נושא הדף: דברים,
פרק ד
מחבר:
שרית מאיר
מיועד לכיתות: ט–יב
דברים פרק ד'
פרק ד', כפי שכבר דיברנו בעבר, הנו הפרק שבעצם קיימת בו המסקנה מהנאום ההיסטורי.
הנאום ההיסטורי,
כפי שכבר אמרנו בעבר, מנסה לחתור לאמירה ששמיעה בקול ה' מובילה לתוצאות הרצויות,
ופרק ד' המסקנה:
: שמע אל= תציית לחוקים ולמשפטים.
ואז בנאום השני משה מלמד את עמ"י את המצוות,
לאחר שהם השתכנעו לקיימן.
האם כל פרק ד' מהווה מסקנה , ומשרת את נאום המצוות,
או שיש בפרק ד' חלקים שעומדים גם בפני עצמם?
בואו נתחיל בקריאת הפסוקים ותגדנה לי לפי דעתכן היכן מסתיימת המסקנה מהנאום ההסטורי.
לכאורה בפס' ה'.
פס'
א'-
ה':
קיימו מצוות–
שזוהי המטרה העיקרית מנאום המצוות.
ומפס'
ו':
תוספות–
כנראה לתוספות הללו ישנה מטרה נוספת. ככל הנראה ישנם בנאום זה רעיונות מרכזיים שמשה רוצה להעביר לעם ערב הכניסה לארץ והוא לא אך ורק משרת את נאום המצוות כפי שהזכרנו בעבר.
בהמשך הפסוקים מה הייתי מצפה ממשה רבנו לומר לפני הכניסה לארץ? (פרט למסקנה מנאום המצוות הכתובה בפס' א'-
ה')?
שומעת אותן,
ורושמת את דבריהן בצד הלוח.
בהמשך לימודנו את הפרק נלמד מספר יסודות שמה רבנו רוצה ללמד את העם ערב הכניסה לארץ.
על מנת להבין מה משה רבנו אומר לעם, לפחות באופן כללי, בפרק ד', אני מחלקת לכן דפים,
שיעזרו לכן בהתמצאות,
ובהכרת הנושאים בפרק.
מחלקת דפי עבודה–
מעין "קלוז"
על הפרק.
לאחר שהבנות סיימו ולפני שאני עוברת על דפי העבודה,
שואלת את הבנות– מה מבין הדברים שהעלתן כהשערה לגבי התכנים שמשה רבנו רוצה לומר לפני הכניסה לארץ אכן התאמתו?
שמנה לב:
הייתי יכולה לחשוב שמשה רבנו ידרבן להלחם כמו שצריך וכו', אך לא! משה רבנו עסוק בשאלת היעד של עמ"י בארצו. מהו הציביון שיינתן לעם זה. הוא לא עוסק בתקופה הראשונה של הכיבוש,
אלא בתקופה שלאחר מכן. בתכנים שיצקו לכניסה לארץ. ומשה רבנו מבהיר לעם שהיעד הוא קיום המצוות בארץ ישראל.
שמנה לב לקישור לסוף פרק ג'/ כיצד קיום המצוות בארץ מתקשר לפרק ג'- עיינה ותגדנה לי:
סוף פרק ג': מינויו של יהושע,
והקביעה כי הוא זה שינחיל לעמ"י את הארץ,
ובתחילת פרק ד': קיום המצוות בארץ.
במהלך השיעור:
מתחילים לקרוא את הקלוז,
ותוך כדי קריאת הקלוז,
מוסיפה הערות/
פרשנים על כל אחד מהחלקים.
בס"ד
להלן התשובות ל"קלוז":
ניתן לחלק את פרק ד' למספר חלקים:
א':
"שמע ישראל"-
הכותרת לכל פרק ד'
המהווה מסקנה מהנאום ההסטורי.
ב'-
ד':
איסור להוסיף על המצוות או לגרוע מהן.
גורל החוטאים לעומת הדבקים בה'
ה'-
ח':
שמירת החוקים והמשפטים מבליטה את ייחודו של עם ישראל,
ואת ייחודה של התורה לעיני הגויים.
ט'-
י"ג:
ישראל במעמד הר סיני:
לא לשכוח ואף להודיע לבנים על מעמד הר סיני.
מטרת המעמד הגדול:
להשריש יראת ה'
בלב ישראל.
י"ד–
כ"ד:
איסורי עבודה זרה לסוגיה
ט"ו–
י"ח:
איסור עשיית פסלים מסוגים שונים.
י"ט:
איסור עבודת צבא השמים.
כ'-
כ"ב:
ישראל יירשו את הארץ ואילו משה ימות במדבר ואף לא ייקבר בארץ (כ'-
כ"ב)
כ"ג–
כ"ד:
יש להיזהר מעשיית פסל כיוון שה'
מקנא ונוקם בעובדי ע"ז.
כ"ה–
ל"א:
העונש על עבודה זרה בארץ ישראל.
פס'
כ"ה:
ההתבססות בארץ כגורם לעבודה זרה.
פס'
כ"ו–
כ"ז:
הגלות כעונש על עבודה זרה.
פס'
כ"ח:
השיעבוד לגויים עובדי ע"ז נחשב כאילו ישראל הם עובדי ע"ז.
( על פי רש"י)
פס'
כ"ט–
ל':
ה'
יקבל את ישראל גם כשהם שבים אליו מתוך הצרות.
פס'
ל"א:
ה'
רחום וזוכר את ברית האבות.
ל"ב–
מ':
הנסים שנעשו לישראל מחייבים אותם לעבוד את ה' לבדו.
פס'
ל"ג:
הנס במעמד הר סיני.
פס'
ל"ד:
הנסים שבהוצאת ישראל ממצרים.
פס'
ל"ה,
ופס'
ל"ט:
המסקנה:
"ה'
הוא הא–לוקים"
פס'
ל"ז–
ל"ח:
אהבת האבות והשלכותיה על הבנים.
מ"א–
מ"ג:
הבדלת ערי המקלט בעבר הירדן המזרחי על ידי משה.
ערי המקלט נועדו לרוצח בשגגה.
( רש"י לפס'
מ"א:
ערי המקלט של משה אינן קולטות עד שיפעלו ערי המקלט שבארץ ישראל המערבית.)
מ"ד–
מ"ט:
הקדמה לנאום המצוות.
רש"י לפס'
מ"ה:
הברית שבערבות מואב היא חזרה על מה שנאמר להם ביציאת מצרים.
בס"ד
פרק ד'-
מוקדים מרכזיים
השלימי את הפסקה הבאה מתוך עיון בפסוקים,
ומתוך כך תקבלי תמונה כללית על האמור בפרק ד':
א':
"שמע ישראל"-
הכותרת לכל פרק ד', המהווה ______ מהנאום ההיסטורי.
ב'-
ד':
איסור ________ על המצוות או ________ מהן.
גורל החוטאים לעומת ה___________.
ה'-
ח':
שמירת החוקים והמשפטים מבליטה את ייחודו של _____, ואת ייחודה של _____ לעיני הגויים.
ט'-
י"ג:
ישראל
במעמד
הר
סיני:
לא _______ ואף להודיע ל_______
על מעמד הר סיני.
מטרת המעמד הגדול:
_____________________.
י"ד–
כ"ד:
איסורי
עבודה
זרה
לסוגיה
ט"ו–
י"ח:
איסור עשיית ________ מסוגים שונים.
י"ט:
איסור עבודת __________.
כ'-
כ"ב:
ישראל יירשו את ____ ואילו משה ימות ב____ ואף לא ייקבר בארץ
כ"ג–
כ"ד:
יש להיזהר מעשיית _____ כיוון ש_______________________.
כ"ה–
ל"א:
העונש
על
עבודה
זרה
בארץ
ישראל.
פס'
כ"ה:
ההתבססות בארץ כגורם ל_____________.
פס'
כ"ו–
כ"ז:
ה______
כעונש על ___________.
פס'
כ"ח:
השעבוד לגויים עובדי ע"ז נחשב כאילו ישראל ________ (על פי רש"י).
פס'
כ"ט–
ל':
ה'
יקבל את ___________ גם כשהם שבים אליו מתוך הצרות.
פס'
ל"א:
ה'
רחום וזוכר את _____________.
ל"ב–
מ':
הנסים
שנעשו
לישראל
מחייבים
אותם
לעבוד
את
ה'
לבדו.
פס'
ל"ג:
הנס ב_______________________.
פס'
ל"ד:
הנסים ב______________________.
פס'
ל"ה,
ופס'
ל"ט:
המסקנה:
___________________.
פס'
ל"ז–
ל"ח:
אהבת ה________
והשלכותיה על הבנים.
מ"א–
מ"ג:
הבדלת
ערי
המקלט
בעבר
הירדן
המזרחי
על
ידי
משה.
ערי המקלט נועדו ל_______________.
(רש"י פס' מ"א:
ערי המקלט של משה אינן ______ עד שיפעלו ערי המקלט
שב___________________________)
מ"ד–
מ"ט:
הקדמה ל_____________.
(רש"י לפס' מ"ה:
הברית שבערבות מואב היא חזרה על מה שנאמר להם
ב________________.)
בס"ד
פס'
א'-
ד':
פס'
א':
קורא לשמיעה בקול ה'.
שמיעה אשר תכליתה:
עשייה:
"ועתה ישראל שמע
אל החוקים ואל המשפטים אשר אנכי מלמד אתכם לעשות
למען תחיו… וירשתם את הארץ".
השכר המובטח:
חיים.
פס'
א':
אזהרה על ציות אל החוקים והמשפטים בכללם.
פס'
ב':
עשיית המצוות בשלמות–
לא להוסיף ולא לגרוע.
כאן אתן צריכות להתרענן בעצמכן במחלוקת רש"י–
רמב"ן על האיסור הזה. מובא לפניכן בעמוד פרשנים ביום העיון שערכנו בעבר. (האם אסור להוסיף עוד מצוות (רמב"ן)
או שאסור להוסיף בגוף המצווה (רש"י).)
מילא:
לא להוסיף–
מובן.
אדם חושב שאם הוא מוסיף מצוות מיוזמתו זה טוב, אומרים לו: לא!
אך לא לגרוע? הרי מי ששומע לפס' א'
ושומר את המצוות ממילא לא גורע מהן.
חלק מהפרשנים מסבירים שהכוונה היא לגרעון שהוא על מנת לשמור על המצוות:
פס'
ב':
"ולא תגרעון ממנו לשמור"
לא לגרוע על מנת לשמור.
אל תחפף במצוות מסויימות מתוך אקסטזה…,
מתוך רצון להתקרב לה'.
אל תגיד:
אני אדבק בה'
בדרכים קצת אחרות,
אין צורך להקפיד יתר על המידה בפרטים (עיין ערך נדב ואביהו).
זוהי טעות!
(העמק דבר,
וכן מסביר בכיוון דומה הראב"ע בדפי הפרשנות שתקבלנה).
אבל מה הקשר לבעל פעור שבפס' ג'?
מופיע בדפים שלכן…
הראב"ע:
מוכיח את פס' א':
מי שחוטא– מת,
ומי שלא חי– כפי שקרה בבעל פעור.
שמנה לב: הראב"ע מסביר את "למען תחיו"
שבפס'
א':
כשכר של חייים פיזיים.
ההיפך מלמות.
ניתן גם ללכת בכיוון אחר, וכך מסביר הרב קוק: "למען תחיו"
את החיים במלוא משמעותם,
על מנת שתחיו חיים שמחוברים עם התורה ועם ה', כי חיים שאינם כאלה אינם חיים כלל. וכך גם עולה מפס' ד':
אתם הדבקים–
חיים.
חיים חיים אמיתיים.
(הרב אלישע:
הקנאה התאווה והבוד מוציאים את האדם מן העולם.
מהעולם האמיתי אל העולם החיצוני.)
ספורנו:
מוכיח את פס' ב',
שאסור לגרוע גם אם אתה חושב שכבר אין טעם לאסור איסור מסוים. כי בנ"י חשבו: נזנה ולא נעבוד ע"ז,
ובסוף כל מי שזנה– עבד ע"ז.
פס'
ה'-
ח':
שמירת המצוות מבליטה את ייחודו של עמ"י,
ואת ייחודה של התורה לעיני הגויים.
פס'
ט'-
י"ג:
ישראל במעמד הר סיני
מעמד הר סיני הוא אחד מן המאורעות המרכזיים והמשמעותיים ביותר בתולדות ישראל.
במעמד זה התגלה ה' אל כל ישראל,
וכרת עמם ברית על קיום התורה.
ספר דברים,
שמרבה לעסוק ביסודות האמונה ובלימוד לקחים ממאורעות העבר, מזכיר מעמד זה בהקשרים שונים לאורך הספר,
כנקודת מוצא וכבסיס לערכים שביקש משה רבנו להעביר אל העם לפני פרדתו מהם.
בפרק ד' מופיע מעמד הר סיני פעמיים.
היכן?
בפס'
ט'-
י"ד.
בפס'
ל"ב–
ל"ו.
בכלל בספר דברים מזכיר משה רבנו את מעמד הר סיני בפירוש שש פעמים.
מתוכם 3 בחומר שעלינו ללמוד השנה.
בפרק ה', וכן בפרק ט' מופיע מעמד הר סיני בנוסף לפרק ד'.
אנו נראה שבכל אחד מהפרקים מודגש יסוד אחר שנגזר ממעמד הר סיני. מודגש פן אחר מאותו מעמד. במעמד הר סיני שבפרקים ה' ו–
ט'
נעסוק כשנגיע אליהם. אך אני רוצה שתקראנה את הפסוקים העוסקים במעמד הר סיני, וגם קצת אחרי הפסוקים הללו,
ותנסנה לומר לי איזה יסוד/ מה רוצה משה רבנו לומר/ ללמד את עמ"י דרך הזכרת מעמד הר סיני בפרקנו?
ניתן לדבר על מספר דגשים בפרקנו הנלמדים ממעמד הר סיני:
1. מכוח מעמד הר סיני אתם מחויבים לברית שנכרתה שם, ועל כן: המשיכו לקיים מצוות.
באופן כללי ניתן לומר שהמגמה של האזכורים של מעמד הר סיני היא לחזק את מחויבותו של העם לברית שנכרתה עמו בסיני,
ולעודד אותו להמשיך ולשמוע תמיד בקול ה', ולא לעבוד ע"ז.
ניתן למצוא רעיון זה בפס' י':
שילמדו ליראה אותי כל הימים.
פס'
י"ד:
מכח מעמד הר סיני משה מלמד את העם חוקים ומשפים.
פס'
כ"ג:
אולי מדובר על ברית סיני אותה עליכם לזכור ולא לעבוד ע"ז.
בפס'
מ'-
תאמין בה' מכוח מעמד הר סיני (פס'
ל"ט)
ותשמור את חוקיו.
עובדה זו מסתדרת היטב עם העובדה שכבר הזכרנו בעבר: שפרק ד' הנו סיום של הנאום ההסטורי שהאמירה בסופו הוא: צייתו לדבר ה', ומדגישים שציות זה הוא מכוח ברית הר סיני ששם חוו ישראל התעלות רוחנית בלתי רגילה.
ההתגלות באש ובקול באה להכניס בלב ישראל יראת ה' ויראת עונש,
ולהזהירם מפני הפרת הברית בעתיד.
כמו כן שנה הדגשה בפרק על הקשר הישיר בין ה'
לבין עמ"י שהיה במעמד הר סיני:
"אשר ראו עיניך",
"עמדת לפני ה'",
"וידבר ה'
אליכם…",
ויגד לכם את בריתו".
משה מנסה לומר: חוץ מהמצוות שאתם שומעים ממני, תזכרו ששמעתם את ה' בכבודו ובעצמו.
וה'
הוא זה שציווה אותי ללמד אתכם חוקים ומשפטים שזה מה שנאמר בפס' י"ד.
כלומר מעמד הר סיני מעמיד את משה במקומו הראוי לו. לא בתור א–לוקים ח"ו,
אלא בתור שליח. את הברית הבסיסית והעיקרית שמעתם מהקב"ה.
ואני בסה"כ שליח להשלים/
לחזור על המצוות.
פס'
י"ד–
כ"ד:
איסורי עבודה זרה לסוגיה
במרכז פרק ד' מוצאים אנו את העיסוק בעבודה זרה– סוגי העבודה זרה האסורים,
וכן מדובר על התוצאות של עבודה זרה זו: גלות והפצה בין העמים.
לעבור על הקלוז.
ישנו חשש שבעקבות חוויה שחוו העם עם ה' הם יבואו לכלל הגשמה,
ולכן אוסרים פסלים.
ואגב אורחא מזכיר משה סוג נוסף של ע"ז והוא עבודת צבא השמים.
עבודה שהייתה מאוד מקובלת בתקופת ביהמ"ק השני.
יש התייחסות לפס' י"ט:
"אשר חלק"-
בדף הפרשנות.
שתשמנה לב לקושי. איך יכול להיות שה' נתן לגויים לעבוד את צבא השמים,
והרי איסור ע"ז הוא אחד מ– 7 מצוות בני נח?
בדפים שלכן–
התייחסות אחת.
הרמב"ן:
באמת ההשגחה על העמים היא דרך הכוכבים,
שמעליהםם מלאכים,
ומעל המלאכים ה', ולכן הם עובדים את צבא השמים.
הרמב"ן לא אומר שזה בסדר שהם עובדים,
אלא אומר שיש לכך סיבה, לעומת עמ"י שה' משגיח עליהם ישירות,
ולהם אין סיבה לעבוד את צבא השמים.
את הרעיון הזה למדנו כבר בעבר, בכיתה ט' כאשר למדנו את הרמב"ן לויקרא י"ח,
כ"ה.
כמו כן–
פס'
כ"א:
לפתוח איתן את דף הפרשנות על מנת להוסיף שלא רק שהעובדה שמשה לא נכנס לארץ הוזכרה בעבר,
הפס'
לפני ואחרי עוסקים בעבודה זרה והפס'
נראה כלא שייך לרצף.
בקלוז ישנה תשובה אחת שמותו של משה בעבה"י המזרחי מוזכר כדרך אגב לאחר שהזכירו שעמ"י יהיה לעם נחלה באץ ישראל. הם כן, ואילו משה לא (ראב"ע,
וכך הועמד ההקשר בקלוז.)
בדפי הפרשנים תמצאו תשובה נוספת.
תשובה שבעיני משתלבת יפה עם ההקשר– הרב סבתו: פעם שעברה שמשה נעלם זה גרם לחטא העגל, לע"ז.
ומשה במסגרת העיסוק בע"ז מזהיר מפני סוג כזה של כישלון שיחפש אמצעי מוחשי במקום משה על מנת לתווך בין העם לבין ה'.
פס'
כ"ה–
ל"א:
העונש של ע"ז:
אם תוליד בנים ובני בנים ונושנתם–
המשמעות:
רמב"ן:
תהיו כבר ישנים בארץ.
אז ישנו חשש שתעבדו ע"ז.
משה רבנו מדגיש לעמ"י שאפשרות הגלות קיימת גם לאחר שעמ"י ישתרש בארץ.
דבר שאנו עדים מדברי הנביאים שעמ"י לא האמין שגלות אפשרית.
"לנו נתנה הארץ למורשה"
(יחזקאל.)
כמו כן משה מדגיש שגלות אין פירושה שה'
עזב אותנו לגמרי (וגם לזה ישנן עדויות מנביאים שחושבות ש"עזב ה'
את הארץ…"
(יחזקאל).
ולכן רעיון התשובה והגאולה מופיע מיד לאחר מכן.
כלומר:
ה'
לא נוטש,
הוא עוד נמצא.
נתבונן מעט בפסוקים:
אם עמ"י יעבוד ע"ז מהו העונש?
משתמע מהפסוקים–
גלות.
לפי הפשט פס' כ"ו,
כאשר אומרים:
אבד תאבדון"
"השמד תשמדון"
הכוונה היא לגלות.
ואולי התורה משתמשת במילים אלו על מנת לומר כשעמ"י בגלות הוא בבחינת מת.
אך רש"י דורש את הפסוקים הללו.
נעיין ברש"י לפס'
כ"ה:
ונושנתם בגימטריה:
852 שנים.
ויש פה רמז שמעכשיו עד שעמ"י יגלו יהיו 852 שנים.
אך עמ"י גלה אחרי 850 שנה?
ואז אומר רש"י:
הקב"ה הגלה אותם שנתיים לפני החשבון המתוכנן על מנת שלא להגדיש את הסאה ולהרוג אותם כפי שנכתב בפס'
כ"ו.
כלומר על פי המדרש:
פס'
כ"ו מתאר עונש של השמדה,
וה'
ברחמיו הקדים את הגלות על מנת שלא ישמידנו.
פס'
כ"ח נמצא בתוך הפסוקים המדברים על העונש של עמ"י על שעבדו ע"ז בארץ. מסיבה זו קשה להניח שמדובר על עבודת אלילים במשמעותה הרגילה,
כי קשה להניח שהענישו את עמ"י על כך שעבדו בארץ ע"ז,
בכך שהם עבדו ע"ז בגלות.
על מנת להסביר את הפסוק בהקשרו מסבירים הפרשנים השונים את משמעותו.
חלק מהפרשנים מסבירים שזהו חלק מהעונש שעמ"י יעבוד ע"ז בגלות– אם מתוך התבוללות והתקרבות לגוייים ("הביאור"-
מהמאה ה– 19), אם מתוך הכרח (כדי שלא יהרגוהו על דבר יהדותו–
אברבנאל על פי תקופתו)
(ניתן לעיין בהרחבה בעיונים לספר במדבר של נחמה לייבוביץ בעמ' 59-60
– כל אחד קורא את התורה בעיניים של תקופתו,
ומוצא בה רמזים לזמנו.
האברבנאל–
באינקויזיציה,
והביאור–
בהשכלה).
רש"י מסביר שעמ"י בגולה כבר לא יעבוד ע"ז,
אלא עצם מציאותם בגולה, תחת עבדות של עובדי ע"ז נחשבת כאילו עמ"י בעצמו עובד ע"ז.
כלומר המציאות בגולה, שבה עמ"י משועבד לעובדי ע"ז,
נחשבת כאילו עמ"י עובד ע"ז.
הפסוקים גם ממשיכים ומוסיפים יסוד חשוב בדברי משה: אם תגלו– ישנה אפשרות לגאולה.
שמנה לב: בין הגלות לבין הגאולה ישנם קשרים לשוניים המצביעים על ניגוד:
|
הגאולה– |
הגלות– |
|
|
א–ל רחום |
א–ל קנא |
שם ה' |
|
"ולא ישחיתך"- |
"והשחתם"- |
הפועל להשחית |
|
"ולא ישכח את ברית אבותיך"- |
"השמרו לכם פן תשכחו את ברית ה' |
שכחת הברית |
על בסיס ההשלמה שלך: מהו הקשר בין הגלות והגאולה?
הסבירי.
הקשר הנו קשר ניגודי:
בגלות ה' מתגלה כא–ל שמקנא,
ואילו בגאולה ה' מתגלה כא–ל שמרחם.
עמ"י השחית את דרכו, ועל כן גלה, אך ה' לא משחית את עמ"י.
עמ"י שכח את הברית, אך ה' לא שכח.
כל פסקת הגאולה עומדת לפי זה בסימן של רחמים,
שהקב"ה נוהג עם עמ"י שלא כפי מעשיהם,
ולפנים משורת הדין.
פס'
ל"ב–
ל"ה.
סדרת שאלות.
מהי המסקנה אליה צריך להגיע האדם משאלות אלו?
המסקנה כתובה בפס' ל"ה:
שה'
בלבד הוא הא–לוקים,
אין עוד מלבדו.
שוב,
התייחסות לפסוקים אלו תמצאנה בדף הפרשנות.
פס'
מ"א–
מ"ג:
ערי המקלט:
היו 9. 3 בעבה"י המזרחי.
ו–
6 בעבה"י המערבי.
דברים י"ט,
ז/:
3 בעבה"י המערבי,
וכי ירחיב…–
עוד 3. במדבר ל"ה.
ננסה לסכם את יסודות האמונה שמנסה משה להנחיל לעם ערב הכניסה לארץ:
-
אתם מחויבים לקיים מצוות מכוח מעמד הר סיני.
-
יש אפשרות לגלות גם אחרי שמשתקעים בארץ. הדבר תלוי במעשיכם.
-
גם כשתהיה גלות– זה לא אומר שה' עוזב,
יש אפשרות לגאולה. -
ה'
הוא הא–לוקים.
(פס'
ל"ט) -
שמנה לב:
בפס'
ה'-
ח'
משה מלמד את עמ"י מצוות,
ואומר להם לשמור על המצוות.
פס'
ט'-
י"ד:
תיאור מעמד הר סיני,
ובסיומו:
ואותי ציוה ה'
ללמד אתכם חוקים ומשפטים.
פותח במילים:
"רק הישמר לך ושמור נפשך מאוד פן תשכח…"
(פס'
ט')
פס'
ט"ו–
כ"ד:
לא ראיתם תמונה.
פותח במילים:
"ונשמרתם מאוד לנפשותיכם כי לא ראיתם כל תמונה…"
(פס'
ט"ו). -
את ההשתלשלות בפרק ניתן להבין כך:
בהתחלה משה מורה לעם לשמור את המצוותשהוא מלמד אותם.
יתכן שעמ"י יחשוב כי משה הוא מקור המצוות וכו',
ועל כן משה מזכיר את מעמד הר סיני על מנת שיזכרו כי שם הם נפגשו בעצמם עם מקור המצוות,
ומכח זה יונקת סמכותו.
מכח ה',
שהוא המקור,
ומשה הנו רק שליח.
דבר זה מודגש בפסוקים האומרים שה'
דיבר עם עמ"י ישירות וכן בסיומה של החטיבה–
פס'
י"ד:
ה'
ציוה אותי ללמד חוקים…
ואז–
ישנו חשש שמכח אותה החוויה שחווו בני ישראל הם יבואו לכלל הגשמה,
ועל כן מזהירים אותם מע"ז לסוגיה.
אם כן 3 יסודות מודגשים כאן:
פס'
ה'-
ח':
חובת קיום המצוות כפי שהם שמעו מפי משה.פס'
ט'-
י"ד:
הייתה חוויה בינך לבין ה'.
פס'
ט"ו–
כ"ד:
באותה חוויה לא הייתה תמונה ויזואלית של התגלות ה'
לישראל (פס'
י"ב–
משפט שמאזן בין איסור ההמחשה לבין החוויה)
פס'
כ"ה–
ל"א:
גלות וגאולה.
בס"ד
ראשי פרקים לשיעור על פרק ד'
-
תזכורת על מיקומו של פרק ד'
ותכליתו.
האם זה לגמרי נכון?
קוראת ושיעצרו אותי…
ככל הנראה משה אומר גם דברים נוספים.
(מפס'
ו')
שואלת:
מה נראה לכן שחשוב לו לומר? -
חלוקת דפי עבודה על הכרת תוכנו של הפרק.
-
חוזרת לשאלה:
מה חשוב למשה…
להדגיש את הפלא והיופי שבכך. -
פס'
א'-
ב':
קריאת פס'
א'
וקישורו לסוף פרק ג'.
אזהרה כללית.
פס'
ב':
לא להוסיף / לגרוע–
לעשות את המצווה בשלמות.
אך מה לגבי לא לגרוע?
הרי פס'
א'
ברור…?
העמק דבר:
לגרוע על מנת לשמור.
תזכורת מחלוקת רש"י–
רמב"ן. -
הקישור של בעל פעור:
ראב"ע:
מוכיח את פס' א'.
חיים במובן פיזי. הרב קוק לעומתו+
פס'
ד'.+
הרב אלישע.
ספורנו לעיין בדפים.-
מקשר לפס' ב'. -
לקרוא מהקלוז ה'- ח'.
-
ט'-
י"ג:
ישראל במעמד הר סיני.
מעמד משמעותי.
חוזר בדברים.
מהו הדגש כאן? פס'
ט'-
י"ד,
פס'
ל"ב–
ל"ו.
להמשיך לקיים מצוות מכח אותה הברית.
פס'
י',
י"ד,
כ"ג,
מ'.
הדגש על שמיעת ה' ישירות–
הרב סבתו. פס'
י"ב,
פס'
ט',
פס'
י'.
משה כשליח.-
פס'
י"ד. -
פס'
י"ד–
כ"ד:
איסורי ע"ז לסוגיה–
לאור מעמד הר סיני.
הקבלת פס' ט'
לפס'
ט"ו.
הפסל–
ישירות ממעמד הר סיני.
עבודת צבא השמים–
כדרך אגב לעיסוק בע"ז. -
אשר חלק– רש"י–
לפתוח בדפים,
רמב"ן. -
פס'
כ"א–
לפתוח את דף הפרשנות.
על פי הקלוז.
על פי הרב סבתו. -
פס'
כ"ה–
ל"א. -
סכנת הגלות מרחפת גם אחרי השתקעות.
והסיכוי לגאולה.
ה'
לא עזב.
(בניגוד לדעות שרווחו בעם בתק' יחזקאל לדוגמא. -
העמדת טבלה: גלות מול גאולה,
ומשמעותה. -
פס'
כ"ה–
פשט:
חלק מהגלות.
רש"י לפס'
כ"ה:
מוות.
אך לא התרחש כיוון… -
פס'
כ"ח:
בתוך העונש. אם כן מהי המשמעות:
האברבנאל,
הביאור,
רש"י. -
פס'
ל"ב–
ל"ה:
סדרת השאלות על מנת פס'
כ"ה:
להאמין,
ולקיים (פס'
מ').
(אי אפשר להיות "דתי בלב"… -
ערי המקלט–
דברים י"ט,
ז':
כמה היו?
המיקום פה– בדפי העבודה. -
סיכום היסודות:
חובת קיום המצוות.
אפשרות הגולה.
אפשרות הגאולה.
אמונה בה'.
בס"ד
פרק ד–
פרשנות נבחרת לבחינת הבגרות
פסוק א– ספורנו
וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל.
מֵאַחַר שֶׁאַתָּה רוֹאֶה גְּזֵרַת הָאֵל יִתְבָּרַךְ לְהַגְלוֹתְכֶם אִם תֶּחֶטְאוּ,
הִשָּׁמְרוּ מֵחֲטוֹא וְשִׁמְרוּ מִצְוֹתָיו בְּלִי תוֹסֶפֶת וְגֵרָעוֹן,
כִּי הַתּוֹסֶפֶת וְהַגֵּרָעוֹן בְּכָל שֶׁהוּא יָבִיאוּ אֶתְכֶם לְתַכְלִית הַקִּלְקוּל.
השלימי על פי הספורנו:
הספורנו מנסה בדבריו לענות על השאלה:
מהו ________ בין הציווי על הימנעות מתוספת וגריעה הכתוב בפס'
__' , לבין הנאמר לפני כן?
הספורנו עונה:
בפרק א',
מודיע משה לעמ"י שגרמו אבותיהם רעה על עצמם וגם עליו שלא יכנסו לארץ בעקבות ___________. ואילו הם,
הבנים,
יעברו וירשו את הארץ.
(כל זה כתוב בפרק א'
בפס'
________). ירושת הארץ מותנית,
אם כן,
בציותם של הבנים למצוות ה',
ואם הבנים לא יצייתו לדבר ה'
הם יגלו (כך מסביר הספורנו).
לכן הספורנו מסביר שפס'
ב'
מהווה מסקנה מהאמור לפני כן:
אסור לכם לגרוע או _______ על המצוות , שכן אם תעשו זאת צפויים לכם __________________.
ביאור
הציוויים:
"לא
תספו…
ולא
תגרעו"
(פס'
ב')
על
פי
פרשנים
שונים
פסוק ב': הרמב"ן
לא תוסיפו.
כגון חמש פרשיות בתפילין חמשה מינין בלולב חמש ציציות,
וכן לא תגרעו,
לשון רש"י.
וכך אמרו בספרי (ראה)
מנין שלא תוסיף על הלולב ועל הציצית,
ת"ל לא תוסיפו,
ומנין שאין פוחתים מהן ת"ל לא תגרעו.
מנין שאם פתח לברך ברכת כהנים לא יאמר הואיל ופתחתי לברך אומר ה' אלהי אבותיכם יוסף עליכם,
ת"ל הדבר,
אפילו דבר לא תוסף עליו.
אבל לא באלה בלבד אמרו,
אלא אף הישן בסוכה בשמיני בכונה לוקה,
כמו שמוזכר במסכת ראש השנה (כח:),
וכן אם יעשה החג ששה עובר בלאו הזה:
ולפי דעתי אפילו בדא לעשות מצוה בפני עצמה,
כגון שעשה חג בחדש שבדא מלבו כירבעם (מ"א יב לג),
עובר בלאו.
וכך אמרו (מגילה יד.)
לענין מקרא מגלה,
מאה ושמונים נביאים עמדו להם לישראל ולא פחתו ולא הוסיפו על מה שכתוב בתורה אפילו אות אחת חוץ ממקרא מגילה מאי
דרוש וכו'.
ובירושלמי (מגילה פ"א ה"ז)
שמונים וחמשה זקנים ומהם כמה נביאים היו מצטערים על הדבר,
אמרו כתוב אלה המצות אשר צוה ה' את משה,
אלו המצות שנצטוו מפי משה,
כך אמר לנו משה ואין נביא אחר עתיד לחדש דבר לכם,
ומרדכי ואסתר רוצים לחדש לנו דבר,
לא זזו משם נושאין ונותנין בדבר עד שהאיר הקב"ה עיניהם וכו':
הרי שהיתה המצוה הזו אסורה להם,
א"כ היא בכלל לא תוסיף עליו,
אלא שלא למדנו למוסיף על פי נביא אלא מן הכתוב שאמר "אלה המצות"
אין נביא רשאי לחדש בו דבר מעתה.
ומה שתקנו חכמים משום גדר,
כגון שניות לעריות וכיוצא בהן,
זו היא מצוה מן התורה,
ובלבד שידע שהם משום הגדר הזה ואינן מפי הקב"ה בתורה:
-
א.
מה נכלל באיסור "לא תוסיפו"
על פי רש"י,
ומה נכלל באיסור "לא תוסיפו"
על פי הרמב"ן?
ב.
מהו ההבדל בין רש"י לבין הרמב"ן בביאור הציוויים? -
לאור הבנתו של הרמב"ן את הציווי:
כיצד ניתן להסביר את תקנותיהם של החכמים?
פסוק ב': ספורנו
וְלֹא תִגְרְעוּ מִמֶּנּוּ לִשְׁמר.
וְלֹא יַחֲשׁב הַחוֹשֵׁב שֶׁכַּאֲשֶׁר תָּסוּר סִבַּת הָאִסּוּר אֶצְלְךָ,
לֹא יִהְיֶה חֵטְא לִגְרעַ,
כְּמוֹ שֶׁחָשַׁב שְׁלֹמה הַמֶּלֶךְ 'אֲנִי אַרְבֶּה וְלֹא אָסוּר,
אֲנִי אַרְבֶּה וְלֹא אָשִׁיב'
(סנהדרין כא, ב)
וְנִכְשַׁל.
שימי לב:
בבסיס דברי הספורנו עומד הקושי:
מדוע מופיע האיסור "______", והרי כבר נאמר בפס'
א'
שיש לעשות את כל _______?
הספורנו מסביר שהאיסור "לא תגרעו"
מחדש לנו שאסור להפסיק לקיים מצווה גם אם הטעם למצווה כבר ____________.
השלימי:
דעתו של הספורנו באיסור להוסיף או לגרוע היא כדעתו של ה_________,
שכן שניהם מפרשים שהתוספת/
הגרעון הינם בסכום המצוות,
ולא ב_______
המצווה.
פס'
ג':
ספורנו
עֵינֵיכֶם הָראוֹת.
הִנֵּה יָעִיד עַל זֶה מַה שֶּׁרְאִיתֶם שֶׁקָּרָה בְּעִנְיַן בַּעַל פְּעוֹר.
כִּי אָמְנָם אוֹתָם שֶׁחָטְאוּ בַּעֲבוֹדָה–זָרָה לֹא הִתְכַּוְּנוּ לָזֶה בִּתְחִלָּה,
אֲבָל הָיְתָה תְּחִלַּת כַּוָּנָתָם לִזְנוֹת בִּלְבַד,
כְּאָמְרוֹ "וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת"
(במדבר כה,
א),
וְאַף–עַל–פִּי שֶׁהַתּוֹרָה אָסְרָה זֶה מִפְּנֵי חֲשַׁשׁ עֲבוֹדָה–
זָרָה,
כְּאָמְרָם "וְזָנוּ בְנתָיו..
וְהִזְנוּ אֶת–בָּנֶיךָ"
(שמות לד,
טז),
חָשַׁב כָּל אֶחָד מֵהֶם שֶׁזֶּה לֹא יִקְרֶה לוֹ כְּלָל.
וְהִנֵּה קָרָה הַהֵפֶךְ כִּי כָל–הָאִישׁ אֲשֶׁר הָלַךְ אַחֲרֵי בַעַל–פְּעוֹר.
לְהִדָּבֵק בִּבְנוֹתָיו,
אֵין גַּם אֶחָד מֵהֶם שֶׁנִּשְׁמַר בְּחָכְמָתוֹ מֵהִכָּשֵׁל בַּעֲבוֹדָה זָרָה עַצְמָהּ,
עַד שֶׁ"הִשְׁמִידוֹ ה'
א–ֱלֹקֶיךָ".
הספורנו מנסה להבין מה הקשר של בעל פעור (המופיע בפס'
__) לעניינינו.
לפי דעתו,
מה שקרה בבעל פעור מוכיח שאסור ___________, גם כאשר אתה סובר שהטעם למצווה _______ (על איסור זה דובר בפס'
__'), שכן בבעל פעור בנ"י עשו דין לעצמם,
וגרעו מצווה שהיא:
לא לזנות.
מתוך מחשבה שגם אם הם יזנו הם לא ______ (הם הבינו שהאיסור לזנות עם בנות העמים הוא רק שמא ________ כפי שנאמר בשמות ל"ד,
ט"ז),
אך סופם הוכיח שכולם נכשלו ב_______.
פס'
ד':
ספורנו:
וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּה'
אֱלֹקֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם.
הֱיִיתֶם כֻּלְּכֶם חֲכָמִים לְהִשָּׁמֵר מֵהִכָּשֵׁל בַּעֲבוֹדָה–זָרָה.
ראב"ע לפס' ב':
לא
תוספו.
מדעתכם
ותחשבו
כי
היא
עבודה
לשם
ג"כ
לא
תגרעו
ואשר
אמרתי
למען
תחיו
(בפס'
א')
אין
צורך
לעדים
כי
עיניכם
הרואות
(פס'
ג'):
הראב"ע מחדד שאסור להוסיף גם אם הכוונה בהוספתי היא __________. דבריו מסתדרים עם המשך הפסוק שכך נאמר בו:
"לא תוספו… ולא תגרעו ממנו ______________…". כלומר:
אסור לגרוע,
גם אם מטרתי היא לשמור ולעבוד את ה'…
כמו כן גם הראב"ע מנסה להסביר את הקשר בין חטא בעל פעור הנזכר בפס'
___ לבין הפסוקים הסמוכים לו.
בעל פעור מוכיח,
על פי דעתו,
את האמור בפס'
__' שמי שמקיים את המצוות–
יחיה וירש את הארץ,
ומי שלא–
ימות.
שכן באירוע בבעל פעור:
מי שחטא בבעל פעור ___, ומי שלא חטא בבעל פעור נותר ב____,
וכעת עומד להיכנס לארץ (שהרי החטא בבעל פעור התרחש בשנת ה–
40) .
(מי שצריכה להתרענן כדי לזכור מה זה חטא בעל פעור מוזמנת לפתוח את במדבר פרק כ"ה.)
חשוב לזכור:
הראב"ע כותב "אין צורך לעדים"
וכוונתו:
אין צורך בהוכחות.
המילה:
"והעד"
אצל ראב"ע פירושה:
וההוכחה.
שימי
לב,
והשלימי:
גם הספורנו,
וגם הראב"ע מנסים להסביר מה הקשר בין פס'
ג'-
ד'
(חטא __
______), לבין פס'
א'-
ב'.
כאשר הספורנו מקשר את חטא בעל פעור לאיסור לגרוע על המצוות האמור בפס'
___' (אל תגרעו–
כי תראו מה קרה למי שגרע מציווי מסוים וחשב שלא יעבור על מטרת הציווי ), ואילו הראב"ע מקשר את חטא בעל פעור לאמירה המופיעה בפס'
___' והיא,
שמי שמקיים את המצוות יחיה וירש את הארץ (ומשתמע מכך שמי שלא יקיים את המצוות–
ימות).
לפי דבריו,
ההוכחה שמה שכתוב בפס'
א'
הוא נכון,
הוא במה שקרה עם החוטאים ב______
שמתו,
ומי שלא חטא–
חי כעת,
ועומד לרשת את הארץ.
רמב"ן לפס'
ה'
:
1. וטעם
ראה
למדתי
אתכם.
ראה
שאני
מלמד
אתכם
היום,
כמו
שאמר
אשר
אנכי
מצוה
אתכם
היום
(להלן
יא
יג)
ואשר
אנכי
נותן
לפניכם
היום
(בפסוק
ח).
או
יאמר
"למדתי",
מפני
שהזכיר
"לעשות
כן
בקרב
הארץ",
כלומר
ראה
בעת
בואך
לארץ
שלמדתי
אתכם
חקים
ומשפטים
כאשר
צוני
ה'
אלהי:…..
2. ואמר לעשות כן בקרב הארץ,
להזהיר על כולם,
כי יש חוקים רבים ומשפטים שאינן נוהגין בחוצה לארץ.
או ירמוז שעיקר המצות כולן בארץ,
כמו שרמזתי בסוד הארץ (ויקרא יח כה):
השלימי:
הרמב"ן שלעיל מחולק לשתי פסקאות על מנת להקל את העיון בו.
פסקה מס'
1: הרמב"ן בפסקה זו מנסה לענות על השאלה מדוע המילה לימדתי מופיעה בלשון ______, והרי היא אמורה להופיע בלשון הווה,
שהרי משה מלמד אותם ____ חוקים ומשפטים.
לרמב"ן ישנן שתי תשובות על שאלה זו.
תשובה ראשונה:
אמנם לימדתי זוהי לשון ____, אך כוונתו היא ל____–
שהוא מלמד אותם היום.
ותשובה שניה:
מדובר על עמ"י,
שכאשר ייכנס לארץ ייזכר שמשה לימד אותו ב_____
חוקים ומשפטים.
פסקה מס'
2: בפסקה זו מנסה הרמב"ן להסביר מדוע מדגיש משה רבנו,
שאת המצוות הוא מלמד על מנת לעשותם בארץ (פס'
ה')
"לעשות כן בקרב הארץ",
והרי את המצוות יש לקיים ב_______?
על קושיה זו עונה הרמב"ן שתי תשובות:
1. בגלל שישנן מצוות שניתן לקיים אותן רק ______.
2. בגלל שעיקר קיום המצוות הוא ב_________
דווקא.
עייני ברש"י,
לדברים י"א,
פס'
י"ח,
והשלימי:
רש"י בדבריו שם מחזק את האמירה של הרמב"ן שעיקר קיום המצוות ב_______,
כיוון שרש"י מביא מדרש שמתייחס למצוות בחו"ל בבחינת "הציבי לך _____"- שלא תשכחו את המצוות,
כדי שכשתחזרו לארץ תהיו רגילים אליהם.
כלומר:
עיקר קיום המצוות על פי מדרש זה המובא ברש"י הוא ב_______,
דבר המסתדר עם תשובתו השניה של הרמב"ן לשאלה מדוע מוזכר בפסוק שהמצוות הן:
"לעשות כן _______".
הרמב"ן לפסוקים ו–ח
ואמר כי בחוקים ובמשפטים תועלות גדולות,
שהם תפארת לעושיהם מן האדם,
ואפילו שונאיהם ישבחו אותם בהם.
ועוד שהם תועלת גדולה שאין כמותה שהשם יהיה קרוב להם בכל קראם אליו,
וכן העמים יתבוננו בזה ידעו כי החוקים נעשים בחכמה ובינה לקרבה אל הא–להים וייראו מהם,
וזהו שאמר כי מי גוי גדול.
ועוד שהחוקים והמשפטים בעצמם הם צדיקים,
ישרים וטובים בישוב העם והמדינות:
הרמב"ן בדבריו מזכיר מספר סיבות מדוע ישנה בשמירת התורה תועלת עצומה.
שימי לב: הרמב"ן תוך כדי דבריו מפרש את האמור בפסוקים ו'- ח'.
התועלות שבשמירת התורה על פי הרמב"ן:
-
הם ______ למי שעושה אותם–
זוהי דרך נאה וטובה לאדם,
ואפילו ה______
של ישראל ישבחו את עמ"י בגלל המצוות שעמ"י עושה (פס'
ו'). -
אם עמ"י יקיים את המצוות הקב"ה יהיה ______ אליהם,
ויתייחס לקריאתם אליו (פס'
ז'). -
העמים יראו שהחוקים נעשים בחכמה על מנת לירא מן הא–לוקים,
והם ייראו מ____.
(פס'
ז'-
ח') -
המצוות עושות טוב,
יושר וצדק ב___
וב______.
(פס'
ח').
הרמב"ן לפס'
ט'-י':
רק השמר לך וגו'
פן תשכח את הדברים.
אז כשלא תשכחום,
ותעשום על אמתתם,
תחשבו חכמים ונבונים,
ואם תעוותו אותם מתוך שכחה,
תחשבו שוטים,
לשון רש"י.
ואינו נכון כלל.
אבל הכתוב הזה לפי דעתי מצות לא תעשה,
הזהיר בה מאד,
כי כאשר אמר שנזהר בכל המצות ונשמור החוקים והמשפטים לעשותם,
חזר ואמר רק אני מזהירך מאד להשמר ולשמור עצמך מאד מאד לזכור מאין באו אליך המצות,
שלא תשכח מעמד הר סיני מכל הדברים אשר ראו עיניך,
הקולות והלפידים,
את כבודו ואת גדלו ודבריו אשר שמעת שם מתוך האש,
ותודיע כל הדברים אשר ראו עיניך במעמד הנכבד ההוא לבניך ולבני בניך עד עולם.
ופירש הטעם כי השם עשה המעמד ההוא כדי שתלמדו ליראה אותו כל הימים ואת בניכם תלמדון לדורות עולם,
אם כן עשו אתם ככה ואל תשכחו אותו:
והנה קודם שיזכיר הדברות שנאמרו שם,
הזהיר במצות לא תעשה שלא נשכח דבר מן
המעמד ההוא ולא נסירהו מלבנו לעולם,
וצוה במצות עשה שנודיע בו לכל זרענו מדור לדור כל מה שהיה שם בראיה ובשמיעה.
והתועלת במצוה הזאת גדולה מאד,
שאם היו דברי התורה באים אלינו מפי משה בלבד,
אע"פ שנבואתו נתאמתה באותות ובמופתים אם יקום בקרבנו נביא או חולם חלום ויצונו בהפך מן התורה ונתן אלינו אות או מופת יכנס ספק בלב האנשים,
אבל כשתגיע אלינו התורה מפי הגבורה לאזנינו ועינינו הרואות אין שם אמצעי,
נכחיש כל חולק וכל מספק,
ונשקר אותו,
לא יועילהו אות ולא יצילהו מופת מן המיתה בידינו,
כי אנחנו היודעים בשקרותו.
זהו שאמר שם (שמות יט ט) וגם בך יאמינו לעולם,
כי כשנעתיק גם כן הדבר לבנינו ידעו שהיה הדבר אמת בלא ספק כאלו ראוהו כל הדורות,
כי לא נעיד שקר לבנינו ולא ננחיל אותם דבר הבל ואין בם מועיל.
והם לא יסתפקו כלל בעדותנו שנעיד להם,
אבל יאמינו בודאי שראינו כולנו בעינינו,
וכל מה שספרנו להם.
והענין הזה יבוא עוד בפרשת כי יקום בקרבך נביא או חולם חלום וגו'
(להלן יג ב),
וכבר הזכרתיו שם בפרשת בחדש השלישי (שמות יט ט):
-
מחקי את המיותר:
ההבדל בין רש"י לרמב"ן בפירוש פסוק זה הוא:
לפי רש"י פס' ט'
קשור עם הנאמר בפסוק י'/ פסוק ט' קשור עם הנאמר בפס'
ח'.
לפי רמב"ן,
פס'
ט'
קשור עם הנאמר בפס' י'/
פס'
ט'
קשור עם הנאמר בפס' ח'. -
מחקי את המיותר:
"הדברים"
לפי רש"י,
הם חוקי ומשפטי התורה/
מעמד הר סיני."הדברים"
לפי הרמב"ן,
הם חוקי ומשפטי התורה/
מעמד הר סיני. -
א.
איזו מצוות לא תעשה יש בפסוק לפי הרמב"ן?
ב.
איזו מצוות עשה יש בפסוק לפי הרמב"ן?
ג.
מהי התועלת הגדולה שיש במצווה זו לפי הרמב"ן?
ספורנו לפס' ט':
רַק הִשָּׁמֶר לְךָ.
אַף–עַל–פִּי שֶׁאָמַרְתִּי שֶׁרָאוּי שֶׁתִּהְיוּ נֶחֱשָׁבִים חֲכָמִים לְעֵינֵי הָאֻמּוֹת,
הִשָּׁמֶר לְךָ מִדֵּעוֹת חַכְמֵיהֶם הַמַּכְחִישִׁים מְצִיאוּת הָאֵל יִתְבָּרַךְ וִיכָלְתּוֹ וְהַשְׁגָּחָתוֹ,
וְחָשְׁבוּ הֵם לְהָבִיא עַל כָּל זֶה רְאָיוֹת שִׂכְלִיּוֹת.
פֶּן–תִּשְׁכַּח אֶת–הַדְּבָרִים אֲשֶׁר–רָאוּ עֵינֶיךָ.
וְהַטַּעַם שֶׁהִזְהַרְתִּיךָ מְאד לְהִשָּׁמֵר מִזֶּה הוּא,
שֶׁיֵּשׁ לָחֹשׁ פֶּן תִּשְׁכַּח מַה שֶּׁרָאוּ עֵינֶיךָ הַגַּשְׁמִיִּים בְּסִינַי,
וְעֵינֶיךָ הַשִּׂכְלִיִּים גַּם כֵּן בְּפֵרוּשׁ הַתּוֹרָה,
אֲשֶׁר בָּהּ הָרְאֵיתָ לָדַעַת הֵפֶךְ דֵּעוֹתֵיהֶם,
בְּמוֹפְתִים שִׂכְלִיִּים.
וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ.
לַבָּנִים שֶׁלּא רָאוּ אָז תּוֹדִיעַ בְּמוֹפְתִים שִׂכְלִיִּים.
שימי לב,
והשלימי:
הספורנו מקשר את האמור בפס'
ט'
והלאה:
דהיינו זכרון מעמד הר סיני,
להערכה של הגויים כלפי עמ"י המופיעה בפס'
_____. והקישור הוא:
העמים _____ את עמ"י,
אך על עמ"י צריך להישמר מלהאמין לדעותיהם הכפרניות (קשר ______). עמ"י צריך להישמר מדעותיהם הכפרניות של הגויים בגלל החשש שעמ"י ישכח את ________________ (ראה בעין את ההתגלות,
וקיבל בשכל את פירוש התורה–
שני דברים שמוכיחים בעליל שדעותיהם של הגויים הן דעות _______), ואז הוא יהיה מושפע מדעותיהם הרעות של הגויים.
רש"י לפסוק י
יום אשר עמדת.
מוסב על מקרא שלמעלה ממנו אשר ראו עיניך יום אשר עמדת בחורב אשר ראיתם את הקולות ואת הלפידים:
שמנה לב: רש"י בפירושו משתמש בצמד המילים "מוסב על".
משמעותם של מילים אלו היא שעל פי רש"י המילים "יום אשר עמדת"
מתייחסים מבחינה תחבירית לכתוב שאיננו סמוך אליו, אלא לכתוב קודם אחר. (לפעמים במקום המילים "מוסב על"
משתמשים הפרשנים במילים אחרות אך משמעותן זהה. המילים שניתן להשתמש בהם הם: "דבק עם", "שב אל",
"מחובר (מוסב)
לראש המקרא",
"מוסב לענין ראשון"-
משמעותם של מילים אלו היא, שלפי דעת הפרשן מילה מסוימת או ביטוי מסוים מתייחסים מבחינה תחבירית לכתוב שאיננו סמוך אליהם, אלא לכתוב קודם אחר.)
לאחר שהבנתן את מה שנכתב לעיל השלמנה:
על פי רש"י יש לקרוא את הפסוקים כך:
"רק השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך… (כל מה שמופיע באמצע צריך לשים בסוגריים)
יום אשר עמדת __________
_______".
כלומר מה שאסור לך לשכוח זה את מה שראית ב___________.
ואת אותו מעמד שראינו אסור להסיר מהלב,
ועלינו להודיע עליו ל____________.
רש"י לפס' י"ט:
אשר חלק ה' וגו'
לכל העמים.
(מגילה ח)
להאיר להם.
ד"א לאלוהות לא מנען מלטעות אחריהם אלא החליקם בדברי הבליהם לטרדם מן העולם וכן הוא אומר (תהלים לו) כי החליק אליו בעיניו למצוא עונו לשנוא:
עייני בפסוק י"ט והשלימי:
רש"י מנסה לענות על הקושי שעולה מהפסוק:
מהפסוק משתמע שאומרים לעמ"י לא לעבוד את ________, כי ה'
נתן את _________ לגויים.
כיצד יכול להיות שה'
נותן את _________ לאלוהים לגויים,
והרי התורה אינה רוצה שעמי העולם יעבדו עבודה זרה?
הלא עבודה זרה אסורה לפי תורתנו לכל אדם,
וזו אחת ממצוות בני נח?
רש"י עונה שתי תשובות:
1. "חלק"-
אין פירושו נתן להם אותם לאלוהויות,
אלא:
חלק אותם על מנת _______________.
2. הוא נתן לגויים לטעות אחרי _________ (לא מנע מהגויים לטעות אחרי ליבם),
אך אין באמת בעבודת ___________ אמת כלשהי.
(והוא נתן לגויים לטעות על מנת שה'
יוכל להעניש את הגויים).
רמב"ן לפס' כ"א:
וטעם וה'
התאנף בי על דבריכם.
שהחזיר במקום הזה,
כלומר אותי צוה ה' בעת ההיא ללמד אתכם המצות (עיינה בפס'
י"ד)
לעשותכם אותם בארץ אשר אתם עוברים שמה,
ועתה קחו מפי תורה כי אנכי מת בארץ [הזאת]
ולא אוכל ללמדם אתכם בארץ,
ואל תשכחו שם מה שלמדתי אתכם,
ולא מה שראיתם בסיני:
עייני בפס'
כ"א–
כ"ב.
והשלימי:
מקריאת הפסוקים שלפני ושאחרי פסוקים כ"א–
כ"ב,
נשאלת השאלה:
מה הקשר של פסוקים אלה העוסקים ב_________________
לפסוקים שלפני ואחרי העוסקים באזהרות מפני _______. (יש פה קושי תוכני:
איך יכול להיות שבפס'
כ"א–
כ"ב עוסקים בחטאו ובעונשו של משה,
והרי
הפסוקים שלפני ושאחרי עוסקים בענייני עבודה זרה).
הרמב"ן מנסה להשיב על כך ומקשר את הנאמר בפסוקים כ"א–
כ"ב לנאמר בפסוקים י"ד וכ"ג.
והקשר הוא:
ה'
ציוני ללמד אתכם מצוות שתעשו בארץ (פס'
___), אבל כיון שגזר עלי שלא אכנס לארץ ((פס'
_______), לא אוכל ללמד אתכם שמה,
על כן שמעו לדברי,
ואל תשכחו תורתי שלימדתי אתכם (פס'
_____).
גם הראב"ע מנסה להשיב על אותה שאלה (מה הקשר של פס'
כ"א–
כ"ב להקשר בו הם נמצאים).
קראי את דבריו:
ראב"ע לפס'
כ"א:
וטעם וה'
התאנף בי.
בעבור שאמר ויוצא אתכם להיות לו לעם נחלה בארץ שתעבדוהו רק אני לא אראה בטובה הזאת:
השלימי:
הראב"ע מקשר את פס'
כ"א–
כ"ב לנאמר בפסוק __'. בפס'
___' נאמר:
"ואתכם לקח ה'
ויוצא אתכם מכור הברזל ממצרים להיות לו לעם נחלה כהיום הזה".
כלומר:
משה אמר לבנ"י אתם תעבדו את הקב"ה ב_____
(="לעם נחלה"),
ואז משה התעורר על צרת עצמו,
שנגזר עליו שלא יעבור את הירדן,
ואמר להם:
אתם נכנסים לארץ,
אבל אני ____.
רש"
לפסוק כה
ונושנתם.
(סנהדרין לה)
רמז להם שיגלו ממנה לסוף ח' מאות ונ"ב שנה כמנין ונושנתם והוא הקדים והגלם לסוף שמונה מאות וחמשים והקדים ב' שנים לונושנתם כדי שלא יתקיים בהם כי אבד תאבדון וזהו שנאמר (דניאל ט)
וישקוד ה' על הרעה ויביאה עלינו כי צדיק ה'
אלהינו צדקה עשה עמנו שמהר להביאה ב' שנים לפני זמנה:
על פי רש"י ישנו רמז במילה "ונושנתם"
והוא:
"נושנתם"
בגימטריה זה ____ שנים.
כלומר:
בעוד ____ שנים מנקודת הזמן בה עמ"י נמצא כעת,
הוא יגיע למצב של "ונושנתם"
ואז הוא ___. בפועל עמ"י גלה כעבור ____ שנה.
ורש"י מסביר שהקדמת הרעה היא טובה גדולה עבור עמ"י,
שכן כך הקב"ה לא _____ את עמ"י לגמרי,
אלא רק הגלם.
כלומר:
על ידי כך שהקב"ה הקדים את ה_____
הוא מנע מבני ישראל להמשיך לחטוא בארץ באופן כזה שיגרום לה'
_______.
רמב"ן לפס' כ"ה:
כי תוליד בנים ובני בנים ונושנתם.
ענין הכתוב הזה,
שיזכיר ויאמר כי תוליד בנים ובני בנים ובעבור היותכם ישנים בארץ ותשבו לבטח אולי תשכחו את השם,
העידותי בכם היום שתאבדו מהר כי לא יאריך לכם מאחר שתעבדו ע"ז.
והפרשה הזו אע"פ שהיא אזהרה לא נאמרה בלשון "אם",
והטעם כי הוא כמתנבא על עניינם,
וידבר בלשון ישמש בשני פנים בלשון אזהרה ובלשון עתיד לבא,
יאמר שיעשו ויהיה להם ככה,
ולא יגזור עליהם.
ומפני זה אמרו רבותינו (גיטין פח.)
שרמז לגלות בית ראשון במלת ונושנתם בגימטריא,
והיתה קבלה בידם כי יש בפרשה הזאת רמז לזמן הגלות,
וכאשר בא עליהם התבוננו בה בינה:
הרמב"ן מסביר שהפסוק פותח בתיאור ההשתרשות בארץ,
ולא בתיאור החטא כיוון שהתורה רוצה לרמוז לי מהו ה_____
לחטא.
ומהו הגורם לחטא?
הגורם לחטא הוא שתוליד בנים ובני בנים "ונושנתם"
בארץ.
ובהסברו של הרמב"ן:
תהיו ישנים בארץ–
תהיו הרבה שנים בארץ (= ותיקים),
ותרגישו בטוחים (מעין:
"וישמן ישורון ויבעט").
במצב זה ישנו חשש שעמ"י _____________, ועל כן הקב"ה אומר להם שאם יקרה מצב כזה עמ"י _____ מארצו.
הרמב"ן שואל:
אם אכן בפסוקים אלו מתואר מצב עתידי שיכול לקרות,
מדוע התורה פותחת את תיאור אותו מצב במילה "כי"
ולא במילה "___"? והרמב"ן מסביר שמהמילה "___" ניתן להבין:
א.
שה'
מזהיר אותם שלא יקרה כדבר הזה (שלא יעבדו ע"ז בארץ).
ב.
שה'
מנבא להם,
שיקרה כדבר הזה ועמ"י יגלו.
(אך ה'
לא גוזר זאת עליהם).
ועל מנת להשיג את שתי המשמעויות גם יחד,
משתמשת התורה במילה "___". (וזאת בניגוד למילה " ___"- שמבטאת ספק אם הדבר יקרה).
רמב"ן לפסוק ל'
ושבת
עד
ה'
אלהיך
ושמעת
בקלו.
גם
זה
רמז
לגאולת
בבל,
ששבו
אל
השם
והתודו
לפניו
ושמעו
לקול
הנביאים
אשר
הקים
להם,
ולפיכך
הבטיחם
שלא
ישחיתם
ולא
ישכח
ברית
אבותם…
"
על פי הרמב"ן יש בפס'
זה רמז ל________
(בניית בית המקדש השני).
המאפיינים שיש ______
_____ הם (היעזרי גם בפס'
עצמו):
את עמ"י פקדו _____ (= "בצר לך").
עמ"י חזר ב______,
התוודה,
ושמע לקול ה _______, ולכן ה'
הבטיחם שלא ישחיתם ולא ישכח את ברית אבותם.
(פס'
__).
רמב"ן לפס' ל"ב:
כי שאל נא לימים ראשונים.
יאמר לא ימחול ולא יאריך השם לכם על ע"ז ועל ההשחתה בפסל וכל תמונה,
כי עשה עמכם מה שלא עשה כן לכל גוי מעולם,
שהשמיעך קול א–להים מדבר מתוך האש,
למען תהיה יראתו על פניכם ותייחדו אותו ולא תשחיתו,
ולקח אתכם לו גוי מקרב גוי במסות באותות ובמופתים (פס'
ל"ד)
שלא תעבדו לזולתו.
והנה הראית בעיניך כל זה,
לדעת כי ה' הוא האלהים הוא אחד ושמו אחד ואין עוד מלבדו (פס'
ל"ה).
כי מן השמים השמיעך את קולו ללמדך בזה מוסר השכל,
ועל הארץ הראך את אשו הגדולה בוערת עד לב השמים,
ודבריו כולם שמעת מתוך האש (פס'
ל"ו):
ויוציאך בפניו (פס'
ל"ז),
כמו על פניו (בראשית לב כב),
בכחו הגדול אשר בפניו.
ואחרי שהשם הגדול הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת (פס'
ל"ט)
ואין עוד,
תשמור מצותיו וחקותיו למען ייטב לך בשמים ממעל,
ולמען תאריך ימים על הארץ מתחת:
בפס'
ל"ב מופיעה הדרישה לשאול לימים ראשונים.
ונשאלת השאלה:
מהי המטרה של השאילה לימים ראשונים.
הרמב"ן מסביר שמטרת הדרישה לדורות ראשונים הנה על מנת שעמ"י יבין ויכיר שה'
לא מוחל על ________, ומעניש עליה בגלות (עובדה המופיעה בפס'
כ"ה–
כ"ז).
הסיבה לכך שה'
לא מוחל על עוון _______ היא שמעמד הר סיני ויציאת מצרים שהנם אירועים שארעו ל"_________",
מוכיחים לעמ"י באופן נחרץ שה'
קיים,
ועל כן עמ"י מחוייב לשמור את __________ ולכן ה'
מעניש את עמ"י במלוא חומרת הדין אם הם עובדים ________.
ספורנו לפס' ל"ב:
כִּי שְׁאַל–נָא.
וְהָרְאָיָה עַל זֶה שֶׁאָמַרְתִּי שֶׁלּא יִשְׁכַּח בְּרִית אָבוֹת הִיא,
כִּי אָמְנָם מַה שֶּׁעָשָׂה עִם כָּל יִשְׂרָאֵל בְּמַתַּן תּוֹרָה שֶׁתִּהְיוּ כֻּלְּכֶם זוֹכִים לְאוֹתָהּ הַמַּדְרֵגָה מִן הַנְּבוּאָה לֹא הָיָה זוּלָתִי לָקַחַת אֶת כֻּלְּכֶם לוֹ לְעַם,
בִּשְׁבִיל בְּרִית אָבוֹת,
שֶׁלּא כָּל אֶחָד מִכֶּם הָיָה רָאוּי לָהּ.
שֶׁאַף–עַל–פִּי שֶׁקָּרָה בְּאֵיזֶה זְמַן לְאֵיזֶה יָחִיד שֶׁיִּתְנַבֵּא,
הִנֵּה לֹא קָרָה זֶה לְשׁוּם עַם.
גם הספורנו מנסה להסביר מהי מטרת השאילה ל"__________".
לפי הספורנו השאילה לימים ראשונים מתקשרת לפסוק ____: זוהי הוכחה לכך שה'
לא שוכח את בריתו לאבות.
וההוכחה היא:
מעמד הר סיני בה ה'
התגלה לאומה שלימה מכוח בריתו עם האבות,
מוכיח שה'
לא שוכח את _________.
רש"י לפס'
ל"ד:
הנסה
אלהים.
הכי
עשה
נסים
שום
אלוה
לבא
לקחת
לו
גוי
וגו'.
כל
ההי"ן
הללו תמיהות הן לכך נקודות הן בחטף פת"ח הנהיה הנשמע הנסה השמע:
רש"י בסיומו של כל אחד מהמשפטים הבאים מציב סימן שאלה (= תמיהות):
-
"הנהיה ______________"?
-
"הנשמע _____"?
-
השמע עם קול….
כאשר שמעת אתה ____"? -
"הנסה א–לוקים… לעיניך"?
בפס'
ל"ד כתוב:
"או הנסה א–לוקים לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי… ככל אשר עשה לכם ה'
א–לוקיכם במצרים לעיניך"?
נשאלת השאלה:
האם א–לוקים המופיע בפסוק זה לשון חול (דהיינו–
אלוהים אחרים),
או האם א–לוקים זוהי לשון קודש (= הקב"ה).
לפני שאת ממשיכה נסי להבין את הפסוק על פי כל אחת מהקריאות,
ורק לאחר מכן המשיכי:
את המילה "א–לוקים"
מסביר רש"י כ____________,
ומשמעות השאלה היא:
האם ישנו עוד עם שהאלוהים שלו הוציא אותו מתוך עם אחר עם כל כך הרבה ניסים?
כלומר:
יש פה ניגוד בין הקב"ה לבין _________. שכן,
ה'
מתייחס לעמו באופן מסוים (מוציא אותם מעם אחר),
ואילו אלוהים אחרים לא עושים כן לעובדיהם.
עייני בראב"ע שלהלן ולאחר מכן השלימי את הפסקה שלאחריו:
ראב"ע לפס' ל"ד
או הנסה א–להים.
יש אומרים שהוא לשון חול וחלילה חלילה רק לשון קדושה:
הנסה.
כדרך בני אדם כדי שיבינו השומעים:
במסות.
שם כלל או טעמו במסות שהיו באותות כמו ויעש האותות לעיני העם:
ובמופתים.
עשר מכות וכתיב ומשה ואהרן עשו:
ובמלחמה.
יתכן על הריגת הבכורים ושפטים באלהי מצרים:
וביד חזקה.
שיצאו ישראל ביד רמה:
ובזרוע נטויה.
על טעם בעמוד אש וענן:
ובמוראים גדולים.
טביעת פרעה וחילו עם בקיעת הים לישראל:
במצרים.
באנשי מצרים:
הראב"ע יוצא כנגד מי שחושב שבמילה "א–לוקים"
מדובר על אלוהים אחרים (וכך סובר ____). לדעתו מדובר על ___'. לפי דבריו יש להבין את הפסוק כך:
האם __' ניסה להוציא עם אחר ממצרים,
כפי שהוא עשה ____? כלומר:
יש פה ניגוד בין יחסו של הקב"ה ל_____,
לבין יחסו של הקב"ה לעמים אחרים.
במילים "כדרך בני אדם כדי שיבינו השומעים",
מנסה הראב"ע ליישב את הקושי איך יכול להיות שה'
מנסה,
והרי הוא ________, ואינו צריך לנסות?
והוא מיישב שדיברה תורה כלשון בנ"א,
זה לא באמת שהוא מנסה (הכוונה היא שהוא ניסה וגם הצליח),
אבל על מנת שנבין,
מדברים בשפה שלנו.
שימי לב:
את כל המילים בפסוק הראב"ע מסביר כמיוחסים למעשי גבורה של ה'
שהתרחשו בגאולת ______.
רש"י,
פס'
ל"ח:
ממך מפניך.
סרסהו ודרשהו להוריש מפניך גוים גדולים ועצומים ממך:
על פי רש"י יש לשנות את סדר המילים בפסוק על מנת להבין את משמעותו (= סרסהו ודרשהו).
בפסוק ל"ח כתוב: "
לְהוֹרִישׁ גּוֹיִם גְּדלִים וַעֲצֻמִים מִמְּךָ מִפָּנֶיךָ לַהֲבִיאֲךָ לָתֶת–לְךָ אֶת–אַרְצָם נַחֲלָה כַּיּוֹם הַזֶּה:
ורש"י משנה את סדר המילים על מנת שהפסוק יובן כראוי:
להוריש _____ גוים גדולים ועצומים _____. (כי אחרת מדוע הכפילות:
ממך,
מפניך….
אך לפי רש"י הכפילות לא קשה:
ה'
מוריש לפני בנ"י גויים שחזקים יותר מעמ"י).
ספורנו לפס' ל"ט:
וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם.
אִם כֵּן רָאוּי בְּלִי סָפֵק שֶׁתִּתְבּוֹנֵן וְתֵדַע כָּל חֶלְקֵי הַסּוֹתֵר (= כל ראיה ומופת הסופרים את האמת).
וַהֲשֵׁבתָ אֶל–לְבָבֶךָ.
וְאַחַר הַהִתְבּוֹנְנוּת תָּשִׁיב אֶל לְבָבֶךָ הַחֵלֶק הָאֲמִתִּי מֵהֶם,
וְהוּא כִּי ה' הוּא הָאֱלֹהִים.
הַמְסַדֵּר הַנִּצְחִי הַמְפֻרְסָם.
בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל–הָאָרֶץ מִתָּחַת.
כִּי אָמְנָם עַל זֶה יוֹרֶה סִדְרָם וְקִשְׁרָם,
וְהַתַּכְלִית הַמֻּשָּׂג מֵהֶם,
אֲשֶׁר לֹא יֻשַּׂג זוּלָתָם,
וּבָהֶם נוֹדַע שֶׁיֵּשׁ נִמְצָא מְכַוֵּן שֶׁהִמְצִיא כָּל זֶה לְתַכְלִית מְכֻוָּן מֵאִתּוֹ.
על פי דברי הספורנו:
ישנה חשיבות גדולה לבירור שכלי באמונה.
אדם שמתבונן בשכל מגיע למסקנה אמונית שה'
הוא ה_______
הכל יכול,
שבורא את הכל ומסדר את הכל,
שברא את העולם למטרה מסוימת,
ואין עוד מלבדו.
רש"י לפסוק מ"א
אז יבדיל.
נתן לב להיות חרד לדבר שיבדילם (מכות ט) ואף על פי שאינן קולטות עד שיבדלו אותן שבארץ כנען אמר משה מצוה שאפשר לקיימה–
אקיימנה:
השלימי:
רש"י בדבריו מנסה לענות על שני קשיים:
1. ישנו קושי לשוני בפסוק והוא:
ישנה אי התאמה בין "___" לבין "____" מבחינת הזמנים.
או : איך יכול להיות שכתוב "____" בלשון עתיד,
והרי "___" זה בלשון עבר?
ורש"י מיישב:
אז=
בעבר=
כבר בזמן שנלחם משה עם סיחון ועוג,
הוא חשב,
שלאחר ש______
במלחמה הוא יבדיל ____ ערי מקלט.
ואז נשאלת השאלה:
מדוע משה חשב לעשות זאת,
והרי ידועה ההלכה שערי המקלט שבעבר הירדן המזרחי אינן קולטות את הרוצחים,
עד אשר ערי המקלט שבעבר הירדן ה______
יקלטו את הרוצחים בשגגה?
ורש"י עונה שמשה חשב לעצמו:
מצווה שבאה לידי לא _____???
רמב"ן לפס' מ"א:
אז יבדיל משה שלש ערים.
פירש ר"א ביום שהבדיל משה שלש ערים אז אמר דברי הברית.
ואינו נכון,
אבל הוא כפשוטו כי משה אסף כל ישראל לבאר להם התורה,
ופתח להם בדברי התוכחות,
וכאשר אמר בפניהם תוכחותיו במה שעשו והאזהרות על ע"ז ועל יחוד השם והשלים להם שישמרו חוקיו ומצותיו למען ייטב להם,
אז אמר במעמדם לפניהם עתה נקיים המצוה אשר צונו השם,
ותהיינה בצר במדבר ורמות בגלעד וגולן בבשן,
ערי מקלט לנוס שמה כל רוצח בשגגה.
ואע"פ שאינן קולטות עד שיבדלו אותם שבארץ כנען,
אמר מצוה שבאה לידינו נקיים אותה למען ייטב לנו.
ואחרי כן קרא בקול גדול אל כל ישראל שהיו שם,
ואמר אליהם (להלן ה א) שמע ישראל את החקים ואת המשפטים וגו',
כי עתה יפתח במצות ובביאור התורה כאשר פירשתי בתחלת סדר אלה הדברים:
הרמב"ן מנסה להסביר מדוע נכנס עניין הבדלת ערי מקלט בין דברי משה שבפרק ד'
ובין דבריו שבפרק ה'-
הנראה כהמשך אחד (והוא מסביר שהנאום ההיסטורי ונאום המצוות נאמרו בפעם אחת,
רק שבאמצע הבדיל משה את ערי המקלט)?
על פי הרמב"ן הבדלת ערי המקלט היא מעין דוגמא אישית של משה רבנו לעם.
משה רבנו לאחר דברי התוכחות אמר לעם לשמור את המצוות למען _______ (פרק ד',
פס'
מ'),
ואז הוא והעם ביחד עשו _____ על מנת שייטב להם (למרות שאין במצווה זו נפקא מינא מעשית,
שהרי כפי שהסברנו לעיל הם אינן ______ רוצחים בשגגה,
עד שיקלטו ערי המקלט ש_______
המערבי),
ואז הוא התחיל ללמד את עמ"י את התורה.
רמב"ן פס' מ"ז–
מ"ח:
והזכיר בכאן ויירשו את ארצו ואת ארץ עוג מלך הבשן,
מערוער וגו'.
והטעם כי שב להזכיר מה שאמר בתחלת הספר הזה (לעיל א ד) כי ביאור התורה הזה אחרי הכותו את סיחון מלך האמורי אשר יושב בחשבון ואת עוג מלך הבשן אשר יושב בעשתרות באדרעי היה,
והוסיף בכאן לפרש כי היה הביאור גם אחרי שירשו את כל ארצם,
כלומר שחלקה להם לשני המטות וחצי המטה:
הרמב"ן סובר שישנה פה חזרה על הנאמר בתחילת הספר והוא:
שמשה רבנו אמר את נאום המצוות לעם אחרי כיבוש ___________ (דבר שכבר נכתב לנו בפרק __ בפס'
___ ). וכאן ישנה תוספת שנאום המצוות לא נאמר רק לאחר הכיבוש,
אלא גם לאחר ש_____
את הארצות שכבשו בנ"י מסיחון ומעוג ל______
עבור שניים וחצי השבטים.
בס"ד
תשובון לפרק ד–
פרשנות נבחרת לבחינת הבגרות
פסוק א– ספורנו
וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל.
מֵאַחַר שֶׁאַתָּה רוֹאֶה גְּזֵרַת הָאֵל יִתְבָּרַךְ לְהַגְלוֹתְכֶם אִם תֶּחֶטְאוּ,
הִשָּׁמְרוּ מֵחֲטוֹא וְשִׁמְרוּ מִצְוֹתָיו בְּלִי תוֹסֶפֶת וְגֵרָעוֹן,
כִּי הַתּוֹסֶפֶת וְהַגֵּרָעוֹן בְּכָל שֶׁהוּא יָבִיאוּ אֶתְכֶם לְתַכְלִית הַקִּלְקוּל.
השלימי על פי הספורנו:
הספורנו מנסה בדבריו לענות על השאלה:
מהו הקשר בין הציווי על הימנעות מתוספת וגריעה הכתוב בפס'
ב'
, לבין הנאמר לפני כן?
הספורנו עונה:
בפרק א',
מודיע משה לעמ"י שגרמו אבותיהם רעה על עצמם וגם עליו שלא יכנסו לארץ בעקבות חטא המרגלים.
ואילו הם,
הבנים,
יעברו וירשו את הארץ.
(כל זה כתוב בפרק א'
בפס'
ל"ה–
ל"ט).
ירושת הארץ מותנית,
אם כן,
בציותם של הבנים למצוות ה',
ואם הבנים לא יצייתו לדבר ה'
הם יגלו (כך מסביר הספורנו).
לכן הספורנו מסביר שפס'
ב'
מהווה מסקנה מהאמור לפני כן:
אסור לכם לגרוע או להוסיף על המצוות , שכן אם תעשו זאת צפויים לכם קלקולים גדולים/
עונשים גדולים.
ביאור
הציוויים:
"לא
תספו…
ולא
תגרעו"
(פס'
ב')
על
פי
פרשנים
שונים
פסוק ב': הרמב"ן
לא תוסיפו.
כגון חמש פרשיות בתפילין חמשה מינין בלולב חמש ציציות,
וכן לא תגרעו,
לשון רש"י.
וכך אמרו בספרי (ראה)
מנין שלא תוסיף על הלולב ועל הציצית,
ת"ל לא תוסיפו,
ומנין שאין פוחתים מהן ת"ל לא תגרעו.
מנין שאם פתח לברך ברכת כהנים לא יאמר הואיל ופתחתי לברך אומר ה' אלהי אבותיכם יוסף עליכם,
ת"ל הדבר,
אפילו דבר לא תוסף עליו.
אבל לא באלה בלבד אמרו,
אלא אף הישן בסוכה בשמיני בכונה לוקה,
כמו שמוזכר במסכת ראש השנה (כח:),
וכן אם יעשה החג ששה עובר בלאו הזה:
ולפי דעתי אפילו בדא לעשות מצוה בפני עצמה,
כגון שעשה חג בחדש שבדא מלבו כירבעם (מ"א יב לג),
עובר בלאו.
וכך אמרו (מגילה יד.)
לענין מקרא מגלה,
מאה ושמונים נביאים עמדו להם לישראל ולא פחתו ולא הוסיפו על מה שכתוב בתורה אפילו אות אחת חוץ ממקרא מגילה מאי
דרוש וכו'.
ובירושלמי (מגילה פ"א ה"ז)
שמונים וחמשה זקנים ומהם כמה נביאים היו מצטערים על הדבר,
אמרו כתוב אלה המצות אשר צוה ה' את משה,
אלו המצות שנצטוו מפי משה,
כך אמר לנו משה ואין נביא אחר עתיד לחדש דבר לכם,
ומרדכי ואסתר רוצים לחדש לנו דבר,
לא זזו משם נושאין ונותנין בדבר עד שהאיר הקב"ה עיניהם וכו':
הרי שהיתה המצוה הזו אסורה להם,
א"כ היא בכלל לא תוסיף עליו,
אלא שלא למדנו למוסיף על פי נביא אלא מן הכתוב שאמר "אלה המצות"
אין נביא רשאי לחדש בו דבר מעתה.
ומה שתקנו חכמים משום גדר,
כגון שניות לעריות וכיוצא בהן,
זו היא מצוה מן התורה,
ובלבד שידע שהם משום הגדר הזה ואינן מפי הקב"ה בתורה:
-
א.
מה נכלל באיסור "לא תוסיפו"
על פי רש"י,
ומה נכלל באיסור "לא תוסיפו"
על פי הרמב"ן?
לפי רש"י:
אסור להוסיף או לגרוע פרטים בתוך המצוות.
לפי הרמב"ן:
אסור להמציא מצוות שלא כתובות בתורה.
ב.
מהו ההבדל בין רש"י לבין הרמב"ן בביאור הציוויים?
רש"י מסביר שאסור להוסיף או לגרוע בפרטי המצווה,
ואילו הרמב"ן מסביר שאסור להוסיף מצוות חדשות,
או לגרוע מצוות שלמות. -
לאור הבנתו של הרמב"ן את הציווי:
כיצד ניתן להסביר את תקנותיהם של החכמים?
בגזירת הגזירות,
עושים חכמים סייג לתורה.
דבר זה התורה במפורש מצווה לעשות,
ובתנאי שיגידו שהגזירה היא מכוח חכמים ולא מדברי תורה.
פסוק ב': ספורנו
וְלֹא תִגְרְעוּ מִמֶּנּוּ לִשְׁמר.
וְלֹא יַחֲשׁב הַחוֹשֵׁב שֶׁכַּאֲשֶׁר תָּסוּר סִבַּת הָאִסּוּר אֶצְלְךָ,
לֹא יִהְיֶה חֵטְא לִגְרעַ,
כְּמוֹ שֶׁחָשַׁב שְׁלֹמה הַמֶּלֶךְ 'אֲנִי אַרְבֶּה וְלֹא אָסוּר,
אֲנִי אַרְבֶּה וְלֹא אָשִׁיב'
(סנהדרין כא, ב)
וְנִכְשַׁל.
שימי לב:
בבסיס דברי הספורנו עומד הקושי:
מדוע מופיע האיסור "לא תגרעו",
והרי כבר נאמר בפס'
א'
שיש לעשות את כל המצוות?
הספורנו מסביר שהאיסור "לא תגרעו"
מחדש לנו שאסור להפסיק לקיים מצווה גם אם הטעם למצווה כבר איננו קיים.
השלימי:
דעתו של הספורנו באיסור להוסיף או לגרוע היא כדעתו של הרמב"ן,
שכן שניהם מפרשים שהתוספת/
הגרעון הינם בסכום המצוות,
ולא בפרטי המצווה.
פס'
ג':
ספורנו
עֵינֵיכֶם הָראוֹת.
הִנֵּה יָעִיד עַל זֶה מַה שֶּׁרְאִיתֶם שֶׁקָּרָה בְּעִנְיַן בַּעַל פְּעוֹר.
כִּי אָמְנָם אוֹתָם שֶׁחָטְאוּ בַּעֲבוֹדָה–זָרָה לֹא הִתְכַּוְּנוּ לָזֶה בִּתְחִלָּה,
אֲבָל הָיְתָה תְּחִלַּת כַּוָּנָתָם לִזְנוֹת בִּלְבַד,
כְּאָמְרוֹ "וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת"
(במדבר כה,
א),
וְאַף–עַל–פִּי שֶׁהַתּוֹרָה אָסְרָה זֶה מִפְּנֵי חֲשַׁשׁ עֲבוֹדָה–
זָרָה,
כְּאָמְרָם "וְזָנוּ בְנתָיו..
וְהִזְנוּ אֶת–בָּנֶיךָ"
(שמות לד,
טז),
חָשַׁב כָּל אֶחָד מֵהֶם שֶׁזֶּה לֹא יִקְרֶה לוֹ כְּלָל.
וְהִנֵּה קָרָה הַהֵפֶךְ כִּי כָל–הָאִישׁ אֲשֶׁר הָלַךְ אַחֲרֵי בַעַל–פְּעוֹר.
לְהִדָּבֵק בִּבְנוֹתָיו,
אֵין גַּם אֶחָד מֵהֶם שֶׁנִּשְׁמַר בְּחָכְמָתוֹ מֵהִכָּשֵׁל בַּעֲבוֹדָה זָרָה עַצְמָהּ,
עַד שֶׁ"הִשְׁמִידוֹ ה'
א–ֱלֹקֶיךָ".
הספורנו מנסה להבין מה הקשר של בעל פעור (המופיע בפס'
ג')
לעניינינו.
לפי דעתו,
מה שקרה בבעל פעור מוכיח שאסור לגרוע מן המצוות,
גם כאשר אתה סובר שהטעם למצווה אינו קיים (על איסור זה דובר בפס'
ב'),
שכן בבעל פעור בנ"י עשו דין לעצמם,
וגרעו מצווה שהיא:
לא לזנות.
מתוך מחשבה שגם אם הם יזנו הם לא יעבדו ע"ז (הם הבינו שהאיסור לזנות עם בנות העמים הוא רק שמא יגיעו לע"ז–
כפי שנאמר בשמות ל"ד,
ט"ז),
אך סופם הוכיח שכולם נכשלו בע"ז.
פס'
ד':
ספורנו:
וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּה'
אֱלֹקֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם.
הֱיִיתֶם כֻּלְּכֶם חֲכָמִים לְהִשָּׁמֵר מֵהִכָּשֵׁל בַּעֲבוֹדָה–זָרָה.
ראב"ע לפס' ב':
לא
תוספו.
מדעתכם
ותחשבו
כי
היא
עבודה
לשם
ג"כ
לא
תגרעו
ואשר
אמרתי
למען
תחיו
(בפס'
א')
אין
צורך
לעדים
כי
עיניכם
הרואות
(פס'
ג'):
הראב"ע מחדד שאסור להוסיף גם אם הכוונה בהוספתי היא לעבוד את ה'.
דבריו מסתדרים עם המשך הפסוק שכך נאמר בו:
"לא תוספו… ולא תגרעו ממנו לשמור את מצות ה'…".
כלומר:
אסור לגרוע,
גם אם מטרתי היא לשמור ולעבוד את ה'…
כמו כן גם הראב"ע מנסה להסביר את הקשר בין חטא בעל פעור הנזכר בפס'
ג'
לבין הפסוקים הסמוכים לו.
בעל פעור מוכיח,
על פי דעתו,
את האמור בפס'
א'
שמי שמקיים את המצוות–
יחיה וירש את הארץ,
ומי שלא–
ימות.
שכן באירוע בבעל פעור:
מי שחטא בבעל פעור מת,
ומי שלא חטא בבעל פעור נותר בחיים,
וכעת עומד להיכנס לארץ (שהרי החטא בבעל פעור התרחש בשנת ה–
40) .
(מי שצריכה להתרענן כדי לזכור מה זה חטא בעל פעור מוזמנת לפתוח את במדבר פרק כ"ה.)
חשוב לזכור:
הראב"ע כותב "אין צורך לעדים"
וכוונתו:
אין צורך בהוכחות.
המילה:
"והעד"
אצל ראב"ע פירושה:
וההוכחה.
שימי
לב,
והשלימי:
גם הספורנו,
וגם הראב"ע מנסים להסביר מה הקשר בין פס'
ג'-
ד'
(חטא בעל פעור),
לבין פס'
א'-
ב'.
כאשר הספורנו מקשר את חטא בעל פעור לאיסור לגרוע על המצוות האמור בפס'
ב'
(אל תגרעו–
כי תראו מה קרה למי שגרע מציווי מסוים וחשב שלא יעבור על מטרת הציווי ), ואילו הראב"ע מקשר את חטא בעל פעור לאמירה המופיעה בפס'
א'
והיא,
שמי שמקיים את המצוות יחיה וירש את הארץ (ומשתמע מכך שמי שלא יקיים את המצוות–
ימות).
לפי דבריו,
ההוכחה שמה שכתוב בפס'
א'
הוא נכון,
הוא במה שקרה עם החוטאים בבעל פעור שמתו,
ומי שלא חטא–
חי כעת,
ועומד לרשת את הארץ.
רמב"ן לפס'
ה'
:
1. וטעם
ראה
למדתי
אתכם.
ראה
שאני
מלמד
אתכם
היום,
כמו
שאמר
אשר
אנכי
מצוה
אתכם
היום
(להלן
יא
יג)
ואשר
אנכי
נותן
לפניכם
היום
(בפסוק
ח).
או
יאמר
"למדתי",
מפני
שהזכיר
"לעשות
כן
בקרב
הארץ",
כלומר
ראה
בעת
בואך
לארץ
שלמדתי
אתכם
חקים
ומשפטים
כאשר
צוני
ה'
אלהי:…..
2. ואמר לעשות כן בקרב הארץ,
להזהיר על כולם,
כי יש חוקים רבים ומשפטים שאינן נוהגין בחוצה לארץ.
או ירמוז שעיקר המצות כולן בארץ,
כמו שרמזתי בסוד הארץ (ויקרא יח כה):
השלימי:
הרמב"ן שלעיל מחולק לשתי פסקאות על מנת להקל את העיון בו.
פסקה מס'
1: הרמב"ן בפסקה זו מנסה לענות על השאלה מדוע המילה לימדתי מופיעה בלשון עבר,
והרי היא אמורה להופיע בלשון הווה,
שהרי משה מלמד אותם עכשיו חוקים ומשפטים.
לרמב"ן ישנן שתי תשובות על שאלה זו.
תשובה ראשונה:
אמנם לימדתי זוהי לשון עבר,
אך כוונתו היא להווה–
שהוא מלמד אותם היום.
ותשובה שניה:
מדובר על עמ"י,
שכאשר ייכנס לארץ ייזכר שמשה לימד אותו בעבר חוקים ומשפטים.
פסקה מס'
2: בפסקה זו מנסה הרמב"ן להסביר מדוע מדגיש משה רבנו,
שאת המצוות הוא מלמד על מנת לעשותם בארץ (פס'
ה')
"לעשות כן בקרב הארץ",
והרי את המצוות יש לקיים בכל מקום?
על קושיה זו עונה הרמב"ן שתי תשובות:
1. בגלל שישנן מצוות שניתן לקיים אותן רק בארץ.
2. בגלל שעיקר קיום המצוות הוא בארץ ישראל דווקא.
עייני ברש"י,
לדברים י"א,
פס'
י"ח,
ושימי לב:
רש"י בדבריו שם מחזק את האמירה של הרמב"ן שעיקר קיום המצוות בארץ ישראל,
כיוון שרש"י מביא מדרש שמתייחס למצוות בחו"ל בבחינת "הציבי לך ציונים"-
שלא תשכחו את המצוות,
כדי שכשתחזרו לארץ תהיו רגילים אליהם.
כלומר:
עיקר קיום המצוות על פי מדרש זה המובא ברש"י הוא בארץ ישראל,
דבר המסתדר עם תשובתו השניה של הרמב"ן לשאלה מדוע מוזכר בפסוק שהמצוות הן:
"לעשות כן בקרב הארץ".
הרמב"ן לפסוקים ו–ח
ואמר כי בחוקים ובמשפטים תועלות גדולות,
שהם תפארת לעושיהם מן האדם,
ואפילו שונאיהם ישבחו אותם בהם.
ועוד שהם תועלת גדולה שאין כמותה שהשם יהיה קרוב להם בכל קראם אליו,
וכן העמים יתבוננו בזה ידעו כי החוקים נעשים בחכמה ובינה לקרבה אל הא–להים וייראו מהם,
וזהו שאמר כי מי גוי גדול.
ועוד שהחוקים והמשפטים בעצמם הם צדיקים,
ישרים וטובים בישוב העם והמדינות:
הרמב"ן בדבריו מזכיר מספר סיבות מדוע ישנה בשמירת התורה תועלת עצומה.
שימי לב: הרמב"ן תוך כדי דבריו מפרש את האמור בפסוקים ו'- ח'.
התועלות שבשמירת התורה על פי הרמב"ן:
-
הם תפארת למי שעושה אותם–
זוהי דרך נאה וטובה לאדם,
ואפילו השונאים של ישראל ישבחו את עמ"י בגלל המצוות שעמ"י עושה (פס'
ו'). -
אם עמ"י יקיים את המצוות הקב"ה יהיה קרוב אליהם,
ויתייחס לקריאתם אליו (פס'
ז'). -
העמים יראו שהחוקים נעשים בחכמה על מנת לירא מן הא–לוקים,
והם ייראו מעמ"י.
(פס'
ז'-
ח') -
המצוות עושות טוב,
יושר וצדק בעם ובמדינה.
(פס'
ח').
הרמב"ן לפס'
ט'-י':
רק השמר לך וגו'
פן תשכח את הדברים.
אז כשלא תשכחום,
ותעשום על אמתתם,
תחשבו חכמים ונבונים,
ואם תעוותו אותם מתוך שכחה,
תחשבו שוטים,
לשון רש"י.
ואינו נכון כלל.
אבל הכתוב הזה לפי דעתי מצות לא תעשה,
הזהיר בה מאד,
כי כאשר אמר שנזהר בכל המצות ונשמור החוקים והמשפטים לעשותם,
חזר ואמר רק אני מזהירך מאד להשמר ולשמור עצמך מאד מאד לזכור מאין באו אליך המצות,
שלא תשכח מעמד הר סיני מכל הדברים אשר ראו עיניך,
הקולות והלפידים,
את כבודו ואת גדלו ודבריו אשר שמעת שם מתוך האש,
ותודיע כל הדברים אשר ראו עיניך במעמד הנכבד ההוא לבניך ולבני בניך עד עולם.
ופירש הטעם כי השם עשה המעמד ההוא כדי שתלמדו ליראה אותו כל הימים ואת בניכם תלמדון לדורות עולם,
אם כן עשו אתם ככה ואל תשכחו אותו:
והנה קודם שיזכיר הדברות שנאמרו שם,
הזהיר במצות לא תעשה שלא נשכח דבר מן
המעמד ההוא ולא נסירהו מלבנו לעולם,
וצוה במצות עשה שנודיע בו לכל זרענו מדור לדור כל מה שהיה שם בראיה ובשמיעה.
והתועלת במצוה הזאת גדולה מאד,
שאם היו דברי התורה באים אלינו מפי משה בלבד,
אע"פ שנבואתו נתאמתה באותות ובמופתים אם יקום בקרבנו נביא או חולם חלום ויצונו בהפך מן התורה ונתן אלינו אות או מופת יכנס ספק בלב האנשים,
אבל כשתגיע אלינו התורה מפי הגבורה לאזנינו ועינינו הרואות אין שם אמצעי,
נכחיש כל חולק וכל מספק,
ונשקר אותו,
לא יועילהו אות ולא יצילהו מופת מן המיתה בידינו,
כי אנחנו היודעים בשקרותו.
זהו שאמר שם (שמות יט ט) וגם בך יאמינו לעולם,
כי כשנעתיק גם כן הדבר לבנינו ידעו שהיה הדבר אמת בלא ספק כאלו ראוהו כל הדורות,
כי לא נעיד שקר לבנינו ולא ננחיל אותם דבר הבל ואין בם מועיל.
והם לא יסתפקו כלל בעדותנו שנעיד להם,
אבל יאמינו בודאי שראינו כולנו בעינינו,
וכל מה שספרנו להם.
והענין הזה יבוא עוד בפרשת כי יקום בקרבך נביא או חולם חלום וגו'
(להלן יג ב),
וכבר הזכרתיו שם בפרשת בחדש השלישי (שמות יט ט):
-
מחקי את המיותר:
ההבדל בין רש"י לרמב"ן בפירוש פסוק זה הוא:
לפי רש"י פס' ט'
קשור עם הנאמר בפסוק י'/ פסוק ט' קשור עם הנאמר בפס'
ח'.
לפי רמב"ן,
פס'
ט'
קשור עם הנאמר בפס' י'/
פס'
ט'
קשור עם הנאמר בפס' ח'. -
מחקי את המיותר:
"הדברים"
לפי רש"י,
הם חוקי ומשפטי התורה/
מעמד הר סיני."הדברים"
לפי הרמב"ן,
הם חוקי ומשפטי התורה/
מעמד הר סיני. -
א.
איזו מצוות לא תעשה יש בפסוק לפי הרמב"ן?
לא לשכוח את מעמד הר סיני.
ב.
איזו מצוות עשה יש בפסוק לפי הרמב"ן?
להודיע לבנים,
ולבני הבנים על מעמד הר סיני.
ג.
מהי התועלת הגדולה שיש במצווה זו לפי הרמב"ן?
אפשר יהיה להכחיש כל נביא שיאמר אחרת. כי אם דברי התורה היו באים מפי משה לבדו, אם יקום נביא ויצוווה אותנו היפך מן התורה ויעשה אות או מופת היה נופל בלבנו ספק בדבר, מה שאין כן במעמד הר סיני שכל ישראל ראה אותו.
ספורנו לפס' ט':
רַק הִשָּׁמֶר לְךָ.
אַף–עַל–פִּי שֶׁאָמַרְתִּי שֶׁרָאוּי שֶׁתִּהְיוּ נֶחֱשָׁבִים חֲכָמִים לְעֵינֵי הָאֻמּוֹת,
הִשָּׁמֶר לְךָ מִדֵּעוֹת חַכְמֵיהֶם הַמַּכְחִישִׁים מְצִיאוּת הָאֵל יִתְבָּרַךְ וִיכָלְתּוֹ וְהַשְׁגָּחָתוֹ,
וְחָשְׁבוּ הֵם לְהָבִיא עַל כָּל זֶה רְאָיוֹת שִׂכְלִיּוֹת.
פֶּן–תִּשְׁכַּח אֶת–הַדְּבָרִים אֲשֶׁר–רָאוּ עֵינֶיךָ.
וְהַטַּעַם שֶׁהִזְהַרְתִּיךָ מְאד לְהִשָּׁמֵר מִזֶּה הוּא,
שֶׁיֵּשׁ לָחֹשׁ פֶּן תִּשְׁכַּח מַה שֶּׁרָאוּ עֵינֶיךָ הַגַּשְׁמִיִּים בְּסִינַי,
וְעֵינֶיךָ הַשִּׂכְלִיִּים גַּם כֵּן בְּפֵרוּשׁ הַתּוֹרָה,
אֲשֶׁר בָּהּ הָרְאֵיתָ לָדַעַת הֵפֶךְ דֵּעוֹתֵיהֶם,
בְּמוֹפְתִים שִׂכְלִיִּים.
וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ.
לַבָּנִים שֶׁלּא רָאוּ אָז תּוֹדִיעַ בְּמוֹפְתִים שִׂכְלִיִּים.
שימי לב,
והשלימי:
הספורנו מקשר את האמור בפס'
ט'
והלאה:
דהיינו זכרון מעמד הר סיני,
להערכה של הגויים כלפי עמ"י המופיעה בפס'
ו'-
ח'.
והקישור הוא:
העמים יעריכו את עמ"י,
אך על עמ"י צריך להישמר מלהאמין לדעותיהם הכפרניות (קשר ניגודי).
עמ"י צריך להישמר מדעותיהם הכפרניות של הגויים בגלל החשש שעמ"י ישכח את מה שראה בהר סיני (ראה בעין את ההתגלות,
וקיבל בשכל את פירוש התורה–
שני דברים שמוכיחים בעליל שדעותיהם של הגויים הן דעות כוזבות),
ואז הוא יהיה מושפע מדעותיהם הרעות של הגויים.
רש"י לפסוק י
יום אשר עמדת.
מוסב על מקרא שלמעלה ממנו אשר ראו עיניך יום אשר עמדת בחורב אשר ראיתם את הקולות ואת הלפידים:
שמנה לב: רש"י בפירושו משתמש בצמד המילים "מוסב על".
משמעותם של מילים אלו היא שעל פי רש"י המילים "יום אשר עמדת"
מתייחסים מבחינה תחבירית לכתוב שאיננו סמוך אליו, אלא לכתוב קודם אחר. (לפעמים במקום המילים "מוסב על"
משתמשים הפרשנים במילים אחרות אך משמעותן זהה. המילים שניתן להשתמש בהם הם: "דבק עם", "שב אל",
"מחובר (מוסב)
לראש המקרא",
"מוסב לענין ראשון"-
משמעותם של מילים אלו היא, שלפי דעת הפרשן מילה מסוימת או ביטוי מסוים מתייחסים מבחינה תחבירית לכתוב שאיננו סמוך אליהם, אלא לכתוב קודם אחר.)
לאחר שהבנתן את מה שנכתב לעיל השלמנה:
על פי רש"י יש לקרוא את הפסוקים כך:
"רק השמר לך ושמור נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך… (כל מה שמופיע באמצע צריך לשים בסוגריים)
יום אשר עמדת לפני ה'
א–לוקיך בחרב…".
כלומר מה שאסור לך לשכוח זה את מה שראית במעמד הר סיני.
ואת אותו מעמד שראינו אסור להסיר מהלב,
ועלינו להודיע עליו לבנינו ונכדינו.
רש"י לפס' י"ט:
אשר חלק ה' וגו'
לכל העמים.
(מגילה ח)
להאיר להם.
ד"א לאלוהות לא מנען מלטעות אחריהם אלא החליקם בדברי הבליהם לטרדם מן העולם וכן הוא אומר (תהלים לו) כי החליק אליו בעיניו למצוא עונו לשנוא:
עייני בפסוק י"ט והשלימי:
רש"י מנסה לענות על הקושי שעולה מהפסוק:
מהפסוק משתמע שאומרים לעמ"י לא לעבוד את צבא השמים,
כי ה'
נתן את צבא השמים לגויים.
כיצד יכול להיות שה'
נותן את צבא השמים לאלוהים לגויים,
והרי התורה אינה רוצה שעמי העולם יעבדו עבודה זרה?
הלא עבודה זרה אסורה לפי תורתנו לכל אדם,
וזו אחת ממצוות בני נח?
רש"י עונה שתי תשובות:
1. "חלק"-
אין פירושו נתן להם אותם לאלוהויות,
אלא:
חלק אותם על מנת להאיר לעמים.
2. הוא נתן לגויים לטעות אחרי צבא השמים (לא מנע מהגויים לטעות אחרי ליבם),
אך אין באמת בעבודת צבא השמים אמת כלשהי.
(וזאת על מנת שה'
יוכל להעניש את הגויים).
רמב"ן לפס' כ"א:
וטעם וה'
התאנף בי על דבריכם.
שהחזיר במקום הזה,
כלומר אותי צוה ה' בעת ההיא ללמד אתכם המצות (עיינה בפס'
י"ד)
לעשותכם אותם בארץ אשר אתם עוברים שמה,
ועתה קחו מפי תורה כי אנכי מת בארץ [הזאת]
ולא אוכל ללמדם אתכם בארץ,
ואל תשכחו שם מה שלמדתי אתכם,
ולא מה שראיתם בסיני:
עייני בפס'
כ"א–
כ"ב.
והשלימי:
מקריאת הפסוקים שלפני ושאחרי פסוקים כ"א–
כ"ב,
נשאלת השאלה:
מה הקשר של פסוקים אלה העוסקים בחטאו ובעונשו של משה לפסוקים שלפני ואחרי העוסקים באזהרות מפני עבודה זרה.
(יש פה קושי תוכני:
איך יכול להיות שבפס'
כ"א–
כ"ב עוסקים בחטאו ובעונשו של משה,
והרי
הפסוקים שלפני ושאחרי עוסקים בענייני עבודה זרה).
הרמב"ן מנסה להשיב על כך ומקשר את הנאמר בפסוקים כ"א–
כ"ב לנאמר בפסוקים י"ד וכ"ג.
והקשר הוא:
ה'
ציוני ללמד אתכם מצוות שתעשו בארץ (פס'
י"ד),
אבל כיון שגזר עלי שלא אכנס לארץ ((פס'
כ"א–
כ"ב),
לא אוכל ללמד אתכם שמה,
על כן שמעו לדברי,
ואל תשכחו תורתי שלימדתי אתכם (פס'
כ"ג).
גם הראב"ע מנסה להשיב על אותה שאלה (מה הקשר של פס'
כ"א–
כ"ב להקשר בו הם נמצאים).
קראי את דבריו:
ראב"ע לפס'
כ"א:
וטעם ויי'
התאנף בי.
בעבור שאמר ויוצא אתכם להיות לו לעם נחלה בארץ שתעבדוהו רק אני לא אראה בטובה הזאת:
השלימי:
הראב"ע מקשר את פס'
כ"א–
כ"ב לנאמר בפסוק כ'.
בפס'
כ'
נאמר:
"ואתכם לקח ה'
ויוצא אתכם מכור הברזל ממצרים להיות לו לעם נחלה כהיום הזה".
כלומר:
משה אמר לבנ"י אתם תעבדו את הקב"ה בארץ (="לעם נחלה"),
ואז משה התעורר על צרת עצמו,
שנגזר עליו שלא יעבור את הירדן,
ואמר להם:
אתם נכנסים לארץ,
אבל אני לא.
רש"
לפסוק כה
ונושנתם.
(סנהדרין לה)
רמז להם שיגלו ממנה לסוף ח' מאות ונ"ב שנה כמנין ונושנתם והוא הקדים והגלם לסוף שמונה מאות וחמשים והקדים ב' שנים לונושנתם כדי שלא יתקיים בהם כי אבד תאבדון וזהו שנאמר (דניאל ט)
וישקוד ה' על הרעה ויביאה עלינו כי צדיק ה'
אלהינו צדקה עשה עמנו שמהר להביאה ב' שנים לפני זמנה:
על פי רש"י ישנו רמז במילה "ונושנתם"
והוא:
"נושנתם"
בגימטריה זה 852 שנים.
כלומר:
בעוד 852 שנים מנקודת הזמן בה עמ"י נמצא כעת,
הוא יגיע למצב של "ונושנתם"
ואז הוא יגלה.
בפועל עמ"י גלה כעבור 850 שנה.
ורש"י מסביר שהקדמת הרעה היא טובה גדולה עבור עמ"י,
שכן כך הקב"ה לא כילה את עמ"י לגמרי,
אלא רק הגלם.
כלומר:
על ידי כך שהקב"ה הקדים את הגלות הוא מנע מבני ישראל להמשיך לחטוא בארץ באופן כזה שיגרום לה'
לכלותם.
רמב"ן לפס' כ"ה:
כי תוליד בנים ובני בנים ונושנתם.
ענין הכתוב הזה,
שיזכיר ויאמר כי תוליד בנים ובני בנים ובעבור היותכם ישנים בארץ ותשבו לבטח אולי תשכחו את השם,
העידותי בכם היום שתאבדו מהר כי לא יאריך לכם מאחר שתעבדו ע"ז.
והפרשה הזו אע"פ שהיא אזהרה לא נאמרה בלשון "אם",
והטעם כי הוא כמתנבא על עניינם,
וידבר בלשון ישמש בשני פנים בלשון אזהרה ובלשון עתיד לבא,
יאמר שיעשו ויהיה להם ככה,
ולא יגזור עליהם.
ומפני זה אמרו רבותינו (גיטין פח.)
שרמז לגלות בית ראשון במלת ונושנתם בגימטריא,
והיתה קבלה בידם כי יש בפרשה הזאת רמז לזמן הגלות,
וכאשר בא עליהם התבוננו בה בינה:
הרמב"ן מסביר שהפסוק פותח בתיאור ההשתרשות בארץ,
ולא בתיאור החטא כיוון שהתורה רוצה לרמוז לי מהו הגורם לחטא.
ומהוא הגורם לחטא?
הגורם לחטא הוא שתוליד בנים ובני בנים "ונושנתם"
בארץ.
ובהסברו של הרמב"ן:
תהיו ישנים בארץ–
תהיו הרבה שנים בארץ (= ותיקים),
ותרגישו בטוחים.
במצב זה ישנו חשש שעמ"י ישכח את ה'/
יעבוד ע"ז,
ועל כן הקב"ה אומר להם שאם יקרה מצב כזה עמ"י יגלה מארצו.
הרמב"ן שואל:
אם אכן בפסוקים אלו מתואר מצב עתידי שיכול לקרות,
מדוע התורה פותחת את תיאור אותו מצב במילה "כי"
ולא במילה "אם"?
והרמב"ן מסביר שמהמילה "כי"
ניתן להבין:
א.
שה'
מזהיר אותם שלא יקרה כדבר הזה (שלא יעבדו ע"ז בארץ).
ב.
שה'
מנבא להם,
שיקרה כדבר הזה ועמ"י יגלו.
(אך ה'
לא גוזר זאת עליהם).
ועל מנת להשיג את שתי המשמעויות גם יחד,
משתמשת התורה במילה "כי".
(וזאת בניגוד למילה " אם"-
שמבטאת ספק אם הדבר יקרה).
רמב"ן לפסוק ל'
ושבת
עד
ה'
אלהיך
ושמעת
בקלו.
גם
זה
רמז
לגאולת
בבל,
ששבו
אל
השם
והתודו
לפניו
ושמעו
לקול
הנביאים
אשר
הקים
להם,
ולפיכך
הבטיחם
שלא
ישחיתם
ולא
ישכח
ברית
אבותם…
"
על פי הרמב"ן יש בפס'
זה רמז לגאולת בבל (בניית בית המקדש השני).
המאפיינים שיש בגאולת בבל הם (היעזרי גם בפס'
עצמו):
את עמ"י פקדו צרות (= "בצר לך").
עמ"י חזר בתשובה,
התוודה,
ושמע לקול הנביאים,
ולכן ה'
הבטיחם שלא ישחיתם ולא ישכח את ברית אבותם.
(פס'
ל"א).
רמב"ן לפס' ל"ב:
כי שאל נא לימים ראשונים.
יאמר לא ימחול ולא יאריך השם לכם על ע"ז ועל ההשחתה בפסל וכל תמונה,
כי עשה עמכם מה שלא עשה כן לכל גוי מעולם,
שהשמיעך קול א–להים מדבר מתוך האש,
למען תהיה יראתו על פניכם ותייחדו אותו ולא תשחיתו,
ולקח אתכם לו גוי מקרב גוי במסות באותות ובמופתים (פס'
ל"ד)
שלא תעבדו לזולתו.
והנה הראית בעיניך כל זה,
לדעת כי ה' הוא האלהים הוא אחד ושמו אחד ואין עוד מלבדו (פס'
ל"ה).
כי מן השמים השמיעך את קולו ללמדך בזה מוסר השכל,
ועל הארץ הראך את אשו הגדולה בוערת עד לב השמים,
ודבריו כולם שמעת מתוך האש (פס'
ל"ו):
ויוציאך בפניו (פס'
ל"ז),
כמו על פניו (בראשית לב כב),
בכחו הגדול אשר בפניו.
ואחרי שהשם הגדול הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת (פס'
ל"ט)
ואין עוד,
תשמור מצותיו וחקותיו למען ייטב לך בשמים ממעל,
ולמען תאריך ימים על הארץ מתחת:
בפס'
ל"ב מופיעה הדרישה לשאול לימים ראשונים.
ונשאלת השאלה:
מהי המטרה של השאילה לימים ראשונים.
הרמב"ן מסביר שמטרת הדרישה לדורות ראשונים הנה על מנת שעמ"י יבין ויכיר שה'
לא מוחל על עבודה זרה,
ומעניש עליה בגלות (עובדה המופיעה בפס'
כ"ה–
כ"ז).
הסיבה לכך שה'
לא מוחל על עוון ע"ז היא שמעמד הר סיני ויציאת מצרים שהנם אירועים שארעו ל"דורות ראשונים",
מוכיחים לעמ"י באופן נחרץ שה'
קיים,
ועל כן עמ"י מחוייב לשמור את מצווותיו וה'
מעניש במלוא חומרת הדין את עמ"י אם הם עובדים ע"ז.
ספורנו לפס' ל"ב:
כִּי שְׁאַל–נָא.
וְהָרְאָיָה עַל זֶה שֶׁאָמַרְתִּי שֶׁלּא יִשְׁכַּח בְּרִית אָבוֹת הִיא,
כִּי אָמְנָם מַה שֶּׁעָשָׂה עִם כָּל יִשְׂרָאֵל בְּמַתַּן תּוֹרָה שֶׁתִּהְיוּ כֻּלְּכֶם זוֹכִים לְאוֹתָהּ הַמַּדְרֵגָה מִן הַנְּבוּאָה לֹא הָיָה זוּלָתִי לָקַחַת אֶת כֻּלְּכֶם לוֹ לְעַם,
בִּשְׁבִיל בְּרִית אָבוֹת,
שֶׁלּא כָּל אֶחָד מִכֶּם הָיָה רָאוּי לָהּ.
שֶׁאַף–עַל–פִּי שֶׁקָּרָה בְּאֵיזֶה זְמַן לְאֵיזֶה יָחִיד שֶׁיִּתְנַבֵּא,
הִנֵּה לֹא קָרָה זֶה לְשׁוּם עַם.
גם הספורנו מנסה להסביר מהי מטרת השאילה ל"ימים ראשונים".
לפי הספורנו השאילה לימים ראשונים מתקשרת לפסוק ל"א:
זוהי הוכחה לכך שה'
לא שוכח את בריתו לאבות.
וההוכחה היא:
מעמד הר סיני בה ה'
התגלה לאומה שלימה מכוח בריתו עם האבות,
מוכיח שה'
לא שוכח את בריתו לאבות.
רש"י לפס'
ל"ד:
הנסה
אלהים.
הכי
עשה
נסים
שום
אלוה
לבא
לקחת
לו
גוי
וגו'.
כל
ההי"ן
הללו תמיהות הן לכך נקודות הן בחטף פת"ח הנהיה הנשמע הנסה השמע:
רש"י בסיומו של כל אחד מהמשפטים הבאים מציב סימן שאלה (= תמיהות):
-
"הנהיה כדבר הגדול הזה"?
-
"הנשמע כמוהו"?
-
השמע עם קול….
כאשר שמעת אתה ויחי"? -
"הנסה א–לוקים… לעיניך"?
בפס'
ל"ד כתוב:
"או הנסה א–לוקים לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי… ככל אשר עשה לכם ה'
א–לוקיכם במצרים לעיניך"?
נשאלת השאלה:
האם א–לוקים המופיע בפסוק זה לשון חול (דהיינו–
אלוהים אחרים),
או האם א–לוקים זוהי לשון קודש (= הקב"ה).
לפני שאת ממשיכה נסי להבין את הפסוק על פי כל אחת מהקריאות,
ורק לאחר מכן המשיכי:
את המילה "א–לוקים"
מסביר רש"י כאלוהים אחרים,
ומשמעות השאלה היא:
האם ישנו עוד עם שהאלוהים שלו הוציא אותו מתוך עם אחר עם כל כך הרבה ניסים?
כלומר:
יש פה ניגוד בין יחסו של הקב"ה לעמו,
לבין יחסם של אלוהים אחרים לעמים שלהם.
עייני בראב"ע שלהלן ולאחר מכן השלימי את הפסקה שלאחריו:
ראב"ע לפס' ל"ד
או הנסה א–להים.
יש אומרים שהוא לשון חול וחלילה חלילה רק לשון קדושה:
הנסה.
כדרך בני אדם כדי שיבינו השומעים:
במסות.
שם כלל או טעמו במסות שהיו באותות כמו ויעש האותות לעיני העם:
ובמופתים.
עשר מכות וכתיב ומשה ואהרן עשו:
ובמלחמה.
יתכן על הריגת הבכורים ושפטים באלהי מצרים:
וביד חזקה.
שיצאו ישראל ביד רמה:
ובזרוע נטויה.
על טעם בעמוד אש וענן:
ובמוראים גדולים.
טביעת פרעה וחילו עם בקיעת הים לישראל:
במצרים.
באנשי מצרים:
הראב"ע יוצא כנגד מי שחושב שבמילה "א–לוקים"
מדובר על אלוהים אחרים (וכך סובר רש"י).
לדעתו מדובר על ה'.
לפי דבריו יש להבין את הפסוק כך:
האם ה'
ניסה להוציא עם אחר ממצרים,
כפי שהוא עשה לכם?
כלומר:
יש פה ניגוד בין יחסו של הקב"ה לעמ"י,
לבין יחסו של הקב"ה לעמים אחרים.
במילים "כדרך בני אדם כדי שיבינו השומעים",
מנסה הראב"ע ליישב את הקושי איך יכול להיות שה'
מנסה,
והרי הוא יכול הכל,
ואינו צריך לנסות?
והוא מיישב שדיברה תורה כלשון בנ"א,
זה לא באמת שהוא מנסה (הכוונה היא שהוא ניסה וגם הצליח),
אבל על מנת שנבין,
מדברים בשפה שלנו.
שימי לב:
את כל המילים בפסוק הראב"ע מסביר כמיוחסים למעשי גבורה של ה'
שהתרחשו בגאולת מצרים.
רש"י,
פס'
ל"ח:
ממך מפניך.
סרסהו ודרשהו להוריש מפניך גוים גדולים ועצומים ממך:
על פי רש"י יש לשנות את סדר המילים בפסוק על מנת להבין את משמעותו (= סרסהו ודרשהו).
בפסוק ל"ח כתוב: "
לְהוֹרִישׁ גּוֹיִם גְּדלִים וַעֲצֻמִים מִמְּךָ מִפָּנֶיךָ לַהֲבִיאֲךָ לָתֶת–לְךָ אֶת–אַרְצָם נַחֲלָה כַּיּוֹם הַזֶּה:
ורש"י משנה את סדר המילים על מנת שהפסוק יובן כראוי:
להוריש מפניך גוים גדולים ועצומים ממך.
(כי אחרת מדוע הכפילות:
ממך,
מפניך….
אך לפי רש"י הכפילות לא קשה:
ה'
מוריש לפני בנ"י גויים שחזקים יותר מעמ"י).
ספורנו לפס' ל"ט:
וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם.
אִם כֵּן רָאוּי בְּלִי סָפֵק שֶׁתִּתְבּוֹנֵן וְתֵדַע כָּל חֶלְקֵי הַסּוֹתֵר (= כל ראיה ומופת הסופרים את האמת).
וַהֲשֵׁבתָ אֶל–לְבָבֶךָ.
וְאַחַר הַהִתְבּוֹנְנוּת תָּשִׁיב אֶל לְבָבֶךָ הַחֵלֶק הָאֲמִתִּי מֵהֶם,
וְהוּא כִּי ה' הוּא הָאֱלֹהִים.
הַמְסַדֵּר הַנִּצְחִי הַמְפֻרְסָם.
בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל–הָאָרֶץ מִתָּחַת.
כִּי אָמְנָם עַל זֶה יוֹרֶה סִדְרָם וְקִשְׁרָם,
וְהַתַּכְלִית הַמֻּשָּׂג מֵהֶם,
אֲשֶׁר לֹא יֻשַּׂג זוּלָתָם,
וּבָהֶם נוֹדַע שֶׁיֵּשׁ נִמְצָא מְכַוֵּן שֶׁהִמְצִיא כָּל זֶה לְתַכְלִית מְכֻוָּן מֵאִתּוֹ.
על פי דברי הספורנו:
ישנה חשיבות גדולה לבירור שכלי באמונה.
אדם שמתבונן בשכל מגיע למסקנה אמונית שה'
הוא הא–לוקים הכל יכול,
שבורא את הכל ומסדר את הכל,
שברא את העולם למטרה מסוימת,
ואין עוד מלבדו.
רש"י לפסוק מ"א
אז יבדיל.
נתן לב להיות חרד לדבר שיבדילם (מכות ט) ואף על פי שאינן קולטות עד שיבדלו אותן שבארץ כנען אמר משה מצוה שאפשר לקיימה–
אקיימנה:
השלימי:
רש"י בדבריו מנסה לענות על שני קשיים:
1. ישנו קושי לשוני בפסוק והוא:
ישנה אי התאמה בין "אז"
לבין יבדיל"
מבחינת הזמנים.
או : איך יכול להיות שכתוב "יבדיל"
בלשון עתיד,
והרי "אז"
זה בלשון עבר?
ורש"י מיישב:
אז=
בעבר=
כבר בזמן שנלחם משה עם סיחון ועוג,
הוא חשב,
שלאחר שינצח במלחמה הוא יבדיל שלוש ערי מקלט.
ואז נשאלת השאלה:
מדוע משה חשב לעשות זאת,
והרי ידועה ההלכה שערי המקלט שבעבר הירדן המזרחי אינן קולטות את הרוצחים,
עד אשר ערי המקלט שבעבר הירדן המערבי יקלטו את הרוצחים בשגגה?
ורש"י עונה שמשה חשב לעצמו:
מצווה שבאה לידי לא אקיימנה???
רמב"ן לפס' מ"א:
אז יבדיל משה שלש ערים.
פירש ר"א ביום שהבדיל משה שלש ערים אז אמר דברי הברית.
ואינו נכון,
אבל הוא כפשוטו כי משה אסף כל ישראל לבאר להם התורה,
ופתח להם בדברי התוכחות,
וכאשר אמר בפניהם תוכחותיו במה שעשו והאזהרות על ע"ז ועל יחוד השם והשלים להם שישמרו חוקיו ומצותיו למען ייטב להם,
אז אמר במעמדם לפניהם עתה נקיים המצוה אשר צונו השם,
ותהיינה בצר במדבר ורמות בגלעד וגולן בבשן,
ערי מקלט לנוס שמה כל רוצח בשגגה.
ואע"פ שאינן קולטות עד שיבדלו אותם שבארץ כנען,
אמר מצוה שבאה לידינו נקיים אותה למען ייטב לנו.
ואחרי כן קרא בקול גדול אל כל ישראל שהיו שם,
ואמר אליהם (להלן ה א) שמע ישראל את החקים ואת המשפטים וגו',
כי עתה יפתח במצות ובביאור התורה כאשר פירשתי בתחלת סדר אלה הדברים:
הרמב"ן מנסה להסביר מדוע נכנס עניין הבדלת ערי מקלט בין דברי משה שבפרק ד'
ובין דבריו שבפרק ה'-
הנראה כהמשך אחד (והוא מסביר שהנאום ההיסטורי ונאום המצוות נאמרו בפעם אחת,
רק שבאמצע הבדיל משה את ערי המקלט)?
על פי הרמב"ן הבדלת ערי המקלט היא מעין דוגמא אישית של משה רבנו לעם.
משה רבנו לאחר דברי התוכחות אמר לעם לשמור את המצוות למען ייטב להם (פרק ד',
פס'
מ'),
ואז הוא והעם ביחד עשו מצווה על מנת שייטב להם (למרות שאין במצווה זו נפקא מינא מעשית,
שהרי כפי שהסברנו לעיל הם אינן קולטות רוצחים בשגגה,
עד שיקלטו ערי המקלט שבעבה"י המערבי),
ואז הוא התחיל ללמד את עמ"י את התורה.
רמב"ן פס' מ"ז–
מ"ח:
והזכיר בכאן ויירשו את ארצו ואת ארץ עוג מלך הבשן,
מערוער וגו'.
והטעם כי שב להזכיר מה שאמר בתחלת הספר הזה (לעיל א ד) כי ביאור התורה הזה אחרי הכותו את סיחון מלך האמורי אשר יושב בחשבון ואת עוג מלך הבשן אשר יושב בעשתרות באדרעי היה,
והוסיף בכאן לפרש כי היה הביאור גם אחרי שירשו את כל ארצם,
כלומר שחלקה להם לשני המטות וחצי המטה:
הרמב"ן סובר שישנה פה חזרה על הנאמר בתחילת הספר והוא:
שמשה רבנו אמר את נאום המצוות לעם אחרי כיבוש סיחון ועוג (דבר שכבר נכתב לנו בפרק א'
בפס'
ד'
). וכאן ישנה תוספת שנאום המצוות לא נאמר רק לאחר הכיבוש,
אלא גם לאחר שחילקו את הארצות שכבשו בנ"י מסיחון ומעוג לנחלות עבור שניים וחצי השבטים.
מעמד הר סיני בפרקים ה' ו–
ט':
ישנו יסוד שאומר:
במעמד הר סיני ביקשתם אותי, את משה, כמתווך.
עובדה זו נותנת עוצמה וכוח למשה מתוקף היותו נביא ה', וכן לנביאים הבאים אחריו.
וישנו יסוד נוסף שאומר:
לאחר ברית סיני, היה את חטא העגל,
ולאחריו תפילה שנענתה.
מכאן:
דעו וראו מהו כוחה של תפילה.
נסנה לומר מהו הפרק שממנו ניתן ללמוד את כל אחד מהיסודות הנ"ל.
לשם מה מזכיר משה בפרק ט' את מעמד הר סיני?
על מנת לדבר על התפילה שהתרחשה בחטא העגל שמתן תורה מודגש כרקע שלה. י"ג מידות הרחמים התגלו למשה בסיני.
התפילה והיענות ה' לה–
אף הן חלק מיסודות הברית שעוצבה בסיני.
אותם 3 מוקדים ממשיכים גם הלאה בספר, אך לא נרחיב עליהם כעת (ניתן לעיינן בחוברת של הרצוג על ספר דברים עמ' 21).
בפרק ה' כפתיחה לנאום המצוות חוזר משה ותאר את מעמד הר סיני לפרטיו,
כפי שמתואר בשמות י"ט–
כ'.
וחוזר גם כן על עשרת הדברות.
משה רבנו מדגיש בפרק ה' עובדה מסוימת.
מהי?
משה מדגיש שעמ"י ירא היה לשמוע את קול ה', ומבקש שהמשך מתן המצוות יעשה על ידי משה.
גם בפרק ט' במסגרת איזכור החטאים והתוכחה לעם על התנהגות במדבר מתואר מעמד הר סיני, בעיקר כרקע לחטא העגל,
לשבירת הלוחות,
ולתפילתו של משה שבאה בעקבותיהם,
שהתקבלה.
(כמו כן מעמד הר סיני מופיע בפרק י"ח,
בפרק כ"ח פס' ס"ט,
וכן בפרק ל"ג,
פס'
ב'-
ה').
לשם מה מזכיר משה את מעמד הר סיני בפרק ה'?
נראה לומר שהדגש בפרק ה' הוא המעמד של משה. ופרק זה מחזק בין השאר את נבואתו של משה, ואת נבואת הנביאים שיבואו אחריו.
הגיוני גם, שדגש זה במעמד הר סיני, ייתן משנה כוח לדברי משה שיופיעו מיד לאחר מכן בנאום המצוות,
כיוון שהעם נתן למשה כוח רב במעמד הר סיני, והעם הבין שמה שהוא שומע מפי משה, הם דברי ה'. וכך רוצה מה שהעם יתייחס לנאום המצוות שלו.