה טובה!

מנהני
מילי?
– אמר
אביי:
דאמר
קרא:
|תהלים
ס"ב|
אחת
דבר אלהים שתים זו שמעתי כי עז לאלהים
–
מקרא
אחד יוצא לכמה טעמים,
ואין
טעם אחד יוצא מכמה מקראות.
דבי
רבי ישמעאל תנא:
|ירמיהו
כ"ג|
וכפטיש
יפצץ סלע,
מה
פטיש זה מתחלק לכמה ניצוצות –
אף
מקרא אחד יוצא לכמה טעמים.
היכי
דמי טעם אחד משני מקראות?
– אמר
רב זביד,
כדתנן:
מזבח
מקדש את הראוי לו.
רבי
יהושע אומר:
כל
הראוי לאשים,
אם
עלה –
לא
ירד.
שנאמר
|ויקרא
ז'|
העלה
על מוקדה,
מה
עולה שהיא ראויה לאשים אם עלתה לא תרד
– אף
כל שהוא ראוי לאשים אם עלה לא ירד.
רבן
גמליאל אומר:
כל
הראוי למזבח –
אם
עלה לא ירד,
שנאמר
היא העלה על מוקדה על המזבח,
מה
עולה שהיא ראויה לגבי מזבח –
אם
עלתה לא תרד,
אף
כל שהוא ראוי למזבח –
אם
עלה לא ירד.
ותרוייהו
מאי קמרבו –
פסולין,
מר
מייתי לה ממוקדה ומר מייתי לה ממזבח.
– והא
התם מיפלג פליגי,
דקתני
סיפא:
אין
בין דברי רבן גמליאל לדברי רבי יהושע
אלא הדם והנסכים,
שרבן
גמליאל אומר:
לא
ירדו,
ורבי
יהושע אומר:
ירדו!

עתה
פונים אנו לנסיון שני להביא דוגמא
ללימוד של טעם אחד משני מקראות:
הנסיון
של רב פפא:
ר'
יוסי
הגלילי למד מהפסוק "והיה
המזבח קדש קדשים כל הנוגע במזבח יקדש"
(שמות
כט,
לז)
כל
דבר הנוגע במזבח הופך קדוש בין ראוי
למזבח ובין אינו ראוי,
וזאת
הוא למד מהיקש לפסוק הבא (שם,
לח)
"וזה
אשר תעשה על המזבח כבשים בני שנה שנים
ליום תמיד":
כמו
שכבשים ראויים לקרבן כך כל דבר הנוגע
במזבח יקדש–
ולא
ירד מהמזבח.
ר'
עקיבא
למד זאת אותו הכלל ממקרא אחר:
הוא
למד מ"עולה":
קרבנות
אלה הם עולה–
מה
עולה ראויה למזבח אף כל ראוי.
הרי
לנו מקרה שבו הם למדים משני מקראות טעם
אחד!
דחייה:
אין
זו דוגמא לעקרון זה משום שר'
יוסי
הגלילי ור'
עקיבא
חלוקים.
הם
חלוקים לגבי עולת עוף פסולה שעולה על
גבי המזבח:
ר'
יוסי
הגלילי שלמד מ"כבשים"-
דווקא
כבשים אבל לא עולת העוף!
לדעת
ר'
עקיבא
שלמד מ"עולה"-
גם
עולת העוף נחשבת בגדר הכלל משום שהיא
בגדר "עולה".
היות
שהראינו שמדובר במחלוקת ולא בטעם אחד
שלמדים אותו משני פסוקים–
דוגמא
זו אינה טובה!

– אלא
אמר רב פפא:
כדתניא,
רבי
יוסי הגלילי אומר:
מתוך
שנאמר [ברגע
זה עברנו לדף לד עמוד ב]
|שמות
כ"ט|
כל
הנגע במזבח יקדש,
שומע
אני בין ראוי בין שאינו ראוי –
תלמוד
לומר |שמות
כ"ט|
כבשים.
מה
כבשים ראויין –
אף
כל ראוי.
רבי
עקיבא אומר:
|שמות
כ"ט|
עולה,
מה
עולה ראויה –
אף
כל ראוי.
ותרוייהו
מאי קא ממעטו –
פסולי,
מר
מייתי לה מכבשים ומר מייתי לה מעולה.
– והאמר
רב אדא בר אהבה:
עולת
העוף פסולה איכא בינייהו,
מאן
דמייתי לה מכבשים.
כבשים
–
אין,
אבל
עולת העוף –
לא.
ומאן
דמייתי לה מעולה –
אפילו
עולת העוף נמי!

עתה
פונים אנו לנסיון שלישי להביא דוגמא
ללימוד של טעם אחד משני מקראות:
"ואל
פתח אהל מועד לא הביאו להקריב קרבן לה'
לפני
משכן ה'
דם
יחשב לאיש ההוא דם שפך ונכרת האיש ההוא
מקרב עמו"
(ויקרא
יז,
ד)
ר'
ישמעאל
אומר:האיסור
הוא לרבות את (=גם
ביחס ל)
הזורק
דם קדשים בחוץ במקום במקדש
ר'
עקיבא
למד אותו האיסור (=שאסור
לזרוק דם קדשים בחוץ)
מפסוק
אחר:
"איש
איש מבני ישראל ומן הגר אשר יגור בתוכם
אשר יעלה עולה או זבח"
(שם,
ח)
אם
כך הרי לנו מקרה בו למדים שני התנאים
אותו הכלל (=הטעם)
מפסוקים
אחרים (שני
מקראות):
ר'
ישמעאל
למד מ"דם
יחשב"
ר'
עקיבא
למד מ"או
זבח"!

דחייה:
והרי
יש הבדל (איכא
בינייהו)
בין
גישת ר'
ישמעאל
לבין גישת ר'
עקיבא:
לדעת
ר'
ישמאעל–
אם
זרק דם חייב אחת
לדעת
ר'
עקיבא–
מתחייב
שתיים (היות
שמדובר בשני איסורים שונים שנלמדים
ממקומות שונים)
אם
כך גם דוגמא זאת איננה טובה להמחשת הכלל
של "לימוד
טעם אחד משני מקראות"
תשובה
הרי
נאמר על הלכה זו שגם לדברי ר'
עקיבא
אינו חייב אלא אחת!
היות
שנאמר בתורה:
" כי
אם במקום אשר יבחר ה'
באחד
שבטיך שם תעלה עולותיך ושם תעשה כל אשר
אנוכי מצווך"
(דברים
יב,
יד)-
ערבה
התורה את כל העשיות ומחשיבה היא אותם
כעשיה אחת (=כחטא
אחד).
אם
כן יוצא ר'
עקיבא
ור'
ישמעאל
אינם חלוקים בהלכה (באמת
סוברים שחייב אחת אם חטא בכך)
אלא
חלוקים רק לגבי מקור הדין,
אם
כן מצאנו מקרה בו יש לימוד של טעם אחד
משני מקראות ואכן במקרה כזה מצרפים את
שתי הדיעות להחשב כדיעה אחת.

– אלא
אמר רב אשי:
כדתניא
|ויקרא
י"ז|
דם
יחשב לאיש ההוא דם שפך –
לרבות
את הזורק,
דברי
רבי ישמעאל.
רבי
עקיבא אומר:
|ויקרא
י"ז|
או
זבח –
לרבות
את הזורק.
ותרוייהו
מאי קא מרבו –
זריקה.
מר
מייתי לה מדם יחשב ומר מייתי לה מאו
זבח.
–

והאמר
רבי אבהו:
שחט
וזרק איכא בינייהו לדברי רבי ישמעאל –
אינו
חייב אלא אחת,
לדברי
רבי עקיבא –
חייב
שתים!
–

הא
איתמר עלה,
אמר
אביי:
אף
לדברי רבי עקיבא נמי אינו חייב אלא אחת,
דאמר
קרא |דברים
י"ב|
שם
תעלה עלותיך ושם תעשה –
ערבינהו
רחמנא לכולהו עשיות.

הסבר

דברי
הגמ'

תזכורת–
דברי
המשנה:

דיני
ממונות–
דנים
ביום וגומרים בלילה.
דיני
נפשות–
דנים
ביום וגומרים ביום.
ש:
מה
המקור המקראי לכך ש"דיני
ממונות–
דנים
ביום וגומרים בלילה"?
ת:
"ושפטו
את העם בכל עת"
(בכל
עת=
ביום
ובלילה)
ש:
אבל
מפסוק זה יכול להשתמע שניתן אפילו
להתחיל דין בלילה!
ת:
למדים
זאת מצירוף הפס':
"והיה
ביום הנחילו את בניו"-
לכאורה
מדובר בסתירה (בפס'
זה
נאמר שדנים רק ביום)
אלא
מכאן שפסוק זה עוסק בתחילת הדין (דווקא
ביום)

ואילו
הפסוק "ושפטו
את העם בכל עת"
עוסק
בגמר הדין (גם
ביום וגם בלילה).

דיני
ממונות דנין ביום וכו'.
(סימן:
משפ"ט
מענ"ה
מט"ה).
מנהני
מילי?
אמר
רבי חייא בר פפא דאמר קרא |שמות
י"ח|
ושפטו
את העם בכל עת.
– אי
הכי,
תחלת
דין נמי!
– כדרבא,
דרבא
רמי:
כתיב
ושפטו את העם בכל עת וכתיב |דברים
כ"א|
והיה
ביום הנחילו את בניו,
הא
כיצד?
יום
–
לתחלת
דין,
לילה
–
לגמר
דין.

משנתנו
אינה כר'
מאיר
משום שרבי מאיר סבור שדיני ממונות
נדונים רק ביום [הוא
למד זאת מהיקש של ריבים (=דיני
ממונות)
לנגעים]

מתניתין
דלא כרבי מאיר,
דתניא,
היה
רבי מאיר אומר:
מה
תלמוד לומר |דברים
כ"א|
על
פיהם יהיה כל ריב וכל נגע,
וכי
מה ענין ריבים אצל נגעים?
אלא
מקיש ריבים לנגעים:

מה
נגעים ביום,
דכתיב
|ויקרא
י"ג|
וביום
הראות בו –
אף
ריבים ביום.

ומה
נגעים שלא בסומין –
דכתיב
|ויקרא
י"ג|
לכל
מראה עיני הכהן –
אף
ריבים שלא בסומין.

ומקיש
נגעים לריבים,
מה
ריבים שלא בקרובים –
אף
נגעים שלא בקרובים.

אי
מה ריבים בשלשה –
אף
נגעים בשלשה,
ודין
הוא:
ממונו
בשלשה,
גופו
לא כל שכן?
תלמוד
לומר |ויקרא
י"ג|
והובא
אל אהרן הכהן או אל אחד וגו'
– הא
למדת שאפילו כהן אחד רואה את הנגעים⁶.

עיוור
אחד שהיה גר בשכנות לר'
יוחנן
והיה משמש כדיין ולא אמר לו ר'
יוחנן
דבר בעניין זה.

ש:
כיצד
נהג כך ר'
יוחנן
והרי ידוע שר'
יוחנן
סבור שהלכה כסתם משנה.
ויש
לנו משנה שממנה למד ר'
יוחנן
כי סומא באחת מעיניו פסול לדון!
ת:
ר'
יוחנן
מצא 'סתם
משנה'
אחרת
שממנה הוא למד שסומא יכול לדון ועל
משנה זו סמך כשאיפשר לשכנו לדון.
מהי
המשנה הזאת:
דיני
ממונות דנין ביום וגומרין בלילה.

כיצד
משנה זו מלמדת אותנו שסומא יכול לדון?
משום
שאנו יודעים שמשנה זו אינה כר'
מאיר
ור'
מאיר
לומד מהיקש (ריבים
ונגעים)
שסומא
אינו יכול לדון,
מכאן
שהמשנה שלנו סבורה שסומא יכול לדון.

ההוא
סמיא דהוה בשבבותיה דרבי יוחנן,
דהוה
דאין דינא,
ולא
אמר ליה רבי יוחנן ולא מידי.
– היכי
עביד הכי?
והא
אמר רבי יוחנן:
הלכה
כסתם משנה,
ותנן:
כל
הכשר לדון כשר להעיד,
ויש
שכשר להעיד ואין כשר לדון.
ואמר
רבי יוחנן:
לאתויי
סומא באחת מעיניו!
– רבי
יוחנן סתמא אחריתא אשכח:
דיני
ממונות דנין ביום וגומרין בלילה

ש:
מדוע
"סתם
המשנה"
האחרון
חזק יותר (עדיף
יותר)
מ"סתם
משנה"
הראשון?
ת
1:
סתם
שבו פוסקים כדעת הרבים עדיף מסתם משנה
שנפסקה כדעת היחיד.
ת
2:
משום
שנשנתה המשנה הזאת ביחס להלכות דיינים,
וזה
עיקר מקומו,
ואילו
סתם המשנה הראשון מובא רק כדרך אגב
בנושא אחר.
ראוי
לסמוך יותר על מה שנפסק בנושא העיקרי.

מאי
אולמיה דהאי סתמא מהאי סתמא?
– אי
בעית אימא:
סתמא
דרבים עדיף,
ואי
בעית אימא:
משום
דקתני לה גבי הלכתא דדינא.

ש:
ומה
ילמד ר'
מאיר
מהפסוק "ושפטו
את העם בכל עת"?
(שהרי
את שיטתו שדיני ממונות נדונים ביום הוא
למד מהיקש של ריבים לנגעים,
אם
כן מה הוא עושה עם פסוק זה?)

ת:
לרבות
את יום המעונן (שגם
יום חשוך נחשב יום לצורך בדיקת נגעים
אף על פי שיש קושי לראות בו את הנגע)

ש:
ומה
ילמד ר'
מאיר
מהפסוק "וביום
הנחילו את בניו"?
(שהרי
את שיטתו שדיני ממונות נדונים ביום הוא
למד מהיקש של ריבים לנגעים,
אם
כן מה הוא עושה עם פסוק זה?)
ת:
מפסוק
זה הוא למד את הכלל הבא:
ניתן
להפיל נחלות ביום ,
אך
לא בלילה.
ש:
האמנם
כך?
על
פי זה:
אדם
שמת בלילה–
לא
יוכלו בניו לרשת אותו…
אלא
אולי כוונת הדברים היא כך:
אין
נעשים דיינים בלילה לעניין ירושת נחלות.
למשל:
שלשה
שנכנסו לבקר את החולה הנוטה למות וציווה
להם כמה דברים בעניין ירושתו
אם
זה קרה ביום–
הם
יכולים לשמש כעדים ואפילו כדיינים.
אם
זה קרה בלילה–
הם
יכולים לשמש רק כעדים אך לא כדיינים⁷.

ואכן
זו כוונת הברייתא:
שאין
דנים דיני נחלות בלילה.

ורבי
מאיר,
האי
"ושפטו
את העם בכל עת"
מאי
דריש ביה?
– אמר
רבא לאיתויי יום המעונן,
דתנן:
אין
רואין את הנגעים שחרית ובין הערבים,
ולא
בתוך הבית,
ולא
ביום המעונן,
מפני
שכהה נראית עזה.
ולא
בצהרים –
מפני
שעזה נראית כהה.

ורבי
מאיר,
האי
ביום הנחילו את בניו מאי עביד ליה?
– ההוא
מיבעי ליה לכדתני רבה בר חנינא קמיה
דרב נחמן:
והיה
ביום הנחילו את בניו –
ביום
אתה מפיל נחלות,
ואי
אתה מפיל נחלות בלילה.
– אמר
ליה:
אלא
מעתה מאן דשכיב ביממא ירתון ליה בניה,
ומאן
דשכיב בליליא לא ירתון ליה בניה?
דילמא
דין נחלות קאמרת.
דתניא:
|במדבר
כ"ז|
והיתה
לבני ישראל לחקת משפט – אורעה כל הפרשה
כולה להיות דין.
כדרב
יהודה אמר רב,
דאמר
רב יהודה אמר רב:
שלשה
שנכנסו לבקר את החולה,
רצו
–
כותבין,
רצו
עושין דין.
שנים
–
כותבין
ואין עושין דין.
ואמר
רב חסדא:
לא
שנו אלא ביום,
אבל
בלילה –
כותבין
ואין עושין דין,
משום
דהוו להו עדים,
ואין
עד נעשה דיין.
אמר
ליה:
אין,
הכי
קאמינא.

הקדמה–
הגמרא
מביאה סוגיה אשר בהמשכה תתקשר לסוגייתנו.(
האם
ניתן להוציא להורג בשבת)

ניתן
ללמוד בקל וחומר כי ניתן לקבור מת מצוה
בשבת.

דרך
הלימוד– עבודת
המקדש דוחה שבת , ומת
מצוה דוחה עבודה ולכן המסקנה היא שמת
מצוה ידחה גם שבת.

מת
מצווה> עבודת
המקדש> שבת.

הגמ'
מביאה
את הלימוד ממנו מוכיחים כי מת מצווה
דוחה את עבודת המקדש.
כתוב
לגבי נזיר"
על
נפשות מת לא יבוא לאביו ולאמו לאחיו
ולאחותו"
לאחותו
מיותר שכן אם אינו נטמא לאביו ברור שלא
יטמא לאחותו אלא בא להגיד שלאחותו הוא
לא נטמא אבל נטמא למת מצוה אע"פ
שמדובר בנזיר כהן גדול שכתוצאה מטומאתו
ימנע מקיום מצות עשה שעונשה כרת (ברית
מילה או פסח).

אמר
ליה ריש לקיש לרבי יוחנן:

ותהא
קבורת מת מצוה דוחה שבת מקל וחומר:
ומה
עבודה שדוחה שבת –
קבורת
מת מצוה דוחה אותה

מולאחתו,
כדתניא:
"לאביו
ולאמו לאחיו ולאחתו"

מה
תלמוד לומר?
הרי
שהיה הולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו

ושמע
שמת לו מת,
יכול
יטמא –
אמרת
לא יטמא.
יכול
כשם שאינו מטמא לאחותו כך אינו מטמא
למת מצוה תלמוד לומר ולאחתו –
לאחותו
הוא דאינו מטמא,
אבל
מטמא למת מצוה.

שבת
שנידחת מפני עבודה אינו דין שתהא קבורת
מת מצוה דוחה אותה?

עונה
ר' יוחנן–
הקל
וחומר לא נכון שכן הנחת שעבודת המקדש
חמורה יותר משבת אולם זה לא נכון שכן
לגבי רוצח מפסיקים את עבודת ביהמ"ק
באם מדובר בכהן שרצח אולם בשבת לא
מוציאים רוצח להורג.כלומר
יש מקרים בהם שבת חמורה מעבודת המקדש.

סיכום=
המשוואה
עבודת המקדש> שבת
אינה נכונה.

אמר
ליה:
רציחה
תוכיח,
שדוחה
את העבודה ואינה דוחה את השבת.

ניתן
לומר כי להוציא רוצח להורג ניתן גם בשבת
ע"י
קל וחומר.

עבודה
חמורה משבת שכן עובדים בביהמ"ק
בשבת ורציחה דוחה את העבודה ברור כי
רציחה תדחה את השבת שהיא קלה יותר.

רציחה>עבודה>שבת.

רציחה
גופה תדחה את השבת מקל וחומר:
מה
עבודה שדוחה את השבת רציחה דוחה אותה,
שנאמר
"מעם
מזבחי תקחנו למות",
שבת
שנידחת מפני עבודה –
אינו דין שתהא רציחה דוחה אותה?

רבא
אומר כי נפסקה הלכה בית מדרשו של ר'
ישמעאל
כי רציחה אינה דוחה שבת.

וכעת
מובא הלימוד.

מה
לומדים מהמילים "לא
תבערו אש" שכן
זה מיותר שהרי כתוב "לא
תעשה כל מלאכה" והבערה
בכלל מלאכה.

שואלת
הגמרא הרי כבר למדנו שפס' זה
אינו מיותר שכן לפי ר' יוסי
לומדים שדין הבערה הנו רק בלאו ולא
בכרת וסקילה כמו שאר האיסורים בשבת.

אלא
אומר רבא: הקושיא
אינה על המילים ,לא
תבערו אש" אלא
על המילים "בכל
מושבותיכם" שכן
מילים אלו באים ללמדנו שיש לקיים מצות
שבת בכל מקום שיושבים ואפילו בחו"ל
והרי לימוד זה מיותר שכן שבת הנה מצות
הגוף( מתיחסת
לפעילות האדם) ולא
קשורה למקום מסויים ( כגון:
שמיטה,
תרומות
ומעשרות שקשורות לקרקע).

בבית
מדרשו של ר' ישמעאל
למדו ממן הפס' לעיל
חידוש:

יש פס'
" כי
יהיה באיש חטא משפט מוות והומת"
השאלה
האם ממיתים אותו גם בשבת.

ישנו
פס' נוסף
" ושמרתם
את השבת…
מחלליה מות יומת"
נשאלת
השאלה האם כשמוציאים אדם להורג זה נחשב
חילול שבת ?

אם כן
עד עכשיו לא ברור האם ניתן להוציא להורג
בשבת.

הפתרון
לשאלה שהוצגה לעיל:

לגבי
רוצח יש פס' "והיו
אלה לכם לחוקת משפט…
בכל מושבותיכם"
בפס'
כשמדובר
על מושבותיכם הכוונה לבית דין שכן הם
שדנים את הרוצח.

בעניין
שבת כתוב" לא
תבערו אש בכל מושבותיכם" אם
כן גם בשבת כשכתוב "מושבותיכם"
הכוונה
לבית דין , הצורה
שבית דין מבעיר היא הוצאת אדם להורג
בשריפה ונאמר בפס' שאת
זה לא עושים בשבת, אם
כן הוכחנו כי רציחה אינה דוחה שבת.

אמר
רבא:
כבר
פסקה תנא דבי רבי ישמעאל,

דתנא
דבי רבי ישמעאל:

לא
תבערו אש,
מה
תלמוד לומר?

מה
תלמוד לומר?
אי
לרבי יוסי –
ללאו יצאת,
אי
לרבי נתן –
לחלק
יצאת!
–
כדתניא:
הבערה
ללאו יצאת,
דברי
רבי יוסי.
רבי
נתן אומר:
לחלק
יצאת.

אלא
אמר רבא:
תנא
משבות קשיא ליה:
מושבות
מה תלמוד לומר?
מכדי
שבת חובת הגוף היא,
וחובת
הגוף נוהגת בין בארץ בין בחוץ לארץ,
"מושבות",
דכתב
רחמנא למה לי?

משום
רבי ישמעאל אמר תלמיד אחד:
לפי
שנאמר "
כי
יהיה באיש חטא משפט מות והומת",
שומע
אני בין בחול בין בשבת,
והא
מה אני מקיים "מחלליה
מות יומת"
–בשאר
מלאכות,
חוץ
ממיתת בין דין.
או
אינו אלא אפילו מיתת בית דין.
ומה
אני מקיים "והומת"
– בחול
אבל לא בשבת.
או
אינו אלא אפילו בשבת?

תלמוד
לומר"
לא
תבערו אש בכל משבתיכם",
ולהלן
הוא אומר "והיו
אלה לכם לחקת משפט לדרתיכם בכל מושבתיכם",
מה
מושבות האמור להלן –
בית
דין,
אף
מושבות האמור כאן –
בית
דין.
ואמר
רחמנא לא תבערו אש בכל משבתיכם.

אביי–
לפי מה
שרבא אומר ניתן להגיע למסקנה ע"י
קל וחומר כי עבודה היא חמורה מ מרציחה
ולכן לא מוציאים כהן שהרג את הנפש
מביהמ"ק.

מהלך
הקל וחומר:

שבת >
רציחה–
שכן לא
מוציאים להורג בשבת.

עבודה
> שבת–
שכן
עובדים בשבת בביהמ"ק.

מסקנה:
עבודה
> שבת

אמר
אביי:
השתא
דאמרת אין רציחה דוחה את השבת –
אין רציחה דוחה את העבודה מקל וחומר;

ומה
שבת שנידחית מפני העבודה –
אין
רציחה דוחה אותה,
עבודה
שהיא דוחה את השבת –
אינו דין שלא

תהא
רציחה דוחה אותה?

הרי יש
פס' "מעם
מזבחי תקחנו למות" האומר
כי כהן שהרג את הנפש מוציאים אותו להורג
למרות שהוא נמצא בביהמ"ק.
ואביי
הגיע למסקנה הפוכה ע"י
הקל וחומר, והרי
פס' גובר
על קל וחומר.

עונה
הגמ'- כי
הפס' "מעם
מזבחי תקחנו למות"

מלמד
כי רק במצב שהכהן עובד בקרבן יחיד
מוציאים אותו מביהמ"ק
אולם אם הוא עוסק בקרבנות ציבור לא
מוציאים אותו.

לפי
פירוש זה אין בעיה עם הקל וחומר שכן
קרבן יחיד אינו דוחה שבת ולכן ממילא לא
ידחה רציחה.

אלא
הא דכתיב"
מעם
מזבחי תקחנו למות"

ההוא
לקרבן יחיד,
דלא
דחי שבת.
–

עונה
רבא לאביי: תראה
כי הקל וחומר שלך יוביל לאבסורד שכן
לפי דעתך : רציחה
> קרבן
יחיד.

בקל
וחומר אני אוכיח לך כי רציחה <
קרבן
יחיד.

מהלך
הק"ו:

קרבן
יחיד > יום
טוב–מקריבים
ביו"ט
קרבנות יחיד.

יום טוב
> רציחה–
דין
יו"ט
כמו שבת.

מסקנה:
קרבן
יחיד > רציחה.

–אמר
רבא:
(אי
הכי)
לא
תהא רציחה דוחה קרבן יחיד בקל וחומר מה
יום טוב שנדחה מפני קרבן יחיד –
אין
רציחה דוחה אותו,
קרבן
יחיד שהוא דוחה את יום טוב אינו דין שלא
תהא רציחה דוחה אותו?

מה שרבא
אמר מסתדר לפי מי שסובר שביום טוב לא
מקריבים קרבנות יחיד שכן הקל וחומר לא
קיים ( עיין
לעיל) אולם
לפי מי שסובר כי קרבנות יחיד קרבים
ביו"ט
הרי יש סתירה מצד אחד יש פס'
האומר
רציחה דוחה קרבנות יחיד מצד שני עפ"י
הקל וחומר הוכחנו כי רציחה לא דוחה
קרבנות יחיד.

הניחא
למאן דאמר אין נדרים ונדבות קריבין
ביום טוב,

אלא
למאן דאמר נדרים ונדבות קריבין ביום
טוב –
מאי
איכא למימר?

לאור
האמור לעיל אומר רבא:

לפי מי
שסובר שביום טוב מקריבין יש סתירה ולכן
צריך לומר כי הפס' "מעם
מזבחי" בא
ללמד כי רציחה דוחה את כל הקרבנות ולא
רק קרבן יחיד.

גם למי
שסובר כי קרבנות יחיד לא קריבים ביו"ט
הוא יסבור כי הפס' "מעם
מזבחי" מדבר
על כל הקרבנות שכן כתוב "מזבחי"-
דהיינו
מזבח של הקב"ה
ובמזבח זה מקריבים את כל הקרבנות ולכן
לא שייך לחלק ולהגיד שמדובר רק בקרבנות
יחיד.

אלא
אמר רבא:
לא
מיבעיא למאן דאמר נדרים ונדבות קריבין
ביום טוב–
דהא
לא מתקיים "מעם
מזבחי"
כלל.

אלא
אפילו למאן דאמר נדרים ונדבות אין
קריבין ביום טוב –
הכתיב"
מעם
מזבחי"-
מזבחי
המיוחד לי,
ומאי
נינהו–
תמיד,
ואמר
רחמנא "מעם
מזבחי תקחנו למות".