נושא הדף: דברים,
פרק יא
מחבר:
שרית מאיר
מיועד לכיתות: ט–יב
דברים פרק י"א
פסוקים א'-
ט'
חותרים לנושא מרכזי אחד.
מהו?
ישנה פה אמירה שאהבת ה' ושמירת מצוותיו–
הם תנאי לישיבה בארץ.
אם כן– מהי תרומתם של פסוקים ב'- ז'?
לפני שנבין מהי תרומתם של פסוקים אלו,
ננסה להבין את המבנה של הפיסקה (עסקנו בכך כאשר דיברנו על סוגי מבנים–
עיינו שם…)
קוראת את הפסוקים בקול,
ומבקשת מהן להסביר מה נאמר בהם.
לומר להן את דברי רש"י לפס'
ז':
רש"י לפס'
ז':
כי עיניכם הרואות.
מוסב על המקרא האמור למעלה כי לא את בניכם אשר לא ידעו וגו'
כי אם עמכם אשר עיניכם הרואות וגו':
ומסבירה:
בעצם כל הנסים שזכו הדור הנוכחי לראות הם בגדר מאמר מוסגר,
למשפט העיקרי שאומר: אני פונה אליכם שתקיימו מצוות, ולא אל בניכם.
ובסוגריים נאמר שהבנים לא ראו את כל הניסים שאתם ראיתם.
בעצם הקב"ה אומר: אני כרגע מדבר אתכם– ולא עם בניכם.
בניכם לא זכו לראות את מה שאתם, דור הנכנסים לארץ, זכיתם לראות, ועל כן כל מה שראיתם במדבר אמור לגרום לכם למוטיבציה גבוהה לקיים את המצוות.
מהם הנסים שאירעו בעבר ומוזכרים בפסקה זו?
הנסים במצרים – מה שעשה לפרעה ולכל ארצו.
הטבעת המצרים בים סוף.
שהאדמה בלעה את דתן ואבירם.
ניתן לתת להן לעיין בלקט פשרנות ולמצוא איזה ניסים נוספים מוצא הראב"ע בפסקה זו.
הראב"ע מוסיף את יציאת מצרים הנרמזת בפס' ב'
במילים:
"את גדלו ואת ידו החזקה וזרועו הנטויה–
מילים שקשורות ליצ"מ.
וכן מפס' ה'
הראב"ע לומד שמדובר על נס המן "ואשר עשה לכם במדבר עד בואכם עד המקום הזה."
מדוע איזכור נסים אלו יכול לגרום לעמ"י לרצון לשמור את המצוות?
שומעת אותן.
ניתן ללכת בכמה כיוונים:
אתם ראיתם את היד החזקה שהפעלתי כנגד המצרים וכנגד שאר המורדים בי ולכן אתם מבינים שלא כדאי לכם למרוד בי.
או:
אתם ראיתם את גדולתי,
ומתוך הכרת גדלות זו אתם בוודאי רוצים לשמור את מצוותי.
או:
מתוך הכרת תודה על הנסים שעשה ה' לעמ"י עליכם לקיים את מצוותי.
פס'
י'-
י"ב עוסקים ב'…-
נותנת להן להשלים:
שבחיה של ארץ ישראל/
מיוחדותה של ארץ ישראל.
מהם השבחים הניתנים לארץ ישראל?
שומעת אותן.
בפסקה הזו משווים בין א"י לבין מצרים– מהי ההשוואה?
שועמת אותן.
מעוררת שאלה:
לכאורה עדיף ארץ מצרים?
תמיד יש שם מים… שומעת תגובות.
מדברת על הקשר שרבש"ע שיכול לצמוח דווקא מתוך התלות שיש בארץ ישראל (הרבי מפשיסחא על "עפר תאכל…")
לאחר מכן מבקשת מהן לפתוח בלקט הפשרנות שקיבלו,
לעיין ברש"י לפס' י'
וברמב"ן לפס' י',
ולכתוב מהו ההבדל בין רש"י לבין הרמב"ן בהבנת העימות שבין ארץ ישראל לבין ארץ מצרים?
רש"י אומר שארץ ישראל טובה יותר ממצרים–
לקרוא ולהסביר את דברי רש"י.
בארץ ישראל– ה'
דואג לכך שהמים יגיעו לכל מקום,
לעומ"ז במצרים טורחים הרבה על מנת להעביר את המים למקומות שזקוקים להם שם.
לעומתו הרמב"ן סובר: ארץ ישראל אינה דווקא טובה יותר אלא: שונה.
במצרים תמיד יש מים, ובארץ ישראל המים הם פונקציה של התנהגות שלנו. זה יכול להיות נהדר– אם אנחנו מתנהגים טוב, וזה יכול להיות גרוע עד מאוד– אם אנחנו מתנהגים טוב. הרמב"ן מוסיף שהדברים קשורים לפרשת "והיה אם שוע"
שמופיעה מיד אח"כ וגם בה מופיע יסוד זה.
נין גם לומר שרש"י מתייחס להשוואה פיזית בין ארץ ישראל לבין מצרים,
ואילו הרמב"ן מתייחס להשוואה רוחנית,
על טבעית בהשגחת ה' על הארץ.
פס'
י"ג–
כ"א מדברים על… (נותנת להן להשלים)
שכר ועונש בהתאם לשמירת המצוות
פרשה שמוכרת לנו היטב מקריאת שמע–
כל יום…
פרשה זו מאוד מזכירה את הפרשה הראשונה של קריאת שמע :"ואהבת".
מה בעצם ההבדל ביניהן?
מדוע אנו אומרים בק"ש בכל יום את שתי הפרשיות הללו? מה ההבדל ביניהן?
על מה כל אחת מדברת?
לשם כך עיינה בדפים שאני מחלקת לכן, ונסו להשוות בין הפסקאות על פי הקריטריונים שישנם בטבלה.
לאחר שאתן משוות–
נסנה למצוא מהו האופי שיש בכל פסקה ופסקה.
לחלק את הטבלאות,
ולעבור עליהן.
לנסות לראות אם הן מסוגלות להגיע לאבחנה של חז"ל בכוחות עצמן.
ולסיים במסכת ברכות פרק ב' משנה ב':
אמר רבי יהושע בן קרחה: למה קדמה שמע לוהיה אם שמוע? אלא כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים תחילה,
ואחר כך יקבל עליו עול מצוות.
מפס'
כ"ב–
פס'
כ"ה ישנה הבטחה.
מהי?
שאם נשמור את המצוות ה' יוריש לנו את הארץ.
מה ההבדל בין פסוקים אלו,
לבין "והיה אם שמוע… ואבדתם…"?
הראב"ע מסביר: פה מדובר על שלב שעמ"י נמצא עוד לפני הכניסה לארץ.
והקב"ה מזהיר: רק אם תקיימו מצוות תצליחו בכיבוש.
לעומ"ז ב"והיה אם שמוע"
מדובר על שלב בו עמ"י כבר בארץ, והוא מוזהר להתנהג בה כראוי לבל יגלה.
כמו כן: דברי חז"ל המפורסמים על מה הוא רחום אף אתה– נכתבו על הפסוקים הללו. על איזה פסוק הם יכולים להיכתב?
פס'
כ"ב:
"ללכת בכל דרכיו".
כיצד ניתן לדרוש מייצור אנושי ללכת בדרכי האינסוף?
רש"י:
הוא רחום ואתה תהא רחום, הוא גומל חסדים וכו'.
"ולדבקה בו"-
כיצד ניתן להידבק בשכינה?
רש"י:
להידבר בתלמידי חכמים–
דמויות ההולכות בדרכי ה'.
במסגרת הבטחה זו ברצוני להתמקד בפסוק שעולה בו קושי מסוים.
לקרוא איתן את פס'
כ"ד,
ולנסות להבין מה מובטח בו.
ודרך זה לעלות על הקושי של:
"כל מקום…",
לבין גבולות ברורים.
כיצד ניתן אם כן להבין את הפסוק?
שומעת אותן.
הרשב"ם:
כל המקום–
בתוך הגבולות–
ה'
יסייע בידכם לכבוש את כל המקומות שבתוך הגבולות המתוארים בפסוק. יש פה כלל: כל מקום שתדרכו יהיה שלכם.ולאחר מכן פירוט:
באילו מקומות שתדרכו הם יהיו שלכם (מבנה של כלל ופרט על פי הרשב"ם.)
נותת להן את הרמב"ן מרשימת הפרשנות לקרוא ולנסות להבין.
ולהסביר אותו.
0ההסבר מופיע בדף.
מפס'
כ"ו ועד פס' ל"ב זוהי כבר פרשת ראה, שפותחת במצווה לתת את הברכה על הר גריזים,
ואת הקללה על הר עיבל.
|
פרשה שניה "והיה אם שמוע" |
פרשה ראשונה– |
|
|
יג וְהָיָה אִם–שָׁמעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל–מִצְוֹתַי אֲשֶׁר אָנכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת–יְקוָֹק אֱ–לֹהֵיכֶם וּלְעָבְדוֹ בְּכָל– יד וְנָתַתִּי מְטַר–אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ
וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְתִירשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ: עַל–לְבַבְכֶם וְעַל–נַפְשְׁכֶם וּקְשַׁרְתֶּם אתָם לְאוֹת עַל–יֶדְכֶם וְהָיוּ לְטוֹטָפת בֵּין עֵינֵיכֶם: יט וְלִמַּדְתֶּם אתָם אֶת–בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ: כ וּכְתַבְתָּם עַל–מְזוּזוֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ: כא לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם וִימֵי בְנֵיכֶם עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְקוָֹק לַאֲבתֵיכֶם לָתֵת לָהֶם כִּימֵי הַשָּׁמַיִם עַל–הָאָרֶץ: |
ה וְאָהַבְתָּ אֵת יְקוָֹק א–ֱלֹהֶיךָ
בְּכָל–לְבָבְךָ וּבְכָל–נַפְשְׁךָ וּבְכָל–
ו וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל–לְבָבֶךָ:
ז וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ: ט וּכְתַבְתָּם עַל–מְזֻזוֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ: |
|
|
"לאהבה… ולעבדו" |
"ואהבת"- |
מהו הציווי? |
|
כן– |
לא |
האם מופיע שכר ועונש? |
|
רבים |
יחיד |
פניה ליחיד/ |
|
קבלת עול מצוות– |
קבלת עול מלכות שמים– |
הגדרת חז"ל לפרשה: |
|
פרשה שניה "והיה אם שמוע" |
פרשה ראשונה– |
|
|
יג וְהָיָה אִם–שָׁמעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל–מִצְוֹתַי אֲשֶׁר אָנכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת–יְקוָֹק אֱ–לֹהֵיכֶם וּלְעָבְדוֹ בְּכָל– יד וְנָתַתִּי מְטַר–אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ
וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְתִירשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ: עַל–לְבַבְכֶם וְעַל–נַפְשְׁכֶם וּקְשַׁרְתֶּם אתָם לְאוֹת עַל–יֶדְכֶם וְהָיוּ לְטוֹטָפת בֵּין עֵינֵיכֶם: יט וְלִמַּדְתֶּם אתָם אֶת–בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ: כ וּכְתַבְתָּם עַל–מְזוּזוֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ: כא לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם וִימֵי בְנֵיכֶם עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְקוָֹק לַאֲבתֵיכֶם לָתֵת לָהֶם כִּימֵי הַשָּׁמַיִם עַל–הָאָרֶץ: |
ה וְאָהַבְתָּ אֵת יְקוָֹק א–ֱלֹהֶיךָ
בְּכָל–לְבָבְךָ וּבְכָל–נַפְשְׁךָ וּבְכָל–
ו וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל–לְבָבֶךָ:
ז וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ: ט וּכְתַבְתָּם עַל–מְזֻזוֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ: |
|
|
|
|
מהו הציווי? |
|
|
|
האם מופיע שכר ועונש? |
|
|
|
פניה ליחיד/ |
|
|
|
הגדרת חז"ל לפרשה: |
בס"ד
רשימת פרשנות לפרק י"א–
רשימה חלקית מקדימה לעיון בשיעור
1. ראב"ע לפס'
ב':
כי לא את בניכם.
התשובה היא כי עיניכם הרואות והטעם כי אלה
הנוראות אינם לעתיד שיראום בניכם רק אתם ראיתם אותם:
את גדלו את ידו החזקה וזרועו הנטויה.
להוציא אתכם ממצרים:
ראב"ע לפס'
ג':
ואת אותותיו ואת מעשיו.
לפרעה שהוא עיקר:
ראב"ע לפס'
ד':
אשר הציף.
מגזרת צפו מים על ראשי:
ויאבדם.
הטעם כי לא קמו עוד בניהם תחתיהם להיות כמוהם:
ראב"ע לפס'
ה':
ואשר עשה לכם במדבר.
דבר המן:
2. רש"י לפס'
ז':
כי עיניכם הרואות.
מוסב על המקרא האמור למעלה כי לא את בניכם אשר לא ידעו וגו'
כי אם עמכם אשר עיניכם הרואות וגו':
3. רש"י לפס'
י':
לא כארץ מצרים היא.
אלא טובה הימנה.
ונאמרה הבטחה זו לישראל ביציאתם ממצרים שהיו אומרים שמא לא נבוא אל ארץ טובה ויפה כזו (ספרי).
יכול בגנותה הכתוב מדבר וכך אמר להם לא כארץ מצרים הוא אלא רעה הימנה?
ת"ל:
(במדבר יג)
וחברון שבע שנים נבנתה וגו'
אדם אחד בנאן וחם בנה צוען למצרים בנו וחברון לכנען.
דרך ארץ אדם בונה את הנאה ואחר כך בונה את הכעור שפסולתו של ראשון הוא נותן בשני ובכל מקום החביב קודם.
הא למדת שחברון יפה מצוען ומצרים משובחת מכל הארצות שנאמר:
(בראשית יג)
כגן ה'
כארץ מצרים וצוען שבח מצרים היא שהיתה מקום מלכות שכן הוא אומר (ישעיה ל)
כי היו בצוען שריו,
וחברון פסולתה של ארץ ישראל לכך הקצוה לקבורת מתים ואעפ"כ היא יפה מצוען …
והשקית ברגלך.
ארץ מצרים היתה צריכה להביא מים מנילוס ברגליך ולהשקותה וצריך אתה לנדד משנתך ולעמול והנמוך שותה ולא הגבוה ואתה מעלה המים מן הנמוך לגבוה אבל זו למטר השמים תשתה מים אתה ישן על מטתך והקב"ה משקה נמוך וגבוה
גלוי ושאינו גלוי כאחת:
כגן הירק.
שאין די לו בגשמים משקין אותו ברגל ובכתף:
4. הרמב"ן לפס' י':
…ופשוטו של מקרא בדרך האזהרות נאמר,
שאמר להם ושמרתם את כל המצוה וירשתם ארץ זבת חלב ודבש כי ה'
יתן מטר ארצכם בעתו והארץ תתן יבולה,
אבל דעו לכם שאינה כארץ מצרים להשקות אותה ברגל מן היאורים ומן האגמים כגן הירק רק היא ארץ הרים ובקעות למטר השמים תשתה מים לא בענין אחר,
וצריכה שידרוש ה'
אותה תמיד במטר,
כי היא ארץ צמאה מאד וצריכה מטר כל השנה,
ואם תעברו על רצון ה'
ולא ידרוש אותה בגשמי רצון,
הנה היא רעה מאד לא תזרע ולא תצמיח ולא יעלה בה כל עשב בהריה:
ויחזור ויפרש כל זה בפרשה השניה (להלן פסוקים יג–יז),
כי אם שמוע תשמעו אל מצותי ונתתי מטר ארצכם בעתו יורה ומלקוש תמיד, ואם לא תשמעו ועצר את השמים וגו'
ואבדתם מהרה ברעב מעל הארץ הטובה,
שלא תוכלו לחיות בה בלא מטר:
והנה הפרשה הזו תזהיר במנהגו של עולם,
וממנה נלמד כי אע"פ שהכל ברשותו ונקל בעיני ה' יתברך להאביד יושבי ארץ מצרים ולהוביש נהרותם ויאוריהם,
אבל ארץ כנען תאבד יותר מהרה שלא יתן בה מטרות עוזו.
החולה צריך זכות ותפלה שירפאהו השם יותר מן הבריא שלא בא עליו החולי,
וכך המדה בעני ובעשיר ומאיר עיני שניהם ה':
ומפני שאמר "(פסוק יב)
ארץ אשר ה'
אלהיך דורש אותה".
…
תמיד עיני ה' אלהיך בה, לראות מה היא צריכה,
ולחדש בה גזרות עתים לטובה ועתים לרעה כו', כדאיתא במסכת ר"ה (יז:).
ויש בו סוד עמוק, כי הארץ הזאת נדרשת בכל והיא הכל, וכל הארצות מתפרנסות ממנה באמת:
בס"ד
רשימת פרשנות לפרק י"א–
רשימה משלימה
ראב"ע לפס'
ו':
ואת בתיהם.
הם נשיהם ובניהם:
ואת כל היקום.
שם כלל:
אשר ברגליהם.
בעבורם או כמשמעם.
ואחר שעיניכם ראו את כל אלה השמרו שתשמרו מצות השם:
הראב"ע דבר ראשון מסביר את מילות הפסוק.
על דתן ואבירם נאמר שהארץ בלעה "את בתיהם (= נשיהם ובניהם)
ואת אהליהם ואת כל היקום (= כל מה שיש,
שקיים,
להם)
אשר ברגליהם (בעבורם/
כל מי שהלך בעקבותיהם,
אחרי רגליהם)"
והראב"ע מסביר על פי האמור בסוגריים שבפסוקים.
הראב"ע גם מסביר כיצד תיאור זה תורם למגמת הפסקה כולה (פס'
א'-
ט')
והיא שעמ"י יקיים מצוות.
וכיצד?
אחרי שראיתם מה קורה למי שמורד,
ומה ה'
עושה לו,
וודאי יש לכם מוטיבציה להישמר,
ולקיים מצוות,
על מנת שלא יקרה גם לכם מה שקרה להם.
רש"י לפס'
ו':
ואת כל היקום אשר ברגליהם.
זה ממונו של אדם שמעמידו על רגליו:
רק נשים לב שאת המילה "יקום"
הראב"ע הסביר כ– כל מה שקיים להם, ואילו רש"י מסביר כממון. לפי הראב"ע מבנה הפסוק הוא פרט וכלל (בהתחלה מפרטים את מי בלעה, ובסוף כוללים:
את כולם),
ואילו לפי רש"י יש פה הרבה פרטים שמדובר עליהם כי נבלעו באדמה ביחד עם דתן ואבירם.
הרמב"ן לפס'
ו':
והזכיר ואשר עשה לדתן ולאבירם.
ולא הזכיר קרח ועדתו שיצאה
אש מלפני ה' ותאכל אותם,
בעבור כי איש זר הקרב להקטיר קטורת הוא מלאוי התורה (במדבר יז ה), ולעולם הוא נענש לדורות כאשר קרה גם לעזיהו (דהי"ב כו יט), על כן לא מנאו באותות המדבר:
הרמב"ן מנסה להסביר מדוע הוזכרו דתן ואבירם,
ואילו קורח ועדתו לא נזכרים?
ותשובתו:
זוהי לא אות שזר שמקטיר קטורת נענש לדורות–
זה דבר שקורה. אך שדתן ואבירם נענשו– זה משהו חריג, ועל כן הזכירו זאת כנס.
רש"י לפס' י"ב
אשר ה'
אלהיך דרש אותה.
והלא כל הארצות הוא דורש שנאמר (איוב לח)
להמטיר על ארץ לא איש אלא כביכול אינו דורש אלא אותה וע"י אותה דרישה שדורשה דורש את כל הארצות עמה:
ישנו בפסוק קושי רעיוני,
שכן משתמע ממנו שהקב"ה מרוכז אך ורק בארץ ישראל,
ואין לו עניין בשאר העולם,
והרי אנו יודעים שה'
משגיח על העולם כולו?
ורש"י מוסיף את המילה "כביכול"
לפסוק,
ובכך פותר הכל:
כביכול–
הוא דורש רק את ארץ ישראל,
(אבל באמת,
הוא משגיח על העולם כולו),
הפסוק בא להדגיש את ההשגחה המיוחדת שיש בארץ לעומת שאר ארצות העולם.
תמיד עיני ה' אלהיך בה. לראות מה היא צריכה ולחדש בה גזירות עתים לטובה ועתים לרעה וכו'
כדאיתא בר"ה (דף יז):
רש"י לפס' י"ג
והיה אם שמוע.
והיה מוסב על האמור למעלה למטר השמים תשתה מים:
על פי רש"י "והיה אם שמוע מתחבר לפס'
י"א שם כתוב "למטר השמים תשתה מים"-
וכוונת רש"י לומר:
שאתה תקבל בארץ ישראל מים רק אם שמוע תשמעו…–
הוא מחבר בין פס'
י"ג,
לבין פס'
י"א (שמנה לב:
"מוסב על"-
פסוק זה (י"ג)
לא מתייחס לפסוק הקודם לו,
אלא לפס'
י"א).
והיה אם שמוע תשמעו.
(סוכה מו)
אם תשמע בישן תשמע בחדש וכן (דברים ח)
והיה אם שכח תשכח אם התחלת לשכוח סופך שתשכח כולה …
ישנה בפסוק כפילות,
אותה מנסה להסביר רש"י.
הכפילות היא "שמוע תשמעו",
והרי היה ניתן לכתוב רק "תשמעו"?
רש"י לומד מכאן שכל דבר חדש שאתה לומד חייב להיות מבוסס על הישן.
ומנגד:
אם שכח– תשכח–
אם התחלת לשכוח את הישן, מפני שאינך מבסס אותו ואינך שומר עליו, סופך שתשכח הכל.
מצוה אתכם היום.
שיהיו עליכם חדשים כאילו שמעתם בו ביום (ספרי)
:
הקושי בפסוק:
והרי העם לא קיבל את המצוות כשמשה דיבר אתם בסוף 40 שנות המדבר,
אלא בסיני,
אם כן כיצד הוא אומר שהדברים,
שהמוות,
ניתנו היום?
ולכן מסביר רש"י שכתוב "היום"
על מנת שנרגיש כאילו המצוות ניתנו לנו היום,
שיהיו בעינינו כחדשים,
שנשמח,
שנעשה אותן "עד הסוף"
ושנתלהב מהם (מי יתן…).
לאהבה את ה'. שלא תאמר הרי אני לומד בשביל שאהיה עשיר בשביל שאקרא רב בשביל שאקבל שכר אלא כל מה שתעשו עשו מאהבה וסוף הכבוד לבא:
שמנה לב:
רש"י מנסה ליישב קושי בדבריו:
בפס'
י"ג נאמר שקיום המצוות הוא מתוך אהבה,
ולא בשביל השכר,
ואילו בפס'
י"ד כתוב שאם תקיים מצוות "ונתתי מטר ארצכם…"-
תקבל שכר.
אם כן:
מתוך איזו עמדת מוצא יש לקיים מצוות?
מתוך אהבה או מתוך רצון לשכר?
על כך רש"י עונה:
המניע שלכם צריך להיות מניע של אהבה,
והקב"ה הוא יעשה את שמוטל עליו ויתן לכם שכר ("וסוף הכבוד לבוא"),
אך לא זו צריכה להיות המטרה בקיום המצוות.
ולעבדו בכל לבבכם.
עבודה שהיא בלב וזו היא תפלה שהתפלה קרויה עבודה שנאמר …
לכאורה הלב אינו איבר שאפשר לעבוד בו?! ורש"י מציע פירוש שמדובר על עבודה רוחנית הנעשית בלב– זוהי עבודת התפילה.
הרמב"ן לפס' ט"ו
ואכלת ושבעת.
הרי זו ברכה אחרת,
שתהא ברכה מצויה בפת שבתוך מעיך ואכלת ושבעת,
לשון רש"י.
ור"א אמר "ואכלת ושבעת"
שב אל דגנך תירושך ויצהרך,
לא אל הקרוב שהוא "עשב
בשדך".
והנכון בעיני שהוא שב אל הכל, ואכלת ושבעת דגן ותירוש ויצהר וגם בני צאן ובקר:
ובספרי (עקב טו) ואכלת ושבעת,
כשבהמתך אוכלת ושובעת עובדת האדמה,
וכן הוא אומר (משלי יד ד) ורב תבואות בכח שור.
הפרשנים המובאים ברמב"ן,
וכן הרמב"ן עצמו מנסים ליישב קושי בפסוק.
הפסוק מתחיל ב: "ונתתי עשב בשדך לבהמתך"
ומסיים ב: "ואכלת ושבעת".
לכאורה:
מה הקשר בין אכילת הבהמה לבין שביעת האדם? הרי אלו הם שני דברים שאינם קשורים זה לזה?
רש"י מסביר שיש כאן באמת שתי ברכות נפרדות.
ברכה אחת:
שיהיה עשב לבהמות בשדה שלך.
וברכה שניה שהאכילה מתברכת בבטן האוכל (שהאכילה טובה לו,
בריאה לו,
נעימה לו…).
ר"א (= הראב"ע)
מסביר שהמילים:
"ואכלת ושבעת"
מתייחסות לפס'
י"ד (שמנה לב:
"שב אל"-
בדברי הראב"ע,
זה כמו המילים:
"מוסב על"
בלשונו של רש"י–
כלומר יש לחבר את הפסוק לא לפסוק הקודם,
אלא לאיזשהו פסוק לפני–
כן).
ואם כן יש לקרוא:
"ואספת דגנך ותירשך ויצהרך… ואכלת ושבעת"-
ומבחינה תוכנית זה בהחלט מתאים:
מדובר על האדם שאוסף את התבואה,
ושבע ממנה.
הרמב"ן מסביר:
ש"ואכלת ושבעת"
מתייחס הן לפסוק הקודם (פס'
י"ד)
והן לתחילתו של הפסוק הנוכחי (פס'
ט"ו).
כלומר:
האדם יאכל וישבע הן מאכילת הדגן,
תירוש ויצהר המופיעים בפסוק הקודם,
והן מאכילת הבהמה עליה מדובר בפסוק ט"ו.
הספרי מסביר ש"ואכלת ושבעת"
זוהי תוצאה מכך שלבהמה יהיה מה לאכול.
וזאת כיצד?
אם לבהמה יהיה עשב לאכול,
אזי יהיה לה כח לעבוד בשדה.
וכאשר הבהמה עובדת כראוי בשדה לאדם יהיה כתוצאה מכך אוכל משדהו והוא יוכל לאכול ולשבוע.
רש"י לפס'
ט"ז:
אלהים אחרים.
(ספרי)
שהם אחרים לעובדיהם צועק אליו ואינו עונהו נמצא עשוי לו כנכרי:
רש"י מנסה להסביר קושי רעיוני:
כיצד יתכן שהתורה מדברת על אלהים אחרים,
והרי אין שום א–ל אחר פרט לה'? ורש"י מסביר שלא מדובר על כך שבאמת יש אלהים אחרים חוץ מה', אלא שיש אלהים שקריים שמכונים אחרים כיוון שהם אחרים,
זרים למי שעובד אותם.
רש"י לפס'
י"ז:
מהרה.
(שם)
איני נותן לכם ארכא ואם תאמרו והלא נתנה ארכא לדור המבול שנאמר (בראשית ו)
והיו ימיו מאה ועשרים שנה דור המבול לא היה להם ממי ללמוד ואתם יש לכם ממי ללמוד:
רש"י מסביר שבמילה "מהרה"
ישנו רמז שכאשר בנ"י יעבדו ע"ז הקב"ה יגלה אותם בלי להשהות את העניין יתר על המידה,
כיוון שלבנ"י באותה תקופה יהיה כבר ממי ללמוד.
הם ראו מה קרה לדור המבול,
ועל כן האחריות שלהם למעשיהם גדולה יותר.
הם מודעים שעונשים יכולים לבוא.
רש"י לפס'
י"ח:
ושמתם את דברי.
(ספרי)
אף לאחר שתגלו היו מצויינים במצות הניחו תפילין עשו מזוזות כדי שלא יהיו לכם חדשים כשתחזרו וכן הוא אומר (ירמיה לא)
הציבי לך ציונים:
רש"י מסביר שעיקר קיום המצוות הוא דווקא בארץ ישראל.
רש"י למד זאת מסמיכות הפסוקים:
"ואבדתם מהרה מעל הארץ הטובה… ושמתם את דברי אלה…"-
לפי הסמיכות בין הגולה לבין "ושמתם את דברי…"
רש"י למד שמדובר על קיום מצוות בחו"ל.
הרמב"ן לפס' י"ח
…והנה החזיר במצות האלה תפילין ודברי תורה ומזוזה כאן פעם שנית,
לרמוז בהיקש הזה שנהיה חייבים בהם לאחר הגלות בחוצה לארץ,
ומהם נלמוד לכל המצות שהן חובת הגוף שחיובן בכל מקום,
ושנהיה פטורין בחוצה לארץ מחובת הקרקע כגון תרומה ומעשרות,
כך הוא נדרש בספרי (עקב יז).
וכוונת המדרש,
מפני שסמך ושמתם אל ואבדתם.
אבל עיקר הכתוב בארץ,
דכתיב (פסוק כא) למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה.
או יאמר "למען ירבו ימיכם",
שתשובו ותאריכו בה ימים לעולם:
עד כאן הרמב"ן מסביר שמהסמיכות שבין הגלות לבין חובת קיום מצוות חובת הגוף:
תפילין,
לימוד תורה ומזוזה,
באה ללמדנו שמצוות חובת הגוף (מצוות הקשורות לגופו של אדם, בניגוד למצוות הקשורות בקרקע)
חיובן בכל מקום, ואילו מצוות הקשורות לארץ חיובן דווקא בארץ ישראל.
ובכל מקרה מוסיף הרמב"ן,
שעיקר קיום המצוות,
גם אלו הקשורות לגוף, הנו דווקא בארץ. (דרך הסבר זה הרמב"ן גם מסביר מדוע נזכרו כאן שוב מצוות אלו, אע"פ שהן כבר הופיעו ב"ואהבת"-
זה חוזר שוב על מנת שנלמד מהסמיכות).
ויתכן בדרך הפשט שבא להוסיף בכאן לדבר בם, כי שם (לעיל ו ז) צוה ודברת אתה בם בשבתך בביתך,
וכאן אמר שנלמד אותם את בנינו עד שידברו בם הבנים בכל שעה.
וכן הוסיף בכאן ולמדתם אותם, כי "ושננתם"
שיספר להם המצות,
וכאן עד שילמדו אותם וידעום ויבינו אותם וטעמיהם לדבר עמך בם בכל העתים.
וכן הוסיף כאן כימי השמים על הארץ,
שהוא לדור דורים.
או הם השמים והארץ הראשונים וימי עולם,
והמשכיל
יבין:
בפסקה זו מנסה הרמב"ן להבין לשם מה חזרה התורה בפרשת "והיה אם שמוע",
על דברים שנאמרו כבר ב"ואהבת"?
הרמב"ן משווה את המצוות שמופיעות כאן ושם,
ומסביר מה נוסף בפרשת "והיה אם שמוע"
בכל אחת מהמצוות,
מעבר למה שנאמר בה ב"ואהבת".
המצווה ב"ואהבת":
ז וְשִׁנַּנְתָּם
לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ
בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶך וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ:
המצווה ב"והיה אם שמוע":
יט וְלִמַּדְתֶּם
אתָם אֶת–בְּנֵיכֶם לְדַבֵּר
בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ:
לימוד ראשון שנלמד מהחזרה (לכאורה):
ב"ואהבת"
נאמר:
"ודברת בם"-
כלומר אתה צריך לדבר וללמוד לעצמך את המצוות.
וב"והיה אם שמוע"
נאמר:
"ולמדתם … את בניכם לדבר בם"-
והכוונה היא לא רק שאתה תלמד,
אלא עליך ללמד את בניך,
עד אשר הבנים ידברו במצוות.
לימוד שני שנלמד מהחזרה:
ב"ואהבת"
נאמר:
"ושננתם לבניך",
שמשמעותו–
עליך לספר לבניך את המצוות.
ב"והיה אם שמוע"
נאמר:
"ולמדתם אותם"-
לא רק לספר אלא ללמד את המצוות לעומק, עד אשר הבנים יבינו אותם היטב,
וידברו על המצוות אתך.
רש"י לפס'
כ"א:
למען ירבו ימיכם וימי בניכם.
אם עשיתם כן ירבו ואם לאו לא ירבו שדברי תורה נדרשין מכלל לאו הן ומכלל הן לאו:
מסמיכות הפסוקים רש"י למד שפסוקים י"ח–
כ'
הן תנאי לנאמר בפס' כ"א.
עלינו לקיים את המצוות עליהן מדובר בפסוקים הקודמים,
ואז נזכה להאריך ימים באדמת הארץ. התנאי הזה נאמר באופן חיובית,
אך ממה שנאמר בחיוב אנו לומדים מה יקרה אם הדבר לא יתקיים.
הרמב"ן לפס' כ"ד:
כל המקום אשר תדרך כף רגלכם בו לכם יהיה מן המדבר וגו'.
על דעת רבותינו הנה הם שתי הבטחות,
שכל מקום אשר ירצו לכבוש בארץ שנער וארץ אשור וזולתם יהיה שלהם,
והמצות כולן נוהגות בהם כי הכל ארץ ישראל,
ומן המדבר והלבנון ועד הים האחרון יהיה גבולכם,
שאתם חייבים לכבשו ולאבד משם העמים,
כמו שאמר כאן (פסוק כג) וירשתם גוים גדולים ועצומים מכם,
ולעקור ע"ז ומשמשיה כמו שהזכיר למעלה (ז ה כה). והבטיח כי לא יתיצב איש בפניכם,
בין בארץ הנזכרת בין בכל מקום אשר תדרוך כף רגלכם בו:
ומכאן יצא לרבותינו (חלה פ"ד מ"ז)
המחלוקת בסוריא שקורין אותה כיבוש יחיד.
והטעם כי דוד כבש אותה ברצון נפשו שלא שאל באורים ותומים ולא נמלך בסנהדרין,
כי היה חייב להוריש כל שבעת הגוים בתחלה ואחרי כן אם ירצה ילך אל ארץ אחרת כאשר הבטיח השם בכאן.
ומפני שלא נעשה הכבוש ההוא כמצות התורה,
אמרו מקצתם לא שמיה כבוש ודינו במצות כדין חוצה לארץ, וכך היא שנויה בספרי (עקב כד). ומקצתם יאמרו בתלמוד (ע"ז כא.) דשמיה כבוש, כי אף על פי שלא נעשה כסדר,
כיון שהלך
שם וכבשה נתקיים בו לכם יהיה,
וארץ ישראל היא:
הרמב"ן מתייחס לסתירה שישנה בפסוקים:
מצד אחד כתוב: "כל המקום אשר תדרוך כף רגלכם בו לכם יהיה",
ומן הצד השני בהמשך הפסוקים ישנם את גבולות הארץ. אם כן: האם כל מקום שנדרוך בו יהיה שלנו, או שישנו גבול ברור למה שיהיה שלנו?
תשובת הרמב"ן לבעיה זו היא שאין כאן סתירה.
בעצם ישנן פה שתי הבטחות.
הבטחה ראשונה:
במלחמות הרשות,
שמחוץ לגבולות הארץ המובטחת–
כל מקום שנדרוך בו יהיה שלנו. וכמו כן במסגרת מלחמת המצוה : מלחמה בה עמ"י חייב, והוא כיבוש הארץ עד שנגיע לגבולות הארץ המובטחים–
גם שם כל מקום שנדרוך בו יהיה שלנו,
וינהגו בו כל המצוות התלויות בארץ. התורה מבטיחה לעמ"י שגם בתוך גבולות הארץ במלחמת המצוה, וגם מחוץ לגבולות הארץ במלחמת הרשות "לא יתיצב איש בפניכם"
(פס'
כ"ה)-
הם יצליחו לגבור על כל אויביהם.
על פי דברי הרמב"ן גם מחוץ לגבולות הארץ המובטחת,
כל מקום שנכבוש יתחייב במצוות התלויות בארץ. בהקשר זה הוא מתייחס למחלוקת שקיימת בנושא זה בסוריא שכבש דוד.
והמחלוקת היא: האם יש לקיים בה מצוות שתלויות בארץ. הרי לפי דבריו ברור הוא שכל המצוות אמורות להיות נוהגות שם. לכן הוא מסביר מדוע יש דווקא בסוריא מחלוקת,
והוא מסביר שהמחלוקת האם צריך לקיים בסוריא את כל המצוות,
נובעת מכך שדוד כבש את סוריא עוד לפני שכבש את כל גבולות הארץ המובטחת,
ויש בכך בעיה, שרק בגללה חלוקים חכמים האם מצוות התלויות בארץ נוהגות בה או לא.