דף לימוד לפרשת במדבר / שבועות -תשע"ב

ב





"ה

עורך:
רב
בית
הספר
–
יהודה
רוזנברג

מה
נלמד
מפרשת
השבוע?

"אני מתבייש, איך אכנס אליו?
"ממש נפגעתי!
למה הם מתייחסים אלי כך?
למה הם נותנים לי תחושה שאינני שווה כלום?"
חשבתי לעצמי.
החלטתי לדבר על כך עם אבא ואמא.
סיפרתי להם הכל.
"מה אכפת לך?"
שאל אותי אבא.
"מה זה מה אכפת לי?
אני עושה את זה כל כך הרבה פעמים לבד,
רק בגלל שאני עושה את זה בבית הספר,
פתאום אני כבר לא יודע מספיק טוב?
אני לא מספיק זהיר?
זה מסוכן שאני אעשה זאת בלי השגחה של מורה?"
שאלתי בחצי בכי.
הכל התחיל ברגע שהמורה ביקשה ממני להקים בבית הספר פינה ללימוד תורה.
היא לא אמרה לי מה לעשות.
התחלתי לתכנן הכל עם חברי.
תכננתי לסגור פינה ליד המגרש בצורת סוכה.
להניח בה שולחן,
כל יום להוציא מספר ספרי לימוד לילדים.
רצינו לעששות תורנות בנינו,
כל יום ילדים מהכיתה שלנו ישבו בהפסקה בסוכה הזאת,
ויעזרו לילדים קטנים ללמוד תורה.
זה היה נשמע כל כך יפה.
כולנו כל כך התלהבנו,
הילדים התחילו לחפש ספרים מתאימים למקום כזה.
התחלנו לאסוף קרשים מתאימים להקים את הסוכה,
ואז זה התחיל ….
"אתם לא יכולים להיכנס לבית הספר עם הקרשים הארוכים האלו,
אתם עלולים חס חלילה לפגוע בילדים אחרים.
זה מסוכן!"
אמרה לנו המנהלת.
"אבל אנחנו סוחבים קרשים כאלו בכל השכונה כדי לבנות לעצמינו "מחנה"!
למה את לא סומכת עלינו?"
שאלנו.
"כי אין ברירה,
כאן זה שטח בית הספר"
ענתה המנהלת ברוך.
אנחנו ממש לא קיבלנו את דבריה,
כעסנו,
אבל נאלצנו לשמוע בקולה.
אז,
למחרת,
כאשר הגענו לבית הספר,
הילדים התחילו להביא ספרים לפינה.
"אתם צריכים לתת לנו את הספרים כדי שנבדוק האם הספרים שלכם מתאימים לבית הספר"
אמרה המורה.
"אבל ההורים כבר בדקו,
אנחנו יודעים מה טוב.
למה מה שאנחנו חושבים,
שגם ההורים שלנו בדקו מה אנחנו מביאים,
זה עדיין לא מספיק?
למה אתם צריכים לבדוק אחרינו?"
שאלנו בכעס.
"האם זה לא פוגע?"
שאלתי את ההורים.
"מה אכפת לכם שיש עוד מישהו שבודק אתכם?
האם זה פוגע לך בכבוד שמבוגר נוסף בודק אתכם?".
"אולי הם צודקים?
אולי זה נובע מיצר הגאווה שלי?
שאני רוצה להרגיש הכי חכם והכי יודע,
יותר מכל המורות והמנהלת שלי?"
חשבתי לעצמי.
"אולי …
אבל מה זה קשור?"
שאלתי.

"בטוח שזה לא אמור להזיק,
זה רק יכול להועיל"
אמרה אמא.
לא הסכמתי,
אבל שתקתי.
למחרת הגעת לבית הספר.
אחד הילדים הראה לי בגאווה ספר שהוא הביא לפינת הלימוד תורה שלנו.
לקחתי את הספר,
עיינתי בו,
חשכו עיני.
"האם לדעתך זה ספר העוסק בלימוד תורה?"
שאלתי נדהם.
"לא יודע,
זה הספר שאמא הסכימה שאקח"
ענה בבוז.
"זה ספר שהוא בסך הכל סיפור על ילדים המתנהגים באלימות זה כלפי זה.
אין כאן מילה אחת על התורה.
הסיפור מחנך אותנו לאלימות.
לא אתן שסיפור כזה יכנס לפינת התורה"
אמרתי בכעס.
"מי שואל אותך?
אתה בסך הכל ילד כמוני"
ענה הילד בכעס.
"אני קיבלתי את המשימה,
ואני אחראי להקים את הפינה כמו שצריך"
עניתי בשקט,
בניסיון שלא לפרוץ במריבה.
"אתה לא תקבע לי!"
ענה הילד,
ודחף אותי הצידה.
הבנתי כי כנראה אמא שלו לא הסכימה לתת ספרים טובים לפינה שלנו,
וכדי שיוכל להביא ספר,
ולהרגיש טוב,
נתנה לו ספר שהיא בעצמה לא רצתה בבית.
אבל מה אעשה?
לפתע הבנתי את דברי אמא "זה לא מזיק,
זה יכול להועיל שיש מבוגרים שבודקים"
נתתי למורה את הספרים שהילדים הביאו לבדיקה.
לחשתי לה איזה ספר לדעתי אסור להכניס לפינה.
היא בדקה,
והודיעה כי הספר לא עוסק בלימוד תורה,
לכן לא נשים אותו בפינת הלימוד תורה.
שמחתי.
אכן,
זה לא רק לא הזיק,
אלא אפילו הועיל…
"אם שבט קהת היו צריכים את אהרון ומשה שיבואו לבדוק כל פעם איך ומה כל אחד מהכהנים סוחבים במשכן,
ושבט קהת לא אמר "אני לא צריך אתכם,
אני יודע מספיק טוב",
אלא שמחו שיש עוד מישהו שבודק אותם.
הם הרגישו הרבה יותר בטוחים שלא ימותו בגלל טעות שלהם.
אכן צריך לשמוח אם יש מישהו מעלי הבודק שהכל בסדר עם מה שעשיתי.

גם כאשר נראה לנו שאנחנו יודעים הכל,
מיומנים ומנוסים,
חשוב שמישהו מעלינו יבדוק שאנחנו פועלים נכון

חידות לפרשת השבוע וחג שבועות.

1. לשאת את ראשו,
   ולא מעליו.
   מה כן?
   (א'
   2).

2. אותנו לא ספרו עם כולם.
   מי אנחנו?
   (א'
   49).

3. מארבעה נותרו שניים.
   מי אנחנו?
   (ג'
   2-4).

4. לא אכלנו בשר,
   כי הכלים לא היו כשרים.
   מי אנחנו?
   (לחג שבועות).

5. לא התעוררנו בבוקר,
   ולכן אנו ערים בלילה.
   למה?
   (לחג שבועות).

בהצלחה!!!