נושא
הדף:
מבוא
לתושבע,
השתלשלות
תורה
שבעל
פה
– סקירה
היסטורית
מחבר:
יאיר
אפרתי
מיועד
לכיתות:
ז–ט
בס"ד
הקדמה לתורה שבעל – פה
תורה שבכתב
הקב"ה התגלה לעיני כל העם על הר סיני ונתן להם את עשרת הדברות.
אחרי נדודים של ארבעים שנה במדבר נתן משה לבני ישראל את התורה מפי ה'.
בתורה,
כידוע,
יש חמישה "חומשים"
– בראשית,
שמות,
ויקרא,
במדבר,
ודברים.
בתורה ישנם חלקים של סיפור וחלקים של מצוות.
יש בתורה תרי"ג מצוות.
נביאים
אחרי הכניסה לארץ וכיבושה ע"י יהושע,
חולקה הארץ וכל שבט קיבל נחלה משלו.
יהושע כתב את ספר
יהושע,
ובו מתוארים הכיבוש והחלוקה.
אחרי יהושע היתה הנהגה של הזקנים לתקופה קצרה,
אך מאז לא היתה הנהגה.
מדי פעם היו ישראל חוטאים לה'
וכדי להחזיר אותם בתשובה הוא היה משסה בהם כל מיני עמים.
העם היו צועקים אל ה'
וה'
היה שולח שופט שיושיע אותם מיד אויביהם.
השופט היה שולט רק בשבט שלו,
או על כמה שבטים,
לא על כל העם.
אחרון השופטים היה שמואל
הנביא והוא שיפר את המצב הרוחני בעם וגם המליך את המלך הראשון – שאול.
שאול לא הצליח בתפקידו,
לכן המליך שמואל את דוד.
שאול נהרג בקרב עם הפלישתים ודוד מלך.
דוד הרחיב את ממלכת ישראל.
הוא רצה לבנות את בית המקדש,
אך ה'
לא נתן לו.
רק שלמה בְּנוֹ בנה את בית המקדש.
שלמה היה החכם באדם ומכל העולם באו לשמוע את חכמתו ולראות את עושרו.
את חכמתו כתב בספרים – משלי
קהלת
ושיר
השירים.
שלמה נשא 1000 נשים מכל עמי האיזור,
אך בזיקנתו חטא בכך שהרשה לנשיו לעבוד עבודה זרה.
הקב"ה העניש אותו בכך שקרע את הממלכה לשניים בימי בנו רחבעם.
בימי רחבעם מרדו עשרת השבטים והעמידו להם מלך – ירבעם
בן
נבט.
מעתה נקראה ממלכה זו – מלכות
ישראל,
ובית דוד המשיכו לשלוט במלכות
יהודה.
ירבעם עשה שני עגלי זהב ומאז עבדו אותם עשרת השבטים.
כיון שמעשיהם של ישראל לא נשאו חן בעיני ה'
היה שולח להם נביאים להזהיר אותם.
חלק מהנביאים כגון:
יונה,
הושע
ועמוס כתבו את נבואותיהם וחלק כגון אליהו
ואלישע לא כתבו.
אך ישראל לא שעו לאזהרותיהם ומלך
אשור החריב את מלכות ישראל והגלה את עשרת השבטים.
בממלכת יהודה חי באותו זמן הנביא ישעיהו שנבואותיו נכתבו בספר ישעיה.
כמאה שנים אחרי ישעיהו חי
ירמיהו.
בזמנו עשו יהודה הרע בעיני ה'
כל אזהרותיו של ירמיהו לא עזרו עד שבא נבוכדנצאר
מלך בבל והחריב את ירושלים ובית המקדש.
ירמיה הנביא קונן על החורבן את מגילת 'איכה'.
הוא גם כתב את תולדות מלכויות ישראל ויהודה בספר 'מלכים'.
בתקופת החורבן חי בבבל יחזקאל הניב אלגולים לבבל.
יהודה גלו לבבל אך ירמיה הנביא הבטיח להם – בעוד שבעים שנה יפקוד ה' את עמו ויחזירם לארץ ישראל.
בס"ד
בית שני
אחרי שבעים שנה בגלות בבל,
העיר ה'
את רוח כּוֹרֶש
מלך פרס,
שכבש את בבל והוא נתן רשות ליהודים לעלות ולבנות את בית המקדש על הר הבית.
היהודים עלו ובראשם זְרוּבָּבֶל
בן
שֲאלְתִיאֵל ויהושע
הכהן
הגדול.
איתם עלו גם הנביאים חגי
וזכריה והם גילו את מקום המזבח.
המזבח שוקם מהריסותיו והתחילו להקריב עליו קרבנות.
אך המצב הרוחני בעם היה רע מאד.
הרבה אנשים לקחו להם בבבל נשים נכריות והי והרבה שלא ידעו בכלל מהי תורה.
את המצב הזה תיקן עזרא שעלה מבבל ללמד את העם תורה.
אנשי 'כנסת הגדולה'
כדי שלא תשתכח התורה הקים עזרא מוסד שנקרא:
"כנסת
הגדולה".
בכנסת הגדולה ישבו 120 חכמים,
וביניהם גם הנביאים חגי וזכריה.
בזמנם חי הנביא מָלְאֲכִי,
שלא ידוע מי הוא היה ויש משערים שהוא עזרא עצמו.
עזרא גם כתב את ספר דברי הימים ובו הוא מוסיף פרטים לגבי תקופת דוד ומלכי יהודה.
המפעל הגדול של אנשי כנסת הגדולה הוא – התנ"ך.
כיון שפחדו שתשתכח תורה מישראל,
החליטו לקבוע ספר לימוד מוסמך אחד, ממנו ילמדו.
הם סידרו את הספר לפי רמת
הנבואה:
תורה – נאמרה למשה רבינו מסיני.
נביאים – ספרים שנכתבו ע"י הנביאים בנבואה.
כתובים – ספרים שנכתבו ע"י הנביאים ברוח הקודש (דרגה פחוּתָה מנבואה).
כדי לשמור שלא יפלו טעויות בנוסח של התנ"ך קבעו אנשי כנה"ג נוסח אחד שדקדקו בו וספרו ממש כל אות.
לכן נקראו אנשי כנסת הגדולה – 'סופרים'.
את הנוסח המדויק הקריא עזרא לעם בראש השנה במעמד גדול.
התנ"ך נחתם ומעתה אין לאף אחד רשות לשנות בו אפילו אות,
וספר תורה ששינו בו אות פסול וצריך גניזה.
עד כאן סקרנו את השתלשלות תורה שבכתב מימי משה רבינו ועד חתימת התנ"ך בימי עזרא ואנשי כנסת הגדולה.
מימי עזרא חדלה נבואה מישראל עד תתחדש הנבואה בימות המשיח שיבוא במהרה בימינו.
בס"ד
תורה שבעל פה
-
מהי תורה שבעל פה?
מעבר לתורה הכתובה ישנם הסברים שעברו בעל פה מדור לדור,
בכדי שנבין למה התכוון הקב"ה בתורה.
דבר זה נאמר במפורש בתורה:
"אלה החקים ומשפטים והתורות אשר ציווה ה'…בהר סיני"
– תוֹרוֹת=
שתי תורות – בכתב ובע"פ.
-
מדוע צריך תורה שבע"פ?
-
להפריד
בין
המילים
– התורה ניתנה כ'גוש'
אחד של אותיות יחד עם התורה הסביר הקב"ה למשה כיצד לפסק את האותיות ולהפוך אותם למילים.
דוגמה:
פסקו את הפסוק הבא:
"ויבראאלוהימאתשתיהמאורותהגדולימאתהמאורהגדוללממשלתהיומ…"
-
לדעת איך לקרוא את הכתוב –
לדוגמה:
את המלה 'שלמה'
ניתן לנקד בכל מיני צורות – מיצאו לפחות ארבע:
שלמה שלמה שלמה שלמה
-
פירוש
על
התורה – תורה שבע"פ מפרשת את כוונתה של תורה שבכתב:
לדוגמה:
"ולקחתם
לכם…פרי
עץ
הדר,
כפת
תמרים
וענף
עץ
עבות
וערבי
נחל".
לאיזה פרי עץ הדר מתכוונים לאשכולית או שמא למנדרינה?
כמה כפת תמרים צריך לקחת?
כמה ערבות?
וכו'.
אנשי כנה"ג קיבצו ואספו את כל המסורות שעברו בעל פה ממשה רבינו מפי ה'.
מסורות אלו נקראות:
'הלכה
למשה
מסיני'.
-
יחד עם התורה ניתנו גם כללים
איך
להוציא
ממנה
הלכות ואיך לישב סתירות.
גם אותם אספו אנשי כנה"ג והתחילו לדרוש את התורה על פי אותם כללים. -
המציאות
השתנתה
– כדי לדעת מה לעשות קבעו אנשי כנסת הגדולה כללים כדי להתמודד עם השינויים.
כ"כ הם קבעו את נוסח הברכות וגם את נוסח תפילת שמונה עשרה.
תקופת אנשי כנה"ג היא התקופה בה הונחו היסודות לכל בנין תורה שבעל פה.
בס"ד
תקופת המשנה
בסוף תקופת הכנסת הגדולה עמד בראשה שמעון
הצדיק שהיה כהן גדול במשך ארבעים שנה!
בתקופתו ניצחו היוונים בראשות אלכסנדר
מוקדון את הפרסים ושלט באזורינו.
אחריו חי אנטיגונוס
איש
סוכו.
בזמנו המוסד כנסת הגדולה הפך להיות "סנהדרין".
תקופת הזוגות
אחרי מות אנטיגונוס איש סוכו התפצלה ההנהגה לשני אנשים.
אחד היה נשיא הסנהדרין שהיה גם המיצג את היהודים כלפי השלטון,
והשני היה סגנו שנקרא
אב
בית
דין.
הזוג הראשון היו יוסי
בן
יועזר
הנשיא
ויוסי
בן
יוחנן
אב
בי"ד.בזמנם התקוממו החשמונאים נגד הכיבוש היווני של אנטיוכוס ואחרי מלחמה גירשו את היוונים מהארץ.
החשמונאים לקחו לעצמם את המלוכה והעמידו מלכים.
הזוג השני היה יהושע
בן
פרחיה
וניתאי
הארבלי,
והזוג השלישי היה יהודה
בן
טבאי
ושמעון
בן
שטח.בזמנם שלט ינאי
המלך שהיה מלך עריץ ורצח את כל הסהדרין.
אך מכיון שאחותו של שמעון בן שטח – שלומציון היתה אשתו של ינאי הוא השאיר אותו בחיים.
שמעון בן שטח שיקם את הסנהדרין והנהיג אותה בתקופה קשה זו.
הזוג הרביעי היו שמעיה
ואבטליון,
אחים מצאצאי משפחת גֵרים.
בימיהם עלה מבבל הלל,
שהיה עני מרוד ולכן לא שמו אליו לב.
אחרי שנפטרו שמעיה ואבטליון ובעקבות מעשה שהיה'
גילו את הלל והושיבו אותו בראש הסנהדרין.
איתו ישב שמאי,
שהיה בנאי במקצועו.
הלל ושמאי היו אנשים שונים בשיטתם הלל היה רך ונח ואילו שמאי היה תקיף מאד.
הם נחלקו בהרבה מחלוקות.
בניהם ותלמידיהם המשיכו את המחלוקות ביניהם וכך התפצלו לשני "בתים",
בית
שמאי
ובית
הלל.
למרות המחלוקות לא נימנעו בית שמאי ובית הלל מלהתחתן אלו באלו וזו היא מחלוקת לשם שמים.
מכיון שהיו בית הלל נוחים לבריות,
נתחבבו על העם וניתן להם תואר מיוחד – "רבן"
(שפירושו 'רבינו'.
כ"כ היו בית הלל נשיאי הסנהדרין במשך ארבע מאות שנה.
נכדו של הלל היה רבן
גמליאל
הזקן.
בזמנו כבר שלטו הרומאים בארץ וגזרו גזירות.
בנו של רבן גמליאל – רבן
שמעון
בן
גמליאל ירש את אבי וכעשרים שנה לפני חורבן בית שני.
קטן תלמידיו של הלל הזקן היה רבן
יוחנן
בן
זכאי שהצליח להמלט מירושלים לפני החורבן ולהשיג את הסכמת הרומאים לשבת ביבנה.
היהודים מרדו ברומאים.
הרומאים צרו על ירושלים ובגלל מלחמה פנימית בין היהודים עצמם הצליח לבסוף טיטוס לכבוש את העיר.
ירושלים חרבה ואיתה בית המקדש.
בס"ד
כרם ביבנה
עם חורבן בית המקדש בידי טיטוס חדלה ירושלים לשמש כמרכז לתורה ולשילטון.
ר'
יוחנן
בן
זכאי וגדולי דורו הצליחו להקים ביבנה מרכז חדש בישיבה שנקראה
"כרם
ביבנה".
הם חזרו ויסדו שם את הסנהדרין ומכיון שחרב בית המקדש,
היו וצריכים לקבוע את ההלכה בלי בית המקדש.
הם החליטו לתקן שלש תפילות ביום כנגד קורבן התמיד שהיו מקריבים שלש פעמים ביום.
הם תיקנו ליטול לולב כל ימי החג כמו שהיו נוהגים בבית המקדש.
תקנות אלו נקראו תקנות
"זכר
למקדש".
בדור אחרי רבן
יוחנן
בן
זכאי חזרה הנשיאות לשושלת הלל הזקן וראש הסנהדרין היה רבן
גמליאל.
רבן
גמליאל
דיבנה (= של
יבנה,
להבדילו מרבן גמליאל הזקן שהיה סבא שלו וחי עוד בזמן שביהמ"ק היה קיים)
היה איש תקיף שראה שאם לא יעמוד על הלכה אחת – ימשיכו בית הלל לעשות כמנהגם ובית שמאי לעשות כמנהגם,
תהפוך התורה לשתי תורות.
לכן קבעו את ההלכה ומי שערער על דעת חכמים נוּדָה.
בגלל תקיפותו הרבה התנגש לא פעם עם שני חכמי דורו – ר'
יהושע
ור'
אליעזר
בן
הורקנוס.
אחרי עימות חריף בֵּינוֹ לבין ר'
יהושע'
החליטו חכמים להעבירו מתפקידו ולמנות את ר'
אלעזר
בן
עזריה,
אך לאחר זמן החזירו אותו לנשיאותו.
ביבנה
התחילו
לנסח
משניות.
המשניות
הן
הלכות
שונות
שנילמדו
בבית
המדרש.
כדי
לזכור
אותם
קבעו
נוסח
קבוע
שאותו
שִינְנוּ
(כלומר
חזרו
עליהן
– מכאן
בא
השם
'משנה').
כנראה
שהיתה
למשנה
גם
מנגינה
מיוחדת
שבה
שנו
את
המשנה.
מכאן
גם
השם
המיוחד
שניתן
לחכמי
המשנה
– "תַּנַאִים"
כלומר
'שונים'
(בארמית
האות
ת'
מתחלפת
עם
האות
ש'
בעברית
– לדוגמהף
שלג
בעברית
= תלג
בארמית).
בדור הבא חי התנא הגדול ר'
עקיבא
בן
יוסף.
ר'
עקיבא היה בילדותו רועה צאן ורק בגיל ארבעים התחיל ללמוד.
הוא גדל בתורה ונעשה רבם של ישראל.
ר'
עקיבא בירר הרבה הלכות וסידר הרבה משניות.
בסוף ימיו מסר את נפשו כדי לשחרר את העם מעול הכיבוש הרומי ושלח את תלמידיו לעזור במרד
בר
כוכבא,
למרות התנגדותם של חלק מחביריו קבע ר'
עקיבא שהוא מלך המשיח.
המרד אמנם הצליח שלש שנים,
אך בסוף הרומאים הצליחו לדכא אותו.
את בר כוכבא עצמו הצליחו הרומאים ללכוד בעיר ששמה 'ביתר'.
העיר נפלה בידיהם בתשעה באב והם הרגו את כל יושביה.
בעקבות המרד גזרו הרומאים גזרות שמד – לא למול את הילדים,
לא לשבות בשבת, ולא ללמד תורה. ר'
עקיבא נתפס כשהוא מלמד תורה והוצא להורג בגיל 120.
בס"ד
מיבנה לגליל
עם כשלון מרד בר כוכבא חרב גם המרכז ביבנה ועבר לגליל.
בדור הבא חיו תלמידי ר'
עקיבא,
שהגדול שבהם בהלכה היה ר'
מאיר (הידוע בתור ר'
מאיר בעל הנס).
הוא המשיך במלאכתו של ר'
עקיבא במיון ההלכות וניסוח המשניות.
גדול תלמידי ר'
עקיבא בחכמת הניסתר,
וממשיך ההתנגדות לרומאים היה ר'
שמעון
בר
יוחאי,
שברח מהרומאים יחד עם בנו אלעזר
והתחבא במערה במשך 24 שנים.
לר'
שמעון בר יוחאי מיוחסת כתיבת ספר
ה'זוהר',
ספר היסוד של חכמת הקבלה.
בדורם חיו גם ר'
יהודה
בר
עִילַאִי
ור'
יוסֵי
בר
חַלַפְתַּא שהיתה לו שיטה ברורה בפסיקת ההלכה ולרוב נקבעה הלכה לפיו.
בראשות הסהדרין עמד רבן
שמעון
בנו
של
רבן
גמליאל
דיבנה שהרגיש עצמו קטן ביחס לחביריו אך היה צריך לתקן תקנות אחרי כשלון מרד בר כוכבא וחורבן ביתר.
בנו של רבן שמעון בן גמליאל היה ר'
יהודה
הנשיא.
ר'
יהודה הנשיא
ר'
יהודה הנשיא קם לישראל בתקופה טובה.
יחסיו עם השלטון הרומאי בארץ היו מצוינים והוא אף היה ידיד של אנטוֹנִינוּס
קיסר רומא.
הוא היה עשיר גדול ומעבר לזה,
תלמיד חכם גדול.
את תורתו למד מכמה רבנים,
ובראש ובראשונה מר'
מאיר.
בשל גדולתו נקרא ר'
יהודה הנשיא פשוט 'רבי'.
רבי ראה שהצטברו המון משניות בכל בתי המדרש ומרוב חומר התחילו לשכוח משניות.
לכן החליט רבי לערוך את כל החומר למשנה אחת קבועה ומוסכמת.
עריכת המשנה
לצורך עריכת המשנה השתמש רבי בקבצים של משניות מזמנם של
ר'
מאיר
ור'
עקיבא.
יש משניות שהושארו כמות שהם ויש שרבי שינה את לשונם כיון שחשב שאין הלכה כמותם.
ההלכה תמיד מופיעה ראשונה ולא מצוין מי אמר אותה.
לכן ניתן למי שאמר את המשנה את השם:
'תַּנַא
קַמַא'
(התנא הראשון).
אם היו חולקים בענין הוסיף אותם רבי אח"כ,
כגון 'ר'
יהודה אומר',
או 'ר'
מאיר אומר'.
רבי חתם את המשנה, יש אומרים שכתב אותה ויש אומרים שרק שינן אותה לתלמידיו,
בכל אופן כאן מסתיימת תקופת התנאים.
ברייתא ותוספתא – המעבר מ'תנאים'
ל'אמוראים'
רבי ערך את המשנה והכניס לתוכה רק מה שראה שנחוץ.
הרבה משניות שהיו בהם כפילויות או שלא קיבל אותם רבי להלכה נשארו בחוץ.
את המשניות הללו אספו תלמידי רבי – ר'
חִייַא
ור'
אוֹשַעְיָה כתוספת והסבר נוסף למשנה ונקראו 'תוֹסֶפְתַא'.
התוספתות מבוססות על בית מדרשו של ר'
נחמיה תלמידו של ר'
עקיבא.
קובץ אחר של משניות נקראות 'בְּרַיְיתַּא'
כלומר 'חיצוניות',
הלכות שלא נכנסו למשנתו של רבי.
בס"ד
תקופת הגמרא
אמוראי בבל
מאז גלות בבל הראשונה נותרו בבבל יהודים רבים שלא עלו.
אחרי חורבן בית שני ומשתקפה יד הרומאים על יהדות א"י,
יותר ויותר יהודים ירדו לבבל מא"י.
אחד מאלה שדווקה עלו כדי ללמוד תורה מר'
יהודה הנשיא היה ר'
אָבָּא
בן
אִיבוֹ,
שעלה יחד עם דודו ר'
חִייָא.
ר'
חייא היה תלמיד חבר של ר'
יהודה הנשיא וגם ר'
אבא עשה חָיִל בלימודיו וישב שם בסנהדרין אחרי שרבי סמך אותו.
בשלב מסויים החליט ר'
אבא לרדת חזרה לבבל.
הוא הגיע ל–נַהַרְדְעַא שם היתה הישיבה הגדולה בבבל בראשות רב
שִילָת.
אחרי כמה זמן החליט ר'
אבא לעזוב את הישיבה ולהקים ישיבה משלו.
כדי לא לפגוע בישיבה בנהרדע הוא הרחיק עד לעיר סוּרַא.
מאז בא ר'
אבא,
הפכה הישיבה שם למרכז התורה בבבל,
ואף לר'
אבא נתנו שם מיוחד 'רב'.
ובשם זה הוא מופיע בגמרא.
בינתיים התמנה לראש ישיבה בנהרדע,
בן דודו של רב – שמואל וגם הוא העמיד תלמידים הרבה וגם חלק על רב,
לפעמים.
שיטת הלימוד
שיטת הלימוד היתה כזאת: היו מביאים משנה של רבי ובה היו דנים. תוך כדי הדיון היו מביאים ציטוטים מברייתות ותוספתות שקשורות לענין ולפעמים היו 'גולשים'
לדברי הגדה ומוסר.
כיון שלא סומכים רבנים בחו"ל נתנו לכל אמוראי בבל את התואר 'רב'
ואילו בא"י קראו לכל הרבנים 'רבי'.
המלה 'אַמוֹרַא'
פירושה בעברית 'מְתוּרְגְמָן'.
בהתחלה היה לאמורא תפקיד:
לתרגם את קריאת התורה לארמית כדי שהעם יבינו.
אח"כ נקראו כך גם השָמָשִים של החכמים הגדולים שהיו מפרשים – מתרגמים לעם את דברי החכם.
כיון שבישיבות בבל עסקו בפירוש של משנת רבי,
נקראו גם הם 'אמוראים'.
אחרי פטירת רב,
מילא את מקומו רב
הוּנַא,
ובמקום שמואל עמד רב
יהודה.
רב יהודה העתיק את הישיבה מנהרדעא לפּוּמפְּדִיתָא שם ישבה הישיבה בדורות הבאים.
בדור הזה מצאנו את רב
חִסְדַא ורב
שֶשֶת שהיה עִיוֵר אך היה בקי גדול ואיש קשה כברזל.
בדור השלישי בלטו שוב זוג חכמים:
רַבַּה(קיצור של ר'
אבא)
שהיה גאון וחריף ונעשה ראש ישיבה בגיל צעיר מאד.
ורב
יוסף שהיה בקי גדול ונתעור בסוף ימיו.
בדור הרביעי קמו שניים מגדולי החכמים שמחלוקותיהם נעשו ליסוד בכל הש"ס:
בן אחיו של רבּה – נַחְמַנִי
בר
כֵיילִיל שאותו כינה רבּה 'אַבַּיֵי'
שהיה יתום (אביי ראשי תיבות "אשר בך ירוחם יתום").
רבּה פרס את חסותו על הילד והוא למד אצלו וניצל את קישוריו עד תום.
אביי נעשה חקלאי ובזמן שלא היתה לו עבודה,
שקד על לימודו.
אביי למד גם מרב יוסף.
במקביל התחנך בבית מדרשם של רב נַחְמַן ורב חִסְדַא – אבא
בן
רב
חַמַא שכונה 'רַבַא'.
הוא היה סוחר עשיר ומקורב לבית המלכות,
שחי בעיר המסחר 'מְחוֹזַא'.
למרות שאביי היה צעיר מרבא הם היו חברים טובים משחר ילדותם.
אך בעניני הלכה חלקו רבות,
ומחלוקותיהם נמצאות בתלמוד למאות.
יצירתם היתה כ"כ גדולה עד שבדור החמישי,
אחריהם,
המשיכו חכמים להגות בדבריהם.
בדור זה חיו:
רב
פַּפַּא
ורב
פַּפִּי,
רב
נַחְמַן
בר
יצחק
ורב
הוּנַא
בן
רב
יהושע.
בס"ד
עריכת התלמוד הבבלי
בדור השישי הופיע דמות ענקית שריכזה את הכל – רב
אשי.
רב אשי היה ראש ישיבת סורא.
הוא היה עשיר גדול עם קשרים בבית המלוכה וכיון שחזר מצב דומה לזה שהיה בימי עזרא ור'
יהודה הנשיא,
שהצטבר המון חומר ופחדו שישכחו,
אסף רב אשי את החומר וסידר אותו בספר הלא הוא התלמוד הבבלי.
רב אשי לא סיים את המלאכה והמשיך אותה רַבִינַא חברו.
גם הוא לא גמר את המלאכה הגדולה והמשיכו אותו מָר
בן
רב
אשי ועוד חכמים בדורות אחרים.
חכמים אלו שהמשיכו במלאכת העריכה נקראו 'סַבוֹרַאִים'
– המבינים והמבארים את התלמוד.
שיטת העריכה
התלמוד ערוך בצורה של ויכוח
בין
אמוראים,
כאילו ישב מישהו בבית המדרש וכתב את כל מה שנאמר שם.
הדיון
מתחיל
תמיד
ממשנה.
אח"כ מתחיל דיון בדינים במשנה.
לפעמים מנסים לברר מי
אמר
את
המשנה,
לדבר זה יש חשיבות,
שהרי יכול להיות שמי ששנה את המשנה אין דעתו מתקבלת להלכה.
לדוגמה:
ר'
אליעזר היה מבית שמאי ולכן לא קיבלו את דעתו.
לעומתו ר'
יוסי,
כמו שראינו,
הלכה כמותו בכל מקום.
איך
היו
מבררים?
היו מביאים ברייתות או תוספתות מקבילות ומשווים בין הדעות.
לפעמים אחד האמוראים אומר דין וכששואלים אותו מינה
הני
מילי?
(כלומר מהיכן הדברים האלו?
מאיפה אתה יודע?)
היה מביא ברייתא או תוספתא להוכיח את דעתו.
אמורא אחר שלא נראה לו אותו הדין הביא ברייתא אחרת לשיטתו וכך התפתח ויכוח.
לפעמים "גלש"
הויכוח לדברי אגדה וסיפורים שיש בהם מוסר השכל אך תמיד
יחזור
התלמוד
לנושא
המרכזי.
רב אשי אסף את הויכוחים האלו וערך אותם.
הוא השאיר את הצורה הבסיסית של הויכוח,
אך שיפץ אותו.
לפעמים הוסיף דעה של אמורא מבית מדרש אחר ולפעמים הוסיף את דעתו האישית.
חוקי
המשחק
בגמרא הם – לכל דבר שאומר מישהו הוא צריך
להביא
ראיה,
או מפסוק,
או ממשנה או מברייתא,
או לפחות להסתמך על דעת האמוראים מהדורות הקודמים.
לפעמים היו אפילו מביאים ראיה ממעשה שקרה לאחד האמוראים ואיך הוא נהג בו.
כ"כ לפעמים היה צריך לבאר מילים שלא הבינו את הפירוש שלהם ואז נכנסת הגמרא לדיון במילה או בביטוי..
בס"ד
אמוראי ארץ ישראל
לאחר מותו של ר'
יהודה הנשיא,
ראינו שהמשיכו את מלאכת קיבוץ הברייתות והתוספתות תלמידיו.
אך בימיהם היה פיצול וחכמים גדולים כמו ר'
חייא,
ר'
אושעיה
ור'
לוי הקימו כל אחד ישיבה משלו.
רק בדור
השני החלה פעילות 'אמוראית'
של פירוש המשנה.
גדולי הדור היו בניו של ר'
חייא – יהודה
וחזקיה.
כ"כ חי באותו דור הצדיק ר'
יהושע
בן
לוי שהרבה אגדות מסופרות עליו.
בדור
השלישי חי גדול אמוראי א"י – ר'
יוחנן.
ר'
יוחנן האריך ימים והספיק בצעירותו ללמוד אצל רבי,
אך את עיקר תורתו למד מר'
ינאי ומחזקיה בנו של ר'
חייא.
ר'
יוחנן היה בן למשפחה עשירה אך בגלל התמדתו ושקידתו המרובה הפסיד את כל כספו.
היו לו עשרה בנים והוא שכל את כולם (לפי האגדה נשאר לו רק בן אחד!).
בזמנו חזר מעמדה הגבוה של א"י.
נשיא הסנהדרין היה ר'
יהודה
נשיאה (הוא היה נכדו של רבי וכונה נשיאה כדי להבדילו מסבו).
הרבה עלו מבבל לשמוע את תורתו של ר'
יוחנן וביניהם ר'
אלעזר
בן
פדת,
רב
כהנא,
ר'
אמי
ור'
אסי,
ר'
זירא הצדיק שכל כך השתוקק לארץ ישראל עד שלא חיכה למעבורת שתעביר אותו את הירדן,
אלא קפץ למים ושחה לצד השני.
בין תלמידיו היה גם ר'
יוסי
בן
ר'
חנינא שהיה בדחן עד שכל מקום שנאמר בתלמוד הבבלי "צוחקים על דבר זה בא"י"
מתכוונים אליו.
אך התלמיד הגדול שלו היה ר'
שמעון
בן
לקיש שכונה 'ריש
לקיש'.
ריש לקיש היה בנעוריו מלומדי התורה,
אך בגלל עוֹניוֹ נאלץ למכור את עצמו לקרקס ושם שרד בכל הקרבות בגלל כוחו הרב.
פגישה בַּיָרדֵן עם ר'
יוחנן שינתה.
הוא הלך ללמוד בישיבתו ור'
יוחנן נתן לו את ביתו לאשה.
הויכוחים ביניהם ממלאים את התלמודים.
בתקופתם נוצר תפקיד ה"שליח",
שהיה עובר בין בבל לא"י ומעביר כסף ושאלות.
בין השליחים היו עולא
כן
ישמעאל והנוסע המפורסם במעשיות שסיפר – רבה
בר
בר
חנה.
גם בדור הבא המשיכה העליה לארץ.
ר'
ירמיה עלה מבבל כדי ללמוד אצל ר'
יוחנן.
הוא נודע בשאלותיו ה'מתחכמות',
ויום אחד 'העיפו'
אותו מבית המדרש בגלל שאחה כזאת,
אך הוא הוחזר לאחר זמן.ר'
ירמיה היה צוחק על הבבלים וקורא להם "בבלים טפשים שיושבים בארץ חשוכה ולומדים תורה חשוכה".
אלא שבדור הזה התחילו הנוצרים להלשין ולרדוף את היהודים.
לכן החליטו חכמי א"י לערוך את התלמוד הארץ ישראלי (שנקרא גם 'תלמוד
ירושלמי'
כדי לחלוק כבוד לירושלים).
התלמוד הירושלמי עוסק גם בהלכות שקשורות רק לארץ כגון שמיטה,
מעשרות ועוד,
דברים שלא נמצאים בתלמוד הבבלי כיון שלא התעסקו בהם בבבל.
אמנם בגלל הרדיפות לא הספיקו לערוך את התלמוד הירושלמי כמו שצריך ולכן הוא הרבה יותר 'מבולגן'
וקשה ללימוד.
במשך שנות הגלות רק מעטים התעסקו בו הרוב למדו את הבבלי. רק במאתיים השנים האחרונות מאז הגאון מוילנא התעסקו בו יותר אנשים.