משנה, אבות, פרק א, משנה יא – בתוספת מקורות

משנה מסכת אבות פרק א'

(יא)
אַבְטַלְיוֹן אוֹמֵר,
חֲכָמִים,
הִזָּהֲרוּ בְּדִבְרֵיכֶם,
שֶׁמָּא תָחוֹבוּ חוֹבַת גָּלוּת וְתִגְלוּ לִמְקוֹם מַיִם הָרָעִים,
וְיִשְׁתּוּ הַתַּלְמִידִים הַבָּאִים אַחֲרֵיכֶם וְיָמוּתוּ,
וְנִמְצָא שֵׁם שָׁמַיִם מִתְחַלֵּל:

אַבְטַלְיוֹן
אוֹמֵר:
חֲכָמִים,
הִזָּהֲרוּ
בְּדִבְרֵיכֶם

אבות דרבי נתן פרק אחד עשר

(ה)
אבטליון אומר: חכמים הזהרו בדבריכם. שמא יורו דבר משמכם שלא כתלמוד תורה, ותחובו חובת גלות, ותגלו למקום מים הרעים, ואף התלמידים הבאים אחריכם, שמא יורו דבר משמכם שלא כתלמוד תורה, ותחובו חובת גלות ויגלו למקום מים הרעים.
איזהו מים הרעים ? הוי אומר:
(תהלים קו)
ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם. דבר אחר: מים הרעים כמשמעו.
וי"א: שמא יגלו לעבודה קשה:

אבות דרבי נתן פרק חמישי (מסכת אבות פרק א'
משנה ג')

(א) אַנְטִיגְנוֹס אִישׁ סוֹכוֹ קִבֵּל מִשִּׁמְעוֹן הַצַּדִּיק.
הוּא הָיָה אוֹמֵר: אַל תִּהְיוּ כַעֲבָדִים הַמְשַׁמְּשִׁין אֶת הָרַב עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס,
אֶלָּא הֱווּ כַעֲבָדִים הַמְשַׁמְּשִׁין אֶת הָרַב שֶׁלֹּא עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס,
וִיהִי מוֹרָא שָׁמַיִם עֲלֵיכֶם: כדי שיהיה שכרכם כפול לעתיד לבא:

(ב)
אנטיגנוס איש סוכו היו לו שני תלמידים, שהיו שונין בדבריו, והיו שונים לתלמידים, ותלמידים לתלמידיהם. עמדו ודקדקו אחריהן ואמרו: מה ראו אבותינו לומר [דבר זה], אפשר שיעשה פועל מלאכה כל היום ולא יטול שכרו ערבית ?! אלא, אילו היו יודעין אבותינו שיש עולם [אחר], ויש תחיית המתים, לא היו אומרים כך ! עמדו ופירשו מן התורה, ונפרצו מהם שתי פרצות – צדוקין וביתוסין. צדוקים על שום צדוק, ביתוסין על שום ביתוס.
והיו משתמשין בכלי כסף וכלי זהב כל ימיהם, שלא היתה דעתן גסה עליהם. אלא צדוקים אומרים: מסורת הוא ביד פרושים שהן מצערין עצמן בעוה"ז, ובעוה"ב אין להם כלום:

רמב"ם פירוש המשניות

מים הרעים – כנוי לאפיקורסות,
ואמרו: השמרו בדבריכם –
בתוך ההמון, ולא יהיה בדבריכם מקום שיסבול פירוש אחר. מפני שאם יהיו שם אנשים כופרים, יפרשו אותם כפי אמונתם, והתלמידים כבר שמעו אותם מהם ויחזרו לאפיקורסות, ויחשבו שזאת היתה אמונתכם, ויהיה בזה חילול השם כאשר אירע לאנטיגנוס עם צדוק וביתוס:

המאירי

אבטליון אומר: חכמים הזהרו בדבריכם כו'. פי': הזהרו לברר דברים היוצאים מפיכם, עד שלא יהא המאמר סובל בשום פנים לפרשם בצד שיהא השומע נוטה מהם למינות. שאם תאמרו: מה לנו ולהם ? ואם יש להם ספק בדברינו, יבואו וישאלו על כוונתינו. שמא לפעמים יארעו לכם דברים במקום שאין השומעים חפצים לשאול, ואדרבה הם נוטים לאותם (הרעות)
[הדעות]
ודעתם נוחה בכך, ומפני שמן הסתם מקומו של חכם אינו חשוד בתלמידים כאלו, לכך אמר: שמא תתחייבו למקום שיגרום העון עד שתגלו ממקומכם לאיזו סיבה, ואפשר שתהא גלותכם למקום שיושביו משוקעים בדרכי המינים ויקחו מאמריכם כפשוטו לסעד דבריהם. ולא עוד אלא שיחזקו דעותיהם בפי'
הנוטה להם מתוך דבריכם, ולא יבואו לשאול אלא שישתו להם כוסם ומוצצין אותו ברצון עם הזבוב אשר בתוכו. ואפילו התלמידים הבאים אחריכם ר"ל: אחר מיתתכם ישתו ממנו, ונמצא שם שמים מתחלל על ידיכם. ורמז בזה מה שאירע לאנטיגנוס מצדוק ובייתוס כמ"ש למעלה. וכבר הלשון מורגל בדברי רבותינו לקרוא לדברי מינות: מים הרעים. נמשך למה שנמשלו דברי תורה למים והוא שאמרו ז"ל בספרי בפ'
עקב: שתה מים מבורך מבוראך כדר"ש בן מנסיא שהיה אומר: שתה מים ממי שבראך, ואל תשתה מים עכורים להמש(י)ך על דברי המינים:

רע"ב

הזהרו בדבריכם –
שלא תניחו מקום לטעות בדבריכם:

תוי"ט

חכמים הזהרו בדבריכם –
מה שהזהיר לחכמים, אין הכונה שאין שאר בני אדם מוזהרים בכך, אלא שאם יפול ספק בדבריהם של חכמים – יבואו השומעים לכלל טעות, משא"כ בדברי הדיוט

שאין משגיחין על דבריו.
לכך הזהיר יותר לחכמים.
במדרש שמואל בשם החסיד הר"י ן'
שושן:

מסכת מגילה דף כה/ב

תַּנְיָא,
רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: לְעוֹלָם יְהֵא אָדָם זָהִיר בִּתְשׁוּבָתוֹ,
שֶׁמִּתּוֹךְ תְּשׁוּבָה שֶׁהֵשִׁיבוֹ אַהֲרֹן לְמֹשֶׁה,
פָּקְרוּ הַמִּינִין,
שֶׁנֶּאֱמַר:
(שׁמות לב)
"וָאַשְׁלִכֵהוּ בָאֵשׁ,
וַיֵּצֵא הָעֵגֶל הַזֶּה".

[תָּנוּ רַבָּנָן: כָּל הַמִּקְרָאוֹת הַכְּתוּבִים בַּתּוֹרָה לִגְנַאי,
קוֹרִין אוֹתָן לְשֶׁבַח,
כְּגוֹן,
(דברים כּח)
"יִשְׁגָלֶנָּה"
– "יִשְׁכָּבֶנָּה";
(שם)
"בַּעְפּוֹלִים"
– "בַּטְּחוֹרִים";
(מ"ב ו)
"חִרְיוֹנִים"
– "דִּבְיוֹנִים".
(שם יח)
"לֶאֱכוֹל אֶת חוֹרֵיהֶם,
וְלִשְׁתּוֹת אֶת שִׁינֵיהֶם"
– "לֶאֱכוֹל אֶת צוֹאָתָם,
וְלִשְׁתּוֹת אֶת מֵימֵי רַגְלֵיהֶם".
(שם י)
"לְמַחֲרָאוֹת"
– "לְמוֹצָאוֹת".
רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה אוֹמֵר:
"לְמַחֲרָאוֹת"
כִּשְׁמָן,
מִפְּנֵי שֶׁהוּא גְנַאי לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים].
אָמַר רַב נַחְמָן: כָּל לֵיצָנוּתָא אֲסִירָא,
בַּר מִלֵּיצָנוּתָא דַּעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים,
דְּשַׁרְיָא.
דִּכְתִיב:
(ישעיה מו)
"כָּרַע בֵּל קֹרֵס נְבוֹ",
וּכְתִיב,
(שם)
"קָרְסוּ כָרְעוּ יַחְדָּו,
[לֹא יָכְלוּ מַלֵּט מַשָּׂא"
וְגוֹ'].
רַבִּי יַנַּאי אָמַר,
מֵהָכָא:
(הושע י)
"לְעֶגְלוֹת בֵּית אָוֶן,
יָגוּרוּ שְׁכַן שֹׁמְרוֹן.
כִּי אָבַל עָלָיו עַמּוֹ,
וּכְמָרָיו עָלָיו יָגִילוּ,
עַל כְּבוֹדוֹ כִּי גָלָה מִמֶּנּוּ".
אַל תִּקְרֵי "כְּבוֹדוֹ",
אֶלָּא "כָּבְדּוֹ".
אָמַר רַב הוּנָא בַר מָנוֹחַ [מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב אַחָא בְרֵיהּ דְּרַב אִיקָא,]
שָׁרִי לֵיהּ לְבַר יִשְׂרָאֵל לְמֵימַר לְגוֹי:
(עוֹבֵד כּוֹכָבִים)
שָׁקְלֵיִהּ לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים,
וְאַנְחֵיהּ בְּשִׁי"ן תָּי"ו שֶׁלְּךָ.
[אָמַר רַב אַשִׁי:]
הַאי מָאן דְּסָאנֵי שׁוּמְעָנֵיהּ,
שָׁרִי לֵיהּ לִבְזוּיֵיהּ בְּגִימֶ"ל וְשִׁי"ן.
וְהַאי מָאן דְּשַׁפִּיר שׁוּמְעָנֵיהּ,
שָׁרֵי לֵיהּ לְשַׁבוּחֵיהּ.
וּמָאן דְּשַׁבְּחֵיהּ,
יָנוּחוּ לוֹ בְרָכוֹת עַל רֹאשׁוֹ:

רש"י

פקרו המינין –
העיזו פניהם,
לומר: יש ממש בעבודה זרה…
ישגלנה –
לשון משכב,
כדכתיב: והשגל יושבת אצלו (נחמיה ב), ויש מפרשים: כלבתא: בעפולים –
לשון מפורש הוא לגנאי יותר מטחורים,
ושניהן בנקב בית הריעי: חריונים –
חרי לשון ריעי: דביונים –
הזב מן היונים,
שלא לפרש שהיו ישראל אוכלין גלליהן בשומרון: את חוריהם –
ריעי היוצא דרך הנקב: מימי שיניהם –
שינים יש לכרכשתא,
וצואה לחה ורכה קרויה מימי שיניהן: למחראות –
גבי עבודה זרה כתיב בספר מלכים: כי חור לשון מוצא ריעי הוא: לעגלות בית און –
לקול השמועה הבאה על עגלי בית און יגורו שכיניהם שבשומרון,
כי אבל עליו על העגל: וכמריו (אשר)
עליו יגילו –
אשר היו רגילין לשמוח עליו,
עתה יתאבלו על כבודו כי גלה ממנו:
אלא כבידו –
כובד משאו של ריעי תהיה בו,
וכובד עגבותיו,
ודומה לו בספר ישעיה:
(כרעו קרסו)
יחדיו לא יכלו מלט משא וגו'
הוא משא של ריעי,
ורבותי מפרשין וכמריו עליו יגילו ממש,
לשון שמחה שהיקל משאוי שלהן,
אבל אין לפרש כן,
שהעגל כולו גלה כאחד שנטלו סנחריב: שי"ן ותי"ו –
לשון וחשופי שת ערות מצרים (ישעיה כ): דסני שומעניה –
שיוצאות עליו שמועות רעות ושנואות,
שהוא נואף: בגימ"ל ושי"ן –
בר גירתא זונה,
שמה סרייא שם מוסרח,
כך הוא בתשובות הגאונים,
מותר לבזות גם את אמו שילדתו,
ורבותי מפרשים גיופא שייטא שטייא:

המאירי

כל המקראות הכתובין בתורה לגנאי – קורין אותן לשבח. ישגלנה – ישכבנה. בעפולים – בטחורים. חריונים – דביונים. לאכול את חוריהם ולשתות את מימי שיניהם – לאכול את צואתם ולשתות את מימי רגליהם. אבל וישימה למחראות קורין אותה כמות שהיא מפני שגנאי היא לעכו"ם ולאליליה שעובדיה אדוקין בהם. וכל
ליצנות אסורה,
וליצנות
של עכו"ם
ואליליה מותר. מי
ששמועותיו
רעות
בכלל,
מותר
לבזותו
בכל
מיני
בזוי,
אף
לחלל
מולידיו
מותר,
ומי
ששמועותיו
טובות
–
ינוחו
לו
ברכות
על
ראשו:

שֶׁמָּא
תָחוֹבוּ חוֹבַת גָּלוּת

רע"ב

שמא תחובו חובת גלות –
כלומר אע"פ שבמקום שאתם בו אין שם (ס"א מינים)
יש לחוש שמא

יגרום החטא ותתחייבו גלות:

ספר דרך חיים –
פרק א'
משנה י'

ומה שאמר פן תחובו חובת גלות ותגלו למקום מים הרעים ותולה הדבר בגלות דוקא,
כי בלא זה אין ראוי להושיב לפניו כלל תלמיד שאינו כשר והגון,
ולכך אמר שמא תחובו חובת גלות ותגלו למקום מים הרעים,
כי בגלות אינו מכיר בבני אדם,
גם אין כח לאדם בגלות שיבחר בתלמידים טובים,
לכך אמר באולי תגלו למקום אשר שם תלמידים שאינם מהוגני'
וראוי שתהיו נזהרים בדבריכם בשביל ת"ח שאינם מהוגנים.
כי מה שאמר וישתו התלמידים הבאים אחריכם אין הכונה התלמידים שהם רעים,
רק פי'
תלמידים אחרים יקבלו מן התלמידים שאינם מהוגנים כמו שנפרש בסמוך.
ואם לא יגלו בודאי יש ג"כ תלמידים מהוגנים והם בודאי יבטלו תלמידים שאינם מהוגנים שהם מים הרעים,
אבל כאשר תחובו חובת גלות למקום אחר ושם יהיו המים הרעים,
ואין שם תלמידים מהוגנים ואם לא יהיו נזהרים בדבריהם ישתו התלמידים הבאים אחריהם.
ופירוש ישתו התלמידים הבאים אחריכם הם תלמידים מהוגנים שישתו למים הרעים דברי התלמידים שאינם מהוגנים שנקראו מים רעים ואין מים רעים שותים אבל בני אדם שותים מהם,
אבל על התלמידים שהם רעים בעצמם אינו מקפיד כיון שבלא זה אינם מהוגנים אין שם שמים מתחלל על ידיהם יותר.
ועוד יש לפרש כי אמר שמא תחובו חובת גלות לגלות למקום אחר,
וכאשר תחובו חובת גלות בעצמיכם מתחייב מזה ג"כ שתורתכם תהא גולה לתלמידים זרים גם כן והם מים רעים,
כי כאשר האדם גולה למקום זר כך תורתו גם כן גולה למקום זר,
וזה שאמר שמא תחובו חובת גלות וישתו וכו':

וְתִגְלוּ
לִמְקוֹם מַיִם הָרָעִים

רמב"ם פירוש המשניות

מים הרעים – כנוי לאפיקורסות.

רע"ב

ותגלו למקום –
שיש שם אנשים שמראים פנים בתורה שלא כהלכה, והם כנוי למים הרעים.
ויבינו מתוך דבריכם דברים שאינם הגונים, וישתו התלמידים הבאים אחריכם מאותם דברי מינות וימותו בעונם:

תוי"ט

למקום מים הרעים –
לשון הר"ב שמראין פנים בתורה שלא כהלכה.
והם כנוי למים הרעים ולשון מסורס הוא שהמים הרעים הם כנוי לפנים [בתורה]
שלא כהלכה. ולשון הרמב"ם מים הרעים כנוי למינות:

תוי"ט

וישתו התלמידים הבאים אחריכם –
כתב הר"ב: כמו שקרה לאנטיגנוס איש סוכו עם צדוק וביתוס וכו', ויצאו למינות הם ותלמידיהם וכו', וכיוצא בזה כתב במ"ו פרק בתרא דידים נתחברו עמהם כתות מישראל וכו', ואין זה שוה ממש לדברי התנא שאינו מיירי, אלא מפני התלמידים הבאים אחריכם.
ומצאתי בפי'
הרשב"ם פרק יש נוחלין דף קט"ו ע"ב שכתב בשם אבות דרבי נתן: מעשה צדוק וביתוס שהיו שונים לתלמידיהם דברי אנטיגנוס אל תהיו כעבדים וכו'
וטעו התלמידים וכו'
וכך ראיתי באבות דר'
נתן בפ"ה:

ספר אור תורה –
אות פ'

ותגלו למקום מים הרעים,
וישתו התלמידים כו'.
והוא חכמה חיצונית,
שהיא האשה זרה שכנה אותה שלמה המלך עליו השלום,
שכתוב בה "כי נפת תטפנה כו',
ואחריתה מרה כלענה,
חדה כחרב פיות,
רגליה ירדות מות כו'"
(משלי ה,
ג–ה).
ועל זה הזהיר שלמה באמרו,
"שתה מים מבורך"
(שם ה,
טו),
רצה לומר,
שלא תעסוק רק בחכמת התורה לבד דכולא בה,
וכל החכמות הם כלולים בה,
כמו שכתב הרמב"ן בהקדמתו בבאור התורה.
ועל זה הוכיח ירמיה הנביא באמרו,
"כי שתים רעות עשה עמי,
אתי עזבו מקור מים חיים,
לחצב להם בארות בארת נשברים,
אשר לא יכלו המים"
(ירמיה ב,
יג),
והם העוזבים חכמת התורה,
שהוא אמת מים חיים,
ואין בהם נפתל ועקש ובריאים לנפש להדריכה בדרך חיים,
ועוסקים בחכמת הפילוסופיא הארורה "אשר רבים חללים הפילה"
(משלי ז,
כו)
בעונותינו הרבים,
והם ב'
רעות באמת,
א',
שבאותו העת עוזבים ומתבטלים מן התורה,
שנפסק מקשר החיים,
והב'
אשר חוצב לו בורות נשברים,
והם מעט מים המכונסים שם,
אשר הסטרא אחרא יונקת מאחורים דקדשה,
שכל זה בא מצד שנשברו הלחות הראשונות,
שעל ידי זה על ידי חטא העגל חזרה זוהמת הנחש.
ולכן נקראים בורות נשברים,
אשר לא יכילו המים,
כי נתערב ונכנס בטיט ורפש של הנחש בעצמו,
שחס ושלום מזה יבא לידי כפירה באלקים חיים,
ולהכחיש בהשגחה ובנסים,
ונפלאות,
ונבואה,
ורוח הקדש,
ותולים הכל בטבע.
וכן מי שהולך אחר שכלו בעבודת ה',
שלא על פי דרכי התורה המסורה לנו מפי חכמינו הקדושים,
אשר קבלו איש מפי איש,
ממחצב הראשון מפי ה',
ועל פי דברי חכמים האחרונים,
אשר העמיקו לפלפל ולסלסל בתורתנו הקדושה,
על פי הדינים המסורים בידינו בשלחן ערוך המסור לפנינו,
וחושב מחשבות אחרות וכו'
היא מעצת הס"ם וכת דיליה,
אשר ממתיק לו דרכיו,
והוא מערב בטיט ורפש,
והם מים עכורים ממש.
ולכן האדם הישר הולך,
אשר חס על נפשו ועל כבוד קונו,
יתרחק מכתות חדשות המתחדשים בכל עת,
האומרים זה הדרך לכו בה,
והוא עקר העבודה,
"בני אל תלך בדרך אתם,
מנע רגלך מנתיבתם"
(שם א,
טו),
וחס ושלום שלא לסור מן הדרך הכבושה לרבים מימים הקדמונים,
לילך בדרכים אחרים אשר הם מסכנים מאד,
ואז טוב לו:

ספר קול מבשר ח"ב –
תנא דבי אליהו (רבי בונים מפרשיסחא)

זה לשון התנא דבי אליהו רבא (פרק ב',
דף כ'
ע"ב),
כך שנו חכמים,
חכמים הזהרו בדבריכם,
שמא תורו דבר אחד שלא מן התורה,
ותתחייבו עליו מיתה לשמים,
ואף התלמידים הבאים אחריכם יורו משמיכם דבר אחד שלא מן התורה,
ויתחייבו עליו מיתה לשמים ח"ו,
ונמצא שם שמים מתחלל.
והלשון במשנה אבות,
אבטליון אומר,
חכמים הזהרו בדבריכם,
שמא תחובו חובת גלות,
ותגלו למקום מים הרעים,
וישתו התלמידים הבאים אחריכם וימותו,
ונמצא שם שמים מתחלל (אבות פרק א'
משנה י"א).
שמעתי מכ"ק מו"ר כו'
מוה'
שמחה בונם מפרשיסחא זי"ע לדקדק,
דמתחלה הול"ל 'ונמצא שם שמים מתחלל',
שזה עיקר הסיבה לזה –
ותתחייבו מיתה עליו לשמים.

ואמר על דרך משל,
למלך שהיה לו מדינה,
והיו בה כמה כתות.
אחת,
שאינם תחת הנהגתו כלל,
ופטורים מכל מסים וארנונות.
מאחר שהם נמצאים תחת מחסה [אזרחות]
מלך אחר שבאו ממדינתו,
ועליהם לא יתייחס שם המלך של המדינה שגרים בה כלל,
כי הם אזרחי מדינה זרה.
והכת השניה,
הם אזרחי המדינה לכל דבר,
הן לחוב והן לזכות.
והמלך מתיחס אליהם במספרם המדויק,
כי הם לו כמו חייליו השומרים עליו,
וסופר ומונה אותם בכל יום ויום.
וקרה מקרה,
שבא רוצח ורצח אחד שגר במדינת המלך הנ"ל.
אזי לגבי העונש,
יש הבדל,
אם הנרצח הוא מהכת הראשונה,
היינו,
שאין לו במדינה זו לא חובות ולא זכויות,
אזי לרוצח מגיע רק עונש קל,
שעבר על חוק המלך שאסור לרצוח,
ותו לא.
אולם,
אם הנרצח הוא מהכת השניה,
היינו,
מאזרחי המדינה בעלי זכויות וחובות,
אזי עונשו כבד מאד.
כי מלבד החוק שאסור לרצוח,
הוא גם ישפט כמורד במלכות,
כיון שהחסיר אחד מאזרחיו–חיליו של המלך,
ומיעט בזה את כבוד המלכות.
שהרי החסיר למלך אחד מאנשי חילו,
והמלך לא יוכל להתיחס למספר הקודם.
ורוצח זה עשה שתי רעות,
ומגיע לו עונש מות.

והנמשל הוא,
כי אנחנו לו מאנשי חילו,
והמלך לא יוכל להתיחס למספר הקודם.
ורוצח זה עשה שתי רעות,
ומגיע לו עונש מות.
והנמשל הוא,
כי אנחנו לו –
עמו וצאן מרעיתו.
ובחר לו י"ה –
ישראל לסגולתו.
נמצא,
שמי שגורם למות אחד מישראל –
ממעט כבודו יתברך,
שהרי חסר לו אחד מסכום עבדיו המשמשין אותו.
ועל כן,
אומרים אחר פטירת המת,
יתגדל ויתקדש שמיה רבא כו',
לפי שכביכול נתמעט שמו.
(עיין במחזור ויטרי פירוש זה –
המבי"א).
אם כן,
בזה שהתחייבו מיתה –
בזה יתחלל שם שמים,
אחר שיהיה חסר ח"ו משמו.
ודפח"ח.
(ובכך מיושב שפיר,
מדוע 'ונמצא שם שמים מתחלל'
כתוב לבסוף ולא לכתחילה –
המבי"א).
[רמתים צופים בתדבא"ר פרק ב'
אות פ"א,
בשיפור לשון]:

וְנִמְצָא
שֵׁם שָׁמַיִם מִתְחַלֵּל

רע"ב

ונמצא שם שמים מתחלל –
שישארו אותן דעות בטלות בעולם כמו שקרה לאנטיגנוס איש סוכו עם צדוק ובייתוס תלמידיו שאמר להם אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס ואמרו הם אפשר פועל עושה מלאכה כל היום וטורח ולערב אינו מקבל פרס.
ויצאו מן הדת הם ותלמידיהם ונקראים צדוקים ובייתוסים עד היום:

סמ"ג –
חלק מצות עשה –
מצוה עד'

ובפרק הגוזל בתרא (קיג,
ב)
תניא רבי פנחס בן יאיר אומר: במקום שיש חילול השם חייב להחזיר אבדת גוי עובדי עבודה זרה, כאבדת ישראל. ובירושלמי דפרק הניזקין (גיטין פ"ה ה"ט)
אמרינן: שבכל מקום מכניסין כליהם מפני הגנבים ככלי ישראל מפני דרכי שלום,
וכן מסיק רב כהנא בפרק הגוזל אחרון (קיג,
ב): שטעות גוי עובד עבודה זרה מותר והוא שטעה מעצמו,
כיצד ? כגון: שעשה הגוי חשבון וטעה, וצריך שיאמר לו ישראל: ראה שעל חשבונך אני סומך, ואיני יודע, אלא מה שאתה אומר – אני נותן לך ! אבל להטעותו – אסור !
שמא נתכוון הגוי לבודקו, ונמצא שם שמים מתחלל. ובמעשה דרב אשי (ב"ק קיג,
ב)
שאמר לשמש שלו להביא ענבים בולטים חוץ לגדר אם הם של גוי, שמע גוי אחד אמר: אם של גוי הם, וכי מותר הוא ?
אמר ליה: גוי לוקח הדמים, ישראל אינו לוקח הדמים פירש רבינו יצחק (תד"ה הכי)
שאמר לו האמת ולא לדחותו (ע"פ רמב"ם גזלה ואבדה פי"א הל'
א,
ב,
ג,
ד,
ה והגהמ"י אות ב):

מסכת בבא קמא דף קיג/ב

רב אשי הוה קאזיל באורחא, חזא שיבשא דגופנא בפרדיסא. ותלי בה קיטופי דעינבי. אמר ליה לשמעיה" זיל, חזי, אי דכותי נינהו – אייתי, אי דישראל נינהו – לא אייתי לי. שמע ההוא כותי דהוה יתיב בפרדיסא, אמר ליה: דכותי שרי ?!
א"ל: כותי שקיל דמי, ישראל לא שקיל דמי

רש"י

שיבשא –
זמורות: קטופי –
אשכולות:

תוספות

הכי
קאמינא אי דכותי נינהו נראה לר"י שכן היה דעתו מתחילה כמו שהשיב להכותי, ולא כמו שהיה הכותי סובר, דא"כ היה סובר דגזל הכותי מותר, דאין חילוק בין גניבה לגזילה, דבגניבה איכא חילול השם כשידע לבסוף…:

המאירי

ראה פירות של אחד מאלו ולא היו בעליה לשם והוא בדרך וצמא להם אם סומך עליו שיקבל דמים אוכל ואינו נמנע ובלבד לרוות צמאו לא דרך השחתה אף אלו לא ברשות הגמור אלא כגון שראה זמורות תלויות חוץ לכרם ובהם עוללות דקים שאין לבם של בעלים סמוך עליהם ובמציעא יתבאר שהפועל שנשכר לגוי בכרמו או בקמתו אינו אוכל אלא אם כן היה מנהגם בכך ואף על פי שבדיני ישראל אוכל שמא לא ידע בדין תורה שלנו ויחשדנו כגזלן הא למדת שאף במקום המותר בשלנו אסור בשלהם:

שיטה מקובצת

רב אשי הוה שקיל ואזיל בארבא חזי שבישתא אגודא דנהרא דתלו לבר מפרדס ותלו וכו'
אמר ליה לשמעיה סליק חזי וכו'.
עיקר הא מילתא משום דקיימא לן אבדת גוי מותרת והנהו קיטופי כאבדה הוו דתו שמעיה ההוא גוי מאריה דפרדסא אמר ליה ובגוי שרי אמר ליה הכי קאמינא אי דגוי נינהו אייתי משום דשקיל דמי ואי דישראל נינהו לא תיתי משום דלא שקיל דמי כל כך למה שלא יתחלל שם שמים על ידו וכן כיוצא בזה.
הרמ"ה ז"ל בפרטיו:

וכן פירש הר"מ מסרקסטה ז"ל וז"ל הנהו שיבשי דגופני דרב אשי דשרי לשמעיה למשקלינהו כיון דבדברא הוה כעין אבדתו הוו חשיבי ולהכי שרינהו ליה מעיקרא.
והאי דאמר ליה לההוא גוי אי דישראל הוא לא שקיל דמי ובמתנה לא בעינא למשקל מיניה במילתא הוא דאוקמוה מפני דרכי שלום.
ע"כ:

וזה לשון הרב המאירי ז"ל ראה פירות של אחד מאלו ולא היו בעליה לשם והוא בדרך וצמא להם אם סומך עליו שיקבל דמים אוכל ואינו נמנע ובלבד לרוות צמאו לא דרך השחתה אף אלו לא ברשות הגמור אלא כגון שראה זמורות תלויות חוץ לכרם ובהן עוללות דקים שאין לבם של בעלים סומך עליהם.
ובמציעא יתבאר שהפועל שנשכר לגוי בכרמו או בקמתו אינו אוכל אלא אם כן היה מנהגם בכך ואף על פי שבדיני ישראל אוכל שמא לא ידע בדין תורה שלנו ויחשדנו בגזלן הא למדת שאף במקום המותר בשלנו אסור בשלהן.
ע"כ:

אמר ליה לשמעיה זיל אייתי אי דגויים הוא וכו'.
יש מקשים בפרק הזרוע עלה דההוא דגזל מתנות כהונה ואמר ליה מפקינא לך רבי טבלא מאוניך ובעי לשמותיה ופריך היכי משמת ליה משום ממונא והא אמרינן בפרק אלו מגלחין ריש לקיש הוה מנטר פרדיסא אתא ההוא גברא אכל תינא רמא ליה קלא ולא אשגח אמר להוי ההוא גברא בשמתא אמר ליה אדרבה להוי ההוא גברא בשמתא אם ממון נתחייבתי לך נדוי מי נתחייבתי לך ומסיק התם דנדוי דריש לקיש לאו נדוי הוה אלמא דאינו יכול לנדות בשביל ממון.
ופירש רבינו תם דמנהג דרוב בני אדם דשקלי בלא ידיעה ויהבי דמי והלכך כיון דעומדות לכך לא הוה ליה לשמותיה.

רמב"ם יד החזקה –
הלכות גזלה ואבדה פרק יא'

(ד)
טעות הגוי כאבידתו ומותרת והוא שטעה מעצמו אבל להטעותו אסור:

(ה)
כיצד כגון שעשה הגוי חשבון וטעה וצריך שיאמר לו ישראל ראה שעל חשבונך אני סומך ואיני יודע אלא מה שאתה אומר אני נותן לך כגון זה מותר אבל אם לא אמר לו כן אסור שמא יתכוין הגוי לבדקו ונמצא שם שמים מתחלל:

ספר ראשית חכמה –
שער הקדושה –
פרק ששה עשר

הוא יתברך אמר (ויקרא כ,
ז)
והתקדשתם והייתם קדושים,
ומאחר שכל מעשינו כדמיון מעשה השם יתברך,
נמצא שכל זמן שאנו עושין הטוב והישר שאנו מקדשין שמו הגדול,
כאמרו (דברים ד,
ז)
ומי גוי גדול אשר לו חקים וגומר,
לפי שאנו מתדמים לבוראנו יתברך,
וכל זמן שלא נתנהג כשורה וכל מעשינו מקולקלים אנו מחללין בהם שם שמים,
אחר שאנו מתדמין לו,
והנה מעשינו מכוערים.
ועל זה אמרו במסכת יומא בזמן שאדם קורא ושונה ומשאו ומתנו באמונה,
עליו הכתוב אומר (ישעיה מט,
ג)
ויאמר לי עבדי אתה וגומר,
אבל בזמן שאדם קורא ושונה ואין משאו ומתנו באמונה,
מה בני אדם אומרים עליו,
ראיתם פלוני כמה מקולקלין דרכיו ומעשיו,
ועליו הכתוב אומר (ירמיה לג,
כ)
עם יי'
אלה ומארצו יצאו,
ונמצא שם שמים מתחלל.
והטעם על כל זה שאמרנו כי מאחר שאנו מתדמין לו במעשינו,
הנה קדושת השם וחלולו תלויין במעשינו:

ספר ראשית חכמה –
פרק דרך ארץ –
הקדמה

כללו של דבר שישמור אדם עצמו מכל רע כללו ודופי כדי שלא יראה בו ערות דבר וכדי שלא תתבזה התורה ונמצא שם שמים מתחלל על ידו.
ויזהר בכל ענייניו די שלא יבא לידי נוול ולא יתן מקום לבעלי לשון הרע לספר בגנותו,
ותלמיד חכם העושה כך לא די לו שגופו מכובד על הבריות אלא שהתורה מתעלת ומתכבדת על ידו,
כדגרסינן בואלה שמות רבה ויתן אל משה ככלתו,
אמר ר"ל מה כלה זו מקושטת בכ"ד מיני תכשיטין כך תלמיד חכם צריך להיות זריז בעשרים וארבעה ספרים,

תנא דבי אליהו רבה פרק כח'

ואהבת את ה'
א–להיך שאתה תהא מאהב שם שמים על הבריות שתהא יודע דברי תורה ותהא קורא ושונה בדברי תורה ותהא משאך ומתנך עם בני אדם באמונה כדי שיהיו הבריות הרואים אותך יאמרו: אשרי פלוני שלמד תורה, כמה נאים מעשים שלו, כמה יפים דרכיו. אוי לו למי שלא למד תורה, העבודה ! שאנחנו נלמוד גם כן תורה, ונלמד לבנינו תורה, ונמצא שם שמים מתקדש על ידו. ועליו הכתוב אומר:
(ישעיה מט)
ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר.

אבל בזמן שאדם קורא ושונה בדברי תורה, ואין משאו ומתנו בנחת עם הבריות ועסקו אינו באמונה עם הבריות, הן הן אומרים עליו: ראו איש פלוני שלמד תורה כמה רעים מעשיו, כמה מכוערים דרכיו. העבודה ! שלא נלמוד תורה, ולא נלמד את בנינו תורה, ונמצא שם שמים מתחלל על ידו. ועליו הכתוב אומר:
(יחזקאל לו)
ויחללו את שם קדשי באמור להם עם ה'
אלה ומארצו יצאו. ולא נתנה התורה אלא על מנת לקדש שמו הגדול.