הרב ד"ר שמואל ק. מירסקי
פרק שישי – שקיעה
|
המאבק על צורות חינוך לפני שקיעת הישיבה התלקחה בזוהר מופלא. היא כמו הגיעה לשיאה במספר התלמידים (למעלה מארבע מאות) ובהשפעתה על החיים היהודיים ברוסיא. כל בחור טוב נמשך אחריה כבעבותות. גם מנין אברכים מצוינים למדו בפרישות ובשקידה עצומה ונתמכו בדרך כבוד מקרן הנדיב ישראל ברודסקי מקיוב על פי ועדה מיוחדת שהחליטה על הזוכים בפרס זה בישיבה1. אבל עננים התחילו נערמים באופק. מבפנים ומבחוץ התנכלו להעביר את הישיבה מן העולם. מאחת התעודות, שחתומים עליה גדולי הרבנים ובראשם: |
|
"למוד הידיעות והמדעים, גם למוד הכתב ולשון כדרך שמלמדים בבי"ס עממי ברוסיא", טענו "לא די שלא ייטיבו מצב הישיבה אבל עוד ישפילו מצבה כי אנשי חסד המחזיקים בהם ותומכים אותם בכספם, הצנועים ימשכו את ידיהם ויפסק מעין ההכנסה. וגדולה מזה, במשך ימים מעטים תאבד הישיבה צורתה ושמה ותתלבש צורה אחרת, לא ישיבה ולא אוציליסצע, ותהיה אחרית הישיבה ח"ו כאחרית הרבינער שול".
|
|
החתומים על התעודה 3 משיחים את צערם על המתלוננים ועל המתלוצצים על החנוך ורוצים בהטבת מצב הישיבות "נחש כרוך בעקב הטבה זו", והם שואלים: |
|
היחריש מי שרואה שמתנכלים בו? היצדק?
הלא יהיה כעונה אמן על הכל "ומה יענה לפני שופט צדק אדון העולמים בעמדו לפניו למשפט לעת בא קצו? " |
|
ולפיכך הם מדברים, ומה כבושים דבריהם: |
|
"החנוך המקובל אצלנו מאבותינו מדור דור הביא ברכה לנו, כי הילדים אשר נתחנכו על ברכי המלמדים והחדרים הם הביאו ברכה לנו, והם מורי הוראות בישראל, והם גאונים עמודי עולם, המדריכים אותנו עפי'י התורה והמוסר, המודיעים לנו דרכי ה' ותורתו, ולולא החדרים אין תורה, ואין מצווה, ואין ישראל… ולא לבד לבאים להתעמל בתורה ולהגיע למעלתה יהיה לימוד החדרים להועיל כי גם להבאים אח"כ ללמוד לשונות ומדעים יהיה להם למוד החדר אשר למדו לעזרה בשתים 4, יען שכלם ישר, זך ומחודד, ומאשר הורגלו לעמול ולחדור אחרי עמק כל עניין, כן ייגעו עצמם ויעמלו בלמודי הלשונות והמדעים ותלמיד בן החדרים יוכל לקנות חכמה ומדע בשנה אחת מה שאחרים לא יגיעו לזה בכמה שנים".
|
|
אחרי שהם מזכירים עובדא, שהודיעו עליה ב"המליץ" של אותה שנה גליון ל"ט, על ארבעה מלמדים שנענשו על שהחזיקו מורה לשון רוסיא בחדריהם, הם מתחננים לפני גבירי ישראל: |
|
"חוסו נא על תורתנו הקדושה, חוסו נא על שם ישראל, זכרו נא את אבותינו הקדושים אשר העלו נפשם על מוקד ואשר שופך דמם כמים למען התורה והמצווה השתדלו נא מאת הממשלה הרוממה האוהבת משפט ואמונה, בקשו חסד מהם אשר יהי' הרשות לאבות הילדים לשכור מלמד לבניהם כחפצם, וינתן צו שיהי' הרשות להמלמדים ללמד בהחדרים כפי ראות עינם לפי ערך הילדים, שנותיהם ותכונתם, ולא יפריעום מלימודם, השתדלו נא שיהי' הרשות להמלמד לשכור מורה אשר יש לו תעודה מהממשלה ללמוד עם נערים בכדי ללמד לשון רוסיא עם הנערים מבני עשר ומעלה כפי שלומדים בארבע קלאסיגע הן בהחדר הן בבית אחר".
|
|
ואשר לישיבות הסכימו: |
|
א) "אם כי רוב הבאים ללמוד בהישיבות יודעים הם כתב ולשון רוסיא כי כבר למדו טרם בואם אל הישיבה, בכל זאת מחויב הראש-ישיבה להחזיק מורה כתב ולשון מדינתינו רוסיא, ושתהי' סמוך להישיבה בית מיוחדת מרווחת ומוכשרת ללמוד הזה, ובני הישיבה הצריכים ללמוד כתב ולשון רוסיא יבאו שמה ללמוד מהמורה אשר ילמדם בשעה קבועה לזה";
|
|
ב) לא יהי' רשות להמורה הנ"ל להחזיק שם ספרי חופש הדעות וספרי ראמאנען אשר הם זרה לנו עפי'י תוה"ק, פיגול הם לא ירצו לבוא בבית הישיבה הקדו', וכן חלילה להמורה מדי שיחו עם תלמידיו לשוח עמהם רעיונות מעוררי חפש הדעות וספורי ראמאנען;
|
|
ג) למען יהיו בטוחים כי ימולא האמור באות ב' יתקבל המורה כתב ולשון רוסיא הלזה רק עפי'י הראש-ישיבה, וממילא מובן שאין רשות להראש-ישיבה לקבל למורה הנ"ל רק האיש אשר יש לו דיפלאם מהשרים הממונים מטעם הממשלה על ענייני הלימודים".
|
|
כתב זה נכתב ונחתם ביום ג', ה' אדר שנת התרמ"ז בפטרבורג, והנציב קיים את אשר קיבל. אבל מספר מבקרי השיעורים שניתנו מפי מורה רוסי היה מועט שכן לא מצאו בהם עניין, וכל הניסיון הזה שנעשה מתוך כפיה לא עלה יפה 6.
|
|
עם נעילת שערים משווה אדם את המשברים שעברו על ישיבת וולאזין עם אלה שעברו על ישיבת פרסבורג, שנוסדה כמעט בעת ובעונה אחת עמה, ורואה שמה שעלה לשניה להתגבר על אותם המשברים ולנצחם, לא עלה לראשונה; והוא רואה שהרבה תנאי המדינה גרמו, והרבה ההבדל בין אישים שעמדו בראשה גרם. לא עלה ביד קברניטה של ישיבת וולאזין להעבירה דרך המשברים והגלים שעברו עליה, ובשנת תרנ"א (22 דעקבר 1891) החליט שר ההשכלה הרוסי לדרוש מן הישיבה: א) "כי למודים כוללים ילמדו מן השעה התשיעית בבוקר עד השעה השלישית אחרי הצהרים; ב) כי לערב יפסקו בכלל כל הלמודים, ובית הישיבה יהיה סגור; ג) כי בכלל לא יתארך זמן הלמודים כולם יותר מעשר שעות במעל"ע; ד) כי העומד בראש הישיבה, ועמו כל המורים יהיו מבעלי תעודות השכלה מקוימים (בעלי דיפלומים)" 6. חוק זה סגר, להלכה, את שערי הישיבה. אבל למעשה נשארו פתוחים, ועוד היו נוהרים אליה בחורים מכל קצות הארץ. תלמיד אחד כותב על נסיעתו לוולאזין סמוך לאותו זמן: |
|
"לוולוזין באתי בשנת תר"ן, מעיירתי הקטנה בפולין. צעיר הייתי אז בן י"ד, ומעולם לא יצאתי מחוץ לעיירתי. הנסיעה לוולוזין כשהיא לעצמה כבר עשתה עלי רושם גדול. גדלתי בעיני וקומתי כאילו נזדקפה. אני הצעיר נוסע עתה לאותה הישיבה הגדולה הידועה כל כך בכל תפוצות ישראל, ואני עתיד לשמוע תורה מפיו של הר"מ המפורסם, ולהיות אחד ה"וולוזנים",. הנסיעה ברכבת עד התחנה מולדוצ'נה עברה עלי בקוצר-רוח – בתחנה ההיא כבר מצאתי עוד עשרה בחורים שישבו וחכו לר' פרץ, העגלון הוולוזני הידוע, שיבא ויקח אותם בעגלתו העירה – ביניהם היה בחור אחד מריגה, הבחור הזה היה לבוש הדר ודבר אשכנזית. הדבר הזה כי בחור-ישיבה יהיה לבוש קצרים וידבר בשפה זרה, היה חדוש גמור, כמעט קוריוז, אצלי, שהייתי רגיל בבחורי הישיבה הפולנים…
בינתים בא פרץ העגלון ולקח אותנו בעגלתו על מנת להובילנו העירה, אחרי טלטולים וענויי דרך רבים באנו לוולוזין, לפונדקו של ר' זליג ברחוב הווילנאי. הייתה שעה מאוחרת בערב, והחלטנו שלא ללכת לבית-הישיבה בשעה זו, אלא למחר בבוקר, לאחר שננוח קצת מעמל הדרך. |
|
"בבוקר, ואותו יום ערב שבת היה, השכמתי לקום וברוח סוערת מהרתי לבית הישיבה, הרושם שעשה עלי הבית הגדול והמרווח, ארבעת עמודיו העומדים באמצע, קולותיהם הרעננים והליכתם העזה של הצעירים הרבים, כל זה אי אפשר לתאר באומר ודברים. הדגשתי את עצמי כאלו נכנסתי לתוך עולם אחר, לתוך עולם זר ופלאי. ביחוד משך אליו את העין איש זקן בעל פנים מאירות ועינים טובות ומלטפות, שישב מעוטף בטלית ומעוטר בתפילין ולמד לפני תלמידים פרשת השבוע. הזקן הזה היה ראש-הישיבה, הנצי"ב, שלמד את שיעוריו ב"חומש" לאחרי תפלת שחרית. דומם עמדתי על מקומי והסתכלתי בזקן ובמאור פניו ובתלמידים הסובבים אותו. איזו הערצה וחבה כאחד נמלא לבי באותה שעה לראש-הישיבה ולתלמידיו. דומה היה כי כך ישבו רבותינו הראשונים בבבל, בספרד ובצרפת ולמדו לתלמידיהם…
|
|
"נתקבלתי לישיבה ונעשיתי לאחד מתלמידיה. החלותי להתבונן אל חיי הבחורים ואל מצבם בחברת בני העיירה. והדבר הפליא אותי מאד. רגיל הייתי כי בחורי הישיבה יהיו נכנעים לפני בני העיר ויקבלו את מרותם, כי על כן הלא מפרנסיהם ונותני לחמם הם. וכאן ראיתי ממש ההיפך. בני הישיבה הם המוציאים והמביאים בכל ענייני העיר, ועל פיהם נעשה כל דבר, כי בני העיירה היו ברובם אנשים פשוטים, והיו מכבדים מאד את בני הישיבה. ומפני שהאחרונים לא היו זקוקים לתמיכתם של בני העירה והיו תלוים בדעת עצמם, הם היו האריסטוקרטים שבעיירה ודעתם הייתה נשמעת בצרכי הצבור השונים.
|
|
"… פרק מיוחד בחיי בני הישיבה היו קובעים המועדים והחגים השונים. כל חג ורגל היה מוחג בוולאזין בשמחה מיוחדת שאי אפשר לתארה. על שמחת פורים המיוחדת במינה ועל תורותיו והלצותיו של ה"רב הפורימאי" זכיתי רק לשמוע, כי בשעתי כבר היה המנהג הזה בטל בוולוזין, ובודאי היו נימוקים בדבר. אבל יתר החגים היו מוחגים בוולוזין בשירים וזמירות, ברקודים ומחולות, שהיו מרוממות את הנפש וממלאים את הלב שמחה וחדוה פנימית. את שמחת בית השואבה היו חוגגים כל שבעת ימי החג. כל התלמידים עם הר"מ, הנצי"ב, היו מתאספים לישיבה הגדולה, ו"שירי המעלות" היו נקראים בצותא ובהמון חוגג. אחר כך היה מתחיל סדר הזמירות והשירים, החל מ"ברוך אלקינו", הזמר הטרדיציוני, וכלה ב"משאת נפשי". וכשהפיות היו מלאים שירה היו הרגלים מתרוממות מאליהן, והרקודים והמחולות היו נמשכים עד אור הבוקר.
|
|
"חן-אציל והוד-מלכות ממש נשא עליו חג ליל פסח, שכל בני הישיבה היו חוגגים בבית הר"מ. הבית הגדול הזרוע אור, השולחנות המכוסים מפות לבנות כשלג, היין המתאדם בבקבוקים, הר"מ הלבוש לבנים ופניו המאירים כשבע שמשות -כל אלה הזכירו את התמונה ההיסטורית העתיקה של בני ברק, שהיו מספרים ביציאת מצרים כל הלילה"7.
|
ר' חיים ברלין
|
אבל גם מבפנים הגיעו ימים קשים לישיבה. הנציב חשב מחשבות להמליך במקומו עוד בחייו את בנו ר' חיים ברלין, שהיה רבה של מוסקבה ולאחר שנתפטר מעולה של הרבנות הזאת התיישב בוולאזין. רחב ידיעות ובקי בכל מכמני הספרות היה ר' חיים ברלין. גם ספריה גדולה פרטית הייתה לו8. אבל אותה שאלה עתיקה שבישיבות: סיני או עוקר הרים, הי מינייהו עדיף 9, שחזרה וניעורה לא פעם גם בישיבת וולאזין, קרבה את סוף הישיבה. הפעם לא ניסו לפתור את השאלה ע"י החלטה של בני סמכא מבחוץ. תלמידי הישיבה התערבו בדבר והתחילו להמרות עיני הנציב ולמרר את חיי בנו ר' חיים 10. וכנראה שלא נמנעו גם מלהכות את הישיבה בלשון לפני הממשלה שאין הישיבה ממלאה את המוטל עליה מטעם שר ההשכלה. כל רודפיה השיגוה בין המצרים. וביום אחד נסגרה הישיבה ותלמידיה נצטוו להתפזר לעריהם תוך שלשה ימים. אותו יום ד' בשבת פ' בא, ב' שבט תרנ"ב, היה 11. נטילת המפתחות עמוק היה רושם חורבנה של הישיבה. תלמידיה נתפזרו לישיבות שונות, וביחוד לישיבת טלז 12. ר' חיים סולובייצ'יק יצא למלא מקום אביו, שנפטר באותו זמן, בקהילת -בריסק. ר' חיים ברלין יצא לערים שונות, ברלין, פריז, אמשטרדם ולונדון להשיג כספים לתשלום החובות שהישיבה נשארה חייבת. והנציב יצא לווילנא ולמינסק ואחרי כן לוורשה בתקווה לנסוע לארץ ישראל, ונפטר שם. וכך כותב אחד הרבנים: |
|
"מרן הגאון ר' נצי"ב ז"ל, רעיא מהימנא, בהלקח בנו יחידו, אשר טפחהו ורבהו עשרות בשנים כאשר ישא האומן את היונק, היא הישיבה הק', שעליה מסר נפשו ועזבה אותו לאנחות, השתוקק להתנחם בנחמת ציון (כי חיבתו לאה"ק הייתה נפלאת כנודע לכל יודעיו, ובשעה שהיה מגיע בכל ש"ק בקדושה ל"מתי תמלוך בציון" היה מתמוגג בדמעות שליש, וקול בכייתו היה הולך מסוף הישיבה ועד סופה, ויחדור כליות ולב, ויעורר האהבה לציון אלף מונים יותר ממדברים ומטיפים של המטיפים החדשים לציון, היותר גדולים!) וכה יאמר עם הספר שכתב לכותב הטורים האלה בכ"ז אדר תרנ"ב:
|
ר' חיים סולובייצ'יק
|
"נגזר עלי ועל בני וחתני הגאונים גלות מפלך ווילנא שלוש שנים, והמה, בני וחתני נ"י, יצאו כבר מפה, ולי ניתן ארכא עוד חודש או שתים, ובאמת הנני מוכן לנסוע לאה"ק וירושלים תוב"ב, אחרי שזקנתי ושבתי ולא אוכל להנהיג הישיבה כמו שנשאתי זה שלושים ושמונה שנה; אך דבר א' מקצה רגלי, הן המה החובות שאני לוויתי לצורך ריבוי תלמידים וחברים, ומגיע ממני כעת יותר מתשעת אלפים רו"כ" 13.
|
|
ביום כ"ח לחדש מנחם-אב ה תרנ"ג נתבקש הנציב לישיבה של מעלה, וכל ישראל בכו עליו. דבריו הקולעים של בנו ר' חיים בהספדו על אביו: |
|
"יהיו מפתחות מסורות לך" 14,
|
| נצררו בזכרון כל אלה שהיו בהשכבתו 15, והאזכרה שנכתבה בקוצר האומר וברוב הבעה ב"אחיאסף" של ווארשא16, מסתיימת: |
|
"הנה אנחנו בני הדור הזה משתחווים מול ארון הקודש ביראת הרוממות ובלב נשבר להולך ולא ישוב. הנה אנחנו עומדים על הקבר הרטוב האוצר בקרבו אחד מבחירי גבורינו. הנואש? לא ולאו הן ישנן תבוסות שהן נצחונות. יהי לנו האיש הזה למופת באהבת התורה, בטוהר הנפש ובזיכוך המידות. יהי זכרו לדור דורים ושמו לא יסוף מקרבנו עד עולם".
|
הערות:
|
|
המשך המאמר |
|---|
