דברים, פרק ט – עבודת הכנה

נושא הדף: דברים,
פרק ט –
עבודת הכנה

מחבר:
שרית מאיר

מיועד לכיתות: ט–יב

פרק ט'

אנו נתחיל ללמוד את פרק ט'. אך לפני שנתחיל בלימוד ברצוני שתתרשמנה מה"אווירה"
בפרק.

ברצוני לקרוא את הפרק,
ובמקביל עליכן לחשוב:

1. מהי האווירה שישנה בפרק?

2. מהם החטאים שמשה רבנו מזכיר בפרק זה?

3. לשם מה הוא מזכיר את החטאים הללו?

(או שהן תקראנה בשקט ותשמנה לב לנקודות הרשומות על גבי הלוח).

לאחר קריאת הפרק שומעת אותן מתייחסות לנקודות שעל גבי הלוח.

א.
יש פה אמירה של משה רבנו לעמ"י כמה הם לא בסדר,
כמה הם חטאו.
אווירה קשה,
נוקבת,
שמו"ס… (שיעור מוסר).

ב.
מהם החטאים שמשה רבנו מזכיר בפרק זה?

החטאים במדבר (ז')

חטא העגל (ח'-
ט"ז)

החטא בתבערה,
במסה ובקברות התאווה (כ"ב)

חטא המרגלים (כ"ג)

ג.
משה רבנו מזכיר את כל החטאים הללו בגלל פתיחתו של הפרק.
מה כתוב בפתיחת הפרק?
שומעת אותן.
אתה יורש את הארץ לא בזכות צדקתך…,
ורשימת החטאים מוכיחה זאת.
(הספורנו–
על מנת להוכיח שעמ"י הוא כעם קשה עורף).
(לאחר מכן בפרק י'
ישנה אמירה שלמרות כל מה שעשיתם ה'
סלח…)

מתעכבת בתחילת הפרק– מהי המחשבה של עמ"י?

לשים לב איתן לקושיה:
לכאורה ה'
אומר בהתחלה לא ברשעת הגויים,
ולאחר מכן אומר:
כן ברשעת הגויים…–
מה קורה פה?
ואז להמשיך לשיטת רש"י ורמב"ן.

רש"י:
המחשבה של עמ"י:
אנחנו כובשים את הארץ בגלל:
1. צדקת עמ"י.
2. רשעת הגויים.
ומשה אומר:
לא בצדקתך,
אלא:
1. ברשעת הגוים.
2. על מנת לקיים את השבועה לאבות.
(כלומר ה"לא"
הוא לא "לא"
כולל,
אלא חלקי…

עמ"י יקר:
כשאתה תיכנס לארץ,
והקב"ה יסייע בידך להרוג את כל הגויים במהירות,
אתה עלול לחשוב שכל זה הודות ל:
א.
שאתה,
עמ"י צדיק.
ב.
שהגויים רשעים וש"מגיע להם"
להיענש.
אך משה רבנו מעמיד את העם על טעותם ואומר:
במשהו אחד אתם צודקים:
אכן אתם יורשים את הארץ בגלל שהגויים רשעים,
אך במשהו אחר אתם טועים!
אתם לא יורשים את הארץ בגלל צדקתכם.
לשים לב איתן ל"כי"
שבפס'
ה'
שמשמעותו היא… "אלא"-
וכך כותב רש"י.
לא בצדקתך אלא ברשעת הגויים,
ועל מנת לקיים את השבועה לאבות.

חוץ מהסיבה של רשעת הגויים משה רבנו אומר לעמ"י שהם יורשים את הארץ בגלל סיבה נוספת והיא: בזכות השבועה לאבות.

הרמב"ן:
קוראת איתן מתוך רשימת הפרשנות ומסבירה ביחד איתן: העם אמר רק: בצדקתך.
ומשה שולל זאת ואומר:
בגלל רשעת הגויים–
מסלקים אותם, ובגלל השבועה לאבות–
עמ"י ייכנס.

כל המשכו של הפרק שמפרט את חטאיהם של עמ"י בא להוכיח את הטענה הפשוטה שעמ"י לא יורש את הארץ בזכות צדקתו,
שהרי הוא חטא המון.

מה זה בדיוק רשעת הגויים?
גילוי העריות שלהם–
ויקרא י"ח,
כ"ד–
כ"ה (כתוב בפירוש).
עבודה זרה שלהם–
דברים ז',
א'-
ה'
(פחות מוכח).
שמנה לב:
בברית בין הבתרים–
בבראשית ט"ו נאמר "ודור רביעי ישובו הנה כי לא שלם עוון האמורי עד הנה"-
כלומר:
ירושת הארץ מתעכבת,
כיוון שלגויים עוד לא מגיע להיענש…,
ופה:
כנראה הגויים כבר מספיק רשעים…

לשים לב למבנה של הפרק:
הביטוי "ממרים הייתם עם ה'" מופיע בפס' ז',
ובפס'
כ"ד.
וזה מבנה של מסגרת מסיבי לפירוט החטאים של עמ"י במדבר.
(כלל,
פרט וכלל)

לצלם להן מהחוברת של אפרתי עמ' 98. לתת להן לעשות את זה בכיתה,
ולעבור על זה.

חטא העגל– פס'
ח'-
כ"א

מפס'
ח'
ועד פס' כ"א לפחות עוסק משה בחטא מרכזי ביותר והוא חטא העגל.

נראה בהמשך שגם מאוחר יותר בפרק ממשיך משה לעסוק בחטא העגל… (בפס'
כ"ה–
כ"ט),
אך בפס'
כ"ב משה כבר עובר לחטאים אחרים.

קראנה בעיון את הפסוקים שלנו ואת פרק ל"ב בספר שמות וכתובנה הבדלים בין התיאורים.
נסינה לחשוב על סיבתם.:

ניתן,
במקום לתת שאלה כללית משווה לשאול את ארבעת השאלות שלהלן,
ולבקש לחשוב מדוע ישנו הבדל. מהלך זה מקצר תהליכים.

1. מתי על פי כל אחד מהפרקים משה רבנו מתפלל לראשונה על העם?

על פי פרק ל"ב–
משה מתפלל כאשר ה'
מספר לו על חטא העגל–
עוד לפני שירד מן ההר.
על פי הפרק שלנו–
משה מתפלל רק אחרי שראה את העגל,
וירד מן ההר.
הרמב"ן לפס'
ט"ו מסביר:
משה רצה להתמקד במה שעשו עמ"י,
ולכן ישר עובר לפרט את חטאיהם,
ורק לבסוף,
חוזר לספר להם שעוד קודם שירד מן ההר התפלל עליהם…–
תפילה זו על פי הרמב"ן היא המופיעה בפס'
כ"ה–
כ"ט.
ואילו התפילה בפס'
י"ח היא התפילה השניה של משה המופיעה בסוף פרק ל"ב בשמות.

2. באיזה מן המקורות מופיעים נסיבות החטא?
רק בשמות–
מוזכר שהעם ראה שמשה התעכב ולכן ביקש מאהרון וכו'- פירוט רב.
מדוע?
אולי כי לא רלוונטי כרגע הפירוט,
וגם הנסיבות לא. משה רוצה לומר לעם: אתם אשמים,
ודי!

3. באיזה מן המקורות מופיע חלקו של אהרון בחטא?
חלק אהרון במעשה העגל מוזכר בשמות ולא בדברים.-
לא רלוונטי לדבר על זה מול עמ"י.
שלא יפילו עליו אחריו.

4 באיזה מן המקורות מוזכרת תפילת משה בעד אהרון?.

תפילת משה בעד אהרון מוזכרת בדברים ולא בשמות.
אולי על מנת להציג את משה לעם כאחד שדואג לכולם.( ?)

5. מה עשה משה עם העגל בכל אחד מהמקומות?
לא כתוב פה שהשקה את בנ"י,
הרמב"ן:
כדי לא לבזות אותם, שעשה איתם כדרך שעושים לנשים סוטות.

בפס'
י'
מדובר על גדולתם של לוחות הברית,
מהי גדולתם?:
1. כתובות באצבע א–לוקים (קושי רעיוני–
הגשמה…–
הראב"ע:
דרך משל…–כאילו ה כתב באצבע,
כמו בנ"א שנעזר באצבע על מנת לכתוב).
2. כתוב עליהם את דברי ה'
שנאמרו בהר סיני.
לשם מה חשוב למשה להדגיש זאת?
על מנת להגדיל את התוכחה לעמ"י,
שמשה נאלץ בגלל התנהגותם לשבור את הלוחות עם כל גדולתם.

בפס'
י"ב ה' אומר למשה: רד כי עמ"י עשה עגל. אז מדוע הוא לא שובר את הלוחות מיד אלא רק כאשר הוא רואה את העגל בעיניו?
שומעת אותן.
אברבנאל:
מה שראה השפיע עליו בצורה חזקה יותר.
או:
רצה לגרום לזעזוע בעמ"י.

עניין זה מוביל אותנו לשאלה נוספת והיא: למה משה שבר בכלל את הלוחות?
לכאורה:
באיזו זכות?

שומעת אותן.
רשב"ם:
פשוט תש כוחו ממה שראה ולא היה לו כוח להחזיק את הלוחות.
ראב"ע:
משה רבנו עשה זאת מתוך קנאה לה'.

רמב"ן:
1. כדי להוכיחם עד כמה חמור חטאם/
מרוב כעס (לעיין בדף הפרשנות).
2.
כדי שידונו את בנ"י כפנויים,
ולא כנשואים.
(לעיין ברמב"ן ברשימת פרשנות)
(חזקוני:
באותו כיוון,
שהרי כתוב בלוחות:
לא יהיה…–
על מנת שלא ידונו אתכם בחומרה…)

משך חכמה:
על מנת שלא יהפכו גם את הלוחות לאלוהים…–
משה ראה שבנ"י מחפשים אמצעים,
והוא הבין שהם יהפכו את הלוחות לאלוהים…

ניתן לחלק: חולשה של משה– תש כוחו/ כעס.

עזרה לעמ"י–
רמב"ן 2+ חזקוני.

להמשיך איתן אחרי חטא העגל–
בכלליות:
משה רבנו מצרף חטאים נוספים של עמ"י,
שעליהם כבר דיברנו:
תבערה,
מסה,
קברות התאוה,
המרגלים,
ומסיים בסיומת,
שעליה כבר דיברנו:
"ממרים הייתם עם ה'".

וכעת משה רבנו מתחיל לדבר על תפילה שהתפלל.
ברצוני לקרוא את התפילה,
ושתנסינה לחשוב: על איזו תפילה מדבר כאן משה רבנו?

קוראת את פס' כ"ו–
כ"ח.

שומעת אותן.

ננסה לעשות קצת "סדר בראש":
מהם הנתונים שאנו יודעים על התפילה מתוך הפסוקים?

1. משך זמן התפילה:
   40 יום ו– 40 לילה משה התפלל.

2. בקשתו של משה: שלא ישמיד את עמ"י.

3. נימוקי הבקשה: א.
   זכירת האבות.
   ב.
   הגויים יאמרו שה' לא מסוגל להכניסם לארץ.

עיינה בשלוש התפילות הבאות:
לאחר חטא העגל: שמות ל"ב,
י"א–
י"ג
שמות ל"ב,
ל"א–
ל"ד.
לאחר חטא המרגלים:
במדבר י"ד,
י"ג–
י"ט.
לעיין בטבלה שהכנתי בעמוד הבא.

לאיזו תפילה התפילה בפס' כ"ה כ"ח הכי דומה?
נראה שלתפילה שמיד לאחר חטא העגל (שמות ל"ב,
י"א–
י"ג)-
בשניהם מופיע העניין של חילול שם ה' וזכות אבות. אם כי לא מצוין בשמות שהתפילה הייתה 40 יום.
אולי בגלל העובדות שציינו מסביר הרמב"ן שמדובר בפסוקים כ"ה–
כ"ח בשתי תפילות שונות.
תפילה אחת בפס' כ"ה–
היא תפילת 40 יום ולילה–
עליה לא מפורט, כי היא ארוכה מאוד.
ותפילה נוספת, מיד כאשר ה' סיפר למשה על העגל, והיא זו שמפורטת בפס' כ"ו–
כ"ח.
כך סובר הרמב"ן.

לפי זיהוי זה שתפילה זו שייכת לחטא העגל קשה להבין מדוע התפילה לא הופיע בחטא העגל במקומה.
אלא רק לאחר איזכור חטאים נוספים.
למישהי יש רעיון?

(האברבנאל:
החטאים הנוספים שלאחר חטא העגל, נועדו לשרת את חטא העגל.
כלומר:
העם יכול היה לטעון שחטא העגל היה באשמתו של אהרון. לשם כך משה רבנו מביא מקומות נוספים בהם הם חטאו, ע"מ לומר להם: הבעיה היא בכם, ולא באהרון)

נוסיף עוד פירוש:
לתפילה אצלנו ישנה גם מקבילה מאוד חזקה לבמדבר והוא: החשש מפני הגוים שיגידו שה' לא יכול להביא את עמ"י לארץ.

נראה אם כן שמשה רבנו רומז אולי לשתי תפילות שונות שהיו לו, ומאחד אותן. תפילה שלאחר חטא העגל, וזו שלאחר חטא המרגלים.
לפי פירוש זה מובן מדוע תפילה זו נאמרה דווקא פה, כיוון שהיא מתייחסת גם לחטא המרגלים שהופיע בפסוקים לאחר חטא העגל, ולפני תפילה זו.

בשביל מה הוא מאריך ומספר מה היה תוכן תפילתו?

עייני בדברי הרשב"ם לפס' כ"ה–
כ"ח ועני:
א.
מהי התפילה עליה מדובר בפס' כ"ה–
כ"ט?
התפילה של משה רבנו במשך 40 יום לאחר שכבר ירד מהר סיני ועלה שוב. (הכל תפילה אחת!)
ב.
מהי שאלתו של הרשב"ם,
וכיצד הוא עונה עליה?
אם באמת זוהי התפילה שבפס' י"ח,
מדוע משה לא פירט אותה שם?
ותשובתו:
יש פה מעין הערה לעמ"י שאינה מן הרצף: אל תסיק מסקנות חפוזות.
אל תחשוב: על חטא נורא כמו חטא העגל סלחו לי בעקבות תפילת משה, כך גם בארץ יסלחו לי על חטאים,
אחרי שהנביאים יתפללו בעדי. לא!
הסיבה שבגללה מחלו לך במדבר כבר לא שייכת בארץ. ה'
הוכיח את יכולותיו לעיני הגויים.
הוא הכניס את עמ"י לארץ והרג 31 גויים,
ולכן אם ה' יעניש את עמ"י הגויים יבינו שזה עונש על התנהגותם של עמ"י,
ולא כי ה' לא יכול חלילה.

מובן מדברי הרשב"ם למה תפילה זו מופיעה בסוף, שכן זוהי הערה צדדית, על מנת לשלול הוא אמינא של עמ"י.

בס"ד

תפילותיו של משה שמוזכרות בפרק ט'
(בפס'
י"ח),
ובפסוקים כ"ה–
כ"ט–
על אילו תפילות מדובר?

על מנת לנסות להבין על אילו תפילות מדבר משה בפרקנו מלאי את הטבלה הבאה, ולאחר מכן עני על השאלות שלאחריה.

שאלות לאור מילוי הטבלה:

1. א.
   לאיזו תפילה תפילתו של משה בפסוקים כ"ה–
   כ"ט,
   הכי דומה?
   ב.
   מה בכל זאת עדיין לא מסתדר,
   כדי לזהות אותה לגמרי עם התפילה של משה שהזכרת לעיל?

2. עיינה בדפי הפרשנות ברש"י לפס' י"ח,
   וברש"י לפסוק כ"ה,
   והשלמנה את ה"קלוז"
   שלאחריו.

3. נסינה לחשוב: אם אכן מדובר בתפילה שלאחר חטא העגל, מדוע היא "נדחקה"
   לסוף הפרק (לאחר חטא המרגלים,
   ולאחר החטאים המופיעים בפס' כ"ב)
   ולא הופיעה במקומה?

שאלות לאור מילוי הטבלה:

4. א.
   לאיזו תפילה תפילתו של משה בפסוקים כ"ה–
   כ"ט,
   הכי דומה?
   ב.
   מה בכל זאת עדיין לא מסתדר,
   כדי לזהות אותה לגמרי עם התפילה של משה שהזכרת לעיל?
   לתפילתו הראשונה שלאחר חטא העגל. לא מסתדר– 40
   היום.
   להביא בעל פה את את הבנת הרמב"ן:
   פס'
   י"ח–
   תפילתו השניה של משה. פס'
   כ"ה–
   תפילתו השניה של משה שהייתה 40 יום.
   פס'
   כ"ו–
   הסוף–
   צתפילתו הראשונה של משה לאחר חטא העגל.
   ובכלך הוא פותר את בעיית ה– 40 יום.

5. עיינה בדפי הפרשנות ברש"י לפס' י"ח,
   וברש"י לפסוק כ"ה,
   והשלמנה את ה"קלוז"
   שלאחריו.

6. נסינה לחשוב: אם אכן מדובר בתפילה שלאחר חטא העגל, מדוע היא "נדחקה"
   לסוף הפרק (לאחר חטא המרגלים,
   ולאחר החטאים המופיעים בפס' כ"ב)
   ולא הופיעה במקומה?
   האברבנאל:
   החטאים שלאחר חטא העגל משרתים את חטא העגל, כדי שעמ"י יראו שהבעיה היא בהם ולא באהרון.
   יתכן גם להסביר שהתפילה שמוזכרת כאן רומזת גם לתפילה לאחר חטא המרגלים (בשניהם מופיע הנימוק שהגויים יחשבו שה' לא יכול להכניס את עמ"י לא"י),
   ועל ען היא מופיעה לאחר חטא המרגלים.
   הרשב"ם,
   כמו רש"י:
   תפילתו של משה בפס' כ"ה–
   כ"ט–
   תפילת ה– 40 יום.
   והיא נאמרת בסוף כיוון שיש פה הערה צדדית לעמ"י שלא יסמכו על תפילות הנביאים ויחטאו בלי חשבון,
   כיוון שה' סלח כי לא רצה שהגויים יגידו שאינו יכול להכניס את עמ"י לא"י,
   אך ה' כבר הוכיח את יכולותיו והכניס את עמ"י לארץ, ועל כן החשש מ"חילול ה'" כבר לא יעזור בעתיד.

בס"ד

רשימת פרשנות לפרק ט'

הרמב"ן לפסוק ג':

וטעם הוא ישמידם והוא יכניעם.
כמו הוא יכניעם והוא ישמידם.
"יכניעם"
ענין שפלות,
… והטעם כי היו העמים ההם יראים מאד מישראל,
ובלב רגז וברוח שפלה ורפיון ידים היו יוצאים אליהם למלחמה,
כמו שאמר (יהושע ה א) ויהי כשמוע כל מלכי האמרי וגו'
וכל מלכי הכנעני וגו'
וימס לבבם ולא היה בם עוד רוח מפני בני ישראל:

ויתכן כי "הוא ישמידם"
ירמוז אל גוים גדולים ועצומים,
ו"יכניעם"
אל בני ענקים,
כי עם כל תקפם וגבהם נכנע לבם יותר משאר העם,
ולא יצאו למלחמה כלל אבל היו נחבאים בהרים ובערי הבצורות,
כמו שאמר (שם יא כא)
ויבא יהושע בעת ההיא ויכרת את הענקים מן ההר מן חברון מן דביר מן ענב ומכל הר יהודה ומכל הר ישראל עם עריהם החרימם יהושע,
כלומר בעריהם.
וכן וילך יהודה אל הכנעני היושב בחברון ויכו את ששי ואת אחימן ואת תלמי (שופטים א י):

הרמב"ן מנסה לענות על קושי בפסוק:
מדוע הסדר בפסוק הוא שה'
_____ את הגויים ואחר כך ______ אותם,
והרי לא ניתן להכניע את האויב לאחר השמדתו?
היה צריך להיות כתוב בפסוק קודם שה'
_____ את הגויים,
ורק לאחר מכן ______ אותם (מעשית זה מה שקרה,
וקורה בכיבושים).

לשאלה זו עונה הרמב"ן שתי תשובות:

1. נכון שהפסוק כותב קודם _____ ואח"כ _____, אך בעצם יש להבין את הפסוק כאילו שהיה כתוב ההפך (בדרך של "סרסהו ופרשהו").
   ופירוש הפסוק על פי איך שצריך להבינו על פי דעה זו הוא:
   שהקב"ה בהתחלה הכניע את הגויים–
   כלומר הפחידם,
   וגרם להם לתשות כוח,
   ואחר כך השמידם.

2. שני הביטויים "ישמידם"
   ו"יכניעם"
   מתייחסים לשתי קבוצות שונות בגויים בהם נתקל עמ"י:
   את הגויים הגדולים והעצומים עליהם מדובר בפס'
   ___' (עייני בפסוקים הקודמים בפרק)
   הקב"ה ישמיד,
   את הענקים–
   עליהם מדובר בפס'
   ____'- ה'
   יכניע–
   כלומר למרות גובהם וחזקם הם כל כך יפחדו שהם אפילו לא יצאו כנגד עמ"י למלחמה,
   אלא יתחבאו בהרים וב____
   הבצורות,
   ועמ"י יגיע אליהם ויהרגם.
   ומכיוון שמדובר על שתי קבוצות שונות,
   ולא על תהליך אחד שתחילתו הכנעה וסופו השמדה,
   אין קושי בסדר המופיע בפסוק.

רש"י לפסוקים ד– ה

אל תאמר בלבבך.
צדקתי ורשעת הגוים גרמו:

לא בצדקתך וגו'
אתה בא לרשת וגו'
כי ברשעת וגו'.
הרי כי משמש בלשון אלא:

ישנו קושי בפסוק:
משה אומר לעמ"י אל תגיד שאתה יורש את הארץ בזכות צדקתך ובגלל _____________, אלא אתה יורש בגלל רשעת הגוים (ובגלל השבועה לאבות).
הדברים נראים כסותרים–האם משה יוצא כנגד האמירה של עמ"י שהם ירשו את הארץ בגלל רשעת הגויים,
או מסכים אתה?

ורש"י מסביר:
עמ"י חשב שהוא יורש את הגויים:
1. בצדקתו.
2. ברשעת הגויים.
ומשה אומר:
סעיף 1 ("בצדקתך")-
זה לא נכון.
וסעיף 2 (ברשעת הגויים)-
זה נכון.
כלומר משה שולל בדבריו לא את כל מחשבתם של עמ"י אלא רק _____ ממנה.
ומשה אף מוסיף סיבה נוספת לירושת הארץ והיא קיום השבועה ל_______.

הרמב"ן לפסוקים ד–ה:

אל תאמר בלבבך.
אחרי שהזהיר שלא תחשוב כחי ועוצם ידי עשה לי, רק שתדע כי הנצוחים במלחמה השם נתן להם הכח ההוא,
והתקיפים שבהם והערים הבצורות אשר תלכדו,
השם בכבודו עשה לכם כן בנס מפורסם מאתו,
חזר והזכיר לא תחשוב כי עשה ה' עמך כל זה בצדקתך,
כי לא עשה לכם כן רק ברשעת הגוים האלה:

והנה זה טעם באבדן הגוים ההם,
ולא נתן להם טעם ברשת ישראל את הארץ.
על כן חזר ובאר לא בצדקתך שתהיה צדיק במעשה,
ולא אפילו בלב ישר שהיה לך, רק ברשעת הגוים אבדו הם,
ובעבור שבועת אבותיך ירשת אותה הארץ,
כי אין החטא שלך יכול לבטל המתנה שנתן לאבותיך כי בשבועה נתנה להם.
ורש"י כתב אל תאמר בלבבך צדקתי ורשעת הגוים גרמה לי, לא בצדקתך.
ואיננו נכון:

בראשית דבריו מנסה הרמב"ן להסביר את הקשר בין פסוקים ד'-
ה',
לבין הנאמר בפרק __'. על פי הסברו הקשר הנו שבפרק ___' הקב"ה שולל את מחשבתם של ____ שירושת הארץ ניתנה להם בזכות כוחם,
ובפסוקים שלנו שולל ה'
את המחשבה של _____ שירושת הארץ נתנה להם בזכות צדקתם.

לאחר מכן הרמב"ן מנסה לענות על הקושי שהוצג בדברי רש"י הקודמים,
והוא מסביר:
עמ"י חשב רק שבזכות ______ הוא יורש את הארץ,
ומשה רבנו שולל את דעתם ונותן שני טעמים אחרים לירושת הארץ על ידי עמ"י והם:
1. ברשעת הגויים–
זה מסביר מדוע הגויים ________, אך עדיין לא ברור מדוע עמ"י הוא זה שמשמיד אותם.
על כן משה נותן סיבה נוספת והיא:
2. בגלל קיום השבועה לאבות–
וזה מה שמסביר את הסיבה לכך שדווקא _____ הם אלו שמשמידים את הגויים.

(שימי לב:
בפס'
ד'
(עיינה בו…)
הרמב"ן מסביר שהמילים "וברשעת הגויים"-
הם כבר דברי משה רבנו,
ולא המשכם של דברי העם,
והאות ו'
שבראשית המילה "וברשעת"
משמעותה:
אלא,
ויש בפסוק ניגוד.
לא בצדקתך (דברי ה___),
אלא ברשעת… (דברי ____))
שימי לב להבדל בין רש"י לבין הרמב"ן:
בעוד שרש"י סובר שהעם סבר שבצדקתי וברשעת הגויים ה'
מוריש את הארץ לבנ"י,
הרמב"ן סובר שהעם סבר רק:
_______, ומשה מעמידם על טעותם ואומר:
לא ______, אלא:
ברשעת הגויים,
ובגלל השבועה לאבות.

ספורנו על פסוק ו'

כִּי עַם–קְשֵׁה–ערֶף אָתָּה.
שֶׁאִי אֶפְשָׁר שֶׁיִּהְיֶה צֶדֶק וָישֶׁר לֵבָב עִם קְשֵׁי הָערֶף.
כִּי אָמְנָם קְשֵׁה הָערֶף הוּא הַהוֹלֵךְ אַחֲרֵי שְׁרִירוּת לִבּוֹ וּמַחֲשַׁבְתּוֹ,
אַף–עַל–פִּי שֶׁיּוֹדִיעֵהוּ אֵיזֶה מוֹרֵה צֶדֶק בִּרְאָיָה בְּרוּרָה שֶׁמַּחֲשַׁבְתּוֹ הִיא בִּלְתִּי טוֹבָה וּמְבִיאָה אֶל הַהֶפְסֵד.
וְזֶה,
כִּי לֹא יִפְנֶה אֶל מוֹרֶה,
כְּאִלּוּ עָרְפּוֹ קָשֶׁה וְגִיד בַּרְזֶל בְּאפֶן שֶׁלּא יוּכַל לִפְנוֹת אָנֶה וָאָנָה,
אֲבָל יֵלֵךְ אַחֲרֵי שְׁרִירוּת לִבּוֹ כְּמֵאָז.

הספורנו מנסה להבין מדוע קושי העורף הנו ההפך מצדקות ויושר לבב (פסוקים _____ מעמידים את זה כלעומת זה)
והוא מסביר:
משמעות הביטי עם קשה עורף הנו עם שהולך אחרי מחשבותיו ורצונותיו,
מבלי יכולת לשנות את כיוון חייו ודרכו,
כיוון שאע"פ שיש מי שמראה לו בראיות גמורות שמחשבתו רעה ומזיקה,
אינו חוזר בו מדרכו (כמו אדם שעורפו נתקשה ואינו יכול לסובב את ראשו לכיוון אחר.
ועל כן אינו פונה אל מי שמראה לו את הדרך הנכונה.)
תכונה זו מונעת כל אפשרות של חזרה בתשובה,
והליכה בדרך היושר והאמת,
משום שאלו מבוססים על הכרה בטעויות וניסיון לתקן את הדרך.

ספורנו על פסוק ז

זְכר אַל–תִּשְׁכַּח.
וְיָעִיד עַל הֱיוֹתְךָ עַם קְשֵׁה ערֶף,
כִּי הִנֵּה חֲזַרְתֶּם לְהַקְצִיף פַּעַם אַחַר פַּעַם,
כְּכֶלֶב שָׁב עַל–קֵאוֹ (ע"פ משלי כו,
יא),
אַף–
עַל–פִּי שֶׁבְּכָל פַּעַם רְאִיתֶם אֶת מוּסַר ה'
אֱלֹהֵיכֶם וְאֶת גָּדְלוֹ.

פס'
ז'
על פי הספורנו בא להוכיח את העובדה שעמ"י הוא עם ______. את זה הוא מוכיח מהתנהגותם של עמ"י במדבר.
במדבר עמ"י ראו את גדולתו של ה',
ונענשו על מעשיהם,
אך למרות זאת הם חזרו וחטאו שוב ושוב במדבר.
(לא היה דבר שגרם להם לשנות ולהיטיב את מעשיהם)

ספורנו על פסוק ח'

וּבְחֹרֵב הִקְצַפְתֶּם.
וְיָעִיד עַל רעַ מִדַּת קְשִׁי הָערֶף,
כִּי אָמְנָם כְּשֶׁהִקְצַפְתֶּם אֶת ה'
בְּחֹרֵב לֹא הָיָה אוֹמֵר לְהַשְׁמִידְכֶם אֶלָּא בִּשְׁבִיל שֶׁאַתֶּם עַם קְשֵׁי–ערֶף,
כְּאָמְרוֹ יִתְבָּרַךְ "רָאִיתִי אֶת–הָעָם הַזֶּה,
וְהִנֵּה עַם–
קְשֵׁה–ערֶף הוּא,
הֶרֶף מִמֶּנִּי וְאַשְׁמִידֵם"
(להלן ט,
יג–יד),
וְזֶה כִּי אָמְנָם קְשִׁי הָערֶף מֵסִיר אֶת תִּקְוַת הַתְּשׁוּבָה.

פס'
ח'
על פי הספורנו בא להוכיח עד כמה חמורה תכונה זו של קשיות העורף–
שהרי בגלל תכונה זו חשב ' אחרי חטא ה____
להשמיד את עמ"י,
והסיבה לכך שתכונה זו כל כך חמורה היא (כפי שהזכרנו לעיל)
שזוהי תכונה שמונעת כל סיכוי ל_________.

הרמב"ן לפסוק ח'

ובחרב
הקצפתם
את
ה'.
קודם
שיפתח
להם
בביאור
התורה
כלל,
הוכיח
אותם
בעונות
אשר
גרמו
להם
רעה
ולא
נמחלו,
והזכיר
להם
ענין
המרגלים
ומי
מריבה
(כל
זה
בנאום
ההסטורי
שבתחילת
הספר–
הערה
שלי…).
ואחר
כן
ביאר
עשרת
הדברות
ופרשת
יחוד
השם,
והזהירם
בענין
ע"ז
אזהרות
רבות,
והזהיר
במצות
בכללם
ויאמר
שהן
כולן
טובות
ובעבורן
תבא
להן
כל
הטובה:

ועתה בא להתחיל בפרטי המצות,
וקודם שיזכיר אחת מהן בפרט יחזור להוכיח אותם ולפקוד עליהם את כל עונותיהם שעשו מעת שקבלו התורה והלאה,
כי התלונות שעשו קודם מתן תורה שהמרו על ים בים סוף וילונו במרה ובאלוש לא יזכירם להם,
כי מעת שקבלו התורה היו יותר חייבים לשמוע בקול השם אשר כרת עמם ברית,
ולפיכך פתח כאן ובחורב הקצפתם והזכיר להם מעשה העגל,
וכבר פירשתיו (שמות לב א):

בפרקים א'
ו–
ט'
בדברים משה רבנו מוכיח את עמ"י על עוונות שעשו.
הרמב"ן מנסה להסביר מדוע בחר משה להוכיח את עמ"י על העוונות המוזכרים בפרקים אלו דווקא,
והרי ישנם עוד הרבה עוונות שהיו,
ומשה רבינו לא מזכירם?
על פי הרמב"ן בפרק א'
משה מזכיר את חטא המרגלים,
וחטא מי מריבה כיוון שאלו הם עוונות שגרמו להם ______ (עד היום בו משה מדבר),
ושלא _______.

ובפרקנו–
בפרק ט'-
מסביר הרמב"ן שישנו מכנה משותף לכל החטאים המוזכרים בו,
והוא:
שאלו הם חטאים שחטאו עמ"י לאחר _______ (אותו תיאר משה בפרק ___'). הרמב"ן סובר שמשה רבנו מזכיר דווקא אותם,
כיוון שדווקא אחרי מתן תורה,
ולאחר כריתת הברית בינם לבין הקב"ה היה מצופה מהם להתנהג כראוי,
והעובדה שלמרות הברית בסיני עמ"י חטא,
מחריפה ומחמירה את ה________
שעשו.
על כן משה רבנו בפרקנו מזכיר דווקא את החטאים הללו (ובעיקר את חטא ה______)
בגלל חומרתם,
לאור העובדה שהם נעשו לאחר ____________.

הרמב"ן לפסוק י"ז

וטעם ואתפש בשני הלוחות.
גם זה מן התוכחות.
יאמר היה עונכם גדול מנשוא,
עד כי בראותי אתכם משחקים לפני העגל לא יכלתי להתאפק ושברתי הלוחות.
והוצרך להזכיר זה,
בעבור שירצה להודיעם ענין הלוחות השניות כאשר יפרש:

ויתכן שירמוז עוד לטובה שעשה עמהם,
כי סכן בנפשו לשבור לוחות האלהים לטובתם,
כאשר אמרו רבותינו (שמו"ר מג א) מוטב תדון בפנויה ולא באשת איש:

הרמב"ן מנסה להסביר מדוע משה רבנו מזכיר את שבירת הלוחות בפרקנו,
והרי כל עניינו של הפרק הנו להוכיח את עמ"י על חטאיהם,
אם כן מדוע הוא רואה לנכון להזכיר את שבירת הלוחות?

הרמב"ן נותן לשאלה זו שתי תשובות:

1. שבירת הלוחות היא חלק מהתוכחה לעמ"י הכתובה בפרק זה,
   שכן שבירת הלוחות מעידה עד כמה חטאם של ישראל בעגל היה ____, שבגללם משה כל כך כעס עד ששבר את הלוחות.

2. יתכן ששבירת הלוחות מוזכרת גם על מנת לרמוז לעמ"י שמשה היטיב עמם,
   שכן הוא שבר את הלוחות והסתכן בנפשו,
   כדי שעמ"י לא יקבלם במהלך חטא העגל ויחשב לעובד ע"ז לאחר שקיבלו עליהם את הברית עם ה'
   עם קבלת הלוחות (="מוטב
   תדון
   בפנויה
   ולא
   באשת
   איש"),
   שאז חטאם היה נחשב ______ פי כמה.
   שימי לב להבדל בין שני פירושי הרמב"ן:
   לפי הפירוש הראשון שבירת הלוחות הנם תוצאה של חולשה של משה,
   שמרוב כעסו _____ אותם,
   אך לפי פירושו השני של הרמב"ן שבירת הלוחות הייתה מעשה מחושב ושקול של משה,
   שנועד ל__________.

רש"י לפס' י"ח:

ואתנפל לפני ה'
כראשונה ארבעים יום.
שנאמר (שמות לב)
"ועתה אעלה אל ה' אולי אכפרה".
באותה עלייה נתעכבתי ארבעים יום.
נמצאו כלים בכ"ט באב שהוא עלה בי"ח בתמוז בו ביום נתרצה הקדוש ברוך הוא לישראל ואמר למשה (שם לד)
פסל לך שני לוחות עשה עוד מ' יום נמצאו כלים ביום הכפורים בו ביום נתרצה הקב"ה לישראל בשמחה ואמר לו למשה (במדבר

יד)
סלחתי כדברך לכך הוקבע למחילה ולסליחה ומנין שנתרצה ברצון שלם שנאמר בארבעים של לוחות אחרונות (דברים י)
ואנכי עמדתי בהר כימים הראשונים מה הראשונים ברצון אף האחרונים ברצון אמרו מעתה אמצעיים היו בכעס:

רש"י בדבריו מסביר שהתפילה שמשה רבנו מזכיר בפסוק י"ח הנה התפילה השניה שהתפלל משה לאחר חטא העגל,
שמופיעה בשמות ל"ב,
פסוקים ___________.

ומכאן רש"י מספר לנו על התאריכים בהם התרחשו אירועים חשובים שמסופר לנו עליהם בתורה:

את שני התאריכים הראשונים שיופיעו להלן רש"י לא מזכיר ישירות פה,
אך הדברים עומדים ברקע דבריו:

משה עלה להר סיני לקבל לוחות ראשונים–
ז'
בסיוון,
והיה במשך _____ יום בהר סיני=
ארבעים
יום
ראשונים.
י"ז תמוז–
משה יורד מהר סיני ושובר את הלוחות,
כשרואה את __________.

י"ח בתמוז–
משה רבנו עלה להר סיני כדי להתפלל על עמ"י במשך ___ יום=
ארבעים
יום
אמצעיים.

בכ"ט באב (בסיומם של ה– 40 יום)
הקב"ה התרצה לעמ"י,
וציווה על משה לפסול שני לוחות אבנים חדשים.

כ"ט באב–
י'
בתשרי (= יום הכיפורים).
בימים אלו שוב היה משה על הר סיני עם הלוחות השניים.
ביוה"כ שבסיומם של ימים אלו ה'
סלח לעמ"י בשמחה,
והורדו הלוחות השניים = ארבעים
יום
אחרונים.

את העובדה שהקב"ה ביוה"כ סלח לעמ"י בשמחה ובלב שלם רש"י למד מפסוק בדברים פרק י'
פס'
___', כיוון שבו כתוב:
"_____________________________________"…- כלומר הארבעים היום האחרונים היו כמו ה40-
יום הראשונים–
הימים בהם שהה משה בהר סיני לקבל את הלוחות ה___________.
מכאן מסיק רש"י על פי חז"ל:
כפי שקבלת לוחות ראשונים הייתה בשמחה,
כך ה'
התרצה לעמ"י ב–
40 יום האחרונים בשמחה.
אך ב–
40 יום האמצעיים בהם משה התפלל על עמ"י לאחר חטא העגל (אותה תפילה שמוזכרת על פי רש"י בפרקנו בפסוק י"ח,
ובפסוקים כ"ה–
כ"ט,
ובשמות ל"ב,
ל'-
ל"ב)
התרצה ה'
לעמ"י בכעס.

על כן דווקא יום הכיפורים נקבע לדורות ליום הסליחה והכפרה של עמ"י,
כיוון שה' כיפר בו בשמחה ובלב שלם לעמ"י.

פסוק כה

ואתנפל וגו'.
אלו הן עצמם האמורים למעלה וכפלן כאן לפי שכתוב כאן סדר תפלתו שנאמר ה'
אלהים אל תשחת עמך וגו':

רש"י מסביר שהתפילה שמופיעה בפסוק כ"ה הנה הפירוט של התפילה שהוזכרה בקצרה בפסוק ____ בפרקנו,
שזוהי התפילה ה______
שהתפלל משה לאחר חטא העגל,
והיא נערכה במשך 40 יום (לאחר שמשה שרף את העגל וכו',
ועלה שוב להר סיני).
ומשה חזר שוב על אותה התפילה שכבר הוזכרה בפרקנו על מנת לפרט מה בדיוק ______ בה.

בס"ד

תשובון לרשימת פרשנות לפרק ט'

הרמב"ן לפסוק ג':

וטעם הוא ישמידם והוא יכניעם.
כמו הוא יכניעם והוא ישמידם.
"יכניעם"
ענין שפלות,
… והטעם כי היו העמים ההם יראים מאד מישראל,
ובלב רגז וברוח שפלה ורפיון ידים היו יוצאים אליהם למלחמה,
כמו שאמר (יהושע ה א) ויהי כשמוע כל מלכי האמרי וגו'
וכל מלכי הכנעני וגו'
וימס לבבם ולא היה בם עוד רוח מפני בני ישראל:

ויתכן כי "הוא ישמידם"
ירמוז אל גוים גדולים ועצומים,
ו"יכניעם"
אל בני ענקים,
כי עם כל תקפם וגבהם נכנע לבם יותר משאר העם,
ולא יצאו למלחמה כלל אבל היו נחבאים בהרים ובערי הבצורות,
כמו שאמר (שם יא כא)
ויבא יהושע בעת ההיא ויכרת את הענקים מן ההר מן חברון מן דביר מן ענב ומכל הר יהודה ומכל הר ישראל עם עריהם החרימם יהושע,
כלומר בעריהם.
וכן וילך יהודה אל הכנעני היושב בחברון ויכו את ששי ואת אחימן ואת תלמי (שופטים א י):

הרמב"ן מנסה לענות על קושי בפסוק:
מדוע הסדר בפסוק הוא שה'
ישמיד את הגויים ואחר כך יכניע אותם,
והרי לא ניתן להכניע את האויב לאחר השמדתו?
היה צריך להיות כתוב בפסוק קודם שה'
יכניע את הגויים,
ורק לאחר מכן ישמיד אותם (מעשית זה מה שקרה,
וקורה בכיבושים).

לשאלה זו עונה הרמב"ן שתי תשובות:

3. נכון שהפסוק כותב קודם ישמיד ואח"כ יכניע,
   אך בעצם יש להבין את הפסוק כאילו שהיה כתוב ההפך (בדרך של סרסהו ופרשהו).
   ופירוש הפסוק על פי איך שצריך להבינו על פי דעה זו הוא:
   שהקב"ה בהתחלה הכניע את הגויים–
   כלומר הפחידם,
   וגרם להם לתשות כוח,
   ואחר כך השמידם.

4. שני הביטויים "ישמידם"
   ו"יכניעם"
   מתייחסים לשתי קבוצות שונות בגויים בהם נתקל עמ"י:
   את הגויים הגדולים והעצומים עליהם מדובר בפס'
   א'
   (עייני בפסוקים הקודמים בפרק)
   הקב"ה ישמיד,
   את הענקים–
   עליהם מדובר בפס'
   ב'-
   ה'
   יכניע–
   כלומר למרות גובהם וחזקם הם כל כך יפחדו שהם אפילו לא יצאו כנגד עמ"י למלחמה,
   אלא יתחבאו בהרים ובערים הבצורות,
   ועמ"י יגיע אליהם ויהרגם.
   ומכיוון שמדובר על שתי קבוצות שונות,
   ולא על תהליך אחד שתחילתו הכנעה וסופו השמדה,
   אין קושי בסדר המופיע בפסוק.

רש"י לפסוקים ד– ה

אל תאמר בלבבך.
צדקתי ורשעת הגוים גרמו:

לא בצדקתך וגו'
אתה בא לרשת וגו'
כי ברשעת וגו'.
הרי כי משמש בלשון אלא:

ישנו קושי בפסוק:
משה אומר לעמ"י אל תגיד שאתה יורש את הארץ בזכות צדקתך ובגלל רשעת הגויים,
אלא אתה יורש בגלל רשעת הגוים (ובגלל השבועה לאבות).
הדברים נראים כסותרים–האם משה יוצא כנגד האמירה של עמ"י שהם ירשו את הארץ בגלל רשעת הגויים,
או מסכים אתה?

ורש"י מסביר:
עמ"י חשב שהוא יורש את הגויים:
1. בצדקתו.
2. ברשעת הגויים.
ומשה אומר:
סעיף 1 ("בצדקתך")-
זה לא נכון.
וסעיף 2 (ברשעת הגויים)-
זה נכון.כלומר משה שולל בדבריו לא את כל מחשבתם של עמ"י אלא רק חלק ממנה.
ומשה אף מוסיף סיבה נוספת לירושת הארץ והיא קיום השבועה לאבות.

הרמב"ן לפסוקים ד–ה:

אל תאמר בלבבך.
אחרי שהזהיר שלא תחשוב כחי ועוצם ידי עשה לי, רק שתדע כי הנצוחים במלחמה השם נתן להם הכח ההוא,
והתקיפים שבהם והערים הבצורות אשר תלכדו,
השם בכבודו עשה לכם כן בנס מפורסם מאתו,
חזר והזכיר לא תחשוב כי עשה ה' עמך כל זה בצדקתך,
כי לא עשה לכם כן רק ברשעת הגוים האלה:

והנה זה טעם באבדן הגוים ההם,
ולא נתן להם טעם ברשת ישראל את הארץ.
על כן חזר ובאר לא בצדקתך שתהיה צדיק במעשה,
ולא אפילו בלב ישר שהיה לך, רק ברשעת הגוים אבדו הם,
ובעבור שבועת אבותיך ירשת אותה הארץ,
כי אין החטא שלך יכול לבטל המתנה שנתן לאבותיך כי בשבועה נתנה להם.
ורש"י כתב אל תאמר בלבבך צדקתי ורשעת הגוים גרמה לי, לא בצדקתך.
ואיננו נכון:

בראשית דבריו מנסה הרמב"ן להסביר את הקשר בין פסוקים ד'-
ה',
לבין הנאמר בפרק ח'.
על פי הסברו הקשר הנו שבפרק ח'
הקב"ה שולל את מחשבתם של עמ"י שירושת הארץ ניתנה להם בזכות כוחם,
ובפסוקים שלנו שולל ה'
את המחשבה של עמ"י שירושת הארץ נתנה להם בזכות צדקתם.

לאחר מכן הרמב"ן מנסה לענות על הקושי שהוצג בדברי רש"י הקודמים,
והוא מסביר:
עמ"י חשב רק שבזכות צדקתו הוא יורש את הארץ,
ומשה רבנו שולל את דעתם ונותן שני טעמים אחרים לירושת הארץ על ידי עמ"י והם:
1. ברשעת הגויים–
זה מסביר מדוע הגויים מושמדים,
אך עדיין לא ברור מדוע עמ"י הוא זה שמשמיד אותם.
על כן משה נותן סיבה נוספת והיא:
2. בגלל קיום השבועה לאבות–
וזה מה שמסביר את הסיבה לכך שדווקא עמ"י הם אלו שמשמידים את הגויים.

(שימי לב:
בפס'
ד'
(עיינה בו…)
הרמב"ן מסביר שהמילים "וברשעת הגויים"-
הם כבר דברי משה רבנו,
ולא המשכם של דברי העם,
והאות ו'
שבראשית המילה "וברשעת"
משמעותה:
אלא,
ויש בפסוק נגוד.
לא בצדקתך (דברי העם),
אלא ברשעת… (דברי משה))
שימי לב להבדל בין רש"י לבין הרמב"ן:
בעוד שרש"י סובר שהעם סבר שבצדקתי וברשעת הגויים ה'
מוריש את הארץ לבנ"י,
הרמב"ן סובר שהעם סבר רק:
בצדקתי,
ומשה מעמידם על טעותם ואומר:
לא בצדקתך,
אלא:
ברשעת הגויים,
ובגלל השבועה לאבות.

ספורנו על פסוק ו'

כִּי עַם–קְשֵׁה–ערֶף אָתָּה.
שֶׁאִי אֶפְשָׁר שֶׁיִּהְיֶה צֶדֶק וָישֶׁר לֵבָב עִם קְשֵׁי הָערֶף.
כִּי אָמְנָם קְשֵׁה הָערֶף הוּא הַהוֹלֵךְ אַחֲרֵי שְׁרִירוּת לִבּוֹ וּמַחֲשַׁבְתּוֹ,
אַף–עַל–פִּי שֶׁיּוֹדִיעֵהוּ אֵיזֶה מוֹרֵה צֶדֶק בִּרְאָיָה בְּרוּרָה שֶׁמַּחֲשַׁבְתּוֹ הִיא בִּלְתִּי טוֹבָה וּמְבִיאָה אֶל הַהֶפְסֵד.
וְזֶה,
כִּי לֹא יִפְנֶה אֶל מוֹרֶה,
כְּאִלּוּ עָרְפּוֹ קָשֶׁה וְגִיד בַּרְזֶל בְּאפֶן שֶׁלּא יוּכַל לִפְנוֹת אָנֶה וָאָנָה,
אֲבָל יֵלֵךְ אַחֲרֵי שְׁרִירוּת לִבּוֹ כְּמֵאָז.

הספורנו מנסה להבין מדוע קושי העורף הנו ההפך מצדקות ויושר לבב (פסוקים ה'-
ו'
מעמידים את זה כלעומת זה)
והוא מסביר:
משמעות הביטי עם קשה עורף הנו עם שהולך אחרי מחשבותיו ורצונותיו,
מבלי יכולת לשנות את כיוון חייו ודרכו,
כיוון שאע"פ שיש מי שמראה לו בראיות גמורות שמחשבתו רעה ומזיקה,
אינו חוזר בו מדרכו (כמו אדם שעורפו נתקשה ואינו יכול לסובב את ראשו לכיוון אחר.
ועל כן אינו פונה אל מי שמראה לו את הדרך הנכונה.)
תכונה זו מונעת כל אפשרות של חזרה בתשובה,
והליכה בדרך היושר והאמת,
משום שאלו מבוססים על הכרה בטעויות וניסיון לתקן את הדרך.

ספורנו על פסוק ז

זְכר אַל–תִּשְׁכַּח.
וְיָעִיד עַל הֱיוֹתְךָ עַם קְשֵׁה ערֶף,
כִּי הִנֵּה חֲזַרְתֶּם לְהַקְצִיף פַּעַם אַחַר פַּעַם,
כְּכֶלֶב שָׁב עַל–קֵאוֹ (ע"פ משלי כו,
יא),
אַף–
עַל–פִּי שֶׁבְּכָל פַּעַם רְאִיתֶם אֶת מוּסַר ה'
אֱלֹהֵיכֶם וְאֶת גָּדְלוֹ.

פס'
ז'
על פי הספורנו בא להוכיח את העובדה שעמ"י הוא עם קשה עורף.
את זה הוא מוכיח מהתנהגותם של עמ"י במדבר.
במדבר עמ"י ראו את גדולתו של ה',
ונענשו על מעשיהם,
אך למרות זאת הם חזרו וחטאו שוב ושוב במדבר.
(לא היה דבר שגרם להם לשנות ולהיטיב את מעשיהם)

ספורנו על פסוק ח'

וּבְחֹרֵב הִקְצַפְתֶּם.
וְיָעִיד עַל רעַ מִדַּת קְשִׁי הָערֶף,
כִּי אָמְנָם כְּשֶׁהִקְצַפְתֶּם אֶת ה'
בְּחֹרֵב לֹא הָיָה אוֹמֵר לְהַשְׁמִידְכֶם אֶלָּא בִּשְׁבִיל שֶׁאַתֶּם עַם קְשֵׁי–ערֶף,
כְּאָמְרוֹ יִתְבָּרַךְ "רָאִיתִי אֶת–הָעָם הַזֶּה,
וְהִנֵּה עַם–
קְשֵׁה–ערֶף הוּא,
הֶרֶף מִמֶּנִּי וְאַשְׁמִידֵם"
(להלן ט,
יג–יד),
וְזֶה כִּי אָמְנָם קְשִׁי הָערֶף מֵסִיר אֶת תִּקְוַת הַתְּשׁוּבָה.

פס'
ח'
על פי הספורנו בא להוכיח עד כמה חמורה תכונה זו של קשיות העורף–
שהרי בגלל תכונה זו חשב ' אחרי חטא העגל להשמיד את עמ"י,
והסיבה לכך שתכונה זו כל כך חמורה היא (כפי שהזכרנו לעיל)
שזוהי תכונה שמונעת כל סיכוי לחזרה בתשובה.

הרמב"ן לפסוק ח'

ובחרב
הקצפתם
את
ה'.
קודם
שיפתח
להם
בביאור
התורה
כלל,
הוכיח
אותם
בעונות
אשר
גרמו
להם
רעה
ולא
נמחלו,
והזכיר
להם
ענין
המרגלים
ומי
מריבה
(כל
זה
בנאום
ההסטורי
שבתחילת
הספר–
הערה
שלי…).
ואחר
כן
ביאר
עשרת
הדברות
ופרשת
יחוד
השם,
והזהירם
בענין
ע"ז
אזהרות
רבות,
והזהיר
במצות
בכללם
ויאמר
שהן
כולן
טובות
ובעבורן
תבא
להן
כל
הטובה:

ועתה בא להתחיל בפרטי המצות,
וקודם שיזכיר אחת מהן בפרט יחזור להוכיח אותם ולפקוד עליהם את כל עונותיהם שעשו מעת שקבלו התורה והלאה,
כי התלונות שעשו קודם מתן תורה שהמרו על ים בים סוף וילונו במרה ובאלוש לא יזכירם להם,
כי מעת שקבלו התורה היו יותר חייבים לשמוע בקול השם אשר כרת עמם ברית,
ולפיכך פתח כאן ובחורב הקצפתם והזכיר להם מעשה העגל,
וכבר פירשתיו (שמות לב א):

בפרקים א'
ו–
ט'
בדברים משה רבנו מוכיח את עמ"י על עוונות שעשו.
הרמב"ן מנסה להסביר מדוע בחר משה להוכיח את עמ"י על העוונות המוזכרים בפרקים אלו דווקא,
והרי ישנם עוד הרבה עוונות שהיו,
ומשה רבינו לא מזכירם?
על פי הרמב"ן בפרק א'
משה מזכיר את חטא המרגלים,
וחטא מי מריבה כיוון שאלו הם עוונות שגרמו להם רעה (עד היום בו משה מדבר),
ושלא נמחלו.

ובפרקנו–
בפרק ט'-
מסביר הרמב"ן שישנו מכנה משותף לכל החטאים המוזכרים בו,
והוא:
שאלו הם חטאים שחטאו עמ"י לאחר מתן תורה (אותו תיאר משה בפרק ה').
הרמב"ן סובר שמשה רבנו מזכיר דווקא אותם,
כיוון שדווקא אחרי מתן תורה,
ולאחר כריתת הברית בינם לבין הקב"ה היה מצופה מהם להתנהג כראוי,
והעובדה שלמרות הברית בסיני עמ"י חטא,
מחריפה ומחמירה את החטאים שעשו.
על כן משה רבנו בפרקנו מזכיר דווקא את החטאים הללו (ובעיקר את חטא העגל)
בגלל חומרתם,
לאור העובדה שהם נעשו לאחר מתן תורה.

הרמב"ן לפסוק י"ז

וטעם ואתפש בשני הלוחות.
גם זה מן התוכחות.
יאמר היה עונכם גדול מנשוא,
עד כי בראותי אתכם משחקים לפני העגל לא יכלתי להתאפק ושברתי הלוחות.
והוצרך להזכיר זה,
בעבור שירצה להודיעם ענין הלוחות השניות כאשר יפרש:

ויתכן שירמוז עוד לטובה שעשה עמהם,
כי סכן בנפשו לשבור לוחות האלהים לטובתם,
כאשר אמרו רבותינו (שמו"ר מג א) מוטב תדון בפנויה ולא באשת איש:

הרמב"ן מנסה להסביר מדוע משה רבנו מזכיר את שבירת הלוחות בפרקנו,
והרי כל עניינו של הפרק הנו להוכיח את עמ"י על חטאיהם,
אם כן מדוע הוא רואה לנכון להזכיר את שבירת הלוחות?

הרמב"ן נותן לשאלה זו שתי תשובות:

3. שבירת הלוחות היא חלק מהתוכחה לעמ"י הכתובה בפרק זה,
   שכן שבירת הלוחות מעידה עד כמה חטאם של ישראל בעגל היה חמור,
   שבגללם משה כל כך כעס עד ששבר את הלוחות.

4. יתכן ששבירת הלוחות מוזכרת גם על מנת לרמוז לעמ"י שמשה היטיב עמם,
   שכן הוא שבר את הלוחות והסתכן בנפשו,
   כדי שעמ"י לא יקבלם במהלך חטא העגל ויחשב לעובד ע"ז לאחר שקיבלו עליהם את הברית עם ה'
   עם קבלת הלוחות (="מוטב
   תדון
   בפנויה
   ולא
   באשת
   איש"),
   שאז חטאם היה נחשב חמור פי כמה.
   שימי לב להבדל בין שני פירושי הרמב"ן:
   לפי הפירוש הראשון שבירת הלוחות הנם תוצאה של חולשה של משה,
   שמרוב כעסו שבר אותם,
   אך לפי פירושו השני של הרמב"ן שבירת הלוחות הייתה מעשה מחושב ושקול של משה,
   שנועד לסייע לעמ"י.

רש"י לפס' י"ח:

ואתנפל לפני ה'
כראשונה ארבעים יום.
שנאמר (שמות לב)
"ועתה אעלה אל ה' אולי אכפרה".
באותה עלייה נתעכבתי ארבעים יום.
נמצאו כלים בכ"ט באב שהוא עלה בי"ח בתמוז בו ביום נתרצה הקדוש ברוך הוא לישראל ואמר למשה (שם לד)
פסל לך שני לוחות עשה עוד מ' יום נמצאו כלים ביום הכפורים בו ביום נתרצה הקב"ה לישראל בשמחה ואמר לו למשה (במדבר

יד)
סלחתי כדברך לכך הוקבע למחילה ולסליחה ומנין שנתרצה ברצון שלם שנאמר בארבעים של לוחות אחרונות (דברים י)
ואנכי עמדתי בהר כימים הראשונים מה הראשונים ברצון אף האחרונים ברצון אמרו מעתה אמצעיים היו בכעס:

רש"י בדבריו מסביר שהתפילה שמשה רבנו מזכיר בפסוק י"ח הנה התפילה השניה שהתפלל משה לאחר חטא העגל,
שמופיעה בשמות ל"ב,
פסוקים ל'-
ל"ב.

ומכאן רש"י מספר לנו על התאריכים בהם התרחשו אירועים חשובים שמסופר לנו עליהם בתורה:

את שני התאריכים הראשונים שיופיעו להלן רש"י לא מזכיר ישירות פה,
אך הדברים עומדים ברקע דבריו:

משה עלה להר סיני לקבל לוחות ראשונים–
ז'
בסיוון,
והיה במשך 40 יום בהר סיני=
ארבעים
יום
ראשונים.
י"ז תמוז–
משה יורד מהר סיני ושובר את הלוחות,
כשרואה את חטא העגל.

י"ח בתמוז–
משה רבנו עלה להר סיני כדי להתפלל על עמ"י במשך 40 יום=
ארבעים
יום
אמצעיים.

בכ"ט באב (בסיומם של ה– 40 יום)
הקב"ה התרצה לעמ"י,
וציווה על משה לפסול שני לוחות אבנים חדשים.

כ"ט באב–
י'
בתשרי (= יום הכיפורים).
בימים אלו שוב היה משה על הר סיני עם הלוחות השניים.
ביוה"כ שבסיומם של ימים אלו ה'
סלח לעמ"י בשמחה,
והורדו הלוחות השניים = ארבעים
יום
אחרונים.

את העובדה שהקב"ה ביוה"כ סלח לעמ"י בשמחה ובלב שלם רש"י למד מפסוק בדברים פרק י'
פס'
י',
כיוון שבו כתוב:
"ואנכי עמדתי בהר כימים הראשונים ארבעים יום וארבעים לילה"…-
כלומר הארבעים היום האחרונים היו כמו ה40-
יום הראשונים–
הימים בהם שהה משה בהר סיני לקבל את הלוחות הראשונים.
מכאן מסיק רש"י על פי חז"ל:
כפי שקבלת לוחות ראשונים הייתה בשמחה,
כך ה'
התרצה לעמ"י ב–
40 יום האחרונים בשמחה.
אך ב–
40 יום האמצעיים בהם משה התפלל על עמ"י לאחר חטא העגל (אותה תפילה שמוזכרת על פי רש"י בפרקנו בפסוק י"ח,
ובפסוקים כ"ה–
כ"ט,
ובשמות ל"ב,
ל'-
ל"ב)
התרצה ה'
לעמ"י בכעס.

על כן דווקא יום הכיפורים נקבע לדורות ליום הסליחה והכפרה של עמ"י,
כיוון שה' כיפר בו בשמחה ובלב שלם לעמ"י.

פסוק כה

ואתנפל וגו'.
אלו הן עצמם האמורים למעלה וכפלן כאן לפי שכתוב כאן סדר תפלתו שנאמר ה'
אלהים אל תשחת עמך וגו':

רש"י מסביר שהתפילה שמופיעה בפסוק כ"ה הנה הפירוט של התפילה שהוזכרה בקצרה בפסוק י"ח בפרקנו,
שזוהי התפילה השניה שהתפלל משה לאחר חטא העגל,
והיא נערכה במשך 40 יום (לאחר שמשה שרף את העגל וכו',
ועלה שוב להר סיני).
ומשה חזר שוב על אותה התפילה שכבר הוזכרה בפרקנו על מנת לפרט מה בדיוק נאמר בה.