חברות הילדים הראשונות בארץ ישראל ומקורות יניקתן

מכל הניסיונות הראשונים לכונן חברת ילדים, זה שנעשה בבית-אלפא הוא הקרוב ביותר למתכונת חברת הילדים של ימינו.

זו הייתה חברת הילדים הראשונה במסגרת קיבוצית. את יסודותיה הניח עוד בשנת תרפ"ה חבר הקיבוץ בית-אלפא, ד"ר אליהו רפפורט, לשעבר אחד מעוזריו של זיגפריד ברנפלד בבית הילדים (היתומים) היהודי באומגרטן שבוינה, שפעל פחות משנה (1919-1920). לאחר עלייתו לארץ הצטרף רפפורט לקיבוץ בית-אלפא. הוא עבד כסנדלר והקדיש מזמנו לחינוך שלושת ילדיו. בקיבוץ לא היו עדיין ילדים אחרים ועל כן נתקבלו אליו ילדי חוץ לחינוך.

באותה שנה הגיע לחפציבה דוד אידלסון, אחרי פרישתו מבית החינוך בתל-אביב, ועבד כעגלון. במשך השנה נרקמה התכנית להקים חברת ילדים משותפת לילדי בית-אלפא, חפציבה ותל-יוסף.

חברת הילדים נתארגנה בשנת תרפ"ו. המחנכים היו: רפפורט, אידלסון ושמואל גולדשטיין (גולן) ממייסדי החינוך בקיבוץ הארצי. נתקבלו אליה גם ילדי חוץ, ובהם ילדים מחניכי התנועה שעלו זה מקרוב ארצה, וכן קבוצת בנות מתל-אביב. חברת הילדים מנתה 60-45 חניכים, ילדים ובני נוער. על ידם עבדו שבעה בוגרים, רובם מורים, מדריך חקלאי ומטפלת. בשנת תרפ"ז הצטרף לחבר המחנכים יהודה (רון) פולני. בתום השנה יצאה קבוצת חניכים, בוגרי החברה לעבודות כיבוש בסביבת חדרה.

לאחר ההתקפה על בית אלפא במאורעות תרפ"ט הועברו הילדים לגבע, ובסיום שנת הלימודים התפרקה חברת הילדים לרגלי הגלבוע.

כאמור, חניכי חברת הילדים באו משלוש קבוצות, בית-אלפא חפציבה ותל-יוסף, מספר בני הקבוצות הללו היה קטן מאוד והבסיס הכלכלי של החברה היה רופף, שכן לא היה מי שיישא בהוצאות אחזקתם של ילדי החוץ. משום כך נאלצו הילדים לראות בעבודה גם מקור למימון הוצאות אלה. ד. אידלסון (עמוד 12) מספר, שבני עשר עד שלוש עשרה עבדו שלוש שעות ליום ובני שלוש עשרה עד חמש עשרה עבדו חמש שעות. הילדים עבדו לפני הצהרים ואחרי הלימודים. חלקם במשק העצמי, שהקיף 40 עד 95 דונם. הילדים עבדו ימים רבים בקיבוצים ובשנת תרפ"ז למשל, השקיעו 220 ימי עבודה בבית-אלפא, 228 בחפציבה ו-214 בתל-יוסף.

החברה קיימה את דיוניה אחת לשבוע וכל חניך היה רשאי לזמנה. את האסיפה ניהל מורה. לרוב הכריעו בה מתוך הסכמה כללית ונמנעו מהצבעה. במקרה שלא הייתה הסכמה, נדחה הסיכום לבירור נוסף. נוהג זה רווח בימים ההם בחיי הקבוצה ובתנועת הנוער, שהסתייגו מגינוני הפרלמנטריזם.

היו אלה ימים של חיפושי דרך. למחנכים לא הייתה דרך אחידה ובחברת הילדים הורגשו ההשפעות הפוליטיות של הבוגרים, שייצגו השקפות ותפיסות חיים שונות, ולכן לא יכלו הכוחות המלכדים להתגבר על הנטיות המפוררות. הניגודים בחברת המבוגרים השתקפו אפוא במציאות החינוכית.

בבית-אלפא נאבקו המחנכים על דרך, שתבטיח לחניכים חופש ובה בעת תשמור עליהם מהפקרות. המאבק היה קשה מאוד ולא תמיד האירה ההצלחה את פניה למחנכים. הפתרונות החינוכיים שנמצאו לא היו תמיד לשביעות רצון המחנכים והחניכים.

גם כאן נעשו ניסיונות ללמד בשיטת הנושאים (רון פולני, עמוד 75). הניסיון בבית-אלפא השפיע רבות על התפתחות חברות הילדים. ינקו ממנו רבים ושונים וכשם שחברת הבוגרים של בית-אלפא הלכה בדרכים שונות, כן זרמה גם השפעה זו בצינורות שונים.

וכך מסכם ש. גולן (עמוד 96) את זכויותיה של חברת הילדים בבית-אלפא:

מייסדי חברת הילדים בארץ ינקו ממקורות רבים ובעיקר מתנועת הנוער, מפעלו החינוכי הספרותי של ווינקן, ומיצירתו של שאצקי. רק כעבור זמן גדלה גם השפעתם של יאנוש קורצ'אק ושל אנטון ס. מאקארנקו על חברת הילדים הארץ ישראלית, עם הופעת כתביהם בעברית ועלייתם ארצה בשנות השלושים של המחנכים, שעבדו עם קורצ'אק.


ואולם, אז היו כבר יסודות חברת הילדים מבוססים ועל כן השפעתם של השניים על עיצוב התנועה החינוכית הזאת, ניכרה רק בחיזוק דעות מסוימות ולא בהנחת יסודות. ראו בהם יצירה היונקת ממציאות מיוחדת, השונה מהמציאות בארץ.

תנועת הנוער החופשית שימשה מקור השראה חשוב למחנכים בחברת הילדים. רבים מהמחנכים שפעלו במוסדות חינוכיים אלה היו חניכים ולימים מדריכים בתנועות הנוער היהודיות השונות, שהושפעו כולן מתנועת הנוער החופשית שנוסדה במרכז אירופה בראשית המאה העשרים. החוויות מימי החניכות והניסיון מתקופות ההדרכה השפיעו על דרכם.

בראש וראשונה קסמה למחנכים אלה הקרבה בין המדריכים והחניכים. החלוקה ל"אנחנו" ו"הם" לחניכים ומחנכים, הקיימת בתהליך החינוך ובכל מוסד חינוכי טושטשה בתנועת הנוער באורח משמעותי. סייעו לכך ההפרש הקטן בגיל בין המדריכים לחניכים, והמטרה שליכדה את כל חלקי התנועה ליחידה אחת. הצורך להיאבק במתנגדים מבחוץ ובמכשולים רבים שהערימו על דרכי תנועת הנוער – הורים, מורים והסביבה בכללה, תרם אף הוא לליכוד זה, שכן שם הוא יצר תחושה חזקה של שותפות גורל.


תנועת הנוער החופשית לא הסתפקה בטיולי לילה ובמדורות רומנטיות, אם כי לא ויתרה עליה כליל. תנועת הנוער העברית קבעה את עתידם של החניכים, שחלקם עלה בהשפעתה לארץ ישראל. משום כך גברה גם ההתנגדות לתנועת הנוער בקרב הציבור היהודי וזו, מצידה האיצה כאמור את תהליך ההתלכדות הפנימית בתנועה.

עם זאת, אין להתעלם מהניגודים שהיו בכל זאת בין החניכים למדריכים והתגלו מדי פעם בפעם בצורות שונות. אך היו אלה מריבות פעוטות. התמרדויות זעירות, בבחינת תופעות לוואי פחותות ערך; ואין פלא שברבות הימים זיכרונם בלב המדריכים גם היטשטש, וכל שנשאר הוא זיכרון שיתוף הפעולה, ההזדהות הרבה בינם לבין החניכים. זיכרון זה ליווה את המדריכים לשעבר, שהיו לימים למחנכים בחברת הילדים ושאפו להחיות אותה אווירה. הואיל והמטרה הסופית נראתה רחוקה, היה צורך לנסח מטרות משנה מוחשיות יותר, ניסו להקנות לחניכים את ההרגשה שהם עוזרים להם להשיגן, ולכן הם זקוקים לשיתוף פעולה מלא מצדם.

כך היה בתנועת הנוער (רשף: 1980, דרור: 1994).

-השאלה הייתה, האם יינתן הדבר בחברת הילדים למרות השוני במסגרות, בתפקידים, ובמציאות.

התשובה הייתה רחוקה מלהיות פשוטה, אך עצם ניסוח השאלה מעיד כי השאיפה, האידיאה החינוכית שביקשו להגשים בחברת הילדים, הושפעה מתנועת הנוער.

היחסים בין המדריכים לבין חניכיהם בתנועת הנוער היו דומים ליחסי מנהיג לבני לוויה. ההזדהות לבשה לעתים קרובות אופי של הערצה. המדריך הצעיר נעשה מקור לחיקוי, מעשיו – לקנה מידה, תגובותיו והשקפותיו – להכרעה. למערכת היחסים בין המדריך לחניכיו היה במקרים רבים גוון ארוטי. מדבר על כך הנס בליהר באריכות בספרו הוונדרפוגל כתופעה ארוטית וכן גוסטב וויניקן בספרו ארוס. הספר נכתב לאחר שוויניקן הועמד לדין באשמת קיום יחסים הומוסקסואליים על יסוד עדות של סטודנט מתמחה. הוא נידון לשנת מאסר וקיבל חנינה. בספר זה מבחין וויניקן בין "ארוס" ל"סקס". וויניקן טוען, שקיים מתח ארוטי בין מחנך לחניכיו בני אותו מין, המשפיע כגורם מחנך.


המדריך משמש לחניך דמות מופת, מושא להערצה, והוא הולך בעקבותיו. המדריך הוא מוקד לאהבת הנערים שהוא מדריך. כדוגמא מביא וויניקן את היחסים הארוטיים ששררו בין מחנכים וחניכים אצל היוונים.

שלמה יצחקי (עמוד 47) מדגיש במאמרו על וויניקן את שאיפתו של זה להביא את החינוך לידי גילוי עצמי והתחדשות אנושית האמורה להיווצר,

ואולם לימים בגר המדריך והיה למורה. הוא בנה לו בית משלו ושוב לא יכול היה להשקיע את כל כולו, את מחשבתו ואת נפשו בחבורת חניכיו. המורה-המחנך בחברת הילדים המשייך להיפגש עם חניכיו גם מחוץ ללימודים. הוא נאבק על הדמות שנשארה בזיכרונותיו. הוא המשייך לטייל אתם והשתדל להיות שותף למפעליהם ולהמצאותיהם, אך הגיל עשה את שלו והמרחק ביניהם גדל. אי יכולתו של המדריך להסתגל למציאות החדשה הייתה מקור לאכזבות ולמשברים ביחסים בינו לבין החניכים.

בחברת הילדים שבמוסדות החינוך, נוצרה ברוב המקרים מערכת יחסים חדשה ושונה מזו שהייתה נהוגה בתנועת הנוער, אך אין ספק שהיחסים בתנועת הנוער משפיעים על עיצוב היחסים בחברת הילדים. ההשפעה ניכרת בדרכי הארגון ובמבנה, בהווי ובסגנון החיים, בטיולים הממושכים ברגל, במסיבות, בליל שבת (הריקודים שמילאו תפקיד מרכזי בהווי תנועת הנוער, ירדו בחשיבותם בחברת הילדים).


ההשפעה אינה מצטמצמת רק בדוגמה החיה ובהעברה אישית של ערכים. תנועת הנוער נתנה את דעתה על החינוך בבית-הספר ומנהיגיה ביקרו בחריפות את בית-הספר הישן ותבעו תיקונים יסודיים:

השפעת תנועת הנוער החופשית מתקשרת להשפעתו של המחנך גוסטאב וויניקן, שמתוך ביקורת על תנועת הנוער הגרמנית, גיבש תפיסה של מיזוג תנועת הנוער ובית הספר לעדת בית הספר (ראה אדן, עמודים 147-168). תפיסה ממזגת זו, שווינקן יישם הלכה למעשה, השפיעה על התפתחותה של חברת הילדים בארץ.

גוסטאב וויניקן נולד בשנת 1875 בשטנדה שבגרמניה. תחילה עבד בבית הספר הכפרי של ליטץ, ואחר כך, יחד עם מורים וחניכים שפרשו מבית הספר של ליטץ, הקים מוסד עצמאי בוויקרסדורף (1906). אחרי המהפכה בפרוסיה בשנת 1918 נתמנה וויניקן ליועץ שר החינוך בפרוסיה קונראד הנוש ובתוקף תפקידו חיבר את תקנת "קהילת הילדים", שפורסמה בשנת 1918. דעת הקהל וכן התנגדות מורים ותלמידים הכשילו את הרפורמה שיזם. לפי הזמנת המיניסטריון להשכלה ברוסיה הסובייטית פרסם ווינקן מונוגרפיה על וויקרסדורף (1921). בשנת 1922 פרסם את ספרו ארוס.

רעיונותיו של וויניקן השפיעו רק בחלקם. סיסמתו תרבות גיל הנעורים, קסמה לרבים, אך מנהיגי תנועות הנוער העברי לא קיבלו את כל הסתייגויותיו מתרבות המבוגרים, במיוחד לאחר שבגרו ובחנו אותו לאור המציאות היהודית.

לעומת זאת, היו רעיונות אחדים בתפיסתו שנודעה להם השפעה על תנועות הנוער, ובראש ובראשונה נקודת המוצא שלה:

תנועת הנוער העברית קיבלה את ההנחה, שלנעורים יש ערך עצמי והם אינם רק בבחינת פרוזדור. הנחה זו הייתה מקובלת גם על המחנכים בחברות הילדים, שלא מצאו סתירה בינה לבין התפיסה שתקופת הנעורים היא הכנה לחיי בגרות מלאים.

תנועת הנוער האמינה ביתרון הנעורים על הזקנה לא רק מהבחינה הפיסית. היא ראתה בנעורים ערך מוסרי, מקור לאמונה חזקה ולהתלהבות.

גם השקפותיו של וויניקן על המנהיגות לא התקבלו בשלמותן. היה אפשר להסכים אתו, שמדריך מצליח הוא מנהיג לחניכיו, ושמילוי תפקיד בלבד אינו מקנה עדיין זכויות אלא נחוצות גם תכונות אישיות, שבעזרתן רוכשים את הערצת החניכים ואת אהבתם. ברם רחוקה הדרך מכאן ועד ראיית המנהיג כמקור כל נוהג וכגורם הקונסטיטוציוני בה' הידיעה כפי שגורס וויניקן.

תנועת הנוער העברית הסתייגה בדרך כלל מתפיסתו של וויניקן המובילה לפולחן המנהיג והמכשירה את הקרקע למשטר פשיסטי, אם כי לא לכך התכוון האיש. היא המשיכה לדבוק בדמוקרטיה וקיבלה את התפיסה של המנהיגות הדמוקרטית. המחנך שאף גם הוא למנהיגות דמוקרטית בחברת הילדים אם כי הקשיים הכרוכים בה רבים מאשר בתנועת הנוער. אולם זו הייתה הנורמה והיא שהשפיעה על עיצוב היחסים בחיי חברת הילדים.


תנועת הנוער העברית הייתה שותפת לוויניקן בביקורתו את תנועת הנוער הגרמנית, שניסתה להרוס ערכים מסורתיים, בעטה בתרבות הכללית ובערכיה, אך לא הצליחה ליצור במקומם ערכים חדשים. תחת זאת טיפחה סגנון מרדני וקראה דרור לנטיות טבעיות. לימים, כשהתנבא הנאציזם בסגנון מהפכני דומה, הייתה הקרקע מוכנה לקלוט זרע ממאיר זה, שנקלט בה וגדל לדיראון.

וויניקן לא ראה את הסכנה הזאת. ברם, הוא הזהיר בפני ההתפרקות מערכי התרבות "האובייקטיבים". הוא תבע למזג את הערכים האלה עם ערכי הנעורים. והואיל וראה בבית הספר את המכשיר המסוגל לנטוע ערכים אלה בדור הצעירים, הגיע ווניקן למסקנה כי יש למזג את תנועת הנוער ואת בית הספר.

רעיון המיזוג היה חידושו החשוב ביותר של וויניקן. בתרגומו לשפת המעשה, היה ניסוחו קצת אחר, והמטרה הייתה להקים בית ספר המשתמש באמצעי חינוך הנהוגים בתנועת הנוער. כך הפך מוסד של וויניקן בוויקרסדורף לגוף מלוכד של חניכים ומחנכים, הנלחמים למען רעיון משותף.

וויניקן ויתר על שילוב מפעלו החינוכי במאבק לתיקון העולם, הוא ויתר על מטרה חינוכית הקשורה בעתיד האדם והחברה. במקום זה הוא הסתפק בדגל צנוע ביותר. למעשה הוא נלחם על סגנון חיים, והגביל את מלחמתו לגיל מסוים ולרובד חברתי מסוים – בני אמידים ומשכילים. הגבלה זו השפיעה על אופי השאיפות.

ההגנה על הדגל הזה בעיקר לנוכח רבים, שהסתערו, שהשתלחו עליו מבחוץ, הביאה לידי הזדהות כל פרט עם המוסד ולשיתוף פעולה של מחנכים וחניכים למען הגשמת רעיון אחד, למען המטרה המשותפת. הזדהות זו בוויקרסדורף הייתה סוד הקסם שבמוסד ועל נכס זה ביקשו מדריכי תנועת הנוער לשמור בבואם לפעול כמחנכים במוסד חינוכי.

במידת מה השפיעו גם השקפותיו של וויניקן על המשפחה. וויניקן היה הקיצוני שבמבקרי יכולתה החינוכית של המשפחה. הוא סבר שהמשפחה צריכה להיות הנשוא, ולא הנושא, של החינוך, ולכן, עליה להכיר בחולשתה ולהעביר את תפקידי החינוך למוסד אחר. חלק מהמחנכים הישראלים תלו בשעתו את תקוותם ב"מוסד האחר", שבו ירוכזו חיי החניכים בכל התחומים. גישה זו מבוססת על הטענה, כי המבנה הנפשי והחברתי של הנוער שונה מזה של המבוגרים ולכן, נדרשת "מסגרת עצמאית ומותאמת לאופיו של הנוער שבה יוכל להגיב לפי רוחו על בעיות המציאות" (דור לדור, עמוד 70). מסגרת זו תשפיע על הנוער באמצעות דוגמא ולא במישרין וכך היא תזכה בהשפעת הדוגמא החיובית של אנשי הקיבוץ ותימנע את ההשפעה השלילית של חולשות אנוש. חלק מהמחנכים הישראלים סברו כי הקמת "מוסד אחר" כזה ליד הקיבוץ, תשפיע לחיוב על החניכים:

כיום שוב לא קיימות כמעט פנימיות המנתקות את ילדי הקיבוץ במשך השבוע מחברת הבוגרים ואת מקומן תפסו בתי-ספר אזוריים, שבהם נמצאים התלמידים בזמן הלימודים.

גישתו של וויניקן לארגון המוסד החינוכי השפיעה על מייסדי חברת הילדים בארץ. הם לא הלכו בדרך הרפובליקות של ילדים באמריקה, שהיה בהן פרלמנט, בחירות לנשיא, ומשפט ילדים, שוטרים וכל יתר המוסדות האופייניים למשטר האמריקני.


במוסדו של ווינקן בוויקרסדורף לא היה פרלמנט ולא היו שופטים. לא היה נשיא ולא היו בחירות. כל ההחלטות היו בידי העדה וזו פעלה על-יסוד דעת הקהל, באמצעות האספה הכללית.

האספה הכללית כביטוי העליון לחיי חברה וכמרכז דעת הקהל, היא חידושו של וויניקן בתנועת העדה המחנכת, והיא המייחדת את עדת בית-הספר מרפובליקות הילדים. למעשה סיגלה לעצמה וויקרסדורף את שיטות הארגון של תנועת הנוער, שיטות שקבע הנוער עצמו, ואילו הרפובליקות של הצעירים באמריקה אימצו את המבנה הארגוני שיצרו הבוגרים. (רייס, עמוד 60).

בחברות הילדים בארץ רווחה הגישה הדמוקרטית, אך תהיה זו טעות לזקוף זאת לזכות ההשפעה של וויקרסדורף. בעניין זה גברה בעיקר השפעתם של הקבוצה והקיבוץ, שבחיקם צמחה חברת הילדים בארץ.

סיכומו של דבר:

וויניקן ניסה לראשונה להשתמש בהישגי תנועת הנוער בחינוך. הוא הגשר מתנועת הנוער לעדה המחנכת, ומכאן חשיבות מעמדו בתנועה זו, למרות שגיאותיו החמורות (ראה: אדן, עמ' 163 ואילך). וויניקן שימש מקור השראה למדריכי תנועת הנוער העברי, שעיצבו את השקפת עולמם באירופה המרכזית והמערבית.

יצירתו של שאצקי, עוד אישיות חינוכית שהשפיעה על חברת הילדים הארצישראלית, אינה מקורית. הוא נטע שתילי מחשבה וניסיון שהובאו מהפדגוגיה המערבית בקרקע רוסית. לאחר שנתאקלמו והסתגלו למציאות החדשה, השפיעו שתילים אלה על מחנכים שחיפשו דרכים חדשות בארץ. השפעתו של שאצקי ניכרת בכמה וכמה תחומים.

סטניסלב ט. (טימופילוביץ) שאצקי (1934-1878) מייצג את חיפושי הדרך של הפדגוגיה החדשה ברוסיה לפני המהפכה ולאחריה. השפעתו בארץ ישראל קדמה מעט לזו של וויניקן, אם כי היקפה היה קטן יותר (ראה: דור לדור, עמ' 212-206). אפשר לייחס השפעה זו לעובדה, שהמחנכים שיסדו את חברות הילדים הראשונות בארץ היו קוראי רוסית, ודרכו החינוכית של שאצקי תאמה את הלוך הרוחות שהלך ונוצר בארץ.

שאצקי פעל באחד מפרברי מוסקבה (ואחר-כך בכפרים אחדים), שם נוסד כעין מרכז שנועד לטפח את הדור הצעיר. מרכז זה פעל בהשראת תנועת Settelement באמריקה, במגמה להיות למרכז תרבות וליצור השפעות גומלין בין הנוער לבין ציבור הבוגרים. (שלושה שלבים עבר מפעלו של שאצקי עד שלבש את צורתו הסופית:

המועדון,

מחנה קיץ,

מחנה קבוע.

גישה זו מנוגדת לגישתו של וויניקן, שביקשה להוציא את הנוער ממסגרתו הטבעית וליצור לו תנאים מיוחדים, שבהם תטופח תרבות הנעורים הממוזגת עם ערכי תרבות "אובייקטיביים".

שאצקי וחבריו התכוונו לפעול בשטחים שונים ובהם גם בתחום החינוך. פעולתו של שאצקי התמקדה בעיקר בקרב בני עניים, בני פועלים ובני איכרים.

רבים מהמחנכים בארץ התנגדו לגישתו של וויניקן (ראה: פולני, בקובץ חברת ילדים, עמוד 68), וראו ברכה בשיתוף פעולה בין ההורים והילדים. הם תבעו להקים את המוסד החינוכי בתוך החברה הבוגרת, בלא כל חשש.

חבר הקבוצות והקיבוץ המאוחד שאפו להקים כפר עברי על כל מוסדותיו. בבית הספר הם ראו את המרכז התרבותי של הכפר. הם האמינו בהשפעתם החיובית של ההורים, ומשום כך הם הסתייגו מהגישה שרווחה בחוגי המחנכים החדשים באירופה המערבית (שם, עמוד 38). השפעתו של שאצקי הייתה גדולה בעיקר בהדגשת העבודה כגורם מחנך. מפעלו התבסס על רעיון העמלנות:

מ. אביגל מספר כיצד גמלו רעיונות אלה בהשפעת הספרות הפדגוגית הרוסית וכיצד נרקמה בחרקוב תכנית עבודה לפעולה חינוכית בארץ. (ראה אביגל, עמוד 178). תורה זו של שאצקי הייתה קרובה מאוד ללבו של המחנך הישראלי, שחי בקרב אנשים עובדים והיה שותף לתפיסת העבודה כגורם ראשוני בתהליך בניין העם והארץ.

המחנך הישראלי התעניין בלבטיו ובניסיונותיו של שאצקי. בין השאר עורר עניין המאבק בין הגישה האינדיווידואלית לדו הקולקטיבית בעיבוד גן הירק. שאצקי מספר על ניסיון מעניין בחיי המושבה שלו (אדן, עמוד 208) כשהתעצלו הילדים בעבודה בגן הירק ועשו אותה בלא התלהבות ובעצב הציע שאצקי לפרק את הגן המשותף ולחלקו לחלקות פרטיות. ההצעה נתקבלה בהתלהבות. ההתעניינות בעבודה בחלקות הפרטיות גדלה מאד, ואילו היחס לעבודות הכלליות הורע. ההפרדה לשתי צורות עבודה גרמה סכסוך, שהביא את חיי החברה לידי משבר. היו ילדים שזנחו את חלקותיהם, אחרים התרחקו כליל מחיי הציבור במחנה. המשבר היה כה חריף, שהאסיפה החליטה לחסל את החלקות המיוחדות ולחזור לעבודה משותפת בגן ירק ציבורי.

מסקנה זו תאמה את הלכי הרוח השיתופיים החזקים שרווחו בקרב ציבור הפועלים בארץ.

היבט נוסף שיעורר אהדה בלב חלוצי תנועת העבודה, ובעיקר בלב מייסדי הקבוצה, היה ריבוי הסממנים האנרכיסטיים במושבה של שאצקי שליד מוסקבה: ריכוז הרשות המחוקקת והמבצעת בידי כל בני המושבה, ההסתפקות בהתראות ובאזהרות וההסתייגות מעונשים כן עורר. השימוש באנרכיה כבאמצעי הבראה של החברה, על-ידי הפסקת המנהגים המחייבים.

האמונה ברוח האדם פיעמה בלב רבים וטובים. הם האמינו, שהאדם יעזוב את דרך הרע בהכירו את הטוב ובראותו את תוצאות הרע. משום כך עוררו ניסיונותיו הלא מקובלים של שאצקי הד רב בלבות המחנכים הראשונים בתנועת העבודה.

בחלקו הראשון של המאמר תיארנו בקצרה את חמש חברות הילדים הראשונות שנוצרו בארץ-ישראל בשנות העשרים. הואיל וחברות אלה הושפעו מהעדות המחנכות האירופיות של ויניקן, של שאצקי, של ברנפלד ואחרים, עסקנו בחלק השני בהשפעות העיקריות על חברות ילדים אלה: תנועת הנוער, ופועלם והגותם של ויניקן הגרמני ששילב בין תנועת-הנוער לבית-הספר, אך פעל מחוץ לחברת המבוגרים, ושל שאצקי הרוסי, שדגל בחינוך לחיי חברה ועבודה בתוך הקהילה. חברות הילדים הראשונות השתרשו בעיקר בהתיישבות הקיבוצית, שם השפיע ויניקן על "המוסד החינוכי" של השומר הצעיר ושאצקי על "בית הספר בישוב המחנך" בקיבוץ המאוחד ובחבר הקבוצות. הניתוח בחלק השני מגלה קווים מקשרים בין מגוון המאפיינים של חברות הילדים שתוארו למרכיבים העיקריים שבמקורות היניקה שלהם, אך לא הלימה מוחלטת: חברות הילדים הארץ-ישראליות לא העתיקו מודל אחד בשלמותו, אלא שילבו את ההשפעות השונות באורח אקלקטי, על-פי תנאי המקום, כפי שראינו בהבדלים הדקים, אך המשמעותיים, בין העיר תל-אביב, המושב עין-טבעון (כפר יחזקאל), הקיבוצים בית-אלפא, חפציבה ותל-יוסף וכפרי הילדים והנוער במאיר-שפיה ובגבעת המורה שבעפולה.


המבנה הפנימי של חברות הילדים בארץ ישראל, הושפע מהחברה שהלכה והתגבשה בקבוצות ובקיבוצים. מאמר זה מציג בדרך אחרת היבטים שתוארו ונותחו כבר בידי חוקרי זרם העובדים, רשף, 1980; 1985 ודרור, 1994.

אביגל מ' לבטים. אורים תשי"ב 51-50, 53. תשי"ג 60-59.

אידלסון ד', פולני י', בית ספר עמלני פרטי בתל-אביב. כתב לשם תעמולה. תרפ"ב, תל-אביב.

אדן שבח, העדה המחנכת, ת"א, תש"א.

אידלסון ד' דין וחשבון במועצת התרבות של הסתדרות העובדים תרפ"ח, תוספת לדבר. ח' אלול תרפ"ח.

ביגל מ' א', רובין י' (עורכים) ראשונים. קובץ מוקדש ל"קורסים הפדגוגיים הגרודנאיים" ולזכר מורינו א' כהנשטם וד"ר ש' י' טשרנא ז"ל. תל-אביב, 1936.

גולדשיין מ' חברת הילדים בבית-אלפא. השומר הצעיר, שנה ג', חוברת 67. ורשה תרפ"ט.

גולן ש' חברת הילדים בבית-אלפא. אפקים, תל-אביב, מאי 1953.

דור לדור ספר המוסד החינוכי של השומר הצעיר. במשמר העמק ומרחביה, 1948.

דרור י' החינוך החברתי-ערכי בזרם העובדים בתקופת המנדט הבריטי (1921- 1948 ).

דור לדור, תל-אביב, 1994.

חבס ב' לשאלת בית החינוך לילדי עובדים. הפועל הצעיר, מס' 34, תרפ"ה.

חבר העובדים במוסד שנת תרפ"ד בבית החינוך לילדי העובדים בתל-אביב. החינוך, חוברת ה, תרפ"ה. ברור דברים, הפועל הצעיר מס' 18, תרפ"ה.

חברת הילדים קובץ בהוצאת המרכז לחינוך (סטנסיל).

טבנקין י' מגמת חינוכנו. צרור מכתבים לשאלות החינוך המשותף. עין-חרוד, שבט תש"ה.

יצחקי ש' על גוסטב ויניקן. החינוך המשותף 90 אוקטובר 1976, עמ' 55-47.

פוגצ'וב ש' ז' חוקת החיים של כפר ילדים. החינוך, חוברת א', תרפ"ו.

פוגצ'וב ש' ז' תולדות המפעל החינוכי כפר ילדים (למשפט הקהל). תל-אביב, תרצ"א. פולני-רון י' חברת הילדים בישראל – מהי? תל-אביב, 1964.

פוגצ'וב ש' ז' כפר ילדים, חוברת לנער ולעם, תל-אביב, תרצ"א.

פולני-רון י' פרובלמות החינוך החדש בארץ ישראל (קטעים מובאים בקובץ חברת-ילדים, ורשה 1930.

קלורי מ' בין זרע לקציר. תל-אביב, תש"ז.

קלורי מ' עבודת החינוך במאיר שפיה בשנת תרפ"ד. החינוך, חוברת ב', ג', תרפ"ה.

רייס י' השלטון העצמי בביה"ס – אפקים 1944. בקובץ חברת הילדים.

רשף ש' חינוך חדש בא"י תרע"ה-תרפ"ט. תל-אביב, 1985.

רשף ש' זרם העובדים בחינוך – מקורותיה ותולדותיה של תנועה חינוכית בשנים תרפ"א-תרצ"ט. תל-אביב, 1980.

שאצקי ס' ט' גדי איסקאניא. מוסקבה, 1925.

שאצקי ס' ט' בדרך אל ביה"ס החדש, מתוך פרקים מתולדות המחשבה הפדגוגית. סמינר הקיבוצים, תש"ו (סטנסיל).