הלכות
ברכת
כהנים,
תחנון
וסיום
התפילה.

פרק כב – נשיאת כפיים

1. מצוות
   נשיאת כפיים
   היא מדאורייתא (מהתורה)
   / מדרבנן
   (מדברי
   חכמים)
   [מחק
   את המיותר]
   (א)

2. כהן
   שאמרו לו לעלות לדוכן ולא עלה–
   על
   מה עבר?
   (א)

3. כהן
   חלש או זקן שקשה לו לעלות לדוכן,
   מה
   יעשה?
   (ב)
   א.
   ישאר
   במקומו ב.
   יצא
   החוצה ג.
   יעלה
   למרות הקושי ד.
   לא
   יגיע לבית הכנסת כלל

4. כיצד
   צריך הציבור לנהוג בשעה שהכהנים מברכים?
   (כה)
   
   ב.
   מדוע?
   

הלכות תחנון על פי "פנני הלכה"
של הרב אליעזר מלמד שליט"א

1. אחר סיום תפילת עמידה נוהגים ליפול אפיים ולהתחנן לפניו יתברך.
   ובזה אנו מקיימים את התפילה בכל צורותיה –
   ברכות קריאת שמע בישיבה,
   שמונה עשרה בעמידה,
   ותחנונים שאחריה בנפילת אפיים.

2. לתפילה זו כח גדול במיוחד,
   והיא המועילה ביותר בעת צרה.
   וכן מצינו שבשעה שאמר ה'
   למשה ואהרן,
   במחלוקת קורח ועדתו,
   "הִבָּדְלוּ מִתּוֹךְ הָעֵדָה הַזֹּאת וַאֲכַלֶּה אֹתָם כְּרָגַע",
   הבינו מיד שעליהם להתעצם מאוד בתפילה,
   והתפללו בנפילת אפיים,
   שנאמר:
   "וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם וַיֹּאמְרוּ:
   אֵ–ל אֱלֹוהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר,
   הָאִישׁ אֶחָד יֶחֱטָא וְעַל כָּל הָעֵדָה תִּקְצֹף"
   (במדבר טז,
   כא–כב).
   

3. בתפילת נפילת אפיים ניתן לתקן פגמים שאי אפשר לתקן בתפילה רגילה (ע'
   זוהר במדבר קכ,
   ב).

4. אין אומרים אותה בימים של שמחת מצווה.
   ובארו המקובלים,
   שכל התיקונים הנעשים בימים רגילים על ידי תפילת נפילת אפיים,
   נעשים בימי שמחה של מצווה על ידי הקדושה שביום (כה"ח קלא,
   נד).
   וכן כשנמצאים בעלי שמחה של מצווה בבית הכנסת,
   אין אומרים תחנונים (כמבואר בהלכות ז–ח).
   כן בבית האבל נוהגים שלא לומר תחנון,
   מפני שמידת הדין מתוחה שם,
   וצריך להיזהר שלא להגביר את מידת הדין (מ"ב קלא,
   כ).

5. כתוב בזוהר שמי שנופל אפיים ואומר מזמור "אליך ה'
   נפשי אשא"
   ואינו מתכוון למסור את הנפש זה גורם לו להסתלק מן העולם לפני זמנו.
   וכיוון שאנו חוששים שמא אין כוונתנו שלמה ואיננו ראויים לכך,
   יש הרבה שנמנעים מלהשתחוות או לקוד.

6. מנהג כל יוצאי אשכנז וחלק מיוצאי ספרד להתכופף ולהליט את הראש בזרוע,
   ויש בזה בחינה מסוימת של נפילת אפיים שהיא מעין קידה,
   אבל אינה קידה שלמה,
   ואין בה חשש של השתחוויה על רצפת אבן (באו"ה קלא,
   א).
   ואולי כדי שלא להיכנס לסכנה המוזכרת בזוהר,
   נהגו האשכנזים שלא לומר את המזמור "אליך ה'
   נפשי אשא",
   שמבואר בזוהר שכוונתו למסירת הנפש,
   ובמקומו אומרים מזמור ו'
   מתהילים ("ה'
   אל באפיך תוכיחני").
   והנוהגים כבן איש חי,
   חוששים ואינם נופלים כלל על פניהם,
   וכך נוהגים רבים מבני עדות המזרח.

7. נהגו ליפול אפיים רק במקום שיש בו ספר תורה או אפילו ספרי קודש אחרים בדפוס,
   ובמקום שאין ספרים קדושים אומרים את המזמור בישיבה בלא נפילה על הזרוע.
   בחדרים הסמוכים לבית הכנסת שאין בהם ספרי קודש,
   אם יכולים לראות משם את ארון הקודש –
   נופלים על פניהם,
   וכשאין יכולים לראות –
   אומרים בישיבה.
   בירושלים נהגו ליפול אפיים גם במקום שאין ספרים,
   מפני שקדושת העיר מועילה במקום ספרים.
   במקום שאין אפשרות לומר נפילת אפיים בישיבה,
   כגון שאין שם כסא,
   או שבדיוק מאחריו עומד חברו באמצע תפילת עמידה,
   ואינו יכול ללכת למקום אחר,
   יאמר תפילת נפילת אפיים בעמידה (מ"ב קלא,
   י).
   ומוטב שיסמוך את עצמו על הקיר,
   כך שבלא הקיר היה נופל,
   ונחשב לו כקצת ישיבה ונפילת אפיים (כה"ח לח).

8. ראוי שלא להפסיק בשיחה בין שמונה עשרה לתחנונים,
   מפני שכשהם נאמרים בצמידות לשמונה עשרה הם מתקבלים יותר (שו"ע קלא,
   א,
   מ"ב א).

9. בשני וחמישי מוסיפים עוד תחנונים,
   מפני שהם ימי רצון והתפילה בהם מקובלת.
   ואומרים אותם בעמידה (שו"ע ורמ"א קלד,
   א).
   ונוסח "והוא רחום"
   נתחבר על ידי שלושה זקנים מגולי ירושלים,
   כמובא בספרי הראשונים (אבודרהם,
   ראב"ן,
   המנהיג,
   כל בו י"ח),

10. הנוהג כנוסח אחד ומתפלל במקום שהרוב מתפללים בנוסח אחר,
    רשאי לנהוג כפי שירצה.
    ואם יחליט לנהוג כמנהגו,
    לא יבליט את מנהגו השונה.
    ואם החזן אומר י"ג מידות,
    גם מי שאינו נוהג לאומרם,
    יצטרף עם הציבור.
    ומי שהנוסח שלו ארוך יותר,
    ועד שלא הספיק לסיימו כבר אומר החזן קדיש,
    יפסיק את התחנונים ויענה לקדיש וימשיך לשלב הבא של התפילה.
    שאין נוסח התחנונים מעכב,
    וכל שהתחנן מעט כבר יצא ידי חובת המנהג.
    ואם ירצה יוכל להשלים את התחנונים אחר התפילה.

שאלות:

1. בתפילה
   אנו מתפללים בכל התנוחות האפשריות:
   – בישיבה
   בעמידה,
   
   בנפילת
   אפיים.
   (א)

2. מאיזה
   ארוע אנו למדים שנפילת אפיים כוחה גדול?
   (ב)
   

3. עיין
   בסעיף ג,.
   איזה
   מעלה אדירה יש בנפילת אפיים?
   

4. מתי
   אין אומרים תחנון?
   (3 מצבים
   על פי סעיף ד)
   

5. השווה
   בין מנהג הספרדים לאשכנזים:
   (ה,
   ו)

6. מדוע
   ראוי שלא לדבר בין שמונה עשרה לתחנון?
   (ח)
   

7. מה
   מוסיפים בימי שני וחמישי בתחנון ומדוע?
   (ט)
   

8. כשהחזן
   גמר תחנון והתחיל בקדיש שלפני הוצאת ספר
   תורה,
   משה
   היה רק באמצע תחנון.
   מה
   על משה לעשות?
   (י)
   

הלכות המשך התפילה על פי "פנני הלכה"
של הרב אליעזר מלמד שליט"א

1. לאחר תחנון,
   ובימי שני וחמישי לאחר קריאת התורה,
   אומרים שלושה פרקי תפילה.
   הראשון –
   "אשרי"
   ('תהלה לדוד'),
   ואף שכבר אמרוהו בפסוקי דזמרה,
   חוזרים לאומרו שוב,
   מפני שאמרו חכמים (ברכות ד,
   ב):
   "כל האומר 'תהלה לדוד'
   בכל יום שלוש פעמים –
   מובטח לו שהוא בן העולם הבא".
   בראשונה אומרים אותו בפסוקי דזמרה,
   בשנית כאן אחר תחנון,
   ובשלישית לפני תפילת מנחה.
   

2. לאחר מכן אומרים מזמור "למנצח מזמור לדוד,
   יענך ה'
   ביום צרה".
   ובימים שאין תחנון יש שאין אומרים אותו.

3. לאחר מכן אומרים 'קדושה–דסדרא',
   היינו פסוקי:
   "קדוש קדוש קדוש"
   וכו',
   "ברוך כבוד ה'
   ממקומו",
   "ה'
   ימלוך לעולם ועד",
   עם תרגומם לארמית.
   ותקנו לאומרה כדי שכל מתפלל יזכה ללמוד בכל יום כמה פסוקי נביא,
   ולכן מתרגמים את הפסוקים לארמית,
   כדי שכל העם,
   שהיה רגיל בלשון הארמית,
   יבין את משמעותם.
   
   והפליגו חכמים בשבח אמירת 'קדושה–דסדרא',
   שאחר חורבן בית המקדש היא מן הדברים שבזכותם העולם עומד (סוטה מט,
   א).
   

4. אחר 'קדושה–דסדרא'
   אומר החזן קדיש תתקבל,
   שבו בנוסף על עיקר הקדיש מבקשים שתתקבל תפילתנו.
   ולכן צריך החזן להקפיד שלא לדבר בין חזרת הש"ץ ועד אחר קדיש זה.

5. כיוון שתפילת שחרית נתקנה כנגד קרבן התמיד,
   ואחר הקרבת התמיד היו אומרים הלווים שיר של יום,
   נהגו לאומרו אחר התפילה (מסכת סופרים יח,
   א)

6. 
   אחר שיר של יום נוהגים לומר פיטום הקטורת,
   ולפניו אומרים "אין כאלוהינו".
   שני טעמים לאמירתו:
   האחד,
   כנגד הקטורת שהיו מקטירים בכל בוקר וערב בבית המקדש.
   והשני,
   כדי שכל יהודי יזכה ללמוד בכל יום מדברי חכמים .

7. בזוהר (ח"ב ריב,
   ב)
   שבחו מאוד את מעלת אמירת פיטום הקטורת,
   שעל ידה ניצלים מכל מיני פורענויות.
   ויש אומרים שצריך להזהר מאוד שלא להשמיט אף סממן מהקטורת

שאלות:

1. כמה
   פעמים ראוי לומר אשרי בכל יום?
   (א)
   
   מה
   זוכה מי שאומרו במספר הפעמים הנ"ל?
   

2. מדוע
   תקנו קדושה דסדרא?
   (ג)

3. מהי
   מעלתה הגדולה של קדושה דסדרא (ג)

4. למה
   אומרים שיר של יום בסוף התפילה ולא
   בתחילתה?
   (ד)

5. יש
   הנוהגים לומר פיטום הקטרת רק מתוך סידור.
   התוכל
   להסביר את מנהגם על פי סעיף ז?