נושא:
מועדים:
סיכום חוברת מועדים

מחבר:
יהודה רוזנברג

כתות יעד:
עולים חדשים ברמת מב"ר,
מסורתיים,
הכנה לבגרות בתושב"ע בע"פ לפי תוכנית חורב.

מועדים – סיכום החוברת כהכנה לבגרות.

לוח השנה.

מושגים:

1. "חודש מלא"
   – חודש שיש בו 30
   ימים.

2. "חודש חסר"
   – חודש שיש בו 29
   ימים.

3. "שנה מלאה"
   – שנה שיש בה 7
   חודשים מלאים (30
   ימים),
   ו 5
   חודשים

חסרים (29
ימים).

4. "שנה כסדרה"
   – שנה שיש בה 6
   חודשים מלאים (30
   ימים),
   ו 6
   חודשים

חסרים (29
ימים).

5. "שנה חסרה"
   – שנה שיש בה 5
   חודשים מלאים (30
   ימים),
   ו 7
   חודשים

חסרים (29
ימים).

6. "שנה מעוברת"
   – שנה שיש בה 13
   חודשים.
   עושים שנה מעוברת כדי שתמיד יצא פסח באביב,
   לפי הפסוק "שמור את חודש האביב,
   כי בו יצאת ממצריים".
   לכן אם ראו שבסוף אדר עדיין לא הגיע האביב,
   הוסיפו עוד חודש אדר (אדר שני)
   כדי שעד פסח כבר יגיע האביב.

7. "גו"ח אדז"ט"
   – הלל הזקן,
   שחי בסוף ימי בית המקדש השני,
   וראה שאסור ליהודים ללמוד תורה,
   והבין שעוד כמה שנים לא יהיו רבנים שיוכלו להחליט מתי ראש חודש,
   או האם לעבר את השנה (להוסיף חודש אדר ב'),
   הוא בנה טבלאות ונוסחאות שבעזרתם אפשר לבנות את לוח השנה לכל השנים הבאות.
   הלל הזקן קידש את כל החודשים שיצאו בעתיד לפי הטבלאות שלו.

לפי הנוסחאות שלו,
אנחנו עד היום קובעים את לוח השנה.
(איזה חודש מלא,

ואיזה חסר?
ועוד).
אחד הכללים שהל קבע היה השנים בהם יעשו שנה

מעוברת.

הוא עשה חישוב כי אם יעבדו קבוע בסבב של 19
שנים (כל 19
שנים מתחילים לספור מההתחלה),
ויעשו את השנים "גו"ח (=
שנים 3,6,8.)
אדז"ט (א=11,
ד=14,
ז=17,
ט=
19), תמיד יצא פסח באביב,
ובקיצור,
ראשי גו"ח אדז"ט הם השנים שבהם מעברים את השנה.

8. "לא אד"ו ראש"
   – הל הזקן בנה את הטבלאות כך שעולם לא יצא יום ראשון של ראש השנה בימים א'
   (ראשון)
   ד'
   (רביעי)
   וו'
   (ושישי)
   וביחד אד"ו.
   הלל לא רצה שיום ראשון של ראש השנה יצא בימים ד'
   או ו',
   כי אם כך יהיה,
   יצא יום כיפור צמוד לשבת.
   ביום שישי,
   או ביום ראשון.
   והלל הבין כי זה יהיה קשה להסתדר עם שבת שהיא גם חלק מהצום (כאשר הצום הוא ביום שישי,
   הוא נגמר בתוך השבת,
   ואם הצום יוצא ביום ראשון,
   זה אומר שמתחילים לצום לפני צאת השבת).

הוא לא רצה שיום ראשון של ראש השנה יצא ביום א',
כי אז יוצא שיום האחרון של חג סוכות – "הושענה רבה"
– יוצא בשבת.
המנהג ביום זה היה להביא ערבות לבית המקדש,
ולאחר תפילה מיוחדת,
היו מכים את הענפים,
כאילו זורקים את החטאים שלנו ("חיבוט ערבות").
את הדבר הזה עם הערבות אסור לעשות בשבת.
והלל אמר שאם יצא שנתיים (שנה אחרי שנה)
יום חיבוט ערבות בשבת,
ישכחו את המנהג.
ולכן 'דאג'
ש יום חיבוט ערבות לא יצא אף פעם בשבת,
ולכן הוא לא נתן את הכלל שיום ראשון של ראש השנה לא יצא אף פעם ביום א'
בשבוע.

9. "ברכת הלבנה"
   – החודש העברי הולך לפי הירח ("לבנה").
   כאשר החודש מתחיל רואים צורת בננה,
   חצי עיגול דק בצד ימין.
   באמצע החודש – הירח מלא (עגול),
   ובסוף החודש רואים חצי עיגול בצד שמאל.
   ברגע שהחצי עיגול עובר מצד שמאל לצד ימין,
   זה הרגע שנקרא "המולד"
   – הזמן שחודש חדש נולד.
   

בכל חודש אנו מודים לקב"ה על שעוזר לירח לעשות סיבוב חדש כל פעם.
התפילה הזאת נקראת "קידוש לבנה".

את התפילה הזו אפשר להגיד רק עד אמצע החודש – ט"ו לחודש,
כי רק עד אז הירח מתמלא.
ומעכשיו – הוא מתחיל להתרוקן.
ולא מודים על דבר בזמן שהוא כבר נעשה קטן יותר.

ממתי מתחילים להגיד את "ברכת הלבנה"?
יש 3
דעות:

מנהג 1:
מיד מראש חודש,
(אבל כמעט אף אחד לא עושה כך).

מנהג 2
: והוא מנהג הספרדים –
להתחיל להגיד ממוצאי ג '
.

מנהג 3
: והוא מנהג האשכנזים – להתחיל להגיד רק ממוצאי ז'
בחודש.

את התפילה אומרים בחוץ,
צריך לראות קודם את הירח,
ואז מתפללים את התפילה כאשר עומדים בחוץ עם הפנים לכוון ירושלים.

ראש חודש.

כמו שכתבנו,
את ראש החודש קובעים לפי הירח.

היום,
יודעים מתי ראש חודש,
ואם יהיה בו יום אחד או שני ימים,
לא לפי מה שרואים את הירח,
אלא לפי הטבלאות של הלל השני.

בזמן בית המקדש:

הסבר מה זה "ראש חודש":

בחודש לפי היהדות הולכים לפי הירח.
הירח תמיד מתחיל בתור חצי עיגול דק מאוד בצד ימין.
באמצע החודש הוא כבר עיגול שלם,
ומאז הוא מתחיל להיות יותר קטן,
עד שבסוף הירח נראה כמו בננה קטנה בצד שמאל.

ברגע שחצי העיגול עובר מצד שמאל לצד ימין,
זה בדיוק הזמן שבו החצי עיגול עובר מצד שמאל לצד ימין.

ביום ה 30
של כל חודש,
היו מתנהגים כאילו זה ראש חודש.
(לפעמים זה היה באמת נכון,
ולפעמים התברר אחר כך,
שהם סתם עשו את היום – ראש חודש).

אנשים שהיו רואים את הירח בלילה לפני כן בצורה של הירח בראש חודש,
(כאשר הירח עובר מחצי עיגול בצד שמאל,
לחצי עיגול בצד ימין),
היו באים לבית המקדש,
שם בפתח ישבו בית הדין הגדול ("הסנהדרין"),
והיו מעידים (מספרים מה הם ראו).
אם באו שני עדים ביום ה 30,
ולפי מה שהם אמרו,
החליטו שאתמול בלילה היה ה"מולד"
(התחיל החודש החדש),
היו מכריזים (מודיעים)
שהיום באמת ראש חודש.
ואז החודש הקודם (זה שנמר אתמול)
היה "חודש חסר"
(חודש של 29
ימים).
והיום ה 30
הוא היום הראשון של החודש הבא.

אבל אם לא באו עדים ביום ה 30,
או שבאו מאוחר,
וכבר לא היה זמן להקריב את קורבן המוסף המיוחד לראש חודש – היו עושים גם את היום הבא (היום ה 31)
ראש חודש,
היום הראשון של החודש הבא.

במקרה כזה – החודש הקודם שנגמר אתמול הוא "חודש מלא"
(חודש של 30
ימים),
והיום הבא הוא עוד יום של ראש חודש,
והוא א'
של החודש החדש.

איך הודיעו מתי ראש חודש?

ברגע שבית הדין החליט שהיום זה ראש חודש,
כי באו לפחות 2
עדים,
היה צריך להודיע ליהודים בכל העולם מתי ראש חודש?
(האם החודש הקודם היה חודש מלא או חודש חסר).

בהתחלה היו מודיעים בעזרת מדורות (אש גדולה)
שהיו מדליקים על הרים גבוהים שכולם הכירו אותם.
כך בתוך מספר שעות המדורות הודלקו במהירות,
וההודעה כי היום היה ראש חודש הייתה עוברת במהירות .

אבל אז היו יהודים שרצו להפריע לחכמים,
והם היו מדליקים סתם את המדורות ביום ה 30
, גם אם לא באו העדים ביום ה 30.

לכן התחילו להודיע מתי ראש חודש בעזרת אנשים שרכבו על סוסים וכדומה,
דבר שלקח המון זמן.

לכן בחו"ל,
לא ידעו מתי יצא ראש חודש,
ולכן לא ידע מתי לעשות את החגים,
אם החודש היה מלא או חסר.
ולכן הם עשו כל חג יומיים,
רק ליתר ביטחון (מתי מתחיל החג,
אם החודש שעבר היה מלא או חסר).
(חוץ מאשר יום כיפורים,
כי לא רצו שכולם יצומו בחו"ל יומיים רצוף).

ראש השנה יומיים:

בגלל שראש השנה זה חג בראש חודש (חודש תשרי),
לא יכלו להספיק להודיע אפילו בישראל אם חודש אלול היה מלא או חסר,
אז גם בארץ ישראל עשו ליתר ביטחון יומיים חג.

רק בירושלים כן ידעו מתי ראש חודש,
אבל כדי שירושלים לא תהיה שונה מכל שאר היהודים בעולם,
אז גם בירושלים עשו את ראש השנה גם יומיים.

יום טוב (עמוד 16).

ימי המועדים:

ימים טובים הם:

1. יום ראשון ואחרון של פסח.

2. חג שבועות.

3. יום ראשון ושמחת תורה בחג סוכות.

(שלושת החגים האלו נקראים "שלושת הרגלים"
כי בשלושת החגים האלו הייתה מצווה לעלות לירושלים,
ולהגיע לבית המקדש.
(כאשר עלו לבית המקדש בתוך ירושלים,
עלו ברגל,
ולכן קוראים להם "שלושת הרגלים"
שלוש פעמים שעולים ברגליים).)

4. ראש השנה,
   הוא לא יום טוב,
   אבל יש בו את הדינים של יום טוב.

שלושת הרגלים:

כמו שכתבנו שלושת הרגלים הם החגים הכתובים בתורה,
פסח,
שבועות וסוכות בהם עלו לרגל לירושלים.

כאשר הגיעו לירושלים,
היו צריכים להקריב קורבן "עולת ראיה"
– קורבן שאת רובו (רוב הבשר ממנו)
אכלו המשפחה שהקריבה אותו.

אם הבשר של קורבן ראיה לא הספיק להם,
הם הקריבו עוד קורבן "שלמי חגיגה".

הכי טוב להקריב את "קורבן ראיה"
ביום הראשון של החג,
אבל אפשר להקריב את הקורבן במשך שבעה ימים מהתחלת החג.
(כל סוכות,
כל פסח,
וגם בחג שבועות שהוא רק יום אחד,
את הקורבן יכלו להקריב במשך שבוע שלם).

*
לא מקריבים את קורבן הראיה בשבת.

"אסרו חג"
= "יום טבוח".

בהתחלה:
אם חג שבועות יצא בשבת,
ובשבת לא מקריבים את קורבן הראיה,
ולכן העבירו את כל הקרבת הקורבנות ליום ראשון.

ליום הראשון הזה קראו "אסרו חג"
או "יום טבוח".

"אסרו חג"
– אוסרים את החג,
קושרים אותו יום אחד.

"יום טבוח"
– יום שבו טובחים – שוחטים הרבה קורבנות.

אחר כך הוסיפו לכל חג עוד יום אחד,
וקראו לו "אסרו חג".

ב"מועדים":

1. מוסיפים בתפילה את תפילת ה"הלל",
   

2. אומרים מוסף ותפילת לחש מיוחדת לחג.

3. קוראים קריאת התורה מיוחדה לכל חג.

4. אוכלים לפחות שתי סעודות (ארוחות).

5. עושים קידוש דומה לקידוש של שבת.

6. במוצאי החג עושים הבדלה רק על יין.

מה מותר לעשות בחג?

בחג אסור לעשות דברים כמו בשבת (אסור להדליק חשמל,
לנסוע במכונית….).

יש דברים שמותר לעשות בחג,
ואסור לעשות בשבת,
והם:

1. "העברת אש"
   – אסור בחג להדליק אש.
   אבל מותר להעביר אש.
   לכן נהוג שכאשר מדליקים נרות של חג,
   מדליקים גם "נר נשמה"
   – נר שדולק יותר מ 24
   שעות,
   ואם רוצים להדליק אש,
   מדליקים גפרור מהנר נשמה,
   ואתו מדליקים מה שרוצים.
   מותר להעביר אש ולא משנה בשביל מה צריך את האש (לאור,
   להדליק סגריה,
   או בשביל להכין אוכל).
   אבל אסור לכבות את האש.
   מי שרוצה לכבות את האש,
   יכול לגרום לאש שתיכבה על ידי שמחמם סיר קטן מלא במים,
   וכאשר המים רותחים (100
   מעלות)
   הם מתחילים להישפך החוצה,
   והם מכבים את האש.
   מי שעושה את זה – חייב להשתמש לפחות בחלק מהימים להכנת אוכל או לשתיה (להכין כוס תה).
   לא צריך להשתמש בכל המים.
   

2. "העברה מרשות לרשות".
   בשבת אסור לקחת דבר ממקום סגור (=
   "רשות היחיד"),
   ולהעביר אותו ל"רשות הרבים"
   (מקום ששייך לכולם).
   וכן אסור להעביר מ"רשות הרבים"
   ל"רשות היחיד",
   או להעביר דבר בתוך "רשות הרבים"
   מרחק של יותר מ 4
   אמות (2.4
   מטר).
   בחג מותר להעביר דברים מכל מקום לכול מקום,
   גם לא בשביל להכין אוכל.

3. "אוכל נפש"
   – מותר להכין אוכל בחג בשביל החג עצמו,
   לכן מותר לבשל,
   לאפות,
   ולעשות בשר על האש ("מנגל").
   

מותר להכין הרבה אוכל,
גם אם צריך רק קצת אוכל בחג עצמו.

מי שרגיל לאכול אוכל לא טרי (אוכל מאתמול),
והוא לא מרגיש כל כך הבדל בטעם,
עדיף שלא יבשל בחג,
אלא יבשל לפני החג (כמו בשבת שמבשל לפני השבת).

לא כל דבר שקשור להכנת אוכל – מותר לעשות בחג.

לכן דבר שמי שמתחיל לעשות אותו,
עלול לשכוח שזה חג,
כי הוא כל כך שמח בעבודה זו,
אסור לעשות אותו בחג.
לכן אסור לקטוף פרות בחג,
כי אם יתחיל,
ישכח להפסיק מרוב שמחה שהוא קוטף את הפרות שגידל.

לכן אסור לעשות את כל העבודות שקשורות להכנת לחם עד לרגע שיש לנו קמח מוכן (לזרוע,
לקצור,
לטחון את החיטה לקמח ועוד).

לכן אסור לבצור (לקטוף ענבים).

4. למי שיש חיה כשרה (שמותר לאכול אותה)
   שהולכת למות בחג,
   ואם לא ישחט אותה מהר,
   היא תמות,
   ולא יוכל לאכול אותה,
   כי לא שחטו אותה,
   ישחט אותה בחג,
   אבל חייב להספיק לחתוך חתיכת בשר,
   לצלות אותה באש,
   ולהספיק לאכול ממנה לפחות "כזית"
   (28 גרם).

5. כל מה שאמרנו שמותר להכין אוכל בחג,
   זה רק בשביל יהודי שמכין אוכל ליהודי אחר,
   אבל לא יכול להכין אוכל במיוחד בשביל אדם לא יהודי.
   (מותר לתת לאדם לא יהודי לאכול יחד אתנו מה שהכנו לחג).

6. מצווה לתת בחג אוכל לעניים,
   לגר (אדם שעבר גיור)
   ליתום (אדם שמת האבא שלו או אמא שלו בזמן האחרון)
   או לאלמנה (אישה שהבעל שלה מת בזמן האחרון).

7. מצווה להרבות באוכל טוב בחג (כמו בשבת),
   אבל חייב גם ללמוד תורה ולהתפלל.
   (חצי יום לאכילה שתייה ומנוחה,
   וחצי יום לתפילה ולימוד תורה).

"ערוב תבשילין"

אם החג יוצא ביום שישי,
ורוצים להכין בחג עצמו אוכל לשבת,
אסור להכין אוכל לשבת,
אלא אם כן עשינו "ערוב תבשילין".

ב"עירוב תבשילין"
לוקחים לפני החג שני סוגי מזון (פרוסת לחם ועוד דבר כמו ביצה קשה,
או חתיכת בשר וכדומה),
מברך "ברוך …
אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על מצוות ערוב".
ואומר "בזה הערוב יהיה לי ולכל בני בתי להכין כל דבר (לבשל,
לאפות,
להדליק את הנר וכדומה)
מהחג לשבת".

את האוכל שלקחנו ל"ערוב תבשילין"
שומרים עד לשבת,
ובשבת צריך לאכול אותו.

אם האוכל של הערוב תבשילין אבד (לא מוצאים אותו)
או אכלו אותו בטעות בחג,
מאותו זמן אסור להכין אוכל לשבת,
אבל במקרה כזה אפשר להיעזר בערוב של הרב של המקום.

לכן כאשר הרב של המקום עושה ערוב תבשילין בבית שלו,
הוא אומר שבזכות הערוב שהוא עשה,
כל מי ששכח בטעות להכין ערוב,
או איבד את העירוב,
או אכל בטעות את העירוב – יוכל להמשיך להכין אוכל לחג בעזרת העירוב של הרב.

אבל העירוב של הרב לא יכול לעזור למי שסתם לא הכין ערוב תבשילין,
ואמר "לא נורא,
נשתמש בערוב של הרב".

חייבים להכין את האוכל לשבת,
כך שהוא יהיה מוכן לפני השבת,
ויישאר זמן לאכול לפחות חלק ממנו לפני השבת.
כי מי שאמר שמותר לעשות "עירוב תבשילין"
אמר שמותר להכין בחג,
כדי שאם יבואו אלו אורחים בלי שידע שיבואו,
יהיה לו אוכל.
ואם אין זמן לאכול מהאוכל לפני השבת,
זה לא נכון.

יום טוב שני של גלויות.

כמו שלמדנו בהתחלת החוברת,
בשאלה איך החליטו בזמן בית המקדש האם ראש חודש יהיה יומיים,
או יום אחד?
היו מחליטים לפי עדים שהיו באים לסנהדרין (בית דין הגדול בירושלים)
. אם העדים היו מגיעים לבית הדין ביום ה 30
לחודש,
בזמן שהיה עוד זמן להקריב קורבן מוסף של ראש חודש,
היו עושים ראש חודש יום אחד,
והיום השלושים שבו הגיעו העדים הפך להיות היום הראשון של החודש החדש.
(ולכן בחודש שנסתיים היו 29
ימים,
וקראו לו "חודש חסר",
והיום ה30
היה היום הראשון של החודש החדש.

אם לא באו עדים ביום ה 30,
או באו מאוחר מידי,
היו עושים גם את היום הבא ראש חודש.
ואז היו שני ימים של ראש חודש היום ה 30
של החודש הישן,
והיום הראשון של החודש החדש.

בגלל שלקח לפעמים הרבה זמן להודיע בכל מקום שהיו בו יהודים מתי היה ראש חודש,
ולכן לא ידעו לחשב מתי יתחיל החג (לדוגמא:
כולם יודעים כי סוכות מתחיל ב ט"ו תשרי.
(15 בתשרי).
אבל בחו"ל לא ידעו ממתי להתחיל לספור 14
ימים.
מהיום ה 30,
והחודש היה חודש חסר?
או אולי נתחיל לספור מחר,
כי החודש היה "חודש מלא",
ורק מחר יתחיל חודש חדש?

בגלל שלא ידעו בחו"ל כמה ימים היה ראש חודש,
לא ידעו גם מתי היום הראשון של החג.
לכן ליתר ביטחון,
עדו את החג יומיים.

היום,
למרות שכן יודעים בדיוק מתי יוצא ראש חודש,
ממשיכים לעשות שני ימים טובים,
כמו שעשו בזמן בית המקדש.

היום טוב ביום השני נקרא "יום טוב שני של גלויות"
(גלויות =
חו"ל).

• אורח שבא לארץ מחו"ל בחג,
  ממשיך לעשות שני ימים טובים,
  גם אם בישראל לא עושים שני ימים טובים.

• ישראלי שבא לחו"ל:
  יכול ביום השני לעשות בשקט,
  בלי שאף אחד יראה,
  כל דבר כמו חול המועד.
  אבל אסור לעשות את הדברים הללו שכולם רואים שאני לא עושה את היום השני של החג.
  לכן אסור לקחת רכב ביום טוב שני גלויות,
  ולנסוע וכולם יראו איך יהודי בחו"ל נוסע בחג….
  . (אבל בשקט בחדר – יכול להדליק רדיו חלש,
  כי את זה לא כולם רואים ויודעים).

חול המועד.

הימים שבין היום הראשון של סוכות ולשמחת תורה,
והימים בין היום הראשון של פסח ליום האחרון של פסח,
נקראים "חול המועד".

כי אלו ימים שהם ימי חול,
ומצד שני הם גם קצת חג.

דיני חול המועד:

בחול המועד מותר לעשות כל דבר כמו ביום חול (להשתמש בחשמל,
לנסוע במכונית וכדומה).
חוץ מאשר ללכת לעבודה.

בחול המועד אסור ללכת לעבודה,
אבל מותר לעבוד לא בשביל הכסף,
אלא "כי זה בריא"
"כיף לעבוד "
וכדומה.

לכן:
אישה העובדת כתופרת,
אסור לה לתקן בגדים של עצמה,
כי זה נראה כאילו היא עושה את זה כדי להרוויח כסף.
אבל לאישה שזו לא העבודה שלה,
מותר לתקן לעצמה או לאדם אחר .

למי כן מותר ללכת לעבודה בחול המועד?

יש מקרים שמותר ללכת לעבודה בחול המועד,
וזה במקרה של דבר שהוא "מלאכת דבר האבד".

"מלאכת דבר האבד"
= דברים שאם לא אעשה אותם יהיה לי קשה בגלל שאפסיד כסף רב שחשוב לי מאוד.

לכן מי שיודע כי אם לא יבוא לעבודה בכל חול המועד – יפטרו אותו מהעבודה – מותר לו ללכת לעבודה.

מי שיש לו שטח של עגבניות והוא יודע שאם לא יקטוף אותם בחול המועד,
הם ירקבו,
ולא יוכל למכור אותם – יכול לקטוף אותם גם בחול המועד.

אבל אדם עשיר,
שלא איכפת לו להפסיד את המחיר של העגבניות שהתקלקלו – אסור לו לקטוף אותם בחול המועד.
(ואולי טוב יותר שיגיד לעניים שרוצים,
שיבואו וייקחו לעצמם כמה שהם צריכים).

מותר לארגן ימי התנדבות בחול המועד,
כי אז הרבה לא עובדים,
ויש להם זמן לעזור לחברה.
ולכן אפשר להודיע כי באחד מימי חול המועד כל מי שיכול,
שיבוא ויעזור לצבוע את כל הגדרות והמשחקים של גני המשחקים הציבוריים וכדומה.

בכל המועד אסור להתגלח,
להסתפר ולכבס בגדים.
את כל 3
האיסורים החכמים אסרו,
כדי שהאנשים לא יגידו לפני החג "אין לי זמן להסתפר או להתגלח או לכבס בגדים לפני החג,
וממילא (בכל מקרה)
בחול המועד יהיה לי זמן לכל הדברים האלו ….
. ואז יוצא שהאנשים יתחילו את החג לא מסופרים ולא מגולחים,
וישאירו את כל הכביסות לחול המועד.
לכן אמרו חכמים שאסור להסתפר או להתגלח או לכבס בחול המועד.

הרצון והמטרה של חכמים בחול המועד היא שהאנשים ישבו וילמדו תורה,
ולא ילכו לעבודה.

ראש השנה (עמוד 31).

התאריך: מהתורה:
א'
תשרי.

מחכמים כיום:
א'
+ ב'
תשרי.
(הסברנו למה יש יומיים בפרק

הראשון).

מה זה ראש השנה?
– יום הדין – יום בו הקב"ה עושה משפט לכל אחד בעולם.
צדיקים גמורים (אנשים ממש צדיקים)
ורשעים גמורים (אנשים ממש לא טובים,
שעושים הרבה דברים רעים)
הקב"ה מחליט מה יקרה איתם השנה בראש השנה.

למה לובשים בגדי חג,
אם יש לנו משפט באותו יום? – כי אנו בטוחים שגם אם מגיע לנו עונש,
הקב"ה לא ייתן לנו עונש קשה,
שלא נוכל להחזיק מעמד איתו.
למי שהעונש שמגיע לו הוא עונש קשה,
הקב"ה מחלק את העונש בצורה כזו שהאדם יוכל לעשות את העונש.

המצווה העיקרית המיוחדת לראש השנה: תקיעות שופר בשופר כשר.

השופר הכשר –
עושים אותו מקרן של כבשים או עיזים או רחלים.
אסור לעשות את השופר מקרן של פרה,
כי אז הקרן מזכירה את חטא העגל שעשו בני ישראל במדבר ביציאת מצריים – חטא העגל.

השופר צריך להיות מכופף –
כדי שנרגיש כמו השופר,
שיש לנו לב שבור.
שנרגיש כמה אנחנו לא בסדר,
עקומים,
וכמה יש לנו עוד לנסות להיות יותר טובים וצדיקים.

תקיעת שופר בראש השנה שיוצא בשבת –
לא תוקעים בראש השנה אם הוא יוצא בשבת,
כי חכמים מפחדים שאנשים בטעות יביאו מהבית את השופר לבית הכנסת.
וזה אסור בשבת.
אבל יש כאלו שאומרים כי אם יש במקום בית דין גדול וחשוב,
שיוכלו לשמור שלא יביאו את השופר בשבת,
אז מ ותר לתקוע בשופר גם בשבת.
אבל רוב מהרבנים היום,
אומרים שאסור בכל מקרה לתקוע בשופר בשבת.

תקיעות השופר:

מהתורה: מצווה מהתורה לשמוע 9
קולות שופר בראש השנה.

{תקיעה – תרועה – תקיעה}*
3 פעמים.
(3*3 שווה 9).

מחכמים: בגלל שלא יודעים איך לעשות את המנגינה של ה"תרועה"
הכתובה בתורה,
ובגלל שרוצים לעשות כמו רוב הדעות,
תוקעים את רוב האפשרויות.

כן יודעים – כי לפני כל "תרועה",
ואחרי כל "תרועה"
– תוקעים "תקיעה"
(תקיעה ישרה בלי הפסקות).

לא יודעים – האם ה"תרועה"
הכתובה בתורה היא כמו השברים של היום,
(3 תקיעות קצרות),
או "תרועה"
של היום (לפחות 11
תקיעות קצרות מאוד),
או שצריך לתקוע ב"תרועה"
את שניהם (תרועה +
שברים)
יחד.
לכן תוקעים מחכמים:

{תקיעה – שברים +
תרועה – תקיעה}
3 פעמים,
(סה"כ 12
קולות).

{תקיעה – שברים – תקיעה}
3 פעמים,
(סה"כ 9
קולות).

{תקיעה – תרועה – תקיעה}
3 פעמים,
(סה"כ 9
קולות).

וביחד – 30
קולות.
(12+9+9 שווה 30
קולות).

לכן לאדם חולה שלא יכול לבוא לבית הכנסת,
או אישה אחרי לידה שתוקעים להם במיוחד בבית,
מספיק לתקוע להם 30
קולות.

בבית הכנסת –
תוקעים בסך הכל 100
קולות.
(כי המספר 100
הוא סימן לדבר הכי טוב).

מי חייב לשמוע תקיעות?
רק הבנים מעל גיל 13
חייבים לשמוע תקיעות,
אבל גם רוב הבנות משתדלות כן לשמוע את השופר,
גם אם הן לא חייבות לשמוע.

יום הדין:

כבר אמרנו כי בראש השנה הקב"ה עושה משפט לכולם.

לצדיקים הגמורים ולרשעים הגמורים – הקב"ה מחליט מה יקרה להם השנה – כבר באתו יום.

בינוניים –
לא צדיקים גדולים ולא רשעים גדולים – מחכים להם עד ליום כיפורים,
וביום כיפורים עושים להם משפט חדש.
מי שכבר ברור מה מגיע להם,
הקב"ה מחליט ביום הכיפורים.

מי שגם ביום כיפורים לא ברור מה מגיע לו,
מחכים איתו עד ל"הושענה רבה"
– היום האחרות של סוכות,
ובלילה הזה הקב"ה מחליט בדיוק מה יקרה להם.

סליחות:

נוהגים להגיד "סליחות"
– לבקש סליחה מהקב"ה (וגם מבני האדם)
לפני המשפט בראש השנה.

הספרדים:
אומרים סליחות כל בוקר מראש חודש אלול עד לערב יום הכיפורים.
הימים שבהם משה רבנו עלה להר אחרי חטא העגל,
וביקש סליחה מהקב"ה,
עד שביום כיפורים הקב"ה אמר למשה "סלחתי כדברך".
ולכן באותם ימים גם או אומרים סליחות,
ומקווים שהקב"ה יסלח לנו,
כמו שסלח למשה רבנו.

האשכנזים:
מתחילים להגיד סליחות תמיד במוצאי שבת.
אם ראש השנה יוצא בימים שני או שלישי–
אומרים סליחות כשבוע וחצי לפני ראש השנה – עד ליום הכיפורים.

אם ראש השנה יוצא ביום אחר – מתחילים להגיד סליחות במוצאי שבת כשבוע וחצי לפני ראש השנה עד ליום הכיפורים.

בבוקר האחרון לפני ראש השנה – האשכנזים אומרים סליחות מיוחדות וארוכות.
הספרדים אומרים את אותם הסליחות שהם רגילים להגיד כל יום בימים שאומרים סליחות.

סימנים:

נוהגים לאכול מאכלים מיוחדים בתחילת הארוחה בליל ראש השנה,
לפני כל דבר שאוכלים מסבירים למה לפי השם של האוכל,
הוא מזכיר תפילה שלנו.
כמו שרגילים לאכול תפוח עם דבש,
ולהגיד קודם "שתחדש עלינו שנה מתוקה כדבש".
כל אחד יאכל את הסימנים שרגילים אצלו בבית.

תשליך:

ביום הראשון של ראש השנה – הולכים לאחר תפילת מנחה למקום שיש בו מים,
או מקום שרואים ממנו מים (אפילו אם רואים מרחוק את הים,
אפשר להגיד שם את תפילת תשליך.

בתפילה זו אומרים מספר פרקי תהילים,
אומרים תפילה מיוחדת,
ובסוף מנערים את קצוות הבגד (הקצה של הבגד),
ומראים כאילו אנו זורקים את כל החטאים שלנו לים.

אם יום ראשון של ראש השנה הוא בשבת – עושים את ה"תשליך"
ביום השני של ראש השנה לאחר תפילת מנחה.

יום הכיפורים.

התאריך:
יום כיפורים הוא בי'
בתשרי.
(היום העשירי אחרי ראש השנה).

ביום כיפורים אסור:

1. לאכול ולשתות.

2. לנעול נעל שיש בה עור.
   

3. להתרחץ לשם התענוג (בשביל הכיף).

4. לשים משחות או בושם על הגוף בשביל להרגיש טוב יותר ויותר נעים.

5. תשמיש המיטה (קיום יחסי מין של ההורים,
   וכן אסור לגעת אחד בשני).

6. יום כיפורים הוא כמו שבת,
   ולכן כל מה שאסור בשבת – אסור גם ביום כיפורים.

איסור שתייה ואכילה.

לאדם בריא אסור לאכול ולשתות ביום הכיפורים.
אבל אם אדם חולה או לא מרגיש טוב,
או אישה אחרי לידה,
אם הם מרגישים שהם לא יכולים לצום,
אסור להם לצום.

לכן אם אדם מרגיש שהוא חייב לאכול,
אפילו אם רופא אומר לו שלא יקרה לו כלום אם יצום,
חייב לאכול ולשתות.

אם הרופא אמר לא לצום,
והיהודי רוצה לצום,
אסור לו לצום.

כמות אכילה ושתייה שאסור לאכול ולשתות,
ומי שאוכל את הכמות מגיע לו עונש היא:

באכילה – רק מי שאכל יותר מ"ככותבת הגסה"
– בערך חצי פרוסת לחם כל 9
דקות או יותר.

בשתייה:
מותר לחולה לשתות (לפי אותם הדברים שמותר לו לאכול)
כל לפחות 9
דקות,
פחות מ"מלא לוגמיו".

"מלא לוגמיו"
– זה כמות המים שאפשר להכניס לתוך הלחי,
כאשר מנפחים אותה באויר.

להתרחץ לשם התענוג (בשביל הכיף).

מותר לרחוץ חלקים בגוף שהתלכלכו.
לכן מי שהלך לשירותים,
והידיים התלכלכו לו,
מותר לו לשטוף את המקום המלוכלך.

אבל אם היד לא מלוכלכת – שוטפים רק את האצבעות,
ורק את סוף האצבעות עד למקום בו הם מתקפלות ("קישרי האצבעות").

לשים משחות או בושם על הגוף בשביל להרגיש טוב יותר ויותר נעים.

בהלכה זה נקרא "סיכה".

אסור למרוח משחות,
אבל מותר לקחת בושם או צמחים בעלי ריח ולהריח אותם כדי להרגיש יותר טוב בצום.

ערב יום כיפורים (היום שלפני יום כיפורים):

1. הגברים נוהגים לטבול במקווה.

2. נוהגים לעשות "פדיון כפרות".
   לוקחים תרנגול לבן לבן,
   ותרנגולת לבנה לבת.
   מסובבים אותם 3
   פעמים מעל הראש ואומרים "זו כפרתי זו חליפתי,
   זו התרנגולת תלך למיתה,
   ואני אכנס לאלתר לחיים טובים ולשלום"
   – 3 פעמים.
   את התרנגולת שוחטים,
   ונותנים אותה לצדקה לעניים.

מי שלא רוצה לתת תרנגולת,
יכול לקחת במקום התרנגולת כסף,
ולהגיד "זה הכסף ילך לצדקה",
במקום "זו התרנגולת תלך למיתה".

3. "נר ששבת"
   – מדליקים "נר נשמה"
   (נר שדולק יותר מ 24
   שעות)
   לפני התחלת הצום.
   ומהנר הזה מדליקים את הנר של ההבדלה במוצאי יום הכיפורים.
   קוראים לו "נר ששבת"
   – כי זה נר שעבר את השבת (את יום כיפורים שהוא "שבת שבתון").

4. אכילה – מצווה לאכול בכל היום שלפני יום כיפורים.
   וכתוב ש"מי שאכל ושתה בערב יום הכיפורים,
   וצם ביום הכיפורים"
   זה כאילו צם בערב יום הכיפורים וביום הכיפורים.
   (כאילו צם יומיים).

5. הדלקת נרות – כמו בערב שבת,
   האישה מדליקה נרות,
   ומברכת "להדליק נר של יום כיפורים".
   אבל לא מברכת "שהחיינו".
   כי בתפילה כולם מברכים "שהחיינו"
   יחד.
   אם בטעות כן ברכה "שהחיינו"
   – לא תברך בתפילה.

מוצאי יום הכיפורים.

1. עושים הבדלה כמו במוצאי שבת,
   אבל מדליקים את הנר של ההבדלה מה"נר ששבת".

2. נוהגים לברך את "ברכת הלבנה"
   בבית הכנסת לאחר תפילת ערבית.

3. נוהגים להתחיל לבנות את הסוכה,
   כדי לקיים "ילכו מחיל לחיל"
   – אמרנו שאנחנו חוזרים בתשובה,
   ורוצים לקיים מצוות.
   ולכן מיד בסוף הצום (אחרי האוכל כמובן)
   מתחילים לעבוד על המצווה הקרובה – בניית הסוכה לחג הסוכות הקרוב.

רמב"ם מהלכות תשובה (עמוד 39).

איך חוזרים בתשובה?

כדי לחזור בתשובה,
צריך לעשות שלושה דברים:

1. "הכרת החטא"
   – דבר ראשון אני צריך להבין שאני לא בסדר.
   כי אם אני מרגיש שאני בסדר ולא טעיתי,
   למה שאנסה לחזור בתשובה,
   להיות יותר טוב?

2. "וידוי"
   – להגיד שאני לא בסדר.
   צריך להיות חזק ולדעת לבוא אל האדם שעשיתי לו דבר רע,
   ולהגיד לו – אני לא בסדר!
   אבל חייבים להגיד את זה מכל הלב,
   להרגיש שבאמת אני לא רוצה לעשות זאת עוד פעם.
   מי שביקש סתם סליחה,
   ולא רוצה להתנהג יותר טוב,
   זה לא שווה כלום.

3. שלא לחזור על החטא –
   כדי לבדוק אם באמת חזרתי בתשובה,
   צריך לחכות שאהיה באותו מצב כמו בפעם שלא הייתי בסדר,
   ולראות:
   אם הפעם אצליח להתנהג יפה,
   למרות שארצה לעשות כמו בפעם הקודמת,
   להתנהג לא יפה,
   סימן שחזרתי באמת בתשובה.
   אבל אם שוב לא אתנהג יפה–
   סימן שלא חזרתי בתשובה באמת.

ממתי
הקב"ה
סולח על החטאים שחזרתי עליהם בתשובה?

הזמן הטוב לחזור בתשובה.

מצווה לחזור בתשובה כל יום.
אבל בעשרת ימי תשובה³ זה יותר טוב לחזור בתשובה,
כי אז הקב"ה יותר קרוב אלינו.

ביום הכיפורים זה היום שבו הקב"ה אומר יותר בקלות שהוא סולח,
ולכן ביום הכיפורים כדאי להתאמץ מאוד לבקש סליחה מהקב"ה.

דברים שבגללם קשה מאוד לחזור בתשובה.

הרמב"ם כותב שיש דברים שבגללם קשה לחזור בתשובה:

1. אנשים שלא רוצים לשמוע לחכמים,
   הם חושבים שהם יודעים הכל,
   והם תמיד צודקים,
   אז למה שינסו לחזור בתשובה?

2. מי שעשה דברים רעים לאנשים אחרים,
   ולא יודע למי עשה אותם,
   ולכן לא יכול לבקש סליחה ממה שפגע בו,
   כמו גנב שגנב להרבה אנשים,
   ולא יודע למי גנב.

3. עבירות שנראות לא חשובות,
   כמו אדם שחושד בכשרים (סתם חושב לעצמו שאדם אחר עשה דבר לא בסדר,
   ואפילו לא אמר את זה לאף אחד,
   וזה לא נכון.
   ומי שחשב אומר לעצמו "מה עשיתי?
   סבך הכל רק חשבתי?"
   – אבל באמת הוא כן עשה דבר רע,
   אבל הוא לא יחשוב לחזור בתשובה,
   או לבקש סליחה מהאדם שרק חשב עליו שעשה דבר רע).

4. עבירות שנראה כי זה לא נורא לעשות אותם,
   כי כולם עושים אותם.
   כמו מי שמרכל (מספר דברים על אדם אחר סם ככה),
   ובגלל שכמעט כולם עושים את זה,
   לא מנסים לחזור בתשובה,
   וקשה לא לעשות את זה אף פעם.

חג סוכות.

התאריך – חג סוכות הוא מט"ו תשרי עד כ"א תשרי.
כ"א תשרי הוא "יום הושענא רבה"(סה"כ 7
ימים).
היום השמיני הוא חג נוסף הנקרא "שמחת תורה"
או "שמיני עצרת".

הסוכה:

מותר לעשות את ה"דפנות"
(הקירות)
מכל דבר.

הקירות ("הדפנות")
חייבות להיות חזקות בצורה כזו שאם תהיה רוח רגילה,
הם לא יזוזו כמעט.

צריך לעשות לפחות 3
קירות.

אסור לבנות את הסוכה מתחת לעץ.
כי במקרה כזה – הצל בסוכה הוא מהעץ ולא מהסכך.

"דין
לבוד"
– לפי ההלכה,
אם יש לי שני דברים שהמרחק בניהם הוא פחות מ 3
טפחים (24
– 30 ס"מ),
זה נחשב מקום סגור.

לכן
למי שיש
"סוכה
לנצח"
, והקירות שעשויות מבד – עפים ברוח,
ולכן הם לא כשרים.
אבל אפשר לקשור כמה חוטים לאורך הקירות במרחק של פחות מ 3
טפחים,
כך שבעזרת 4
חוטים כאלו – החוטים הם הקיר הכשר,
כי הגבוה מהם הוא בגובה של יותר ממטר אחד.
(והבד של הסוכה – הוא סתם שיהיה נעים בסוכה,
אבל הבד לא נחשב כמו קיר).

"תעשה,
ולא
מן
העשוי"
– הדין הזה אומר שצריך להכין את הסוכה,
והכוונה שצריך לשים את הסכך,
ולא שהסכך יהיה מונח לבד מעצמו.

לכן – אם בנינו סוכה מתחת לענפים של עץ,
(ואז הענפים לא כשרים בתור סכך,
כי הם מחוברים לעץ),
ואז חותכים אותם ומשאירים אותם במקום שהיו על הסוכה בתור סכך – הסכך לא כשר,
כי לא אנחנו שמנו אותו שם,
אלא שם הוא גדל,
ואנחנו רק חתכנו אותו והשארנו אותו במקום.

לכן –
צריך שהסכך יגיע למרחק של פחות מ3
טפחים מהקירות,
כי אחרת הסכל לא נקרא סכך שנמצא על הדפנות (הקירות),
אלא סתם ענפים באמצע.

ולכן – מי שבנה סוכה,
שם את הברזלים של הסוכה,
אבל לא עשה את הקירות (מהחוטים =
"דיו לבוד").
ואז שם את הסכך,
ורק בסוף קשר את החוטים שהם הקירות של הסוכה.
הסוכה לא כשרה,
כי הסכך היה מונח על הברזלים של הסוכה,
לפני שהיו קירות.
וכאשר בניתי את הקירות (קשרתי את החוטים)
הסכך נשאר שם,
בלי שאני הייתי צריך לשים אותו.

אבל מי ששם קודם את הסכך,
יכול לקשור את החוטים (שהם הקיר),
ואז להרים את הסכך בכמה מקומות לגובה של 3
טפחים (30
ס"מ),
ואז מ"דין לבוד"
הסכך לא נקרא מונח על הסוכה,
כי הוא רחוק יותר מ 3
טפחים,
וכאשר אני מניח מחדש את הסכך על הסוכה,
אני שמתי את הסכך,
ואז הסוכה תהיה כשרה.

"דופן
עקומה"
– במקרה שיש סוכה שבאחד מהקירות יש גג,
ורק אחר כך מתחיל הסכך.
כך:

גג

קיר של הסוכה

אם האורך של התקרה (הגג)
בין הקיר להתחלת הסכך הוא פחות מ 4
אמות (כ 2.4
מטר)
– הקיר נחשב קיר של הסוכה (והוא 1
מתוך 3
הקירות שצריך לסוכה).
אבל אם המרחק בין הקיר לסכך (האורך של הגג)
הוא יותר מ 4
אמות (2.4
מטר)
–הקיר לא נחשב כחלק מהקירות של הסכך.

בכל מקרה – אסור לשבת מתחת לגג,
כי אנו רואים את התקרה (הגג)
כמו קיר עקום בצורת ר.
(ולכן זה נקרא "דופן"
(= קיר)
עקומה).

הסוכה הקטנה הכשרה:

הסוכה הקטנה ביותר שהיא כשרה היא:

אורך –
7 טפחים (כ 70
ס"מ).

רוחב –
7 טפחים (כ 70
ס"מ).

גובה – 10
טפחים (כ 1
מטר).

הסוכה הגדולה הכשרה:

אורך ורוחב – כמה שרוצים.

גובה –
לא יותר מ 20
אמות (כ 12.5
מטר).

הסכך:
(הענפים ששמים על הסוכה במקום גג).

צריך לעשות את הסכך רק מדבר שגדל באדמה,
אבל כבר הוא לא מחובר לאדמה.
כמו ענפים שחתכנו מעץ.

אסור לקחת קרשים מעץ שהם כלים שמקבלים טומאה.
ולכן אסור לעשות סכך מכפות של עץ.

אסור לשים את הסכך על דבר שמקבל טומאה (כמו ברזל).
ולכן למי שיש "סוכה לנצח"
(סוכה שבנויה מברזלים)
– צריך לשים על הברזלים קרשים,
ועל הקרשים לשים את הסכך.

מותר לקחת סכך יבש וישן גם משנים קודמות.

כמות
הסכך – צריך לשים סכך בכמות שבה יהיה יותר צל בסוכה,
מאשר השמש.

עדיף לשים הרבה סכך,
אבל שכן נוכל לראות בלילה את הכוכבים דרך הסכך (כאשר האור בסוכה מכובה).

אם לא רואים את הכוכבים – הסוכה כשרה,
אבל אם יש כל כך הרבה סכך,
שאפילו הגשם לא נכנס בכלל פנימה – הסכך והסוכה פסולים (כי זה כמו תקרה ממש).

בנות לא חייבות לשבת בסוכה.
(אבל מותר וכדאי שגם הבנות תשבנה בסוכה).

"מצטער – פטור מהסוכה"
ולכן.
אנשים שקשה להם להיות בסוכה – (לדוגמא אם אדם לא מרגיש טוב,
או יורד גשם וכדומה),
לא חייבים לשבת בסוכה.

אם ישב בסוכה והתחיל לרדת גשם – מותר להיכנס הביתה ולאכול.
אם הגשם הפסיק,
לא צריך לחזור שוב לסוכה.

אותו דין יש לישן בסוכה,
אם ירד גשם – יכנס לישון בבית,
ולא צריך לחזור לסוכה,
גם אם הגשם הפסיק.

רק ביום הראשון של סוכות חייבים לפחות לעשות קידוש ולאכול "כזית"
(=28 גרם)
לחם או חלה בתוך הסוכה,
גם אם יורד גשם ולא מפסיק!

ארבעת המינים.

בסוכות לוקחים את "ארבעת המינים".
בארבעת המינים יש:

1. לולב אחד (עלה סגור של עץ הדקל –
   העץ שעליו גדלים התמרים).

2. אתרוג אחד.

3. שלושה הדסים.

4. שתי ערבות.

ההדסים והערבות צריכים להיות לפחות באורך של 3
טפחים (18
– 30 ס"מ).

הלולב – צריך להיות ארוך לפחות בטפח אחד מכל ההדסים והערבות.
(לכן:
אם הערבה שלי היא באורך 10
טפחים,
הלולב חייב להיות לפחות באורך של 11
טפחים).

בכל שלושת המינים – חייבים שיהיה להם את הראש של הענף.
ולכן אם יש ענף ארוך על העץ,
אי אפשר לחלק אותו לכמה ענפים של ערבות.
כי רק לחלק העליון יהיה קצה שלם ולא חתוך.

בכל ארבעת המינים –
אסור להשתמש בדברים שגנבו או גזלו.

האתרוג – צריך להיות לפחות בגודל של "כביצה"
– לפחות 56
גרם).

אסור שיהיה חור בקליפה של האתרוג.
ואם יש חור בקליפה – האתרוג לא כשר לארבעת המינים.

את ארבעת המינים לוקחים הבנים בכל יום פעם אחת.
מברכים עליהם "אשר קדשנו …
על נטילת לולב",
ואז מנענעים אותם לכל 6
הכיוונים (דרומה,
צפונה,
מזרחה ומערבה למעלה ולמטה).

בשבת לא לוקחים ("נוטלים")
את ארבעת המינים.

בנות לא חייבות לקחת את ארבעת המינים.
(אבל מותר וכדאי להן לקחת ולברך כמו הבנים).

תפילת "הושענות".

נוהגים שמוציאים ספר תורה אחרי אמירת ההלל בתפילת שחרית (התפילה בבוקר),
ועומדים איתו על הבמה במרכז בית הכנסת,
במקום שבו רגילים לקרוא בתורה.
הבנים לוקחים את ארבעת המינים ומקיפים את הבמה במרכז של בית הכנסת,
ואומרים הושענא …
. (חוזרים על מילים אלו הרבה פעמים,
כל פעם מוסיפים להם עוד מילה או שניים.
כמו "הושענא למענך אלוקינו הושענא נא").

בשבת לא מוציאים ספר תורה,
ולא נוטלים את ארבעת המינים.
אלא פותחים את ארון הקודש,
ואמרים את ההושענות בלי להסתובב מסביב לבמה.

"הושענא רבה".

היום השביעי (היום האחרון)
של סוכות נקרא "הושענא רבה"
או "יום חיבוט ערבות".

"בהושענא רבה"
– הקב"ה (הקדוש ברוך הוא)
מחליט מה יקרה לכל אלו שעדיין הוא לא החליט ביום הכיפורים,
מה יקרה להם בשנה הקרובה.

לכן מתפללים בו יותר.

למה קוראים ל"הושענא רבה"
בשם הזה?
ולמה קוראים לו "יום חיבוט ערבות"?

בתפילת שחרית (התפילה בבוקר)
אומרים הלל,
ואחריו מוציאים ספר תורה,
כמו כל יום בסוכות לאמירת תפילת "הושענות".
אבל במקום לעשות סיבוב אחד (כמו כל יום),
עושים שבעה סיבובים,
וחוזרים בכל סיבוב על "הושענות"
של אחד מהימים שעברו.

בגלל שביום זה אומרים הרבה יותר פעמים את המילים "הושע נא"
– קוראים לו "יום הושענא רבה"
– יום שאומרים בו הרבה ("רבה")
פעמים "הושע נא".

לאחר סיום ההקפות ואמירת ההושענות,
שמים בצד את ארבעת המינים,
לוקחים ביד 5
ענפים של עץ ערבה,
ואמרים תפילות מיוחדות שבהם מתפללים בעיקר על הגשם.
בסיום התפילה הזו – חובטים (נותנים מכות)
עם הענפים על הרצפה,
עד שיורדים ממנו לפחות 3
עלים.

בגלל המנהג לחבוט (לתת מכות)
את הערבות,
קוראים ליום הזה "יום חיבוט ערבות".

שמחת תורה (=
"שמיני עצרת").

התאריך:
כ"ב תשרי – יום אחרי סוכות.

למה קוראים לו בשמות אלו?

"שמיני
עצרת"
– שמיני עצרת הוא היום
השמיני של סוכות,
אבל הוא לא חלק מחג סוכות.
ולכן אסור לשבת ביום זה בסוכה,
כדי שיהיה ברור ששמיני עצרת הוא לא חלק מחג סוכות.

"שמחת
תורה"
– בכל שנה אנו קוראים את חמשת חומשי התורה,
(מסיימים את התורה פעם אחת במשך השנה).

היום שבו מסיימים את הסיבוב הקודם,
ומתחילים לקרוא את התורה מההתחלה הוא "שמחת תורה".

"חתן
תורה"
– האדם שעולה לתורה לקטע האחרון של התורה – נקרא "חתן תורה".

"חתן
בראשית"
– האדם העולה לתורה לחלק הראשון של התחלת התורה ,
נקרא חתן בראשית.

לחתן תורה קוראים בספר בראשית,
התחלת פרשת בראשית,
וקוראים את סיפור בריאת העולם.

נהוג שכל מי שנמצא בתפילה ביום זה – עולה לתורה.
ולכן קוראים הרבה פעמים את פרשת "וזאת הברכה"
– הפרשה האחרונה בתורה,
חוץ מהקטע האחרון שלה (שאותו שומרים ל"חתן תורה"),
עד שכל הבנים עולים לתורה.

הקפות:

בתפילת ערבית (התפילה בלילה)
ובתפילת שחרית (התפילה ביום)
עושים "הקפות".

מוציאים את כל ספרי התורה מארון הקודש,
ומקיפים (מסתובבים מסביב)
את הבמה של קריאת התורה שנמצאת במרכז בית הכנסת 7
פעמים (כמו בהושענא רבה")
אבל אומרים בכל הקפה תפילה קצרה ושמחה.

נוהגים שבאמצע כל הקפה עוצרים ורוקדים עם ספרי התורה,
ולכן גם קוראים לחג "שמחת תורה"
– שמחים עם ספרי התורה.

"הקפות
שניות".

נהוג שבמוצאי "שמחת תורה"
(בלילה שבסוף החג)
מתאספים בבית הכנסת מחדש,
ושוב מוציאים את ספרי התורה,
ועושים עוד 7
הקפות.
אך בהקפות השניות משתמשים ברמקולים,
דסקים וכל ציוד אלקטרוני שעוזר לעשות שמח.
(דבר שבחג עצמו אסור לעשות,
אלא רוקדים ושרים בעזרת הקול של הרוקדים בלבד!).

חג הפסח (עמוד 52).

התאריך:
מי"ד בצהריים אסור שיהיה חמץ אצלנו,
והתחילו להקריב את קורבן פסח.

מליל ט"ו בניסן (הלילה אחרי י"ג בניסן)
– ליל הסדר,
ומתחיל חג הפסח 7
ימים,
עד כ"ב ניסן.

ספר החינוך⁴ על הפסח.

המצווה:
קורבן פסח.

הדין החשוב בקורבן פסח:
אסור לשבור בו עצמות.
את קורבן הפסח אוכלים "בשר על האש"
(לא מבושל ולא מטוגן,
אלא על האש).
הקריבו אותו בי"ד בניסן בצהריים,
עד לערב – הלילה של ליל הסדר.

אכלו אותו בליל הסדר בתור מנה אחרונה.
כל אחד אכל רק "כזית"
(כ28
גרם)
בשר מהקורבן.

הבנים וגם הבנות חייבים לאכול מקורבן פסח.

היה אסור לשבור עצמות של הקורבן.
ספר החינוך אומר שהיה אסור לשבור את העצמות,
כי רק אנשים עניים שוברים את העצמות,
כי קשה להם לקנות בשר.
ואם סוף סוף הם קנו בשר,
הם רוצים לאכול כמה שיותר,
ואפילו לשבור את העצמות ולמצוץ את העצם בתוכו.
אבל בליל הסדר אנחנו צריכים להרגיש אנשים חשובים,
(גם אם באמת אנחנו לא אנשים חשובים באמת)
ולכן אנחנו לא שוברים את העצמות של קורבן הפסח.

ספר החינוך שואל למה יש כל כך הרבה מצוות שקשורות ליציאת מצריים?
לא הייתה מספיקה מצווה אחת כדי שנזכור את יציאת מצריים?

והוא עונה כי דבר שעושים אותו הרבה פעמים,
או דבר שבשבילו עושים הרבה דברים,
אותו נזכור טוב,
ונחשוב עליו כל הזמן.

יציאת מצריים זה אחד הדברים הכי חשובים בעם ישראל,
כי כאן יש הוכחה שיש את הקב"ה שברא את העולם,
ועושה ניסים לעם ישראל כדי לעזור להם⁵.

מצווה בליל הסדר לספר על יציאת מצריים.
ומסביר סםר החינוך כי מי שמדבר על משהוא,
הוא חושב עליו יותר,
ומאמין בו יותר.
ולכן מי שמספר על יציאת מצריים,
חושב ומאמין יותר בקב"ה שעשה לנו כל כך הרבה נסים ביציאת מצריים (עשרת המכות,
הוציא אותנו ממצריים,
בקע (פתח)
את ים סוף,
בני ישראל עבור בים,
וכאשר המצרים נכנסו לים אחרי בני ישראל,
הים כיסה אותם,
והמצרים טבעו בים סוף.

הניסים האלו של הקב"ה הם ההוכחה כי הקב"ה יכול לעשות כל מה שהוא רוצה,
כי הוא ברא את העולם,
ויכול לעשות עם כל העולם מה שהוא רוצה.

ממתי אסור שיהיה חמץ בפסח?

מהתורה:
מחצות י"ד בניסן – האמצע היום של י"ד בניסן (כאשר השמש נמצאת באמצע השמים),
חייבים לבער (לשרוף או לדאוג שלא יהיה לנו חמץ בבית).

מי שלא ביער את החמץ:
יש שאומרים שעובר על העבירה של "בל יראה ובל ימצא"
– שלא לראות חמץ שלנו,
ושלא יהיה לנו חמץ שלנו – כבר מי"ד ניסן בצהריים.

ויש רבנים שאומרים כי את העבירה של "בל יראה ובל ימצא"
עוברים רק מליל ט"ו ניסן (מהלילה של ליל הסדר).

מחכמים:
שעה אחת לפני חצות היום (בדיוק אמצע היום)
– כבר אסור ליהנות מהחמץ (לתת את החמץ לכלב שלי לאכול,
או למכור אותו לאדם שהוא לא יהודי וכדומה).

שעתיים לפני חצות היום – כבר אסור לאכול חמץ,
אבל עוד מותר ליהנות ממנו.

והכל רק כדי שבטעות לא יישאר לנו חמץ אחרי חצות היום,
ואז נעבור עבירה מאוד חמורה מהתורה.

בדיקת חמץ.

מחכמים,
בי"ג בניסן בערב (=ליל י"ד)
לאחר תפילת ערבית,
האבא עושה בדיקת חמץ.
מכבים את כל האורות בבית,
האבא (או מי שבודק)
מברך "ברוך …
אשר קדשנו …
על ביעור חמץ",
ומתחיל לבדוק את כל הבית,
בכל מקום שיש סיכוי שהגיע אליו חמץ,
בעזרת אור של נר שאותו הוא מדליק.

לפני הבדיקה גומרים לנקות את הבית מכל החמץ,
ומשאירים בצד מקום קטן שבו נשאר החמץ (הלחם וכדומה)
שצריך אותו לארוחת ערב ולארוחת הבוקר של מחר.

נוהגים שמחביאים חמץ עטוף טוב,(כדי שהחמץ לא יתפורר,
ויהיה חמץ בבית),
והאבא בבדיקה צריך לפחות למצוא את החמץ שהחביאו לו.

לאחר שגמר לבדוק את כל הבית,
אומר "כל חמירא וחמיעה…"
– אנחנו אומרים שאנחנו עושים את החמץ כאילו הוא אדמה.
אבל גם לאחר הבדיקה מותר לשמור בבית עוד חמץ,
שיספיק עד למחר בבוקר.

ביעור חמץ.

בשעה החמישית מהזריחה (הזמן שהשמש מתחילה לצאת בבוקר)
צריך "לבער"
את החמץ.

מהתורה אפשר "לבער"
(= להשמיד)
את החמץ באחת משתי צורות:
לשרוף אותו,
או להחליט שבשבילי החמץ הזה לא שווה כלום,
והוא ממש כאילו אדמה.
(לכן אם עבר חג הפסח,
אי אפשר לאכול חמץ ששכחנו,
כי הרי אמרנו שהוא כמו אדמה,
ואף אחד לא אוכל אדמה).

מחכמים צריך לעשות את שני הדברים.
לכן בשעה החמישית שורפים את החמץ,
ואומרים "כל חמירא"
– מבטלים את החמץ,
אומרים שהוא כאילו אדמה.

בביטול חמץ אנחנו פותרים את הבעיה של כל החמץ שלא מצאנו,
או שכחנו אותו,
כי אומרים שהוא יהיה כמו אדמה,
ככה אפילו שבטעות שכחנו חמץ,
הוא הופך להיות אדמה,
ולכן לא עוברים על "בל יראה ובל ימצא".

מכירת חמץ.

אסור לי לשמור בפסח חמץ שלי או של כל יהודי אחר אצלי.
אבל מותר לי לשמור בבית שלי חמץ של אדם לא יהודי.
לכן כולם מוכרים את החמץ שנשאר לי בבית לגוי,
כך שבפסח אני שומר לגוי על החמץ של הגוי,
וזה מותר שיישאר אצלי בפסח,
כי זה לא שלי⁶.

ממה עושים חמץ?
וקטניות.

חמץ הוא דבר שיש בו אחד מ"חמשת מיני דגן"
– חמישה דברים שעושים מהם לחם (חיטה,
שעורה,
שיבולת שועל,
כוסמת ושיפון)
שנרטבו במים,
ובמשך 18
דקות לא לשו (ערבבו)
אותם⁷.
(אבל אם ערבב אותו כל הזמן,
אפילו מערבבים 3
שעות הוא לא חמץ.
אם ערבבו ועצרו,
ושוב ערבבו …
בודקים כמה זמן לא ערבבו את הבצק בכל ההפסקות ביחד,
וצריך שהזמן יהיה פחות מ18
דקות.

לפי מנהג האשכנזים – לא אוכלים "קטניות"
בפסח (לא אוכלים אורז,
בוטנים,
גרעינים שחורים,
סויה,
ועוד הרבה דברים שהם קטניות).

לפי הספרדים – אפשר לאכול קטניות בפסח,
ולכן רוב הספרדים אוכלים אורז בפסח,
והאשכנזים לא אוכלים אורז בפסח.

מצת מצווה.

רק בליל הסדר חייבים לאכול מצות.
בכל שאר הפסח,
אם רוצים אוכלים רק מצה כשרה לפסח.
אבל אם רוצים אפשר לאכול דברים אחרים כשרים לפסח (בשר,
ירקות פירות ועוגות מקמח תפוחי אדמה ועוד),
בלי לאכול בכלל מצה.

אבל את המצה שאוכלים בליל הסדר – צריך לאכול מצה שהכינו אותה במיוחד כדי שיוכלו לאכול ממנה בליל הסדר – כדי לקיים במצה הזו את המצווה של אכילת מצה.
לכן קוראים לה "מצת מצווה"
– כי זו מצה שהכינו בשביל המצווה של אכילת מצה.

מנסים לשמור על מצת מצווה יותר טוב מסתם מצה שלא תירטב.

יש כאלה שאומרים שמספיק לשמור שהקמח למצה לא יירטב מהרגע שקצרו (חתכו)
את החיטה (וזו נקראת "מצה שמורה"
– מצה ששמרו אותה מהרגע שקצרו (חתכו)
את החיטה.

ויש כאלה שמקפידים (נזהרים)
לקטוף את החיטה כאשר היא עוד קצת ירוקה,
כי אם היא לא יבשה,
היא לא תהיה חמץ,
גם אם נגעו בה מים.

אבל יש כאלה שאומרים שמספיק לשמור שהקמח לא יהיה חמץ,
כמו בכל מצה רגילה,
רק שיכינו את המצה במיוחד לשם מצווה של ליל הסדר.

מים שלנו.

לנו =
ישנו (הלכו לישון).

כדי שהקמח יחמיץ יותר לאט,
(הבצק יהפוך חמץ יותר לאט),
צריך לעשות את הבצק קר.
(כאשר המים בבצק חמים,
הם מחמיצים את הקמח יותר מהר).

היום אפשר לקחת מים קרים מהמקרר⁸.
אבל לפני החשמל,
רצו להכין את המצות ממים קרים.

לכן מילאו לפני הערב (לפנות ערב)
כדים במים.
והשאירו אות ם סגורים בחוץ כל הלילה.
ואז המים האלה הופכים להיות מים קרים.
ולכן הם טובים בשביל להכין בהם מצות.
קוראים למים האלה "מים שלנו"
כי אלו מים שישנו אצלנו.

ביטול חמץ.

כל דבר שיש בו חמץ,
אסור לאכול אותו בפסח,
ואפילו זה רק טיפה.

לכן,
אי אפשר להשתמש בכלים לא כשרים לפסח,
כי החמץ יכול לצאת מתוך הכלי ולהיכנס לאוכל הכשר לפסח,
ולהפוך אותו לחמץ.
ולכן אסור להשתמש בקופסאות של אוכל שהשתמשנו בהם לפני פסח,
כמו קפה וסוכר,
כי אולי נכנס לתוכם פירו לחם או טיפת עוגה.

אבל עוברים על איסור "בל יראה ובל ימצא"
(איסור שלא יהיה לי חמץ,
שאני לא אוכל אותו)
רק כאשר יש לי כמות של לפחות "כזית"
(=28 גרם)
של חמץ ביחד.
אבל אם יש לי פחות מ"כזית"
חמץ ,
ואני לא אוכל אותו,
לא עשיתי עבירה.

אם נשאר לי אוכל בבית שהוא לא כשר לפסח,
מוכרים אותו לגוי לפני הפסח (ראה "מכירה לגוי").

את הכלים שלא כשרים לפסח,
סוגרים בארונות,
וכותבים על הארון "חמץ"
כדי שלא נשתמש בכלים האלה בטעות בפסח.
את הכלים של החמץ – אסור למכור לגוי!

מי שמכר את הכלים שלו לגוי – צריך לאחר פסח לטבול את כל הכלים שמכר במקווה.

הגעלת כלים.

מי שרוצה להשתמש (to
use) בכלים של החמץ בפסח,
צריך להכשיר את הכלים.

יש כל מיני צורות להכשיר את הכלים,
והכלל הוא "כבולעו כך פולטו".
כמו שהכלי בלע – הכניס את החמץ לתוכו,
כך גם נוציא (נפלוט)
את החמץ החוצה.

ולכן:

1. כל הכלים שרוצים להכשיר,
   צריך לא להשתמש בהם 24
   שעות לפני שמכשירים אותם.

2. כלים שמשתמשים בהם רק בדברים קרים,
   כמו כוסות פלסטיק פשוטות,
   מספיק לשטוף אותם במים קרים עם סבון,
   כי החמץ נכנס עם דברים קרים.
   (לא לשטוף במים חמים,
   כי אז החמץ נכנס לתוך הכוס,
   ולא יוצא!).

3. צלחות וכוסות של פירקס ודורלקס (נראות כמו זכוכית)
   – מגעילים (ההסבר בהמשך ("הגעלה")).

4. תבנית של עוגות בתנור,
   מחבת,
   מנגל,
   וכל כלי שרגילים לשים אותו על האש ממש,
   מכשירים אותו בעזרת "ליבון"
   . (ההסבר בהמשך).

5. כלי זכוכית אמיתיים,
   הספרדים – רק שוטפים אותם עם מים קרים וסבון.

לפי האשכנזים – מכניסים את הכלים לתוך כלי עם מים קרים,
אחרי כל 24
שעות מחליפים את המים.
ככה עושים שלושה ימים.

"הגעלה".

בכלים שהחמץ נכנס לתוכם בעזרת נוזל חם (מים,
מרק וכדומה)
, צריך להרתיח (100
מעלות),
להכניס את הכלים לתוך המים הרותחים (ואז החמץ יוצא החוצה),
ומיד מעבירים את הכלי לתוך מים קרים.
המים הקרים שוטפים את החמץ שיצא החוצה מהכלי.

אם לא יכלו לא להשתמש בכלים 24
שעות לפני ההגעלה,
מוסיפים למים הרותחים סבון,
שיקלקל את הטעם של האוכל שנמצא בתוך הכלים.
ואוכל "שאינו ראוי למאכל כלב"
– שכלב לא יכול לאכול אותו,
הוא לא חמץ.

"ליבון".

כלים ששמים אותם ישר על האש בלי נוזלים,
כמו תבנית לעוגות ששמים בתוך התנור,
צריכים "ללבן"
את הכלי ב"ליבון חמור".

"ליבון חמור":
מחממים את הכלי באש עד שהוא נעשה אדום.
(לא כדאי להכשיר דברים שצריכים ליבון חמור,
כי בהרבה מקרים הכלים יכולים להתקלקל,
וכדאי לקנות כלים כאלו מיוחדים לפסח).

"ליבון קל":
בכלים שיש להם ידיות,
כמו בסירים,
צריך להוריד את הידיות,
לנקות שם טוב,
ואת המקום של הברגים צריך לשרוף קצת באש.
כדי לבדוק אם חיממנו מספיק,
לוקחים ניר ושמים אותו בתוך הסיר,
ומולו מחממים.
אם הניר מתחיל להישרף (וזה קורה בתוך כמה שניות!),
סימן שעשינו "ליבון קל".

ערב פסח.

ביום לפני פסח,
אסור לאכול מצה.
ולכן משעות הבוקר (מ"ביעור חמץ")
אסור לאכול חמץ,
אבל אסור לאכול גם מצות.

מותר לאכול "מצה עשירה".

3
שעות לפני החג צריך לנסות לאכול אוכל,
כדי שנגיע לליל הסדר נהיה רעבים,
ונאכל את האוכל בהנאה (בכיף).

מצה עשירה.

מצה עשירה,
זו מצה שהכינו אותה מקמח עם מיץ פירות או ביצים,
(לא הכניסו בתוכה מים כלל).

לפי האשכנזים:
אסור לאכול מצה עשירה בפסח,
ולפי חלק מהדעות "מצה עשירה"
היא ממש חמץ.

ליל הסדר.

ליל הסדר הוא הלילה הראשון של חג הפסח.
בלילה הזה אומרים את "ההגדה"
ועושים את "ליל הסדר".

המצוות מהתורה בליל הסדר:

1. לאכול לפחות כזית (28
   גרם)
   של מצה.

2. לספר את הסיפור של יציאת מצרים.
   אם יש ילדים – מספרים להם על יציאת מצריים,
   ועשרת המכות.
   אם אין ילדים,
   מספרים אחד לשני.
   אם אני נמצא לבד בליל הסדר,
   ואפילו שאני חכם ויודע הכל על יציאת מצריים,
   אני חייב לספר לפחות לעצמי.

3. בזמן שהיה בית מקדש:
   הקריבו "קורבן פסח"
   לפני החג (בי"ד ניסן בצהריים),
   וכל אחד אכל מהקורבן שהקבוצה ("החבורה")
   שלו הקריבה.
   היום אין בית המקדש,
   ולכן לא מקריבים קורבן פסח,
   ולכן לא אוכלים אותו.

4. בזמן שבית המקדש היה קיים,
   היו עושים סנדביץ'
   של מצה,
   ובתוכה "כזית"
   (28 גרם)
   קורבן ,
   ויחד עם הבשר הוסיפו "מרור".
   לפי הפסוק "על מצות ומרורים יאכלוהו".
   (יאכלו את המצה יחד עם קורבן פסח והמרור).
   אבל בגלל שהיום אי ן קורבן פסח,
   גם אין מצווה לאכול מרור מהתורה.
   לכן היום אכילת מרור זו מצווה מחכמים,
   ולא מהתורה.

5. להגיד את המילים "פסח,
   מצה ומרור"
   – שהם 3
   המילים החשובות בליל הסדר.

המצוות מחכמים בליל הסדר.

1. לשתות 4
   כוסות יין.
   (או מיץ ענבים).
   את 4
   הכוסות מחלקים בתוך כל הסדר.
   כוס ראשונה בקידוש בהתחלה,
   וכוס אחרונה כמעט בסוף ליל הסדר.

2. "הסיבה"
   – כאשר שותים את 4
   הכוסות,
   צריך לשתות אותם ה"הסיבה",
   כאשר נשענים על יד שמאל,
   ושותים כמו מלכים בצורה נוחה את היין.

3. כיום,
   אכילת מרור .

4. עושים "חרוסת"
   – אוכל מתוק מפרות (תמרים,
   תפוחים,
   אגוזים ועוד)
   שהצבע שלו חום,
   ונראה כמו בוץ =
   טיט שממנו הכינו היהודים בתים במצרים בתור עבדים.
   את החרוסת לא אוכלים בליל הסדר,
   רק טובלים (מכניסים)
   את ה"מרור"
   (יש מנהגים שונים מה לאכול בתור מרור,
   אבל הטוב ביותר זה לקחת עלים של חסה)
   בתוך החרוסת,
   אבל מורידים את החרוסת מהמרור ואוכלים.
   אפשר לאכול את החרוסת המתוקה בתוך הארוחה בליל הסדר.

היום מסדרים את הסדר לפי הסדר הבא:

1. קדש – עושים קידוש.

2. ורחץ – שוטפים ידיים (בלי לברך),
   לפני שמתחילים לגעת בכל האוכל.

3. כרפס – טובלים (מכניסים)
   ירק לתוך מיץ לימון.

4. יחץ –
   על הצלחת של ליל הסדר – הקערה,
   שמים 3
   מצות.
   ב"יחץ"
   לוקחים את המצה האמצעית ושוברים אותה לשני חלקים.
   את החלק הגדול שומרים לאפיקומן (והילדים מנסים לגנוב אותו,
   וכדי שאבא יקבל אותו בחזרה,
   הוא צריך להבטיח להם מתנות.
   (המשחק הזה עוזר לילדים הקטנים להישאר ערים בלי לישון גם אם קצת מאוחר …).

5. מגיד – מתחילים להגיד את ההגדה,
   מתחילים לספר על יציאת מצריים.

6. רחצה – נוטלים ידיים לפני שאוכלים מצה (2
   "זיתים"
   1 למצה,
   ו1
   להמוציא לחם מן הארץ.
   וביחד כמצה שלמה).

7. מוציא – מברכים על המצה "המוציא לחם מן הארץ".

8. מצה – מברכים "אשר קדשנו.
   . על אכילת מצה".

9. מרור – אוכלים מרור (עלים של חסה).

10. כורך – אוכלים מצה עם מרור,
    כמו שאכלו בזמן המקדש,
    רק בלי קורבן פסח.

11. שולחן עורך – אוכלים ארוחת ערב (סעודת חג).

12. צפון – אוכלים את האפיקומן שהילדים הצפינו =
    החביאו,
    וזה המנה אחרונה.
    לאחר האפיקומן אסור לאכול אוכל.

13. ברך – מברכים ברכת המזון.

14. הלל – אומרים את החצי השני של ההלל.
    (את החלק הראשון אומרים לפני האוכל בתוך "מגיד".

15. נרצה =
    הסיום,
    נגמר ליל הסדר.

כל המצוות של ליל הסדר הם של הבנים והבנות בלי שום הבדל!

עומר ואיסור חדש (עמוד 66).

כדי שיהיה מותר לקצור ולאכול את התבואה (החיטה,
שעורה,
שיבולת שועל,
כוסמת ושיפון – חמשת מיני דגן),
היה צריך להקריב קודם את "קורבן העומר".

במוצאי החג הראשון של פסח (בלילה)
היו יוצאים לשדה שעורים הקרוב לירושלים,
בוחרים בו מקום עם שעורים יפים,
מסמנים אותם,
ובבוקר היו יורדים וקוצרים אותם.

את התבואה שקצרו לקחו והוסיפו לה עוד דברים (שמן,
סולת ועוד)
והקריבו אותה קורבן ביום הראשון של חול המועד בפסח.
מיד לאחר שהקריבו את הקורבן,
היה מותר להשתמש בחמשת מיני דגן החדשים משנה זו.

בתקופת בית המקדש השני עשו את הקציר (שחתכו את השעורים)
במסיבה גדולה.

עד לאחר הקרבת הקורבן היה אסור להשתמש בתבואה שזרעו אותה בפחות מ 3
ימים לפני חג הפסח של שנה שעברה,
עד לתבואה שרק עכשיו – ביום הראשון של פסח השנה – היא מוכנה.

(זאת אומרת שיכול להיות שקצרנו חיטה לפני חצי שנה,
ורק עכשיו – לאחר הקרבת קורבן העומר,
יהיה לי מותר לאכול מהחיטה הזו).

מכיוון שלא ידעו בכל הארץ מתי בדיוק הקריבו את קורבן העומר – היו מתחילים לאכול מהתבואה החדשה רק מי"ז בניסן (היום השני של חול המועד).

גם היום – מותר לאכול מהתבואה של השנה רק מי"ז בניסן.

היום בארץ ישראל,
לרוב אין בכלל בעיה,
ולא צריך לחכות,
כי זורעים את החיטה כמה חודשים לפני פסח,
והחיטה מוכנה רק לאחר פסח.
לכן בי"ז בניסן של פסח זה (לפני שבכלל קצרו אותה)
כבר מותר להשתמש בה.

בבית המקדש השתמשו בתבואה החדשה בשביל הקורבנות רק מחג שבועות.

ספירת העומר.

מצווה מהתורה לספור 49
ימים (7
שבועות)
מהיום הראשון של חול המועד פסח,
והיום ה 50
הוא יום מתן תורה – חג השבועות.

"ספר החינוך"
מסביר כי יש מצווה לספור,
כי כל אחד צריך להרגיש כל שנה מחדש כאילו הוא מקבל את התורה בשבועות מחדש.
ולכן אנחנו מתרגשים וסופרים כמה ימים יש לנו עד לקבלת התורה מחדש בחג שבועות.

מצווה לספור את ספירת העומר דווקא בלילה בתפילת מעריב.

מברכים "ברוך …
אשר קדשנו …
על ספירת העומר",
ואז סופרים כמה ימים וכמה שבועות היום.

המצווה היא לספור גם בימים וגם בשבועות ("היום שמונה ימים,
שהם שבוע אחד ויום אחד לעומר"
וכדומה).

מי ששכח ולא ספר בלילה – יכול לספור ביום בלי ברכה.
(רק אומר "היום …
לעומר,
שהם …
שבועות,
ו….
ימים לעומר").

אם לא ספר עד לערב שלמחרת (כבר הגיע הלילה הבא,
ולא ספר ),
לא יכול יותר לספור השנה עם ברכה.
ומתחיל לספור בלי ברכה.

אבלות בספירת העומר.

ספירת העומר בימנו היא גם זמן עצוב.
בתקופה של רבי עקיבא,
מתו ב 33
ימים מתוך כל ספירת העומר 24.000
תלמידים של רבי עקיבא,
בתור עונש שלא התנהגו יפה אחד לשני.
(עונש מהקב"ה).

לכן עד היום 33
ימים בתוך ספירת העומר הם ימים עצובים,
שלא מתחתנים בהם,
לא מסתפרים בהם,
ולא עושים בהם סתם מסיבות.

מותר ללכת לים בספירת העומר,
אבל זה נקרא זמן מסוכן שקורים בו הרבה בעיות לעם ישראל,
ולכן לא כדאי לעשות בימים אלו דברים מסוכנים,
ולכן הרבה נוהגים לא ללכת לשחות בספירת העומר,
כדי שלא יטבעו חס וחלילה.

יש הרבה מנהגים באילו ימים מתוך כל ספירת העומר צריך להיות באבל – עצובים,
ולהיזהר במיוחד.
(מפסח עד ל"ג בעומר.
מראש חודש אייר עד שלושה ימים לפני חג שבעות,
חוץ מהשבתות והימים המיוחדים כמו שבת,
ראש חודש ועוד.
וכל אחד ינהג כמו המנהג שהוא רגיל .

ל"ג בעומר.

היום בו מת רבי שמעון בר יוחאי,
ולפני שמת גילה הרבה דברים חשובים שידע על התורה ("קבלה"),
ולכן זה הפך ליום שמח,
יום שבו למדו דברים מאוד חשובים בתורה.
ולכן לפי רוב המנהגים – בל"ג בעומר לא עצובים.
(לא אבלים).

יום העצמאות.

ב ה'
באייר תש"ח (1948)
הכריזו על הקמת מדינת ישראל.
וזה יום שמח כל שנה,
יום העצמאות.
מוסיפים בו תפילות מיוחדות לכבוד החג.

יום ירושלים.

בכ"ח באייר תשכ"ז (1967)
– ב"מלחמת ששת הימים"
– כבש צה"ל מחדש את ירושלים העתיקה והכותל המערבי.
לכן הציבור הדתי עושה את היום הזה יום שמח,
יום חג,
שבו אומרים הלל.

חג שבועות.

ב ו'
סיוון,
יש את חג שבועות – חג מתן תורה.

ביום זה הקריבו בבית המקדש קורבן "שתי הלחם",
ובו השתמשו בפעם הראשונה בשעורים של השנה החדשה,
ומאז היה מותר גם בבית המקדש להשתמש בתבואה החדשה.

חנוכה (עמוד 85).

הזמן:
מכ"ה כסליו במשך 8
ימים.

למה יש את חג חנוכה?

1. המכבים היהודים נלחמו ביוונים,
   וניצחו את היוונים,
   למרות שהיוונים היו הרבה חיילים (הם היו מעצמת על באותה תקופה,
   כמו ארה"ב של היום),
   והמכבים היהודים היו רק מעט חיילים.
   (הם לא היו יותר מ 4500
   חיילים).

2. כאשר המכבים ניצחו והגיעו לבית המקדש,
   הם רצו להדליק את מנורת המקדש בשמן זית טהור,
   והם מצאו כד שמן קטן טהור,
   שהיה צריך הספיק ליום אחד,
   והקב"ה עשה נס,
   והשמן הספיק ל 8
   ימים,
   עד שהכינו והביאו שמן טהור חדש.

3. חנוכת המקדש – הניצחון של המכבים והיום שבו הם נכנסו למקדש היה בכ"ה כסליו.
   ולכן השם רומז על התאריך חנו – כ"ה.
   חנו =
   עצרו בכ"ה (כסליו),
   ניצחו במלחמה.

4. השם "חנוכה"
   – הוא מהמילה "חנוכת הבית"
   = לחנוך את הבית,
   את בית המקדש.

התוספות בתפילה ובברכת המזון:

1. אומרים הלל שלם בשחרית.

2. מוסיפים בשחרית ומנחה "על הניסים".
   אם שכח ולא אמר – לא חוזר להגיד "על הניסים".

3. קוראים בתורה על פרשת הנשיאים,
   חנוכת המשכן,
   בכל יום קוראים את הנשיא של אותו יום.
   (בחנוכת המשכן במדבר,
   הקריב כל יום רק נשיא אחד,
   ואנחנו קוראים בכל יום מה הקריב אותו נשיא.
   ביום הראשון של חנוכה קוראים מה שהקריב הנשיא ביום הראשון ).

הדלקת נרות חנוכה.

המצווה: להדליק נר אחד כל יום לכל המשפחה!
גם משפחה של 10
גברים מדליקה ביום האחרון נר אחד לכולם!

המהדרין:
כל אחד מדליק נר אחד בכל יום.

המהדרין
מן
המהדרין: עושים מה שעושים היום,
מדליקים חנוכיה.
ביום הראשון מדליקים נר אחד,
ביום השני 2,
ביום השלישי 3,
עד שביום האחרון – היום השמיני מדליק 8
נרות.

האשכנזים:
כל אחד מדליק חנוכיה לעצמו.

הספרדים:
מדליקים חנוכיה אחת לכל המשפחה.

לפי כולם:
בנות גם צריכות להדליק חנוכיה.

המקום הטוב לשים את החנוכיה – במקום שיראו אותה כמה שיותר אנשים,
ואם אפשר,
יותר טוב להדליק ליד הכניסה לבית בצד שמאל של הנכנס,
כדי שמי שנכנס הביתה,
יהיה מוקף במצוות.
מימין – מזוזה,
משמאל הדלקת נרות חנוכה.

במקרה שהבית נמצא בין שני רחובות ראשיים –
צריך להדליק לפחות 2
חנוכיות,
אחת בכל כיוון של הרחוב הראשי.

במה מדליקים את החנוכיה?

הכי טוב (מצווה) – להדליק חנוכיה משמן זית,
אבל אם אין לו,
יכול להדליק גם עם כל נר רגיל אחר.

הברכות בהדלקת נרות חנוכה:

מברך:
"ברוך …
אשר קדשנו ….
להדליק נר של חנוכה".

ברכה שניה:
"ברוך ….
שעשה נסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה".

ביום הראשון מוסיפים "ברוך ….
שהחיינו והגענו לזמן הזה"

הדלקת נר חנוכה בבית הכנסת.

בבית הכנסת מדליקים נרות,
ומברכים עליהם כמו בבית.
אבל מי שהדליק בבית הכנסת,
צריך להדליק מחדש חנוכיה,
ולברך.
כאילו לא ברך בבית הכנסת.

לפי חלק מהדעות – ביום הראשון,
כאשר חוזר ומדליק בבית – לא מברך שהחיינו עוד פעם.
ולפי חלק מהדעות כן מברך עוד הפעם גם שהחיינו.

ההדלקה בבית,
ודין אורח.

כבר אמרנו שמספיק שאחד ידליק חנוכיה אחת לכל מי שנמצא בבית .

עדיף (יותר טוב)
שכל מי שנמצא בבית באותו זמן,
יעמוד ליד המדליק,
כי כך מפרסמים את הנס יותר.

גם מי שלא היה בזמן שהדליקו את הנרות – קיים את המצווה.

מי שגר מחוץ לבית (בן שגר בבית משלו יחד עוד חברים,
ואפילו אם הוא לא נשוי),
צריך להדליק חנוכיה לבד.

מי שעוד גר בבית,
(אם ישאלו אותו היכן אתה גר?
הוא יגיד את הכתובת (adrees)
של ההורים שלו,
אפילו שהוא לומד בפנימיה)
יכול להגיד להורים שלו שידליקו גם בשבילו בבית,
גם אם הוא בכלל לא נמצא בבית באותו זמן.
ולכן מי שיוצא לטיול,
וקשה לו להדליק חנוכיה בדרך,
יכול לבקש מההורים שבזמן שהם מדליקים את החנוכיה יגידו שהם הדליקו את הנרות גם בשבילו,
ואז הוא יצא ידי חובה (קים את המצווה).

אורח אצל משפחה אחרת,
אם רוצה לצאת ידי חובה בחנוכיה שלהם,
צריך "להשתתף",
לתת 10
אגורות לבעל הבית,
כדי שהנרות או השמן שבהם מדליקים את החנוכיה יהיו גם שלו.

מי שגר בפנימיה (כמו הכפר בימין אורד),
כל אחד צריך להדליק חנוכיה שלו.

זמן ההדלקה וברכותיה.

יש שני מנהגים מתי הכי טוב להדליק את החנוכיה:

1. בשקיעת החמה.
   (בזמן שהשמש נכנסת לים)
   בדיוק.

2. בצאת הכוכבים.
   (בזמן שרואים כוכבים בשמים,
   בערך 20
   דקות אחרי השקיעה של השמש).

מי שלא הספיק להדליק בדיוק בזמן,
ינסה להדליק בחצי שעה הראשונה אחרי צאת הכוכבים,
אבל יכול להדליק כל זמן שיש עוד אנשים שעוברים ברחוב,
או לפחות המשפחה שלו עדיין לא הלכו לישון,
ויכולים לבוא ןלראות אותו מדליק את החנוכיה.

אחר כך יכול להדליק את החנוכיה עד "עלות השחר"
בערך שעה לפני שהשמש זורחת (מתחילה להאיר בבוקר),
אבל לא יברך.

מותר להדליק מ"פלג המנחה"
כשעה וחצי לפני השקיעה.
(לכן בערב שבת אפשר להדליק את החנוכיה לפני הדלקת נרות שבת,
בזמן שיש עוד שמש).

הברכות:

1. "ברוך …אשר קדשנו במצוותיו וציוונו להדליק נר של חנוכה".

2. "ברוך אתה ה'
   …. שעשה נסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה".

3. בלילה הראשון (או אם לא הדליק בלילה הראשון חנוכיה,
   אז בפעם הראשונה שמדליק באותה שנה)
   מברך גם "ברוך ….
   שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה".

4. מי שלא הדליק לבד,
   כי הדליקו בשבילו בבית,
   אם רואה חנוכיה של אדם אחר מברך "
   … שעשה נסים לאבותינו…"
   , ובפעם הראשונה מברך גם "שהחיינו".

פורים וארבע פרשיות (עמוד 88).

חודש אדר.

מצווה להרבות בשמחה בחודש אדר,
כי בחודש הזה היו נסים גדולים לבני ישראל.

תענית אסתר.

כאשר המן רצה להרוג את כל היהודים שהיו ב 127
מדינות שחיו תחת הכיבוש של אחשורוש (השלטון הפרסי),
המלכה הייתה יהודיה בשם אסתר.
המלך לא ידע שהיא יהודיה,
כי הדוד שלה – מרדכי – אמר לה לא לגלות.

אבל כאשר מרדכי שמע מה המן רוצה לעשות,
הוא החליט שאין ברירה,
ואסתר צריכה לגלות שהיא יהודיה,
ובתור המלכה לבקש מהמלך שלא ירשה להרוג את כל היהודים (גם אותה ….
כי היא יהודיה).

אסתר אומרת למרדכי כי היא מוכנה ללכת למלך,
רק אם כל בני ישראל יצומו אתה 3
ימים.

מרדכי מסכים,
ובאמת כל היהודים שיודעים שהולכים להרוג אותם,
צמים 3
ימים עם כמו אסתר המלכה,
לפני שהיא באה לדבר עם המלך אחשוורוש.

הם צמו 11
חודשים לפני נס פורים,
בפסח שנה לפני נס חג פורים.

המלך אמר שהוא לא יכול להגיד שלא יהרגו את היהודים,
כי דבר שהוא החליט,
הוא לא משנה.
אבל הוא הציעה שמרדכי ואסתר ישלחו ליהודים ויודיעו להם שהמלך מרשה להם להילחם באלה שרוצים להרוג אותם.
ובאמת,
בי"ג באדר היהודים נלחמו והרגו הרבה מהגויים שרצו להרוג אותם,
והיהודים ניצחו.

בי"ד באדר כל היהודים עשו מסיבות ניצחון,
והודו לקב"ה על הנס שעשה להם,
שהם נצחו.

רק בשושן הבירה – המקום שבו היה הארמון של אחשורוש,
קיבלו אישור מאחשוורוש להמשיך להלחם בגויים עוד יום,
בי"ד באדר.
לכן בשושן הבירה עשו מסיבות והודו לקב"ה בט"ו באדר (יום אחרי כולם).

זכר לצום של 3
הימים,
(שלא היה בי"ג באדר,
כמו שכתבתי),
וכדי לזכור שי"ג אדר היה יום מלחמה קשה ומפחיד ליהודים,
עושים צום "תענית אסתר"
בי"ג אדר.
(יום לפני פורים ברוב המקומות).

לא צמים 3
ימים כמו אסתר,
כי היא צמה בפסח,
ואסור לצום בפסח.

פורים
דפרזים,
ופורים
דמוקפין.

כמו שכתבנו,
ברוב המקומות החגיגות היו בי"ד באדר,
ורק בשושן הבירה חגגו יום אחר כך – בט"ו אדר.

לכן גם היום,
כל עיר שהיא מוקפת חומה מתקופת יהושע (הזמן שבני ישראל כבשו את ארץ ישראל כשעלו ממצריים),
ובשושן הבירה (שקיימת עד היום)חוגגים את פורים כמו בשושן – בט"ו באדר.

בשאר כל העולם,
היהודים חוגגים את פורים בי"ד אדר.

היום לפי רוב המנהגים,
רק בשושן ובירושלים חוגגים את פורים בט"ו אדר.

מצוות פורים.

1. לקרוא את מגילת אסתר בלילה וביום. (המצווה החשובה יותר היא דווקא ביום, אפילו (למרות)
   שכולם שומעים את הקריאה בלילה,
   ואחר כך הולכים לעשות מסיבות פורים). בגלל שבהתחלה קראו את המגילה רק ביום,
   מברכים שהחיינו על קריאת המגילה בערב וגם ביום.

2. קריאת התורה.
   בבוקר בתפילת שחרית קוראים בתורה על המצווה להרוג ("למחות את זכר")
   את העם העמלקי.
   כי המן היה שייך לעמלק.

3. סעודת פורים – מצווה לעשות ביום (ולא בלילה!)
   ארוחה,
   שכמו בשבת צריך לאכול בה גם לחם.
   המצווה היא לעשות לפחות סעודה אחת.
   (לאכול ממתקים ועוגות – זה לא מספיק!).

4. משלוח מנות –
   הפסוק במגילת אסתר אומר "משלוח מנות איש לרעהו,
   ומתנות לאביונים".
   מפסוק זה לומדים שתי מצוות.
   הראשונה – משלוח מנות.
   לפי הפסוק מספיק לשלוח לאדם אחד ("איש לרעהו")
   לפחות שני סוגי אוכל ("מנות",
   ולא "מנה"
   יותר מסוג אחד של אוכל).

5. "מתנות לאביונים"
   – מהפסוק שהבאנו לומדים שיש מצווה בפורים לתת גם לפחות לשני אביונים (=
   עניים)
   "מתנות",
   לכן המצווה היא לתת לפחות לשני עניים מתנות (מתנה אחת לפחות לכל אחד.
   אבל לא משנה מה,
   זה יכול להיות כסף,
   משחק לילדים,
   בגדים אוכל ….).

זמן קריאת מגילה.

קוראים את המגילה בפורים בלילה ובערב.
אבל אם פורים בירושלים יוצא בשבת,
קוראים את המגילה בי"ד באדר .(כמו כל שאר המקומות).
ואת כל שאר המצוות עושים ביום ראשון (ט"ז אדר).

מהמגילה לומדים שבכל מקרה לא קוראים את המגילה אחרי ט"ו אדר.
("ולא יעבור").

מי שיודע שלא יוכל לקרוא את המגילה בפורים (ורק אם ממש אין לו ברירה!!!)
יכול לקרוא את המגילה כבר מי"א אדר.
אבל אם בפורים כן ימצא מגילה,
יקרא מחדש ויברך את הברכות.

מי שלא גר בירושלים,
ולא הספיק לקרוא את המגילה בי"ד אדר,
יקרא את המגילה בט"ו באדר (כמו בירושלים),
אבל לא יברך את הברכות.

מי שקורא את המגילה בפורים,
יכול לקרא אותה אפילו לבד.

מי שקורא אתת המגילה לא בפורים,
צריך לקרוא אותה לפחות במניין (10
בנים יהודים מעל גיל 13).

מי שנוסע בפורים מירושלים,
או בא לירושלים,
מתי עושה את פורים?

מי משנוסע לירושלים או נוסע מירושלים למקום אחר בפורים,
צריך לדעת מתי חייב לעשות את פורים.

השאלה שצריך לשאול היא: היכן (אפו)
היה ב"עלות השחר" (כשעה לפני זריחת השמש, הזמן שהשמש יוצאת בבוקר).

את הדינים קראו בטבלה הבאה:

ארבעת הפרשיות:

בתקופה של חודש אדר (מתחילים בשבת לפני ראש חודש אדר)
יש 4
שבתות מיוחדות,
שבהם קוראים בקריאת התורה מפטיר מיוחד,
והפטרה מיוחדת.

הפרוט נמצא בטבלה הבאה:

תעניות (עמוד 94).

ארבע תעניות (ימי צום)
יש לעם ישראל הקשורים לחורבן בית המקדש.
שלושה מתוכם זה צום מעלות השחר (הבוקר)
עד לצאת הכוכבים.
ורק ט'
באב הוא כמו יום כיפורים,
מלפני השקיעה עד צאת הכוכבים למחרת.
בתשעה באב יש את אותם דינים כמו ביום כיפורים,
אבל הוא לא כמו שבת.

ארבעת
הצומות
הקשורים
לחורבן
הבית
–
לשרפת
בית
המקדש.

1. עשרה בטבת – היום בו התחילה המצור (שהגויים שמו חילם מסביב לכל ירושלים,
   ולא נתנו לאף אחד להיכנס או לצאת)
   בבית ראשון וגם בבית שני (בית המקדש הראשון,
   ובית המקדש השני).

צמים מבוקר עד ערב,
ומותר לעשות הכל חוץ מלאכול ולשתות.

2. י"ז בתמוז – היום בו נפרצו החומות (האוייב הצליח לשבור את החומה – הקיר)
   מסביב לכל ירושלים בבית שני.
   בבית ראשון זה קרה ב ט'
   בתמוז,אבל לא רצו לעשות עוד יום צום כל כך קרוב (6
   ימים לפני י"ז בתמוז),
   ואנחנו בוכים יותר על הביתה השני,
   צמים רק בי"ז בתמוז,
   ולא בט'
   בתמוז.

צמים מבוקר עד ערב,
ומותר לעשות הכל חוץ מלאכול ולשתות.

3. ט'
   באב – היום שבו נשרף בית המקדש הראשון ובית המקדש השני.

צמים לפני שקיעת השמש (שהשמש נכנסת לתוך הים)
בח'
באב,
עד סוף ט'
באב,
בצאת הכוכבים בתחילת י'
באב.
(סך הכל צום של כ 25
שעות).

בט'
באב אסור לעשות כמו ביום הכיפורים,
אבל זה לא יום קדוש,
ולכן זה לא כמו בשבת שאסור להדליק אור וכדומה.

אסור לעשות:
א'.
לאכול ולשתות.

ב'.
נעילת נעליים שיש בהם אפילו קצת עור.

ג'.
להתרחץ בשביל ליהנות,
אבל מותר לרחוץ מקום מלוכלך.

ד'.
סיכה – למרוח על הגוף בושם או משחה בשביל לתת הרגשה

טובה.
אבל מותר להריח בושם או צמח שאנחנו לא שמים עלינו.

ה'.
תשמיש המיטה – אסור לבני זוג (בעל ואישה)
לגעת אחד בשני.

4. צום גדליה – צמים אותו בג'
   תשרי.
   בראש השנה רצחו יהודים את גדליה בן אחיקם שהיה אחראי מטעם הבבלים על ישראל (בבית ראשון),
   כי אמרו שהוא עוזר לבבלים.

אבל בגלל שלא צמים בראש השנה – דוחים את הצום ליום אחרי,
לג'
תשרי.

צמים מבוקר עד ערב,
ומותר לעשות הכל חוץ מלאכול ולשתות.

לאחר שהיהודים רצחו את גדליה,
הבבלים בתור עונש גירשו את מעט היהודים שעוד היו בארץ,
וזה היה סוף חורבן בית ראשון.

בי"ז בתמוז ובט'
באב קרו עוד הרבה דברים קשים לבני ישראל,
והמשנה מביאה 5
דברים שקרו לעם ישראל בכל אחד מצומות אלו.

הצום החמישי – הוא צום תענית אסתר,
אשר דיברנו עליו בנושא פורים.
בי"ג באדר.
צמים מבוקר עד ערב,
ומותר לעשות הכל חוץ מלאכול ולשתות.