נושא:
ויקרא פרק יא

מחבר:
הרב שמואל רוזנברג

כיתות:
ה–ט

הבנה ברש"י

(ב)
דַּבְּרוּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֹאת הַחַיָּה אֲשֶׁר תֹּאכְלוּ מִכָּל הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר עַל הָאָרֶץ:

רש"י

(ב)
דברו אל בני ישראל –
את כולם השוה להיות שלוחים בדבור זה – לפי שהושוו בדמימה, וקבלו עליהם גזירת המקום באהבה: זאת החיה –
לשון חיים. לפי שישראל דבוקים במקום וראויין להיות חיים, לפיכך הבדילם מן הטומאה – וגזר עליהם מצוות, ולאומות העולם לא אסר כלום. משל לרופא שנכנס לבקר את החולה וכו'
כדאי'
במדרש רבי תנחומא: זאת החיה –
(ת"כ.
חולין כט)
מלמד: שהיה משה אוחז בחיה ומראה אותה לישראל – זאת תאכלו וזאת לא תאכלו: את זה תאכלו וגו'
– אף בשרצי המים אחז מכל מין ומין, והראה להם.
וכן בעוף, ואת אלה תשקצו מן העוף.
וכן בשרצים, וזה לכם הטמא: זאת החיה מכל הבהמה –
(חולין עא)
מלמד שהבהמה בכלל חיה:

ילקוט שמעוני חבקוק –
פרק ג'
– רמז תקסג'

ר'
תנחומא
בר חגילאי אמר:
התיר
להם את האסורין שקצים ורמשים,
משל
למה הדבר דומה?
לרופא
שעלה לבקר את החולה,
וראהו
בסכנה,
ואמר
להם:
תנו
לו כל מה שהוא מבקש לאכול.
עלה
לבקר את אחר והיה בו לחיים,
אמר
להם:
כך
וכך יאכל,
וכך
וכך לא יאכל.
אמרו
לו: לזה
אמרת:
יאכל
כל מה שהוא מבקש,
ולזה
אמרת:
זה
יאכל וזה לא יאכל ?!
א"ל:
לזה
שאמרתי שיאכל כל שהוא מבקש –
שאין
בו לחיים.
ולזה
שאמרתי:
זה
יאכל וזה לא יאכל –
שיש
בו לחיים ישמור עצמו !
כך
אמר הקב"ה
להם:
התרתי
את האסורין שאין בהם ליחיים,
והיו
עמים משרפות סיד.
אבל
ישראל (שיש
בהם)
[שהם]
לחיים,
שנאמר:
חיים
כלכם היום.
לכן
הזהרתי אתכם:
זאת
החיה אשר תאכלו:

(ג)
כֹּל מַפְרֶסֶת פַּרְסָה וְשֹׁסַעַת שֶׁסַע פְּרָסֹת מַעֲלַת גֵּרָה בַּבְּהֵמָה אֹתָהּ תֹּאכֵלוּ:

תרגום אונקלוס

(ג)
כל דסדיקא פרסא ומטלפא טילפין פרסתא מסקא פשרא בבעירא יתה תיכלון:

רש"י

(ג)
מפרסת – כתרגומו:
סדיקא:
פרסה – פלאנט"ה בלע"ז:
ושסעת שסע –
שמובדלת מלמעלה ומלמטה בשתי צפרנין,
כתרגומו:
ומטלפא טלפין.
שיש שפרסותיו סדוקות מלמעלה ואינן שסועות ומובדלות לגמרי שמלמטה מחוברות (חולין עא):
מעלת גרה –
מעלה ומקיאה האוכל ממעיה,
ומחזרת אותו לתוך פיה לכתשו ולטחנו הדק:
גרה – כך שמו,
ויתכן להיות מגזרת מים הנגרים (ש"ב יד)
שהוא נגרר אחר הפה ותרגומו:
פשרא.
שע"י הגרה האוכל נפשר ונמוח:
בבהמה – תיבה זו יתירה היא לדרשה,
להתיר את השליל הנמצא במעי אמו (ת"כ.
שם פד):
אותה תאכלו –
ולא בהמה טמאה.
והלא באזהרה היא ? אלא לעבור עליה בעשה ולא תעשה (זבחים לד).

(ט)
אֶת זֶה תֹּאכְלוּ מִכֹּל אֲשֶׁר בַּמָּיִם כֹּל אֲשֶׁר לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת בַּמַּיִם בַּיַּמִּים וּבַנְּחָלִים אֹתָם תֹּאכֵלוּ:

רש"י

(ט)
סנפיר – אלו ששט בהם:
קשקשת – אלו קליפים הקבועים בו,
כמו שנא':
(ש"א יז)
ושריון קשקשים הוא לבוש:

(יב)
כֹּל אֲשֶׁר אֵין לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת בַּמָּיִם שֶׁקֶץ הוּא לָכֶם:

תרגום אונקלוס

(יב)
כל דלית ליה ציצין וקלפין במיא שקצא הוא לכון:

רש"י

(יב)
כל אשר אין לו וגו'
– (ת"כ)
מה ת"ל ? שיכול אין לי שיהא מותר אלא המעלה סימנין שלו ליבשה.
השירן במים מנין ? תלמוד לומר:
כל אשר אין לו סנפיר וקשקשת במים.
הא אם היו לו במים,
אע"פ שהשירן בעלייתו – מותר:

חזקוני

(יב)
כל אשר אין לו סנפיר וקשקשת –
לא הזכיר שמות לדגים, לפי שהן מכוסין מעין אדם.
שקץ הוא לכם – שלא לעשות בהם סחורה.

(יג)
וְאֶת אֵלֶּה תְּשַׁקְּצוּ מִן הָעוֹף לֹא יֵאָכְלוּ שֶׁקֶץ הֵם אֶת הַנֶּשֶׁר וְאֶת הַפֶּרֶס וְאֵת הָעָזְנִיָּה:

רש"י

(יג)
לא יאכלו –
(שבת קיד)
לחייב את המאכילן לקטנים,
שכך משמעו:
לא יהיו נאכלים על ידך,
או אינו אלא לאסרן בהנאה ? ת"ל:
(דברים יד)
לא תאכלו.
באכילה אסורין,
בהנאה מותרין.
כל עוף שנאמר בו:
למינה,
למינו,
למינהו.
יש באותו המין שאין דומין זה לזה – לא במראיהם ולא בשמותם,
וכולן מין אחד:

(יט)
וְאֵת הַחֲסִידָה הָאֲנָפָה לְמִינָהּ וְאֶת הַדּוּכִיפַת וְאֶת הָעֲטַלֵּף:

רש"י

(יט)
החסידה – זו דיה לבנה ציגוני"ה,
ולמה נקרא שמה חסידה ? שעושה חסידות עם חברותיה במזונות:
האנפה – היא דיה רגזנית.
ונראה לי שהיא שקורין לה היירו"ן:
הדוכיפת – תרנגול הבר,
וכרבלתו כפולה,
ובלע"ז:
הרופ"א.
ולמה נקרא שמו דוכיפת ? שהודו כפות,
וזו היא כרבלתו.
ונגר טורא נקרא על שם מעשיו,
כמו שפירשו רבותינו במס'
גיטין בפרק מי שאחזו (דף סח):

(כ)
כֹּל שֶׁרֶץ הָעוֹף הַהֹלֵךְ עַל אַרְבַּע שֶׁקֶץ הוּא לָכֶם:

רש"י

(כ)
שרץ העוף –
הם הדקים הנמוכים, הרוחשין על הארץ.
כגון:
זבובים וצרעין ויתושין וחגבים:

העמק דבר

(כ)
כל שרץ העוף וגו'. היינו חגבים לבד,
מינים המפורשים אח"כ להיתר, ומכ"מ (ומכל
מקום)
נכלל בזה גם זבובים ויתושים שנקראים שרץ,
משום שרצים בהילוכם יותר מבעלים שנים…

(כא)
אַךְ אֶת זֶה תֹּאכְלוּ מִכֹּל שֶׁרֶץ הָעוֹף הַהֹלֵךְ עַל אַרְבַּע אֲשֶׁר לֹא {לֹוֹ}
כְרָעַיִם מִמַּעַל לְרַגְלָיו לְנַתֵּר בָּהֵן עַל הָאָרֶץ:

רש"י

(כא)
על ארבע –
על ד'
רגלים:
ממעל לרגליו –
סמוך לצוארו יש לו כמין שתי רגלים,
לבד ד'
רגליו,
וכשרוצה לעוף ולקפוץ מן הארץ – מתחזק באותן שתי כרעים ופורח.
ויש מהן הרבה כאותן שקורין לנגושט"א,
אבל אין אנו בקיאין בהן.
שארבעה סימני טהרה נאמרו בהם:
ארבע רגלים,
וד'
כנפים,
וקרסולין – אלו כרעים הכתובים כאן,
וכנפיו חופין את רובו,
וכל סימנים הללו מצויין באותן שבינותינו.
אבל יש שראשן ארוך,
ויש שאין להם זנב,
וצריך שיהא שמו חגב,
ובזה אין אנו יודעים להבדיל ביניהם:

(לו)
אַךְ מַעְיָן וּבוֹר מִקְוֵה מַיִם יִהְיֶה טָהוֹר וְנֹגֵעַ בְּנִבְלָתָם יִטְמָא:

רש"י

(לו)
אך מעין ובור מקוה מים – המחוברים לקרקע – אין מקבלין טומאה.
ועוד יש לך ללמוד:
יהיה טהור – הטובל בהם מטומאתו:
ונוגע בנבלתם יטמא – אפי'
הוא בתוך מעין ובור,
ונוגע בנבלתם יטמא – (ת"כ)
שלא תאמר:
ק"ו,
אם מטהר את הטמאים מטומאתם – ק"ו שיציל את הטהור מליטמא ! לכך נאמר:
ונוגע בנבלתם יטמא:

(לח)
וְכִי יֻתַּן מַיִם עַל זֶרַע וְנָפַל מִנִּבְלָתָם עָלָיו טָמֵא הוּא לָכֶם:

רש"י

(לח)
וכי יותן מים על זרע – בין מים בין שאר משקין,
בין הם על הזרע בין הזרע נפל לתוכן,
הכל נדרש בתורת כהנים:
ונפל מנבלתם עליו – אף משנגב מן המים,
שלא הקפידה תורה אלא להיות עליו שם אוכל,
ומשירד עליו הכשר קבלת טומאה פעם אחת – שוב אינו נעקר הימנו:

(מד)
כִּי אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי וְלֹא תְטַמְּאוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל הַשֶּׁרֶץ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ:

רש"י

(מד)
כי אני ה'
אלהיכם – כשם שאני קדוש,
שאני ה'
אלהיכם – כך:
והתקדשתם.
קדשו את עצמכם למטה:
והייתם קדושים –
לפי שאני אקדש אתכם למעלה ולעולם הבא:
ולא תטמאו וגו'
– לעבור עליהם בלאוין הרבה,
וכל לאו – מלקות.
וזהו שאמרו בגמ':
אכל פוטיתא – לוקה ארבע.
נמלה – לוקה חמש.
צרעה – לוקה שש:

ויקרא פרק יב'

(ב)
דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים כִּימֵי נִדַּת דְּוֹתָהּ תִּטְמָא:

רש"י

(ב)
אשה כי תזריע – (ויקרא רבה)
א"ר שמלאי:
כשם שיצירתו של אדם אחר כל בהמה חיה ועוף במעשה בראשית,
כך תורתו נתפרשה אחר תורת בהמה חיה ועוף: