בס"ד
נושא:
גמרא,
פסחים ק"ה ע"א–
ק"ו ע"א.
כיתות היעד: תיכון.
מחבר:
חן–
ציון ניות
פסחים
ק"ה.
–
ק"ו.
|
הגדרה |
גמרא |
הסבר |
|
|
שאלה |
בעא מיניה רבינא מרב נחמן בר יצחק: |
שאל רבינא את רב נחמן בר יצחק: |
|
|
תשובה |
אמר ליה: |
מתוך דברי בני רבי חייא שאמרו: |
|
|
קושיה |
מקור |
איתיביה: |
בליל שבת ויו"ט יש אמירת קדושה על כוס יין, |
|
קושי |
ואי סלקא דעתך מי שלא קידש בערב שבת מקדש והולך כל היום כולו, |
ואם לדעתך, |
|
|
דחיית הקושיה |
אמר ליה: |
המקור התנאי התייחס למצב הקבוע, |
|
|
קושיה |
מקור |
איתיביה: |
עקרונית, |
|
קושי |
ואם איתא, |
אם ניתן לדחות את קידוש הלילה, |
|
|
תירוץ |
אמר ליה: |
עדיף לקיים את המצווה בשעתה, |
|
|
קושיה |
הקושי |
ומי אמרינן חביבה מצווה בשעתה? |
וכי אומרים חביבה מצווה בשעתה? |
|
מקור |
והא תניא: |
והרי לעניין הבדלה במוצ"ש, |
|
|
מסקנה |
ולא אמרינן חביבה מצווה בשעתה! |
ולא אומרים חביבה מצווה בשעתה. |
|
|
תירוץ |
אמר ליה: |
אמר לו רב נחמן בר יצחק: |
|
|
מסקנות |
כותרת |
שמע מינה מיהא מתניתא תמני: |
ניתן ללמוד 8 הלכות ממשנה זו. |
|
מסקנה 1 |
שמע מינה: |
אדם צריך להבדיל על יין, |
|
|
מסקנה 2 |
ושמע מינה: |
ברכת ההבדלה צריכה להיות על יין. |
|
|
מסקנה 3 |
ושמע מינה: |
צריך שיעור מינימלי ליין של ברכה. |
|
|
מסקנה 4 |
ושמע מינה: |
המברך על יין חייב לטעום מהיין. |
|
|
מסקנה 5 |
ושמע מינה: |
מי שטועם מהיין – פוגם בו. |
|
|
מסקנה 6 |
ושמע מינה: |
למרות שאכל (טעם) |
|
|
מסקנה 7 |
ושמע מינה: |
ניתן לומר שתי ברכות שונות על כוס יין אחת (הבדלה וברהמ"ז). |
|
|
מסקנה 8 |
ושמע מינה: |
סדר הברכות בהבדלה, |
|
|
הערה |
רב אשי אמר: |
לדעת רב אשי, |
|
|
הקפדות |
הקפדה 1 |
רבי יעקב בר אידי קפיד אחצבא פגימא. |
רב יעקב בר אידי הקפיד שלא לקדש על כד ששתו ממנו. |
|
הקפדה 2 |
רב אידי בר שישא קפיד אכסא פגימא. |
רב אידי בר שישא הקפיד שלא לקדש על כוס ששתו ממנה. |
|
|
הקפדה 3 |
מר בר רב אשי קפיד אפילו אחביתא פגימא. |
מר בר רב אשי הקפיד שלא לקדש אפילו מחבית שפתחו אותה. |
|
מילים
אורתא – ערב.
אי– אם. איתא – יש.
אליבא – על–
פי.
אמרי – אומרים.
אנא – אני.
אפוקי – הוצאת.
בי מדרשא – בית מדרש.
ביה – בו.
בעא – שאל.
גמרנא – למדן.
הא – הרי.
הכא – כאן.
חביתא – חבית.
חדא מילתא – דבר אחד.
חוזאה – חוזה,
נביא.
חכימאה – חכם.
חצבא – כד.
טונא – משא.
טעמא – סיבה.
יומא – יום.
יחידאה – יחיד,
חשוב.
כוותי – כמותי.
כי היכי – כדי. כסא – כוס.
להו – להם,
אותם.
ליה – לו.
ליהוי – יהיה.
ליעביד – יעשה.
לישבקיה – יניחנו.
לן – לנו.
מאחרינן – מאחרים.
מאי – מה.
מחבבינן – מחבבים.
מי אמרינן – וכי אנו אומרים? מיהא – מזו.
מיניה – ממנו.
מקדמינן – מקדימים.
משכחת – תמצא.
מתניתא – משנה.
נמי – גם.
סדרנא – מסדר.
סלקא דעתך – עולה על דעתך. עיולי – הכנסת.
עלן – עלינו.
פגימא – פגום.
קפיד – הקפיד.
קתני – שנה.
שאני – שונה.
תמני – שמונה.
תניא – שנויה.
תרתי – שניים.
מונחים
איתיביה (הקשה עליו) – פתיחה לקושיה ממקור תנאי.
הכי קאמר (כך הוא אומר)
– פתיחה להגהה או לפירוש חדש של ההלכה.
שמע מינה (לְמד ממנה) – פתיחה למסקנה מתוך ההלכה.
מושגים
קדושה על הכוס – ברכה מיוחדת לכבוד שבת או יו"ט,
שנאמרת רק בלילה.
הזכרה בברכת המזון – הזכרת היום – "אלוקינו ואלוקי אבותינו רצה והחליצנו …".
כבוד יום ולילה – כבוד היום מתבטא באכילת מאכלים מיוחדים, ואם אין לו מספיק ליום וללילה, ישאיר את המאכלים ליום, מפני שכבוד היום עדיף.
משא
ומתן
שאלה – רבינא שאל את רב נחמן בר יצחק:
האם אדם שלא קידש בליל שבת, יכול לקדש במשך השבת כולה?
תשובה – רב נחמן בר יצחק עונה לרבינא, שניתן לקדש במשך השבת, והוא לומד זאת מתוך דברי בני רבי חייא. בני רבי חייא אמרו: שאם אדם לא הבדיל במוצ"ש,
הוא יכול להבדיל במשך השבוע.
רב נחמן בר יצחק לומד,
שאם אפשר להשלים את ההבדלה,
אז כנראה שאפשר להשלים גם את הקידוש.
קושיה – ישנו מקור תנאי שאומר: בליל שבת ויו"ט יש קדושה על הכוס והזכרת היום בברהמ"ז,
וביום יש הזכרה בברהמ"ז,
אך אין קדושה על הכוס.
מתוך מקור זה עולה, שלא ניתן להשלים את קידוש ליל שבת,
שהרי אם היה ניתן להשלימו,
אז המקור היה אומר שיש קידוש גם ביום ולא רק בלילה.
דחיית הקושיה – המקור התנאי עוסק במצב הנורמלי,
ולא במקרים מיוחדים בהם אדם נאלץ להשלים את הקידוש שלא אמר בלילה.
קושיה – ממקור תנאי נוסף ניתן ללמוד שלא ניתן להשלים את הקידוש. המקור אומר, שכבוד יום השבת קודם לכבוד ליל שבת,
אך אם יש לו רק כוס יין אחת לכל השבת – יאמר עליה קידוש ליל שבת (קדושת היום). אם היה ניתן להשלים את הקידוש במשך השבת, הרי שהמקור היה אומר, שאם יש כוס יין אחת – ישמור אותה לבוקר,
ואז ירוויח גם קידוש וגם כבוד היום יחד.
תירוץ – למרות שניתן להרוויח קידוש וכבוד יום יחד,
הרי שעדיף לקיים את מצוות הקידוש בזמנה – בליל שבת.
קושיה (שלישית)
– והרי ישנו מקור תנאי שממנו עולה, שלא צריכים לקיים מצווה דווקא בזמנה אם ניתן להרוויח שתי מצוות יחד. בעניין הבדלה נאמר,
שאם לאדם יש רק כוס יין אחת במוצ"ש,
יאכל את ארוחתו,
ואז יברך ברהמ"ז על היין ויבדיל. אם "חביבה מצווה בשעתה",
מדוע הוא ממתין עם ההבדלה,
שיקיים את ההבדלה בזמנה – מיד בצאת שבת?
תירוץ – רב נחמן בר יצחק אומר לרבינא: אני לא חכם ולא נביא,
אבל אני יודע שאומרים בבית המדרש, שיש הבדל בין קידוש בליל שבת לבין הבדלה. את הקידוש עדיף להקדים, כדי להראות שהמצווה חביבה, אך את ההבדלה עדיף לאחר,
כדי שלא יראה כאילו השבת היא טורח,
ולכן משתדלים להוציא אותה מהר ככל שניתן.
מסקנות –מהמקור התנאי שעוסק בהבדלה ניתן ללמוד שמונה הלכות,
שיפורטו בהמשך.
הערה – לדעת רב אשי ישנן רק שבע מסקנות,
מפני שישנן שתי מסקנות שהן אחת (האחת היא בעצם הסיבה של השניה). טעימה מהכוס פוגמת אותו, מפני שכוס של ברכה צריכה שיעור מינימלי.
הקפדות – הגמרא מציגה שלוש הקפדות של חכמים שונים בעניין קידוש על כוס יין. רב יעקב בר אידי הקפיד שלא לקדש על כוס יין ששתו ממנו. רב אידי בר שישא הקפיד שלא לקדש על כוס יין ששתו ממנו. מר בר רב אשי הקפיד יותר מכולם,
והוא לא קידש על יין מחבית שכבר שתו ממנה.
מסקנות
-
למרות שאדם עושה הבדלה בתפילת שמונה במוצ"ש (בברכת "חונן"),
הוא צריך לעשות גם הבדלה על כוס יין. -
ברכת–
המזון (ברהמ"ז)
צריכה להיות על כוס של יין. -
ישנה כמות יין מינימלית שצריכה להיות לכוס של ברכה,
ואת זה לומדים מן העובדה,
שבמקור התנאי נאמר שאין מספיק יין גם להבדלה וגם לברהמ"ז,
ואם אין כמות מינימלית הרי שהיה אפשר לחלק לשניים. -
מי שמברך על כוס יין (או אחד מהשומעים)
– צריך לטעום מהיין.
גם הלכה זו נלמדת מהעובדה שבמקור התנאי נאמר שאין מספיק יין גם להבדלה וגם לברהמ"ז,
ואם לא היה צורך לשתות,
הרי שהיה ניתן להשתמש בכוס היין שנית. -
טעימה מכוס היין פוגמת בכוס היין, ולא ניתן לברך עליה ברכת–
המזון. -
גם אם אדם אכל לפני שעשה הבדלה – הוא יכול להבדיל.
זאת לומדים מהעובדה שכשאין לאדם מספיק יין,
הוא אוכל לפני ההבדלה, ורק אח"כ עושה מברך ברהמ"ז ומבדיל על היין. -
כשאין לו מספיק יין, ניתן לומר שתי ברכות שונות על כוס אחת.
-
סדר הברכות בהבדלה הוא כשיטת בית– שמאי,
על–
פי גירסת ר'
יהודה – יין,
בשמים,
נר,
הבדלה.
מי
שלא קידש בליל שבת,
יכול
לקדש במשך כל השבת.
בס"ד
נושא:
גמרא,
פסחים ק"ו ע"א.
כיתות היעד: תיכון.
מחבר:
חן–
ציון ניות
פסחים
ק"ו.
|
הגדרה |
גמרא |
הסבר |
|
מקור תנאי |
תנו רבנן: אין לי אלא ביום, תלמוד לומר: |
מפסוק זה לומדים שיש לזכור את השבת על כוס יין. דברים אלו מתייחסים ליום, מפסוק זה לומדים גם לגבי הלילה. |
|
קושיה 1 |
בלילה מנין?! |
מדוע צריך המקור לשאול: |
|
קושיה 2 |
ותו, תנא מיהדר אלילה, |
בהמשך המקור, התנא מחפש מקור ביחס ללילה, |
|
גירסה חדשה |
הכי קאמר: אין לי אלא בלילה, תלמוד לומר: |
צריך לשנות את גירסת המקור. |
מילים
אדרבה – להיפך.
בעי – צריך.
יומא – יום.
יממא – יום.
כי – כש…
ליה – לו.
לקידושי – לקדש.
מיהדר – מחזר.
נסיב – תופס.
קדושא – קידוש.
קדיש – מקדש.
קרא – פסוק.
תו – עוד.
תנא – השונה.
מונח
הכי קאמר (כך הוא אומר)
– פתיחה להגהה או לפירוש חדש של ההלכה,
המתרץ את הקושיה.
משא
ומתן
הגמרא מתייחסת למקור התנאי, שעוסק בצורך שהקידוש יהיה על כוס יין.
המקור התנאי – מהפסוק "זכור את יום השבת לקדשו",
לומד המקור התנאי שזיכרון השבת צריך להיות על יין. עפ"י התוספות,
עושים קידוש על כוס יין, מכיוון שישנם מספר פסוקים שבהם הזכירה קשורה ליין: "זכרו כיין לבנון"
(הושע י"ד),
"נזכירה דודיך מיין"
(שיר השירים א'). המקור התנאי מבין שפסוק זה מתייחס לקידוש ביום השבת, ושואל מנין לומדים ביחס לקידוש בליל שבת. המקור מסביר שמפסוק זה לומדים גם ביחס לקידוש בליל שבת.
קושיה 1 – המקור יוצא מנקודת הנחה שהפסוק מתייחס קודם כל לקידוש בשבת בבוקר, ורק אח"כ תוהה מה המקור לקידוש הלילה.
והרי עיקר הקידוש הוא בלילה (בזמן כניסת השבת), אז מדוע המקור לא יוצא מנקודת הנחה,
שהפסוק מתייחס בראש ובראשונה לקידוש ליל שבת?
קושיה 2 – והרי בהמשך המקור נאמר:
"בלילה מנין? תלמוד לומר: זכור את יום".
כיצד יתכן להביא ראיה לקידוש הלילה מהמילה "יום"?
גירסה חדשה – צריך לשנות את גירסת המקור התנאי,
בצורה כזאת שלא תהיינה שאלות.
הלימוד הראשוני יהיה ביחס לקידוש הלילה, ורק אח"כ מביאים ראיה מהמילה "יום"
שצריך לעשות קידוש גם ביום.
בס"ד
נושא:
גמרא,
פסחים ק"ו ע"א.
כיתות היעד: תיכון.
מחבר:
חן–
ציון ניות
פסחים
ק"ו.
(2)
|
הגדרה |
גמרא |
הסבר |
|
שאלה |
ביום מאי מברך? |
מה מברך בקידוש היום? |
|
תשובה |
אמר רב יהודה: |
רק ברכת "בורא פרי הגפן". |
|
מקרה |
רב אשי איקלע למחוזא, אמרו ליה: הבו ליה. סבר: אמר: אמר "בורא פרי הגפן" חזייה לההוא סבא דגחין ושתי, |
רב אשי הזדמן למחוזא, אמרו לו: יקדש לנו רבינו קידוש הגדול. הביאו לו יין. תהה לעצמו: אמר לעצמו: אמר "בורא פרי הגפן" ראה את אותו הזקן שמתכופף ושותה, |
מילים
איקלע – הזדמן.
אגיד – האריך.
אמרי – אומרים.
אנפשיה – על עצמו. ביה – בו.
גחין – מתכופף.
הבו – הביאו.
ההוא – אותו.
חזייה – ראה.
ליה – לו.
ליקדיש – יקדש.
לן – לנו.
מאי – מה.
מכדי – הרי.
ניהו – הוא.
קרי – קרא רישא – ראש. שתי – שותה.
מושג
קידושא רבה (הקידוש הגדול) – ניתנו מספר הסברים לסיבה מדוע נקרא הקידוש בשם זה.
-
בקידוש זה ישנה רק ברכת "בורא פרי הגפן",
ומכיוון שכל הקידושים מתחילים בברכה זו (הקידושין,
ברית המילה), היא נקראה בשם הקידוש הגדול. -
מכיוון שהחיוב בקידוש זה הוא רק מדרבנן,
הוא נקרא הקידוש הגדול בלשון "סגי נהור" (לשון הפוכה). -
בקידוש הבוקר ניתן לקדש גם על משקאות משכרים ולא רק על יין (לפי חלק מהדעות),
לכן הוא נקרא הקידוש הגדול.
משא
ומתן
הגמרא עוסקת בקידוש שנעשה בשבת בבוקר.
הברכה היחידה שנאמרת בקידוש בבוקר היא ברכת "בורא פרי הגפן".
רב אשי הזדמן למחוזא, וביקשו ממנו בשבת בבוקר לעשות "קידושא רבה". רב אשי שלא הכיר את הכינוי המקומי לקידוש הבוקר,
חשב שאולי נוהגים בני המקום לומר יותר מברכה אחת.
לאחר מחשבה החליט לומר את ברכת "בורא פרי הגפן",
שבכל מקרה חייבת להיות חלק מהקידוש, ולבחון את תגובת האנשים. רב אשי האריך בברכת "בורא פרי הגפן",
וכשראה שאחד הזקנים מתכופף על–
מנת לשתות מהכוס,
הבין שזהו רק כינוי לקידוש,
ואין בקידוש יותר מברכת הגפן.
בעקבות אותו מקרה,
אמר רב אשי על עצמו "החכם עיניו בראשו"
– חושב לפני שהוא עושה.
בס"ד
נושא:
גמרא,
פסחים ק"ו ע"א.
כיתות היעד: תיכון.
מחבר:
חן–
ציון ניות
פסחים
ק"ו.
(3)
|
הגדרה |
גמרא |
הסבר |
|
מאמר |
אמרי בני רבי חייא: |
אמרו בני רבי חייא: |
|
שאלה |
ועד כמה? |
עד מתי ניתן להבדיל? |
|
תשובה |
אמר רבי זירא: |
עד יום רביעי (לא כולל רביעי). |
|
הוכחה |
כי הא דיתיב רבי זירא קמיה דרב אסי, |
כמו המקרה בו ישב רבי זירא לפני רב אסי, |
|
הערה |
אמר רב יעקב בר אידי: |
אם לא עושה הבדלה במוצ"ש, |
מילים
בתר – אחרי.
חדא – אחד.
חמשא – חמש.
יתיב – ישב.
כי הא – כמו זה.
מעלי יומא – ערב שבת (יום שישי). קאמר – אמר.
קמי,
קמיה – לפני.
שבתא – שבת (שבוע).
תלתא – שלוש.
תרי – שניים.
מונח
אמרי לה (אומרים אותה) – פתיחה לגירסה אחרת,
בשינוי שם החכם בעל המאמר.
משא
ומתן
הגמרא עוסקת בשאלת השלמת ההבדלה,
במידה ולא אמר אותה במוצ"ש.
בני רבי חייא אומרים, שמי שלא הבדיל במוצ"ש יכול להבדיל במשך השבוע כולו.
הגמרא שואלת: עד איזה יום ניתן להשלים את ההבדלה?
רבי זירא אומר:
ניתן להשלים את ההבדלה עד יום רביעי (לא כולל יום רביעי), זאת אומרת עד יום שלישי.
הגמרא מביאה ראיה לשיטתו של רבי זירא,
ממקור אחר העוסק בענייני גיטים.
במקור זה יש מחלוקת ביחס לשם החכם שהביא דברים אלו. מקור זה מתייחס למקרה בו אדם משתמש בביטויים "אחר השבת" ו"לפני השבת", ביחס לגט. ממקור זה עולה,
שהגדרת "אחר השבת" פירושה:
בימי ראשון, שני ושלישי. הגדרת "לפני השבת" פירושה:
בימי רביעי, חמישי ושישי. מדברים אלו עולה,
שרק ימי ראשון,
שני ושלישי נחשבים כתחילת השבוע – כקשורים לשבת, וימי רביעי, חמישי ושישי נחשבים כסוף השבוע – כחלק מהשבת הבאה.
רב יעקב בר אידי מעיר,
שאם אדם משלים את ההבדלה מפני שלא הבדיל במוצ"ש,
הוא לא מברך על האש,
מכיוון שתיקנו ברכה זו במוצ"ש בלבד שזהו זמן בריאת האש.
בס"ד
נושא:
גמרא,
פסחים ק"ו ע"א–
ק"ו ע"ב.
כיתות היעד: תיכון.
מחבר:
חן–
ציון ניות
פסחים
ק"ו.
–
ק"ו:
|
הגדרה |
גמרא |
הסבר |
|
מאמר |
אמר רב ברונא אמר רב: |
חייב אדם לקדש לפני נטילת ידיים, |
|
מקרה – קושיה |
אמר להו רב יצחק בר שמואל בר מרתא: זמנין סגיאין הוה קאימנא קמיה דרב, |
אמר להם רב יצחק בר שמואל בר מרתא: פעמים רבות היינו לפני רב, |
מילים
אכתי – עדיין.
בר – בן.
הוה קאימנא – הייתי עומד.
זימנין – פעמים.
חביבא – חביבה.
חמרא – יין.
להו – להם.
נח נפשיה – נחה נפשו.
סגיאין – רבות.
עליה – עליו.
קמיה – לפני.
ריפתא – לחם.
שכחנינהו – שכחנו.
שמעתתיה – שמועותיו (הלכותיו).
משא
ומתן
הגמרא עוסקת בשאלה:
האם הקידוש נחשב כהפסקה בין נטילת– ידיים לאכילת הלחם?
רב ברונא אומר בשם רב:
מי שנטל ידיו לא יקדש,
מפני שהקידוש מהווה הפסקה בין נטילה לאכילת הלחם, ואם יש הפסקה יש צורך בנטילה פעם נוספת. לדעת רב ברונא,
אדם שנטל ידיו קודם קידוש,
צריך לשמוע קידוש מאדם אחר.
רב יצחק בר שמואל בר מרתא, מקשה על דברי רב ברונא בשם רב.
רב יצחק מספר שהיה נוהג פעמים רבות להיות עם רב בזמן הקידוש. לעיתים היה רב מקדש על הלחם, ולעיתים היה מקדש על היין,
והדבר היה תלוי בכל פעם במה שחביב עליו. מסיפור זה עולה,
שהקידוש לא נחשב כהפסקה בין נטילת ידיים לאכילת הלחם,
מפני שאם רב קידש על הלחם, ברור שהוא נטל ידיים לפני הקידוש.
בס"ד
נושא:
גמרא,
פסחים ק"ו ע"ב–
ק"ז ע"א.
כיתות היעד: תיכון.
מחבר:
חן–
ציון ניות
פסחים
ק"ו:
– ק"ז.
|
הגדרה |
גמרא |
הסבר |
|
מאמר בשם רב |
אמר רב הונא אמר רב: |
מי שאכל בליל שבת לפני קידוש, |
|
שאלה |
בעא מיניה רב חנא בר חיננא מרב הונא: |
מה ההלכה ביחס לאדם שאכל לפני הבדלה? |
|
דעה 1 |
אמר ליה: |
מי שאכל לפני הבדלה – יכול להבדיל. |
|
דעה 2 |
ורב אסי אמר: |
מי שאכל לפני הבדלה – לא יכול להבדיל. |
|
מקרה |
רב ירמיה בר אבא איקלע לבי רב אסי, אמרה ליה דביתהו: אמר לה: |
רב ירמיה בר אבא הזדמן לבית רב אסי, אמרה אשת רב אסי לבעלה: אמר לה: |
|
מאמר בשם שמואל 1 |
אמר רב יוסף אמר שמואל: |
מי שאכל לפני קידוש או לפני הבדלה, |
|
מאמר בשם שמואל 2 |
ורבה אמר רב נחמן אמר שמואל: |
מי שאכל לפני קידוש או לפני הבדלה, |
|
הלכה (גירסה 1) |
אמר רבא: טעם – מקדש, ומי שלא קידש בערב שבת – מקדש והולך כל היום כולו. מי שלא הבדיל במוצאי שבת – מבדיל והולך כל השבת כולו. |
רבא פסק הלכה, מי שאכל יכול לקדש או להבדיל. מי שלא קידש בליל שבת, מי שלא הבדיל במוצ"ש, |
|
הלכה (גירסה 2) |
אמימר פתח לה להא שמעתא דרבא בהאי לישנא. טעם – מקדש, ומי שלא קידש בערב שבת – מקדש והולך כל היום כולו. מי שלא הבדיל במוצאי שבת – מבדיל והולך כל היום כולו. |
לאמימר היתה גירסה שונה בפסיקת ההלכה של רבא, |
מילים
אבדיל – הבדיל.
איקלע – הזדמן.
אישתלי – שכח.
בי – בית.
בעא – שאל.
דביתהו – אישתו.
הא – הרי,
זו.
האי לישנא – בלשון הזו.
הבו – הביאו.
הילכתא – הלכה.
הכי – כך.
כסא – כוס.
ליה – לו,
הוא.
מידי – משהו.
מיניה – ממנו,
אותו.
עביד – עושה,
נוהג.
רבֵּיה – הרב שלו. שבקיה – הניחי לו. שמעתא – שמועה,
הלכה.
משא
ומתן
הגמרא עוסקת בשאלות:
-
האם אדם שאכל קודם קידוש בליל שבת,
יכול לקדש בלילה? -
האם אדם שאכל קודם הבדלה,
יכול להבדיל? -
עד מתי ניתן להשלים קידוש?
-
עד מתי ניתן להשלים הבדלה?
גמרא זו מרובה בגירסאות של פסיקות הלכה שונות של חכמים. את הדעות השונות העולות מגמרא זו, נציג עפ"י הנושאים הנידונים.
קידוש – רב הונא בשם רב טוען, שאדם שאכל לפני הקידוש בליל שבת, לא יכול לקדש בלילה, אבל צריך לעשות את קידוש הלילה ביום.
רב יוסף מביא דעה דומה בשם שמואל.
רבה בשם רב נחמן,
מביא גירסה שונה לפסיקתו של שמואל.
לפי גירסתו, שמואל סובר שאדם שאכל לפני הקידוש בליל שבת, יכול לקדש בליל שבת.
פסיקת ההלכה של רבא מובאת בשתי הגירסאות, אך עפ"י שתיהן, לדעת רבא אדם שאכל לפני הקידוש בליל שבת, יכול לקדש בלילה.
הבדלה – רב הונא, רב ירמיה בר אבא, ורבה בשם רב נחמן בשם שמואל,
סוברים שאם אדם אכל לפני ההבדלה, הוא יכול להבדיל.
רב אסי ורב יוסף בשם שמואל,
סוברים שאם אדם אכל לפני ההבדלה במוצ"ש,
הוא לא יכול להבדיל.
עפ"י שתי הגירסאות של פסיקת ההלכה של רבא, אם אדם אכל לפני הבדלה,
הוא יכול להבדיל.
השלמת
קידוש – נושא זה עולה רק בפסיקתו של רבא, ועפ"י שתי הגירסאות,
אדם שלא קידש בליל שבת,
יכול לקדש במשך כל השבת.
השלמת
הבדלה – גם נושא זה עולה רק בפסיקתו של רבא,
וישנה מחלוקת בין הגירסאות ביחס להלכה. עפ"י הגירסה הראשונה,
אדם שלא הבדיל במוצ"ש,
יכול להבדיל במשך השבוע. עפ"י הגירסה השניה (אמימר),
אדם שלא הבדיל במוצ"ש,
יכול להבדיל רק ביום ראשון.
בס"ד
נושא:
גמרא,
פסחים ק"ז ע"א.
כיתות היעד: תיכון.
מחבר:
חן–
ציון ניות
פסחים
ק"ז.
|
הגדרה |
גמרא |
הסבר |
|
|
מקרה |
אמרי ליה מר ינוקא ומר קשישא בריה דרב חסדא לרב אשי: זימנא חדא איקלע אמימר לאתרין, לשנה תו איקלע לאתרין, |
אמרו מר ינוקא ומר קשישא בני רב חסדא לרב אשי: פעם אחת הזדמן אמימר למקומנו, לאחר שנה שוב הזדמן למקומנו, |
|
|
מסקנות |
כותרת |
שמע מינה תלת. |
ניתן ללמוד שלוש הלכות מהמקרה. |
|
מסקנה 1 |
שמע מינה: |
על אף שאדם הבדיל בתפילה, |
|
|
מסקנה 2 |
ושמע מינה: |
אסור לאדם לאכול לפני הבדלה. |
|
|
מסקנה 3 |
ושמע מינה: |
מי שלא הבדיל במוצ"ש, |
|
מילים
אבדיל – הבדיל.
אי הכי – אם כך.
אייתינא – הבאנו.
איקלע – הזדמן.
אמרי – אמרו.
אתרין – מקומנו.
בריה – בנו.
בת טוות– ישן בצום. הוה – היה.
זימנא – פעם.
חדא – אחת.
חמרא – יין.
טעים – טעם.
ינוקא – הצעיר.
ליה – לו.
לן – לנו.
מידי – משהו.
קשישא – זקן.
שיכרא – שיכר.
תו – שוב.
תלת – שלוש.
מונח
שמע מינה (לְמד ממנה) – פתיחה למסקנה מתוך הדברים.
משא
ומתן
הגמרא עוסקת בצורך להבדיל על כוס יין,
ודרך אגב עולים שני עניינים נוספים: א.
האיסור לאכול לפני הבדלה. ב.
האפשרות להשלמת ההבדלה.
בניו של רב חסדא מספרים לרב אשי,
שפעם אחת הזדמן אמימר למקום שהם גרים בו, ובמוצ"ש לא היה להם יין לתת לו,
לכן הם נתנו לו שיכר שיבדיל עליו.
אמימר שהיה מקפיד לעשות הבדלה רק על יין, לא הבדיל על השיכר והלך לישון ללא אכילה. למחרת,
מספרים בני רב חסדא, טרחנו והבאנו לו יין, הוא הבדיל ואכל.
לאחר שנה, שוב הזדמן אמימר למקומנו, ושוב הבאנו לו שיכר בגלל שלא היה לנו יין.
הפעם הבדיל אמימר על השיכר,
מפני שהבין שבמקומנו השיכר נחשב כמו יין.
מסקנות
הגמרא לומדת ממקרה זה שלוש הלכות:
-
מי שהבדיל בברכת "חונן"
בתפילת שמונה עשרה,
מחוייב גם בהבדלה על יין. -
אסור לאדם לאכול לפני הבדלה,
ואם לא הבדיל – לא יאכל. -
מי שלא הבדיל במוצ"ש,
יכול להבדיל במשך השבוע (עד יום שלישי).
בס"ד
נושא:
גמרא,
פסחים ק"ז ע"א.
כיתות היעד: תיכון.
מחבר:
חן–
ציון ניות
פסחים
ק"ז.
(2)
|
הגדרה |
גמרא |
הסבר |
|
|
שאלה |
בעא מיניה רב הונא מרב חסדא: |
שאל רב הונא את רב חסדא: |
|
|
תשובה |
אמר: |
ענה: |
|
|
הבנה |
סבור מינה: |
סברו מכאן, |
|
|
דחיית ההבנה |
אמר להו רב חסדא: |
אמר להם רב חסדא: |
|
|
סיוע לדחייה |
איתמר נמי, |
דברים דומים אמר רב תחליפא בר אבימי בשם שמואל. |
|
|
מקרה |
לוי שדר ליה לרבי שיכרא בר תליסר מגני. אמר: בליליא צעריה, אמר: |
לוי שלח לרבי שיכר שהושרה 13 אמר רבי: בלילה גרם לו השיכר צער. אמר רבי: |
|
|
אמירה נגד שיכר 1 |
אמר רב יוסף: |
רב יוסף אמר: |
|
|
אמירה נגד שיכר 2 |
אמר רבא: |
רבא אמר: |
|
|
אמירה נגד שיכר 3 |
ואמר רבא: |
ועוד אמר: |
|
|
מקרה |
רב, אמר ליה: |
רב הונא ראה שרב מקדש על שיכר. |
|
|
מקור תנאי |
תנו רבנן: |
מקדשין רק על יין, |
|
|
קושיה |
אטו אשיכרא ואמיא מי לא מברכין עלייהו "שהכל נהיה בדברו"? |
וכי אין מברכים על שיכר ויין לפני ששותים מהם (ברכת שהכל)? |
|
|
תירוץ |
אמר אביי: |
כך צריך להבין את המקור התנאי: |
|
|
מקור תנאי |
קידוש על שיכר |
תנו רבנן: משום רבי אלעזר בר ברי שמעון אמרו: |
ישנה מחלוקת תנאים אם מותר לקדש על שיכר. |
|
כמות הטעימה |
מטעימת יין – כלשהו. רבי יוסי בר יהודה אומר: |
ישנה מחלוקת מהי הכמות שאדם צריך לשתות מהיין שקידש עליו. |
|
|
הלכה – כמות הטעימה |
אמר רב יהודה אמר רב, |
מי שמקדש חייב לשתות מלא לוגמא מכוס היין, |
|
|
שינוי גירסה |
אמר רב נחמן בר יצחק: |
רב נחמן בר יצחק: |
|
|
שאלה |
למאי נפקה מינה? |
מה זה משנה מי אמר את הדברים? |
|
|
תשובה |
למירמא דידיה אדידיה. |
זה חשוב על– |
|
מילים
אבדולי – הבדלה.
אטו – וכי?
איסתירי – מטבעות.
אישתי – אשתה.
אנא – אני.
אסני – שיכר סנה.
אשכחיה – מצא אותו.
בסים טובא – טעים מאוד.
בעא – שאל.
בעאי – שאלתי.
בר תליסר מגני – שעבר 13
שריות.
דידיה – שלו.
הכי – כך.
טעמיה – טעם אותו.
לאו – לא.
ליליא – לילה.
למיקני – לקנות.
לקדושי – לקדש.
מבדלינן – מבדילים.
מי זוריון – מי פשתן.
מיא – מים.
מיבעיא – צריך לומר?
מיניה – ממנו,
אותו.
מירמא – להטיל (להקשות).
מקדשינן – מקדשים.
סתמא – סתם.
עילוויה – עליו.
עלייהו – עליהם.
פירזומא – שיכר שעורים.
פשט ליה – פתר אותו.
צעריה – ציער אותו.
קדושי – קידוש.
שדר – שלח.
שיכרא – שיכר.
שקיותיה – משקהו.
שרי – מתחיל.
תאיני – שיכר תאנים.
תיהוי – תהיה.
תני – שנה (אמר).
תנינא – שניתי.
מונחים
סבור מינה (הבינו ממנה)
– הלומדים הסיקו מסקנה מוטעית ממקור שהוזכר.
איתמר נמי (נאמר גם כן)
– פתיחה להבאת מקור אמוראי נוסף,
המחזק את המקור הראשון.
הכי קאמר (כך הוא אומר)
– פתיחה להגהה או לפירוש חדש של ההלכה,
המתרץ את הקושיה.
מאי נפקה מינה (מה יוצא ממנה)
– איזו משמעות מעשית יש לאמירה זו?
משא
ומתן
הגמרא עוסקת בשאלה:
האם ניתן לקדש או להבדיל על שיכר?
תוך כדי הדיון,
עולה השאלה: כמה צריך אדם לשתות מכוס הברכה כדי שיצא ידי חובה?
קידוש על שיכר – רב הונא שואל את רב חסדא, האם ניתן לקדש על שיכר,
כשדבריו מתייחסים לשיכר המצוי בבבל – שיכר תמרים. רב חסדא משיב שלא ניתן לקדש על שיכר זה. רב חסדא מסביר שהוא שאל ביחס לשיכר שעורים,
תאנים וסנה – ולא נמצא פיתרון לשאלתו (לא נמצא היתר), ואם לא נמצא היתר לשיכר משובח, אז ברור שלא ניתן לשתות שיכר זול (תמרים).
הבדלה על שיכר – הלומדים שלמדו את ההלכה ביחס לקידוש על שיכר, חשבו שאסור לקדש על שיכר,
אבל מותר להבדיל עליו. רב חסדא הבהיר להם, שאין הבדל בין קידוש להבדלה בעניין זה,
והגמרא אף מביאה מקור מסייע לדברי רב חסדא.
מקרים ואמירות – הגמרא מביאה שני מקרים ושלוש אמירות ביחס לשיכר.
לוי שלח לרבי יהודה הנשיא שיכר מיוחד שעשה,
רבי טעם והתלהב מהשיכר,
ואמר,
שעל שיכר כזה ראוי אפילו לעשות קידוש.
לאחר שהשיכר גרם לרבי לצער בלילה,
הוא אמר,
שהשיכר מצד אחד מפייס ומצד שני גורם לצער.
הגמרא מביאה שלוש אמירות של חכמים ביחס לצער שגורם השיכר.
גם מהמקרה השני עולה,
שניתן לעשות קידוש על שיכר,
מפני שרב קידש על שיכר.
רב הונא אומר לרב,
מאז שהתחלת למכור שיכר,
התחלת לאהוב אותו.
מקורות תנאיים – הגמרא מביאה שני מקורות שעוסקים בשאלת הקידוש על שיכר.
המקור הראשון אומר שמקדשים רק על יין,
וכן שמברכים רק על יין.
הגמרא מקשה על המקור: וכי אין מברכים על משקאות אחרים ("שהכל")?
אלא מבינה הגמרא שמקור זה עוסק בברהמ"ז,
והמקור אמר שעושים ברהמ"ז רק על יין.
במקור השני ישנה מחלוקת ביחס לקידוש על השיכר. הנושא השני שעולה במקור השני הוא: כמה צריך אדם לשתות מכוס הברכה על היין כדי לצאת ידי חובה? עפ"י הדעה הראשונה,
אין כמות מינימלית – אפילו כמות קטנה,
אך לפי הדעה השניה, צריך אדם לשתות מלא לוגמיו (קרוב לרביעית). הגמרא מביאה פסיקת הלכה שאומרת,
שאם אדם לא שתה מלא לוגמיו – לא יצא ידי חובתו.
הגמרא מעירה ביחס לחכם שבשמו נאמרו הדברים,
שיש גירסה נוספת לשם החכם.
הגמרא תוהה: מה זה משנה מי אמר את הדברים?
ומתרצת:
כדי שלא יקשו מדברים שנאמרו בשמו במקום אחד על דברים שנאמרו בשמו במקום אחר.