–
–
נושא הדף:
פתיחה לקרבנות
מחבר:
אהוד עדני
מיועד לכיתות:
יסודי
בס"ד
פתיחה לקורבנות
הסיפור עוסק בחיים,
יהודי שלווה כסף ע"מ לקנות סחורה אחר שכבר היו לו שמונה ילדים ונזקק לפתח יותר את המסחר כדי לפרנס את משפחתו.
את ההלוואה לקח מאחד העשירים של העיר בה הוא גר,
שמו מנשה.
מנשה דרש שתוך שנה יחזיר בבת אחת את כל סכום ההלוואה.
חיים עבד בחריצות וגם המשיך לחסוך ולא לפזר את ממונו לשווא.
לאחר שנה,
אכן,
הצליח לתת את מלוא הסכום,
כאשר נותר לו גם מעט כסף להתפרנס ממנו למשפחתו.
ואכן הגיע הזמן וחיים פרע את חובו למנשה.
לאחר חודשיים בא שוב מנשה ודרש את הכסף.
חיים,
הלווה טען שכבר החזיר לו את מלוא הסכום,
אך מנשה נשבע שלא קיבל את הסכום.
העדים מתו וכך נאלץ חיים העני לשלם את הסכום בשנית!
לא הועילו כל טענותיו והוא נאלץ למכור רהיטים וחפצים ומשחקים של ילדיו בשביל לשלם את כל הסכום למנשה.
אין לו במה לחמם את ביתו.
הלוואות נוספות אין ביכולתו לקבל,
אחר שיצא לו שם של אחד שאיננו מחזיר כספים.
החנויות כבר לא מוכנים לספק לו סחורה ואוכל וכד'.
אין לו מה להאכיל את ילדיו הבוכים השכנים החלו לזלזל בו,
את ילדיו נאלץ להוציא מבית הספר כי אין לו כסף לשלם,
והם משוטטים ברחובות.
עד שנעשה מקבץ נדבות וכל משפחתו מושפלים ומדוכאים.
לאחר כחמש שנים מנשה מתעורר ומבין שעשה עוול . הוא מבין שחטא לאלוקיו.
החרטה מובילה אותו לבית המקדש בעקבות ידיעתו שמי שעשק את חברו מביא אשם גזלות.
הוא טובל ובא עם האייל למקדש ע"מ להקריבו ומתוך מחשבה שכך יתכפר לו.
אין זה בדיוק נעים להיכנס למקדש עם קרבן אשם כי כולם מבינים שאותו יהודי חטא.
הוא ניגש לכהן כשמגיע תורו ביקש לשחוט ושאח"כ הכהן יקבל את הדם וימשיך בשאר העבודות.
הכהן באהבתו שואל בעדינות מה בדיוק ארע ? ומנשה מספר לו את המקרה ומסיים שהיה מאד רוצה לבקש סליחה מהקב"ה.
הכהן נדהם!!!
ושואל אותו את הכסף שעשקת,
החזרת?
לא עלה על דעתו הדבר.
ובכלל
בקשת
סליחה
מאותו
עני
מסכן,
מחיים?
איך
אתה
מעז
לבוא
כך
למקדש,
לבית
הסליחה
והכפרה,
מקום
שבו
ה'
סולח
לבניו.
ואתה
שפגעת
ביהודי,
והיהודי
עכשיו
כואב
וכועס
עליך,
איך
אפשר
שיתקבל
קורבנך.
בבושת
פנים
יוצא
מנשה
מהמקדש,
הוא
לא
נעלב
מהכהן.
הכהן
היה
מאד
זהיר
שלא
לבייש
בשעה
שמוכיחו,
אולם
צרב
לו
עמוק
בלבו
ובבשרו
–
אבריו
היו
כבדים
עליו.
לאחר זמן מה הוא התעשת,
וניגש לתיבה של חיים והחזיר לו את כספו במעטפה (ע"מ שלא להיכנס לאי נעימויות),
ולבסוף הקפיד לצרף מכתב,
בו מבקש סליחה ממנו.
הוא חשב שיסיים עם הסיפור מהר,
ואח"כ חזר למקדש ופגש אותו הכהן.
סיפר לכהן שביצע את הנדרש ומפרט לכהן את שעשה.
הכהן מחוויר מפחד ומהתרגשות 'כיצד תבוא לפני יושב מרומים,
מי אמר לך שאכן הוא מחל לך'
?
ליבו של מנשה החל לפעום בחוזקה,
לזה לא ציפה.
הוא נאלץ לחזור לבית של חיים.
כאשר הגיע,
הקיש בדלת בהתרגשות.
חיים פתח את הדלת וליבו של מנשה הפסיק לרגע מלפעום.
מולו עמד אותו איש בבגדים מרופשים ושער שיבה עוטפו,
שכן הלבין שערו בטרם עת בשל צרותיו שתכפו ובאו עליו.
'מה עכשיו אתה רוצה לעולל לי'
? שאל חיים כשעיניו האדומות מבכי נרטבות שנית.
מנשה הסביר לו שבא לבקש סליחה.
חיים קפא לרגע על מקומו,
הוא לא הוציא הגה,
הוא רק סימן למנשה להיכנס לביתו.
הוא היה אדם אציל שלא העלה בדעתו לצרוח על מנשה על מה שעולל לו.
מנשה נכנס לבית.
עיניו חשכו ושערו סמר.
בבית זה עלה ריח של טחב,
ריח של עיפוש מהקירות שנרטבו בחורף ולא ניתן היה לתקנם.
בפינה
ישבה
אישה
שפופה
הלא
היא
אשתו
של
חיים
שעד
לפני
שנים
הייתה
אישה
יפה,
שמחה
ומאירת
פנים
אולם
הסבל
עשה
את
שלו,
לידה
ישבו
שתי
בנות
בוגרות
מוזנחות
ועצובות.
בנות
שלא
הצליחו
להתחתן
למרות
שהגיעו
לפרקן.
אף
אחד
לא
רצה
להינשא
להן
למרות
שהיו
בעלות
מידות
וחכמות,
אנשים
פשוט
התרחקו
מעוני
וממזל
רע,
וכך
נשארו
לבדן.
בבית
התרוצצו
הילדים
שבמקום
ללמוד
בבי"ס
נאלצו
לשוטט
ברחובות
לחפש
פרנסה
או
לקבץ
נדבות.
ובשאר
הזמן
היו
מסתובבים
עם
ילדי
רחוב.
ילדים
שיכלו
לפרוח
ובגללו
–
בגלל
מנשה
–
גדלו
לאנשים
ריקים.
בראש
מורכן
חזר
מנשה
על
מטרת
בואו
ואמר:
'אנא
תסלח
לי'.
לשמע
דבריו,
חיים
פרץ
בבכי
וכן
אשתו
והבנות
מאחוריו,
אף
אחד
לא
צעק,
הם
רק
בכו.
'איך
אסלח
לך'
שאל
חיים
שקולו
חנוק.
'אנחנו
סבלנו
וסובלים
במשך
שנים,
במשך
מאות
ימים
ולילות.
ביום
חשבנו
מתי
יגיע
הלילה
ובלילה
התפללנו
שיגיע
כבר
הבוקר,
כל
רגע
היה
סבל
עבורנו,
בושה,
כאב
נוראי.
לילדים
היה
קר,
רעבו
לאוכל,
לא
קיבלו
חינוך
טוב
והלכו
והתדרדרו.
אשתי
והבנות,
עדינות
ואצילות,
נאלצו
לצאת
ולקבץ
נדבות
–
איך,
למען
השם,
איך
נסלח
לך
? הרי
לא
נוכל
לעשות
שקר
בנפשנו,
איך
נסלח'!?
לשמע
כל
זאת
פרץ
אף
מנשה
בבכי.
הוא
מירר
בבכי
במשך
כחצי
שעה.
אף
אחד
מבני
הבית
לא
אמר
מילה,
כולם
ישבו
ובכו.
ושוב
פנה
העשיר
'אנא
טעיתי
ופשעתי,
סלחו
לי',
אולם
בשקט
ובכאב
משיבים
בני
המשפחה,
לא
בכעס,
אלא
בכאב
נורא:
'לא
נוכל
להשיב
על
העבר,
לא
נוכל
למחול
לך'.
ומנשה
עוזב
את
הבית.
הולך
ובוכה
הולך
ובוכה.
אין
הוא
מסוגל
לאכול
ואין
הוא
מסוגל
לשתות
או
לישון.
הוא
עלה
ישר
למקדש
כשכולו
שבור
ורצוץ,
שטוף
בדמעות
ובצמרמורת
הוא
מספר
לכהן
את
כל
מה
שארע.
'והם
,כמובן,
לא
מסוגלים
למחול
לי
–
מה
אעשה'
? ממשיך
הוא
לבכות,
והכהן
מזרע
אהרן
הכהן
, אוהב
שלום
ורודף
שלום,
גם
הוא
פורץ
בבכי
'אולי
אבוא
אני
איתך
וימחק
מישראל
עוון
נורא
זה,
שוודאי
עומד
ככתם
נורא
בעמינו'.
ויחד
הם
הולכים
לבית
משפחתו
של
חיים
ונכנסים
לבית,
למראה
המזעזע
שמתגלה
לפניהם.
הכהן מזועזע כולו ממראה עיניו.
נפשו העדינה והרגישה לא מסוגלת לראות כל זאת ולהישאר אדישה,
ומצד שני אין הוא רוצה לפרוץ שנית בבכי,
הוא לא רוצה ללבות את הכאב.
כולו אהבה ושלום,
הוא רץ מהר החוצה,
ובכה ובכה.
כאשר הצליח לעצור את עצמו,
חזר
לבית
וביקש:
' אנא
מחלו
לאותו
אדם',
המשפחה
בייסורי
נפש
נוראיים
מתלבטים
מה
לעשות.
לסרב
לבקשת
הכהן
הקדוש
אי
אפשר
אך
בכלל
לא
קל
להם
למחול
למנשה.
לבסוף
אומר
חיים:
'רק
ה'
יכול
למחול
על
דבר
כזה,
לך
לפניו
והוא
יחליט'.
ומנשה
אחר
אותם
ימים
לא
מסוגל
היה
ללכת
לבדו,
כולו
שבור
, נעזר
בבני
משפחתו,
הוא
לא
חזר
לביתו
מבית
העני,
אלא
ישר
חזר
למקדש.
שם
ניגש
לכהן
כדי
להקריב
קרבנו.
הכהן
ניגש
איתו
ועומדים
כך
ליד
מזבח
הנחושת
–
בצפון.
כאן
מוטל
עליו
להתוודות.
הוא
סומך
את
שתי
ידיו
ופורץ
בבכי
קורע
לב
וכל
המקדש
שומע
אותו.
בוידוי
הוא
מזכיר
את
כל
חטאו
כלפי
העני.
הוא
מוסיף
עוד
להתוודות
על
החטאים
שנזכר
בהם.
' אני
גם
לא
אעליב
חבר
ואקפיד
על
כשרות
ושמירת
שבת
ותרומות
ומעשרות
וכו'.
ובבכיו
הוא
ממשיך
ואומר
'אני
הייתי
צריך
להיות
במקום
האייל'
וכך
הוא
בוכה
שעה
ארוכה.
באותו
זמן
הכהן
לא
עומד
לצידו,
אין
הוא
מתערב
בעניינים
הכמוסים
שבין
אדם
לבוראו.
בתום
הוידוי
מציע
הכהן
למנשה
שישחט
(שהרי
שחיטה
כשרה
בזר),
אולם
גופו
רועד
כולו
ואין
הוא
מסוגל
לכך.
הכהן
נוטל
עליו
את
מלאכת
השחיטה
וכל
המלאכות
כולן
נעשות
בכוונה
מלאה
שיתכפר
לאותו
יהודי
אומלל.
הכהן
מסיים
את
הקרבת
הקורבן,
ובא
לעשיר
ואמר
לו
'אני
מאמין
שה'
סלח
לך',
לך
לביתך
וקיים
את
הבטחותיך
לבוראך,
עשה
רק
מעשים
טובים,
ויהי
ה'
עמך'.
מנשה
מהנהן
ופונה
לביתו.