דף לימוד לפרשת ויחי – תשע"ד

ב





ס"ד

מה
נלמד
מפרשת
השבוע?

עורך:
רב
בית
הספר
–
יהודה
רוזנברג

כל כך התרגשתי.
מצאתי בתוך מעיל שקיבלתי,
בתוך כיס קטן ונסתר,
חמישה חומשי תורה קטנים.
ידעתי כי בעל המעיל כבר איננו בן החיים.
את המעיל הוא כבר לא צריך…
מצאתי את הספר,
וחשבתי לעצמי "כמה בעל המעיל ישמח אם יראה אותי מהשמים קורא מתוך החומש שלו.
כמה הוא ישמח שבזכות החומש שהוא החביא במעיל,
יושב יהודי במחנה נורא של הנאצים,
ולמרות הסכנה שאם יתפסו אותו – יהרגו אותו!
הוא עובר כל שבוע בחשאי ובמהירות על פרשת השבוע.
החלטתי ועשיתי.

כל שבת,
לפני שיצאנו למסדר הבוקר ולעבודה,
כיסיתי את עצמי בשמיכה הקטנה והקרועה שנתנו לי,
וקראתי בעיני את פרשת השבוע.

הגיע פרשת ויחי.
התחלתי לקרוא.
הגעתי לפסוק שבו פרעה שואל את יעקב בין כמה הוא?
ויעקב עונה "וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל פַּרְעֹה יְמֵי שְׁנֵי מְגוּרַי שְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה מְעַט וְרָעִים הָיוּ יְמֵי שְׁנֵי חַיַּי".

פרצתי בבכי.
"הוי אלוקים,
יעקב היה בן 130,
ואמר שהוא חי מעט שנים.
ואנחנו …
הורגים בנו ילדים ביום שנולדו.
ילדים קטנים נשלחים למוות.
ילדים קטנים מסכנים את החיים שלהם כדי לצאת מהמחנה,
לעבור לכפר גרמני,
לחפש שם בזבל קצת אוכל בלי שיראו אותם,
ומביאים את מה שמצאו לאבא ואמא שלא ימותו מרעב.
אצלנו כל יום שעובר,
ואנחנו נשארנו בחיים,
זה ממש נס.
כל יום ראוי שנברך עליו "ברכת הגומל".
הוי אלוקים עד מתי?"
התפללתי בלב.
אבל את הבכי שלי שמעו.
חייל נאצי נכנס לצריף שלנו העיר עלינו בפנס.
"מי מעיז לבכות בקול?
שיגיד תודה שהוא עדיין חי"
אמר בקול לועג,
תוך שהוא מאיר על הפנים שלנו לחפש את הבכיין.
ניגבתי במהירות ובזהירות את עיני,
והשארתי את פני מכוסות,
כאילו אני ישן.
הרגשתי באור הפנס החולף על פני.
לא זזתי,
והתפללתי בלב.

שמעתי את הדלת נפתחת,
ואת צעדי החייל הנאצי היוצא החוצה.
"טוב להודות.
שוב הצלת אותי"
הודאתי לקב"ה בתפילה בלב,
שנאמרה מכל הלב.

המלחמה הסתיימה,
ואני שוחררתי מהמחנה שבו עבדתי.
רציתי לחזור הביתה.
לפגוש את משפחתי.
התחלתי ללכת בכביש לכיוון העיירה שבה גרתי.
אבל בדרך עצר אותי חבר מהעיירה "אל תעז לחזור הביתה.
גרים שם גויים.
אם תתקרב – הם פשוט יהרגו אותך"
הוא הזהיר.
"אבל אני רוצה לפגוש את משפחתי.
היכן ניפגש?"
שאלתי בעצב.
הוא הביט בי בעצב.
"את מי אתה רוצה לפגוש?
למה אתה חושב שהם חיים?"
הוא שאל.
"אתה צודק.
אחפש את דרכי לארץ ישראל"
אמרתי ועשיתי.
"הוי אלוקים,
לו רק ידעתי מתי מתו הורי,
רק שאזכה להגיד עליהם קדיש ביום פטירתם"
התפללתי בכותל המערבי.
לנגד עיני עלו תמונותיהם של הורי,
ופרצתי בבכי.
לפתע ניגש אלי אדם זקן,
ליטף את פני,
ולחש "גם אני איבדתי את הבן שלי.
אני אומר עליו קדיש בעשרה בטבת,
יחד עם כל אלו שמתו,
ולא יודעים מתי מתו".
הקול היה מוכר.
הסתכלתי עליו "אבא!"
יצאה זעקה מפי.
"הוי אלוקים,
עוד בני חי!"
צעק אבא.
הנס שוב קרה לנו!
"מה עם אמא?"
שאלתי.
"היא מחכה שאסיים להתפלל"
ענה אבא.
"טוב להודות לה'
" פרצתי בשירה אדירה.
"על הניסים ועל הפורקן ועל הנפלאות שעשית לנו"
שרנו יחדיו,
ופתחנו בריקודים,
תוך שאנו מספרים על הנס לכל המצטרפים למעגל הרוקדים.

;

מפסקי
הרב חיים דוד הלוי– קצוש"ע.(צ"ו
ב')

ארבע צומות נקבעו זכר לחורבן בית המקדש. אך המטרה שלהם היא לא סתם לצום. אלא לנצל את היום לחשוב על מעשינו. איך אנחנו מתנהגים? להחליט לנסות לחזור בתשובה. להתחרט על הדברים הרעים שעשינו, ולהתפלל לקב"ה שיביא את המשיח במהרה, ושיבנה בית המקדש. כי אם הקב"ה לא עשה שנראה את המשיח, ולא בנה את המקדש, זה סימן שגם לנו לא מגיע שיבנה בית המקדש. לכן מה שיותר חשוב בצומות האלו, זה החזרה בתשובה. 4 הצומות הם: ג' תשרי – צום גדליה. עשרה בטבת, י"ז בתמוז ותשעה באב.