משנה, אבות, פרק א

משנה מסכת אבות פרק א'

(א)
משֶׁה קִבֵּל תּוֹרָה מִסִּינַי,
וּמְסָרָהּ לִיהוֹשֻׁעַ,
וִיהוֹשֻׁעַ לִזְקֵנִים,
וּזְקֵנִים לִנְבִיאִים,
וּנְבִיאִים מְסָרוּהָ לְאַנְשֵׁי כְנֶסֶת הַגְּדוֹלָה.
הֵם אָמְרוּ שְׁלשָׁה דְבָרִים,
הֱווּ מְתוּנִים בַּדִּין,
וְהַעֲמִידוּ תַלְמִידִים הַרְבֵּה,
וַעֲשׂוּ סְיָג לַתּוֹרָה:

משֶׁה
קִבֵּל תּוֹרָה מִסִּינַי

מסכת ברכות דף ה'
ע"א

וְאָמַר רַבִּי לֵוִי בַּר חָמָא אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ,
מַאי דִּכְתִיב,
(שמות כּד)
"וְאֶתְּנָה לְךָ אֶת לֻחֹת הָאֶבֶן וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי לְהוֹרֹתָם".
לֻחֹת (האבן)
אֵלּוּ עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת.
"וְהַתּוֹרָה",
זוֹ מִקְרָא.
"וְהַמִּצְוָה",
זוֹ מִשְׁנָה.
"אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי"
אֵלּוּ נְבִיאִים וּכְתוּבִים.
"לְהוֹרֹתָם",
זוֹ גְּמָרָא.
מְלַמֵּד שֶׁכֻּלָּם נִתְּנוּ לְמֹשֶׁה מִסִּינַי:

רש"י

זה מקרא –
חומש,
שמצוה לקרות בתורה: זו משנה –
שיתעסקו במשנה: זה גמרא –
סברת טעמי המשניות שממנו יוצאה הוראה,
אבל המורים הוראה מן המשנה נקראו מבלי העולם במסכת סוטה (דף כ"ב א):

פני יהושע

בגמרא ואמר ר"ל ב"ח כו'
מאי דכתיב כו'
תורה זה מקרא והמצוה זו משנה אשר כתבתי אלו נביאים וכתובים כו'.
ויש לתמוה למה הפסיק במשנה בין תורה לנביאים וכתובים והפסיק ג"כ בנביאים בין משנה לגמרא ונראה לי לתת טעם לשבח דודאי עיקר ענין המשנה היה בזמן קודם לנביאים וכתובים שאפילו בימי משה רבינו ע"ה היו עוסקין בלימוד המשנה כדאמרינן להדיא בפרק כיצד מעברין [עירובין נ"ד ע"ב]
ת"ר כיצד סדר המשנה משה שנה לאהרן פרקו כו'.
ובלא"ה סתמא דמילתא הכי הוא שהוצרכו לשנות כל ההלכות הפסוקות שנאמרו ונדרשו בי"ג מדות שהתורה נדרשת מכ"ש אותן המשניות שהן הלכה למשה מסיני,
וא"כ המשנה קדמה בזמן לנביאים וכתובים משא"כ הגמרא אין לה קדימות זה הזמן לפי שעיקר ענין הגמרא לא הוצרכה אלא לאחר שנתמעטו הלבבות ורבו הספקות משום תלמידים שלא שמשו כל צרכם כדאיתא בגמרא בכמה דוכתי,
כן נראה לי נכון:

מסכת מגילה דף יט'
ע"ב

וְאָמַר [רַבִּי]
(אבא בריה דרבי)
חִיָּא בַר אַבָּא,
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן,
מַאי דִּכְתִיב,
(דברים ט)
"וַעֲלֵיהֶם כְּכָל הַדְּבָרִים"
(וְגוֹ').
מְלַמֵּד שֶׁהֶרְאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה בְסִינַי,
דִּקְדּוּקֵי תוֹרָה,
וְדִקְדּוּקֵי סוֹפְרִים,
וּמַה שֶּׁסוֹפְרִים עֲתִידִים לְחַדֵּשׁ.
וּמַאי נִיהוּ?
מִקְרָא מְגִלָּה:

רש"י

דקדוקי תורה –
ריבויין אתין וגמין,
מיעוטין אכין ורקין: דקדוקי סופרים –
שדקדקו האחרונים מלשון משנת הראשונים:

תלמוד ירושלמי מסכת פאה דף יג/א (פרק ב')

ריב"ל אמר עליהם ועליהם כל ככל דברים הדברים מקרא משנה תלמוד ואגדה אפי'
מה שתלמיד ותיק עתיד להורות לפני רבו כבר נאמר למשה בסיני מה טעם יש דבר שיאמר אדם ראה זה חדש הוא וגו'
משיבו חבירו ואומר לו כבר היה לעולמים

מסכת סנהדרין דף צט'
ע"א

תַּנְיָא אִידָךְ,
"כִּי דְבַר ה'
בָּזָה"
– זֶה הָאוֹמֵר,
אֵין תּוֹרָה מִן הַשָּׁמַיִם,
וַאֲפִלּוּ אָמַר,
כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ מִן הַשָּׁמַיִם,
חוּץ מִפָּסוּק זֶה,
שֶׁלֹּא אֲמָרוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא,
אֶלָּא מֹשֶׁה מִפִּי עַצְמוֹ,
זֶה הוּא,
"כִּי דְבַר ה'
בָּזָה".
וַאֲפִלּוּ אָמַר,
כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ מִן הַשָּׁמַיִם,
חוּץ מִדִּקְדּוּק זֶה,
מִקַּל וָחֹמֶר זֶה,
מִגְּזֵרָה שָׁוָה זוֹ,
זֶהוּ –
"כִּי דְבַר ה'
בָּזָה".

רש"י

דקדוק זה –
חסרות ויתרות: מקל וחומר [זה]
ומגזירה שוה [זו]
– [ושאמר לו רבו גזירה שוה]
לא גמר מרבו:

תלמוד ירושלמי מסכת סנהדרין דף מט/ב (פרק יא')

כתיב: כי דבר ה'
בזה. אין לי אלא בזמן שביזה דברי תורה, מנין אפילו כפר במקרא אחד, בתרגום אחד, בקל וחומר אחד ? תלמוד לומר: ואת מצוותו הפר.
במקרא אחד: ואחות לוטן תמנע. בתרגום אחד: ויקרא לו לבן יגר שהדותא. בקל וחומר אחד: כי שבעתים יקם קין וגו'.

מסכת גיטין דף ס'
ע"ב

אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר,
תּוֹרָה –
רֻבָּהּ בִּכְתָב,
וּמִעוּטָה עַל –
פֶּה,
שֶׁנֶּאֱמַר,
(הושע ח)
"אֶכְתָּב לוֹ רֻבֵּי תּוֹרָתִי,

כְּמוֹ זָר נֶחְשָׁבוּ",
וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר,
רֹב עַל –
פֶּה,
וּמִעוּט בִּכְתָב,
שֶׁנֶּאֱמַר,
(שמות לד)
"כִּי עַל –
פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה".
וְאִידָךְ נַמִי,
הָכְּתִיב:
"אֶכְתָּב לוֹ רֻבֵּי תּוֹרָתִי" ? הַהוּא –
אַתְּמוּהִי קָא מִתַּמָהּ –
"אֶכְתָּב לוֹ רֻבֵּי תּוֹרָתִי ?
וַהֲלֹא כְּמוֹ זָר נֶחְשָׁבוּ"
! וְאִידָךְ נַמִי,
הָכְּתִיב:
"כִּי עַל –
פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה"!
הַהוּא –
מִשּׁוּם דִּתְקִיפִי לְמִיגְמְרִינְהוּ.

דָּרַשׁ רַבִּי יְהוּדָה בַּר נַחְמָנִי,
מְתוּרְגְּמַנֵיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: כְּתִיב,
(שם)
"כְּתָב לְךָ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה".
וּכְתִיב,
"כִּי עַל –
פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה",
הָא כֵּיצַד ?
דְּבָרִים שֶׁבִּכְתָב –
אִי אַתָּה רַשַּׁאי לְאָמְרָם עַל –
פֶּה,
וּדְבָרִים שֶׁבְּעַל –
פֶּה –
אִי אַתָּה רַשַּׁאי לְאָמְרָם בִּכְתָב.
[דְּבֵי]
רַבִּי יִשְׁמָעֵאל תָּנָא:
,אֵלֶּה'
– אֵלֶּה אַתָּה כּוֹתֵב,
וְאִי אַתָּה כּוֹתֵב הֲלָכוֹת.
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לֹא כָּרַת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּרִית עִם יִשְׂרָאֵל,
אֶלָּא בִּשְׁבִיל דְּבָרִים שֶׁבְּעַל –
פֶּה,
שֶׁנֶּאֱמַר"
(שמות לד)
"כִּי עַל –
פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כָּרַתִּי אִתְּךָ בְּרִית וְאֶת יִשְׂרָאֵל":

רש"י

רוב בכתב –
רוב התורה תלויה במדרש שכתובה למידרש בכלל ופרט וגזירה שוה ושאר מדות שהתורה נדרשת בהן: ומיעוטה על פה –
שאין רמז ללמוד לה בתורה אלא למשה נאמר על פה: כי על פי וגו'
– על שבעל פה נכרת ברית אלמא איהי הואי רובא: אתמוהי מתמה –
וכי רובי תורתי היה לי לכתוב להם והלא באותה שכתבתי להם כמו זר נחשבו:
כתיב כתוב לך –
אלמא נכתבה: וכתיב ע"פ –
אלמא לא נכתבה: דברים –
שאמרתי לך בכתב אי אתה רשאי למוסרם לישראל על פה: ודברים שבעל פה אי אתה רשאי לכותבן –
מכאן אתה למד שהתלמוד לא ניתן לכתוב אלא מפני שהתורה משתכחת:

תוספות גיטין דף ס/ב

אתמוהי קא מתמה –
במדרש (שמות רב פ'
תשא)
אמרינן: כמו זר נחשבו. שעובדי כוכבים כתבו את התורה ואם היה נכתב הכל לישראל – היו עובדי כוכבים הכל כותבין. ולהכי קאמר רחמנא: אכתוב לו רובי תורה ?1
והלא מה שכתבתי להם כמו זר נחשבו, שהעתיקו זרים ובקונטרס פירש בענין אחר:

תלמוד ירושלמי מסכת חגיגה דף ז/א

ר'
יונה א"ר חמא בר עוקבה מקשי והלא אין כתוב אלא (ויקרא יא)
אך מעין ובור מקוה מים יהיה טהור ואת למד ממנו כמה הלכות ר'
זעירה בשם ר'
יוחנן אם באת הלכה תחת ידיך ואין את יודע מה טיבה אל תפליגינה לדבר אחר שהרי כמה הלכות נאמרו למשה מסיני וכולהן משוקעות במשנה א"ר אבון ויאות הרי שני מיני חיטים אי לולא שבא נחום ופירשה לנו יודעין היינו ר'
זעירה בשם ר'
לעזר (הושע ח)
אכתוב לו רובי תורתי וכי רובה של תורה נכתבה ?
אלאמרובין הדברים הנדרשין מן הכתב מן הדברים הנדרשין מן הפה וכיני אלא חביבין הדברים הסמוכין לכתב מן הדברים הסמוכין לפה

א"ר יודה בר פזי אכתוב לו רובי תורתי אלו התוכחות אפילו כן לא כמו זר נחשבו א"ר אבון אילו כתבתי לך רובי תורתי לא כמו זר נחשבו מה בינן לאומות אלו מוציאין ספריהן אלו מוציאין דפתריהן ואלו מוציאין דפתריהן ר'
חגיי בשם ר'
שמואל בר נחמן נאמרו דברים בפה ונאמרו דברים בכתב ואין אנו יודעין איזה מהן חביבין אלא מן מה דכתיב (שמות לב)
כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל הדא אמרה אותן שבפה חביבין ר'
יוחנן ור'
יודן בי ר'
שמעון חד אמר אם שימרת מה שבפה ושימרת מה שבכתב אני כורת אתך ברית ואם לאו איני כורת אתך ברית וחורנה אמר אם שימרת מה שבפה ושימרת מה שבכתב את מקבל שכר ואם לאו אין את מקבל שכר

א"ר יהושע בן לוי עליהם ועליהם כל ככל דברים הדברים מקרא ומשנה תלמוד הלכות ואגדות אפילו מה שתלמיד וותיק עתיד להורות לפני רבו כבר נאמר למשה בסיני מה טעמא (קהלת א)
יש דבר שיאמר ראה זה חדש הוא חבירו משיבו ואומר לו כבר היה לעולמים אשר היה לפנינו ר'
זעירה בשם שמואל אין מורין לא מן ההלכות ולא מן האגדות ולא מן התוספות אלא מן התלמוד והא תנא רבי חלפתא בר שאול היא שני מיני חיטין היא שני מיני שעורין אמר רבי זעירה כך היתה הלכה בידם ושכחוה היא שני מיני חיטין היא שני מיני שעורין והא תנינן המחליק בצלים לחים לשוק אם קיים יבישין לגורן אית לך מימר שוק וגורן כך היתה הלכה בידם ושכחוה.

מסכת שבת דף לא/א

תָּנוּ רַבָּנָן,
מַעֲשֶׂה בְנָכְרִי אֶחָד שֶׁבָּא לִפְנֵי שַׁמַּאי,
אָמַר לוֹ,
כַּמָּה תּוֹרוֹת יֵשׁ לָכֶם ?
אָמַר לוֹ,
שְׁתַּיִם –
תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב,
וְתוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה.
אָמַר לוֹ:
שֶׁבִּכְתָב אֲנִי מַאֲמִינְךָ,
וְשֶׁבְּעַל פֶּה,
אֵינִי מַאֲמִינִךָ גַּיְּירֵנִי עַל מְנָת שֶׁתְּלַמְּדֵנִי תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב.
גָּעַר בּוֹ וְהוֹצִיאוֹ בִנְזִיפָה.
בָּא לִפְנֵי הִלֵּל –
גַּיְּירֵיהּ.
יוֹמָא קַמָּא אָמַר לֵיהּ: אַ"בֵּ גִּ"דָּ.
לְמָחָר אַפֵּיךְ לֵיהּ.
אָמַר לֵיהּ: וְהָא אֶתְמוֹל לָא אָמַרְתָּ לִי הַכִי?
אָמַר לֵיהּ:
לָאו עָלַי דִּידִי קָא סָמְכַתְּ?
– דְּעַל פֶּה נַמִי סְמוֹךְ עָלַי.

רש"י

הוציאו בנזיפה –
דתניא הבא לקבל דברי חברות חוץ מדבר אחד,
וכן גר הבא להתגייר וקבל עליו דברי תורה חוץ מדבר אחד אין מקבלין אותו,
במסכת בכורות (ל,
ב): גייריה –
וסמך על חכמתו שסופו שירגילנו לקבל עליו,
דלא דמיא הא לחוץ מדבר אחד שלא היה כופר בתורה שבעל פה,
אלא שלא היה מאמין שהיא מפי הגבורה,
והלל הובטח שאחר שילמדנו יסמוך עליו: אפיך ליה –
כגון תשר"ק: לאו עלי קא סמכת –
מנין אתה יודע שזו אלף וזו בית אלא שלמדתיך וסמכת עלי,
דעל פה נמי סמוך על דברי:

מדרש רבה קהלת פרשה ז'
פסקה טז'

חד פרסי אתא גבי רב אמר ליה אלפני אוריא אמר ליה אמור אל"ף אמר ליה מאן דיימר דהוא אל"ף ימרון דאינו כן אמור בי"ת אמר ליה מאן אמר דהוא בי"ת גער בו והוציאו בנזיפה אזל לגבי שמואל א"ל אלפני אוריא אמר ליה אמור אל"ף א"ל מאן דיימר דהוא אל"ף אמר ליה אמור בי"ת אמר ליה מאן אמר דהוא בי"ת אחדיה באודניה ואמר אודני אודני אמר ליה שמואל מאן אמר דהוא אודניך אמר ליה כולי עלמא ידעין דהוא אודני א"ל אוף הכא כולי עלמא ידעין דהוא אל"ף ודהוא בי"ת מיד נשתתק הפרסי וקביל עלוי

תנא דבי אליהו זוטא פרק ב'

פעם אחת הייתי מהלך בדרך מצאני אדם אחד ובא אצלי בדרך (עסק)
מצות והיה בו מקרא ולא היה בו משנה ואמר לי רבי מקרא נתן לנו מהר סיני משנה לא נתן לנו מהר סיני ואמרתי לו בני מקרא ומשנה שניהם מפי הגבורה נאמרו.
ומה בין מקרא למשנה אלא משלו משל, למה"ד למלך ב"ו שהיה לו שני עבדים והיה אוהבן אהבה גדולה ונתן לזה קב חטין ולזה קב חטין ולכ"א מהן נתן ג"כ אגודה של פשתן,
הפקח שבהן נטל את הפשתן וארג מפה יפה ונטל את החטין ועשאן סולת ובררה וטחנה ולשה ואפאה וסדרה על השלחן ופרס עליה מפה יפה והניחו עד שבא המלך,
והטפש שבהן לא עשה כלום.
לימים בא המלך לתוך ביתו ואמר להם לשני עבדיו בני הביאו לי מה שנתתי לכם אחד מהן הוציא את הפת של סולת על השולחן ומפה היפה פרוסה עליו ואחד מהן הוציא את החטין בקופה ואגודה של פשתן עליהם אוי לה לאותה בושה ואוי לה לאותה חרפה איזה מהן חביב יותר הוי אומר זה שהוציא פת על השלחן ומפה יפה פרוסה עליו.

ועוד אמרתי לו בני אם אמצאך בתוך משנת חכמים תעשה דבריך בדאים ואמר לי הן אמרתי לו בני כשאתה יורד לפני התיבה בשבת כמה אתה אומר ואמר לי שבעה ואמרתי לו בני ובשאר הימים כמה אתה אומר ואמר לי שמונה עשרה ואמרתי לו בני כמה אתה מברך על ק"ש של שחרית ואמר לי שתים לפניה ואחת לאחריה ואמרתי לו ובערבית כמה אתה אומר ואמר לי שתים לפניה ושתים לאחריה ואמרתי לו בני כמה קורין בשבת בתורה ואמר לי שבעה וא"ל בשני בשבת ובחמישי בשבת ובמנחה בשבת כמה א"ל שלשה וא"ל ועל השבעה כמה אתה מברך ואמר לי שתים לפניהם ואחת לאחריהם ואמרתי לו על שאר המינים כמה אתה מברך ואמר לי ברכה אחת לפניהם וברכה אחת לאחריהם חוץ מברכת המזון שהם שלשה ועם ברכת הטוב והמטיב הם ארבעה ואמרתי לו בני וכי יש לך אלו מהר סיני והלא אינן אלא משנת חכמים ?!
אלא כשנתן הקב"ה את התורה לישראל לא נתנה להם אלא כחטין להוציא מהן סולת וכפשתן לארוג מהן בגד…

תלמוד ירושלמי מסכת סנהדרין דף כא/א (פרק ד')

גמ'
א"ר ינאי אילו ניתנה התורה חתוכה –
לא הייתה לרגל עמידה ! מה טעם ? וידבר ה'
אל משה. אמר לפניו: רבונו של עולם, הודיעני היאך היא ההלכה ! אמר לו: אחרי רבים להטות, רבו המזכין – זכו ! רבו המחייבין – חייבו ! כדי שתהא התורה נדרשת מ"ט פנים טמא ומ"ט פנים טהור, מיניין ודגל"ו.
וכן הוא אומר: אמרות ה'
אמרות טהורות כסף צרוף בעליל לארץ מזוקק שבעתים ואומר: מישרים אהבוך:

מסכת סופרים פרק ששה עשר

(ה)
א"ר תנחום בר חנילאי אילו נתנה התורה חתוכה – לא היתה עומדת רגלים למורה שיורה, שאם טמא –
יש מטמאין כיוצא בו, ואם טהר – יש מטהרין כיוצא בו: (ו)
א"ר ינאי תורה שנתן הקב"ה למשה נתנה לו בארבעים ותשע פנים טמא ומ"ט פנים טהור שנאמר (שם)
ודגל"ו בגימטריא מ"ט הוא: (ז)
ר'
אבהו בשם ר'
יוחנן תלמיד וותיק היה לו לר"ע והיה יודע לדרוש את התורה במ"ט פנים טמא ומ"ט פנים טהור שלא מאותו הטעם שאם כן רבו המטמאין טמא רבו המטהרין טהור כל אלו מנין אלא שהיה חכם במקרא ובקי במשנה וותיק בתלמוד וסבר בהגדה:

מסכת ראש השנה דף כא/ב

אמר רבי אבהו אמר קרא אמרות ה'
אמרות טהורות כסף צרוף בעליל לארץ מזוקק שבעתים. רב ושמואל חד אמר חמשים שערי בינה נבראו בעולם וכולן ניתנו למשה חסר אחד שנאמר ותחסרהו מעט מאלהים

רש"י

חמשים שערי בינה כו'
– סיפיה דהאי קרא דרשי רב ושמואל מזוקק שבעתים שבע שביעיות,
והם חמשים חסר אחת שנמסרו למשה,
למדנו שחמשים נבראו,
שהרי מעט נחסר מא–להים: דכתיב ותחסרהו מעט מאלהים וגו'
– במזמור מה אנוש כי תזכרנו:

וּמְסָרָהּ
לִיהוֹשֻׁעַ

אבות דרבי נתן פרק ראשון

(ג)
יהושע קבל ממשה שנא'
(במדבר כז)
ונתתה מהודך עליו למען ישמעו כל עדת בני ישראל.

מסכת בבא בתרא דף עה/א

(במדבר כּז)
"וְנָתַתָּה מֵהוֹדְךָ עָלָיו"
– וְלֹא כֹּל הוֹדְךָ.
זְקֵנִים שֶׁבְּאוֹתוֹ הַדּוֹר אָמְרוּ,
פְּנֵי מֹשֶׁה –
כִּפְנֵי חַמָּה,
פְּנֵי יְהוֹשֻׁעַ –
כִּפְנֵי לְבָנָה.
אוֹי לָהּ לְאוֹתָה בוּשָׁה אוֹי לָהּ לְאוֹתָה כְּלִימָּה.

רשב"ם בבא בתרא דף עה/א

שבאותו הדור –
שראו משה ויהושע: אוי לה לאותה בושה –
שבזמן מועט נתמעט הכבוד כל כך שהרי יהושע היה נביא ומלך כמשה ולא יכול להגיע לכבודו:

ילקוט שמעוני משלי –
פרק כא –
המשך רמז תתקנט'

אוצר נחמד ושמן בנוה חכם.
זה משה,
וכסיל אדם יבלענו זה יהושע שלא היה בן תורה והיו ישראל קורין אותו כסיל,
ובשביל שהיה משרת משה זכה לירושתו שהיה מכבדו ופורס הסדין על הספסל ויושב תחת רגליו לפיכך אמר הקב"ה איני מקפח שכרך ועליו נאמר נוצר תאנה יאכל פריה.

מדרש רבה במדבר פרשה כא'
פסקה יד'

וידבר משה אל ה'
לאמר יפקד ה'
א–להי הרוחות. כל מי שמבקש צרכי צבור כאלו בא בזרוע, יפקד ה'
מה ראה לבקש הדבר הזה אחר סדר נחלות ?
אלא כיון שירשו בנות צלפחד אביהן, אמר משה: הרי השעה שאתבע בה צרכי, אם הבנות יורשות – בדין הוא שירשו בני את כבודי ! אמר לו הקב"ה:
(משלי כז)
נוצר תאנה יאכל פריה. בניך ישבו להם ולא עסקו בתורה, יהושע הרבה שרתך והרבה חלק לך כבוד והוא היה משכים ומעריב בבית הועד שלך. הוא היה מסדר את הספסלים והוא פורס את המחצלאות. הואיל והוא שרתך בכל כחו – כדאי הוא שישמש את ישראל, שאינו מאבד שכרו ! קח לך את יהושע בן נון לקיים מה שנאמר: נוצר תאנה יאכל פריה:

מסכת תמורה דף טז/א

אָמַר רַבִּי יְהוּדָה אָמַר רַב: בְּשָׁעָה שֶׁנִפְטַר מֹשֶׁה רַבֵּינוּ לְגֵן –
עֶדֶן,
אָמַר לוֹ:
רַבִּי,
כְּלוּם הִנַחְתִּיךָ שָׁעָה אַחַת וְהָלַכְתִּי לְמָקוֹם אַחֵר ?
לֹא כָּךְ כָּתַבְתָּ [בִּי],
(שמות לג)
"וּמְשַׁרְתוֹ יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן,
נַעַר לֹא יָמִישׁ מִתּוֹךְ הָאֹהֶל"?! מִיָד תַּשָׁשׁ כֹּחוֹ שֶׁל (משה]
[יְהוֹשֻׁעַ],
וְנִשְׁתַּכְּחוּ מִמֶּנּוּ שְׁלֹשׁ מֵאוֹת הֲלָכוֹת,
וְנוֹלְדוֹ לוֹ שְׁבַע מֵאוֹת סְפֵקוֹת,
וְעָמְדוּ כָּל יִשְׂרָאֵל עָלָיו לְהָרְגוֹ.
אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: לוֹמַר לְךָ –
אִי –
אֶפְשָׁר,
לֵךְ וְטוֹרְדָן בְּמִלְחָמָה,
שֶׁנֶּאֱמַר:
(יהושע א)
"וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת מֹשֶׁה וְגוֹ'.
[וַיֹאמֶר ה'"
וְגוֹ'].
(וכתיב ("שם)
"בעוד שלשת ימים הכינו לכם צדה"
וְגוֹ').
בְּמַתְנִיתָא תָּנָא: אֶלֶף וּשְׁבַע מֵאוֹת קָל –
וַחֹמֶר,
וּגְזֵרוֹת שָׁווֹת,
וְדִקְדוּקֵי סוֹפְרִים נִשְׁתַּכְּחוּ בִימֵי אֶבְלוֹ שֶׁל מֹשֶׁה.
אָמַר רַבִּי [אַבָּהוּ]: אַף עַל פִּי כֵן הֶחֱזִירָן עָתְנִיאֵל בֶּן קְנַז מִתּוֹךְ פִּלְפּוּלוֹ. שֶׁנֶּאֱמַר:
(שם טו ושופטים א)
"וַיִלְכְּדָה עָתְנִיאֵל בֶּן קְנַז אֲחִי כָּלֵב וַיִתֵּן לוֹ אֶת עַכְסָה בִּתּוֹ לְאִשָׁה".

רש"י

ונשתכחו ממנו –
מיהושע בעון שגרם להחליש דעתו של משה שנצטער משה על יהושע בעצמו שהיה גדול כמותו: להרגו –
עד שיאמר להם: קלין וחמורין –
מדרשי ק"ו: דקדוקי סופרים –
מפרש בשקלים (דף ח) שעשו התורה ספירות ספירות כגון ט"ו נשים פוטרות צרותיהן י"ג דברים נאמרו בנבלת עוף טהור חמשה לא יתרומו שצירפו הדברים ומנאום יחד שלא ישתכחו ומאותן דקדוקין שעדיין לא צירפום נשתכחו בימי אבלו של משה: וילכדה עתניאל –
לקרית ספר. ומאי קרית ספר ? הלכות:

תלמוד ירושלמי מסכת פאה דף ג/א (פרק א')

ר'
יוחנן בשם ר'
בניי כאשר צוה ה'
את משה עבדו כן צוה משה את יהושע וכן עשה יהושע לא הסיר דבר מכל אשר צוה ה'
את משה אותו משה אין כתיב כאן אלא מכל אשר צוה ה'
את משה אפי'
דברים שלא שמע מפי משה הסכימה דעתו כמה שנאמר למשה מסיני.

וִיהוֹשֻׁעַ
לִזְקֵנִים

אבות דרבי נתן פרק ראשון

(ג) זקנים קבלו מיהושע שנאמר (שופטים ב)
ויעבדו העם את ה'
כל ימי יהושע וכל ימי הזקנים אשר האריכו ימים אחרי יהושע אשר ראו את כל מעשה ה'
הגדול אשר עשה לישראל.

וּזְקֵנִים
לִנְבִיאִים

אבות דרבי נתן פרק ראשון

(ג)שופטים קבלו מיהושע שנאמר (רות א)
ויהי בימי שפוט השופטים.
נביאים קבלו משופטים שנאמר (ירמיה ז)
ואשלח אליכם את כל עבדי הנביאים יום השכם ושלוח.

מסכת מגילה דף יד/א

תָּנוּ רַבָּנָן,
אַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנָה נְבִיאִים וְשֶׁבַע נְבִיאוֹת שֶׁנִּתְנַבְּאוּ לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל,
לֹֹא פָחֲתוּ וְלֹֹא הוֹתִירוּ עַל מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה (אפילו אות אחת),
חוּץ מִמִּקְרָא מְגִלָּה…וְתוּ לֵיכָּא ?
(והאיכא)
[וְהָכְתִיב],
(שמואל א א)
"וַיְהִי אִישׁ אֶחָד מִן הָרָמָתַיִם צוֹפִים",
(ואמר רבי אבהו)
[אֶחָד]
מִמָּאתַיִם צוֹפִים שֶׁנִּתְנַבְּאוּ [לָהֶם]
לְיִשְׂרָאֵל !
אִין,
אִתְנַבּוּיֵי טוּבָא אִתְנַבּוּ,
כִּדְתַנְיָא,
הַרְבֵּה נְבִיאִים נִתְנַבְּאוּ לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל (כיוצאי מצרים,
ואמרי לה,)
כִּפְלַיִם כְּיוֹצְאֵי מִצְרַיִם,
אֶלָּא (מיהו)
נְבוּאָה שֶׁנִּצְרְכָה לְדוֹרוֹת נִכְתְּבָה,
שֶׁלֹֹּא הֻצְרְכָה לְדוֹרוֹת לֹֹא נִכְתְּבָה.

רש"י

ותו ליכא –
נביאים: נבואה שהוצרכה לדורות –
ללמוד תשובה או הוראה,
וכל הנך ארבעים ושמונה הוצרכו,
… שנים (נביאים) לא ידעתי:

חדושי הר"ן

חוץ ממקרא מגילה.
וא"ת נר חנוכה,
התם כבר פסקו הנביאים אבל בימי מרדכי היו חגי זכריה ומלאכי:

וּנְבִיאִים
מְסָרוּהָ לְאַנְשֵׁי כְנֶסֶת
הַגְּדוֹלָה

אבות דרבי נתן פרק ראשון

(ג)
חגי זכריה ומלאכי קבלו מנביאים.
אנשי כנסת הגדולה קבלו מחגי זכריה ומלאכי.

מסכת יומא דף סט/ב

דַּאֲמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי,
לָמָּה נִקְרָא שְׁמָם,
,אַנְשֵׁי כְּנֶסֶת הַגְּדוֹלָה' ? שֶׁהֶחֱזִירוּ אֶת הָעֲטָרָה לְיָשְׁנָהּ.
[אֲתָא]
מֹשֶׁה,
אֲמַר,
(דברים י)
"הָאֵל הַגָּדוֹל הַגִּבּוֹר וְהַנּוֹרָא".
אָתָא יִרְמְיָה אָמַר,
גּוֹיִם (עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת)
(מרקדים)
[מְקַרְקְרִין]
בְּהֵיכָלוֹ.
אַיֵּה נוֹרְאוֹתָיו?
לֹא אָמַר,
"נוֹרָא".
אָתָא דָנִיֵּאל וַאֲמַר,
גּוֹיִם (עובדי כוכבים ומזלות)
מִשְׁתַּעְבְּדִין בְּבָנָיו.
אַיֵּה גְבוּרוֹתָיו?
לֹא אָמַר,
"גִּבּוֹר".
אָתוּ (אנשי כנסת הגדולה)
אִנְּהוּ,
וְאָמְרוּ,
אַדְּרַבָּה –
זוֹ הִיא גְבוּרָתוֹ,
(ואלו נוראותיו.
זו היא גבורתו)
שֶׁכּוֹבֵשׁ אֶת כַּעְסוֹ,
וְנוֹתֵן אֶרֶךְ אַפַּיִם לָרְשָׁעִים,
וְאֵלּוּ הֵם נוֹרְאוֹתָיו –
שֶׁאִלְמָלֵא נוֹרְאוֹתָיו,
אֻמָּה אַחַת,
הֵיאַךְ יְכוֹלָה לְהִתְקַיֵּם בֵּין שִׁבְעִים אֻמּוֹת?
וְרַבָּנָן,
הֵיכִי סָמְכֵי אַדַּעְתַּיְיהוּ וְעָקְרֵי מַה דְּאָמַר מֹשֶׁה?
אָמַר רַבִּי יִצְחָק בְּרַבִּי אֶלְעָזָר,
[מִתּוֹךְ]
שֶׁיּוֹדְעִים בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁאֲמִתִּי הוּא,
לְפִיכָךְ לֹא כִּזְּבוּ לוֹ:

רש"י

זו היא גבורתו –
שכובש יצרו כל השנים הללו שנשתעבדו בהן ומאריך אפו על כל הגזירות שגוזרים על בניו: ואלו הן נוראותיו שאלמלא מוראו וכו'
– מן יום החורבן אתה למד נוראותיו,
שכל האומות נאספו להשמידם ונתקיימו מהן: ורבנן –
ירמיה ודניאל: שהוא אמתי –
מסכים על האמת ושונא את השקר:

הֱווּ
מְתוּנִים בַּדִּין

מסכת סנהדרין דף ז/ב

(י)
שם דָּרַשׁ בַּר קַפָּרָא,
מְנָא הָא מִילְתָא דְּאָמוּר רַבָּנָן,
הֱווּ מְתוּנִין בַּדִּין?
דִּכְתִיב,
(שמות כ)
"וְלֹא תַעֲלֶה בְמַעֲלֹת",
וְסָמִיךְ לֵיהּ,
(שם כא)
"וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים".

(2) רמב"ם פירוש המשניות –
הקדמת הרמב"ם לפירוש המשניות

וצריך שיווסר השופט בכל הענינים שיש במסכת אבות.
כגון,
שיהיה מתון בדין,
ואל ימהר פסק

דין,
שאפשר שיהיה בדין ההוא ענין נסתר,
כמו שאמרו ע"ה,
דין מרומה.
ואין לו להאריך בדין כמו כן,
כשידע שאין בו דבר נסתר,
שזה נקרא ענוי הדין:

(4) רמב"ם פירוש המשניות –
מסכת אבות פרק א'
משנה א'

הוו מתונים בדין.
שיאחרו לחתוך הדין ולא יפסיקוהו מהרה עד שיבינום,
שאפשר שיתגלו להם עניינים שלא היו נגלים בתחילת המחשבה:

(5) אבות דרבי נתן פרק ראשון

(ד)
הוו מתונין בדין כיצד מלמד שיהא אדם ממתין בדין שכל הממתין בדין מיושב בדין שנא'
(משלי כה)
גם אלה משלי שלמה אשר העתיקו אנשי חזקיה מלך יהודה ולא שהעתיקו אלא שהמתינו.

ד"א הוו מתונים בדין כיצד מלמד שיהא אדם ממתין בדבריו ואל יהי מקפיד על דבריו שכל המקפיד על דבריו משכח את דבריו (והיכן)
[שכן]
מצינו במשה רבינו ששכח את דבריו שנא'
(במדבר לא)
ויאמר אלעזר הכהן אל אנשי הצבא הבאים למלחמה זאת חוקת התורה אשר צוה ה'
את משה משה צוה ולא אותי (צוה את משה אחי אבא צוה ואותי לא צוה).
והיכן מצינו במשה שהקפיד על דבריו הרי הוא אומר בפקודי החיל (שם)
ויקצוף משה על פקודי החיל ויאמר אליהם משה החייתם כל נקבה.

וְהַעֲמִידוּ
תַלְמִידִים
הַרְבֵּה

אבות דרבי נתן פרק שני

(ט)
[והעמידו תלמידים הרבה]
שב"ש אומרים אל ישנה אדם אלא למי שהוא חכם ועניו ובן אבות ועשיר וב"ה אומרים לכל אדם ישנה שהרבה פושעים היו בהם בישראל ונתקרבו לתלמוד תורה ויצאו מהם צדיקים וחסידים וכשר

המאירי על מסכת אבות פרק א'
משנה א'

המאמר הב'
הוא אומרם והעמידו תלמידים [הרבה]
כלומר שירבו בישיבה כדי שיעמידו תלמידים הרבה ולא תהא תורה משתכחת ולא ידקדקו יותר מדאי שלא להושיב בפניהם אלא בעלי תריסין אלא יסבירו פנים לכל הבא לפניהם שהעצים [ה]קטנים מדליקין לגדולים ולא אמרו שלא ישנה אדם לתלמיד שאינו הגון חולין קל"ג א'
אלא במי שמדותיו מגונות שזה בודאי ראוי להרחיקו הרחקה יתירה ויש לפרש והעמידו תלמידים הרבה שהוא סובב על ענין הדין שהוזכר וכן בכל הוראה שיעמידו בה תלמידים הרבה לישא וליתן בדבר כדי שיתברר הענין מבין כולם ועל הדרך שאמרו סנהדרין ז'
ב'
רב [אשי]
כי הוה אתי (ספק)
טריפתא לקמיה הוה מכניף ביה עשרה אמר כי היכי דלימטינהו שיבא מכשורא:

מסכת ברכות דף כח/א

תָּנָא,
אוֹתוֹ הַיּוֹם סִלְּקוּהוּ לְשׁוֹמֵר הַפֶּתַח,
וְנִתְּנָה רְשׁוּת לַתַּלְמִידִים לִכָּנֵס,
שֶׁהָיָה רַבָּן גַּמְלִיאֵל מַכְרִיז וְאוֹמֵר,
כָּל תַּלְמִיד חָכָם שֶׁאֵין תּוֹכוֹ כְּבָרוֹ אַל יִכָּנֵס לְבֵית הַמִּדְרָשׁ.
(משום דאמרינן,
כל השונה לתלמיד שאינו הגון,
כאילו זורק אבן למרקוליס.
ורבי אלעזר בן עזריה אומר,
הני מילי היכא דקים לן שאינו הגון,
ורבי אלעזר בן עזריה דרש,
לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות ואפילו שלא לשמה,
שמתוך שלא לשמה בא לשמה)
[שֶהָיָה רַבָּן גַּמְלִיאֵל מַכְרִיז וְאוֹמֵר,
כָּל תַּלְמִיד שֶׁאֵין תּוֹכוֹ כְּבָרוֹ,
לֹא יִכָּנֵס לְבֵית הַמִּדְרָשׁ].
הַהוּא יוֹמָא אִתְוָסְפוּ כַּמָּה סַפְסְלֵי.
(בבית המדרש).
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן,
פְּלִיגֵי בָּהּ (רבי יוסי)
[אַבָּא יוֹסֵף]
בַּר דּוֹסְתָּאִי וְרַבָּנָן,
חַד אָמַר,
אִתְוָסֵף אַרְבַּע מֵאוֹת סַפְסְלֵי,
וְחַד אָמַר,
שְׁבַע מֵאוֹת סַפְסְלֵי.
הֲוָה קָא חַלְשָׁא דַּעְתֵּיהּ דְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל.
אָמַר,
דִּלְמָא חַס וְשָׁלוֹם מָנַעְתִּי תּוֹרָה מִיִּשְׂרָאֵל.
אַחְזוּ לֵיהּ בְּחֶלְמָא,
חַצְבֵּי חִיוְרֵי,
דְּמַלְיָין קִיטְמָא.
וְלָא הִיא,
אֶלָא לִיתּוּבֵיהּ דַּעְתֵּיהּ הוּא דְּאַחְזוּ לֵיהּ.

רש"י

קא חלשא דעתיה דרבן גמליאל –
כשראה שנתוספו היום תלמידים רבים,
והיה דואג שלא יענש במה שמנעם בימיו מלבא: דמליין קטמא –
כלומר אף אלו אינם ראויים:

תוספות הרא"ש

כל שאין תוכו כברו אל יכנס לבית המדרש –
משום דאמרינן כל השונה לתלמיד שאינו הגון כאילו זורק אבן למרקוליס.
ור'
אלעזר בן עזריה ה"מ היכא דקים לן דאינו הגון:

שיטה מקובצת

חצבי חיורי דמליא סריקתא.
לפי שהיו לבושים בגדי לבן אמר חיורי ופירושו כדים לבנים מלאים

דבר שאינו חשוב כלומר שלא היו שלמים אותם חכמים:

מסכת יבמות דף סב'
ע"ב

רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר,
לָמַד תּוֹרָה בְּיַלְדּוּתוֹ,
יִלְמוֹד תּוֹרָה בְּזִקְנוּתוֹ.
הָיוּ לוֹ תַּלְמִידִים בְּיַלְדּוּתוֹ,
יִהְיוּ לוֹ תַּלְמִידִים בְּזִקְנוּתוֹ,
שֶׁנֶּאֱמַר,
"בַּבֹּקֶר זְרַע זַרְעֶךָ"
וְגוֹ.
אָמְרוּ,
שְׁנֵים עָשָׂר אֶלֶף זוּגִים תַּלְמִידִים הָיוּ לוֹ לְרַבִּי עֲקִיבָא,
מִגְּבַת עַד אַנְטִיפְרַס,
וְכֻלָּן מֵתוּ בְּפֶרֶק אֶחָד,
מִפְּנֵי שֶׁלֹֹּא נָהֲגוּ כָבוֹד זֶה לָזֶה.
וְהָיָה הָעוֹלָם שָׁמֵם,
עַד שֶׁבָּא רַבִּי עֲקִיבָא אֵצֶל רַבּוֹתֵינוּ שֶׁבַּדָּרוֹם,
וּשְׁנָאָהּ לְרַבִּי מֵאִיר,
וְרַבִּי יְהוּדָה,
וְרַבִּי יוֹסֵי,
וְרַבִּי שִׁמְעוֹן,
וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן שַׁמּוּעַ,
וְהֵם [הֵם]
הֶעֱמִידוּ תּוֹרָה בְּאוֹתָהּ שָׁעָה.

המאירי

למד תורה בילדותו וכו'
היו לו תלמידים בילדותו יהיו לו בזקנותו שפעמים שאותם שבילדותו מתים ובאים אותם שבזקנותו ומשלימין

מסכת תענית דף ז/א

אָמַר רַב נַחְמָן בָּר יִצְחָק,
לָמָּה נִמְשְׁלוּ דִּבְרֵי תּוֹרָה כְּעֵץ?
שֶׁנֶּאֱמַר,
(משלי ג)
"עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ",
לוֹמָר לְךָ,
מָה עֵץ קָטָן מַדְלִיק אֶת הַגָּדוֹל,
אַף תַּלְמִידֵי חֲכָמִים קְטַנִּים מְחַדְּדִים אֶת הַגְּדוֹלִים.
וְהַיְנוּ דְּאָמַר רַבִּי חֲנִינָא,
הַרְבֵּה לָמַדְתִּי מֵרַבּוֹתַי,
וּמֵחֲבֵרַי יוֹתֵר מֵרַבּוֹתַי,
וּמִתַּלְמִידֵי יוֹתֵר מִכֻּלָּם:

המאירי

ולעולם ישתדל אדם לעשות לו חבר שאין דברי תורה מתקיימים יפה ביחידי ואפילו חבר קטן מ"מ מתחדד הוא על ידו מה עץ קטן מדליק את הגדול אף תלמיד קטן מחדד את הגדול ותלמידי חכמים הדרים בעיר אחת יהיו נוחים זה לזה בהלכה שבדרך זה יהא תלמודם עולה בידם וינחלו דרך אמת זה מזה:

מסכת סנהדרין דף צב/א

אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב,
כָּל הַמּוֹנֵעַ הֲלָכָה מִפִּי תַּלְמִיד,
כְּאִלּוּ גוֹזְלוֹ מִנַּחֲלַת אֲבוֹתָיו,
שֶׁנֶּאֱמַר,
(דברים לג)
תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב",
מוֹרָשָׁה הִיא לְכָל יִשְׁרָאֵל מִשֵּׁשֶׁת יְמֵי בְּרֵאשִׁית.
אָמַר רַב חַנָּא בַּר בִּיזְנָא,
אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן חֲסִידָא,
כָּל הַמּוֹנֵעַ הֲלָכָה מִפִּי תַּלְמִיד,
אֲפִלּוּ עֻבָּרִין שֶׁבִּמְעֵי אִמּוֹ מְקַלְּלִין אוֹתוֹ,
שֶׁנֶּאֱמַר,
(משלי יא)
"מֹנֵעַ בָּר [דף צב]
יִקְּבֻהוּ לְאוֹם",
וְאֵין "לְאוֹם"
אֶלָּא עֻבָּרִין,
שֶׁנֶּאֱמַר,
(בראשית כה)
"וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ",
וְאֵין "קֹב"
אֶלָּא קְלָלָה,
שֶׁנֶּאֱמַר,
(במדבר כג)
"מָה אֶקֹּב לֹא קַבֹּה אֵל".
וְאֵין "בַּר"
אֶלָּא תּוֹרָה,
שֶׁנֶּאֱמַר,
(תהלים ב)
"נַשְּׁקוּ בַר פֶּן יֶאֱנַף".
עוּלָא בַּר יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר,
מְנַקְּבִין אוֹתוֹ כִּכְבָרָה.
כְּתִיב הָכָא,
"יִקְּבֻהוּ לְאוֹם",
וּכְתִיב הָתָם,
(מ"ב יב)
"וַיִּקֹּב חֹר בְּדַלְתּוֹ".
וְאָמַר אַבַּיֵי,
כִּי אוּכְלָא דְּקַצְרֵי.
וְאִם לִמְּדוֹ,
מַה שְּכָרוֹ?
אָמַר רָבָא,
אָמַר רַב שֵׁשֶׁת,
זוֹכֶה לִבְרָכוֹת כְּיוֹסֵף,
שֶׁנֶּאֱמַר,
(משלי יא)
"וּבְרָכָה לְרֹאשׁ מַשְׁבִּיר",
וְאֵין "מַשְׁבִּיר"
אֶלָּא יוֹסֵף,
שֶׁנֶּאֱמַר,
(בראשית מב)
"וְיוֹסֵף הוּא הַשַּׁלִיט עַל הָאָרֶץ,
הוּא הַמַּשְׁבִּיר לְכָל עַם הָאָרֶץ".
אָמַר רַב שֵׁשֶׁת,
כָּל הַמְלַמֵּד תּוֹרָה בָּעוֹלָם הַזֶּה,
זוֹכֶה וּמְלַמְּדָהּ לָעוֹלָם הַבָּא,
שֶׁנֶּאֱמַר,
(משלי יא)
"וּמַרְוֶה גַּם הוּא יוֹרֶא":

רש"י

יקבוהו –
מנקבים אותו,
לשון (לכים ב יב)
ויקוב חור בדלתו: אוכלא דקצרי –
כלי של כובסין שהוא מנוקב ומזלפין בו מים על הבגדים: ומרוה גם הוא יורה –
מי שמרווה את תלמידו בדבר הלכה,
גם הוא יורה לעולם הבא,
לישנא אחרינא ומרוה לשון מורה:

המאירי

תלמיד חכם ראוי שישפיע מטובו וללמד מחכמתו לכל שואל וכל המונע הלכה מפי תלמידו כאלו גוזלו מנחלת אבותיו שנאמר תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב מורשה היא לכל ישראל מששת ימי בראשית:

וַעֲשׂוּ
סְיָג לַתּוֹרָה

אבות דרבי נתן פרק ראשון

(ה)
ועשו סייג לתורה.
ועשה סייג לדבריך כדרך שעשה הקב"ה סייג לדבריו ואדם הראשון עשה סייג לדבריו.
תורה עשתה סייג לדבריה.
משה עשה סייג לדבריו ואף איוב ואף נביאים וחכמים כולם עשו סייג לדבריהם.
איזהו סייג שעשה הקב"ה לדבריו הרי הוא אומר (דברים כט)
ואמרו כל הגוים על מה עשה ה'
ככה לארץ הזאת מלמד שגלוי היה לפני מי שאמר והיה העולם שעתידין הדורות כך לומר על מה עשה ה'
ככה לארץ הזאת לפיכך א"ל הקב"ה למשה משה כתוב והנח לדורות הבאים ואמרו על אשר עזבו את ברית ה'
[וגו']
וילכו ויעבדו אלהים אחרים וישתחוו להם אלהים אחרים אשר לא ידעום ולא חלק להם.
הא למדת (שעשה הקב"ה סייג לדבריו וכתיב בתריה מה שהיו עתידין לומר עדיין)
שהוציא הקב"ה שכר בריותיו בשלום.
איזהו סייג שעשה אדם הראשון לדבריו הרי הוא אומר (בראשית ב)
ויצו ה'
אלהים על האדם [לאמר]
מכל עץ הגן אכול תאכל ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו כי ביום אכלך ממנו מות תמות לא רצה אדם הראשון לומר לחוה כדרך שא"ל הקב"ה אלא כך אמר לה ועשה סייג לדבריו יותר ממה שאמר לו הקב"ה ומפרי העץ אשר בתוך הגן אמר אלהים לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו פן תמותון שרצה לשמור את עצמו ואת חוה מן העץ אפילו בנגיעה.

רמב"ם פירוש המשניות –
מסכת אבות פרק א'
משנה א'

ועשו סייג לתורה.
ר"ל הגזירות והתקנות אשר ירחיקו האדם מן העבירות כמו שאמר יתברך ושמרתם את משמרת (יבמות כא.),
ונאמר בפירושו עשו משמרת למשמרתי:

המאירי על מסכת אבות פרק א'
משנה א'

המאמר הג'
שיעשו סייג לתורה שעד אותו זמן לא היו עושין סייג לאסור את המותר מחשש שמא יבואו לידי איסור ומתוך כך תמיד היו באים לגוף העבירות כמו שמצינו להם בנשואי נשים נכריות בס'
עזרא ובחלול שבת ובכמה דברים ועתה בגלות בבל התחילו לעשות תקנות וגדרים לקדש עצמן במותר להם שלא ליגע באיסור תורה וכבר הוציאוה מן התורה כמו שדרשו רז"ל ושמרתם את משמרתי עשו משמרת למשמרתי ובאבות דר"נ פ"ק פירשו עשה סייג לדברך כדרך שהקב"ה עשה סייג לדבריו ויראה לי בביאור זה שהוא הזהיר להיות כל אדם שומר פתחי פיו לתת להם בל יכביד השומעים בהם וכ"ש כשמדבר בדברי תורה שלא ידבר בהם אלא בזמן הראוי בשעור הראוי ובמקום הראוי לו ובדברים הראוים לו אם מצדו אם מצד השומעים

מסכת יבמות דף כ ע"א

אִסּוּר קְדֻשָּׁה –
שְׁנִיּוֹת מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים.
וְאַמַּאי קָרֵי לֵיהּ,
'אִסּוּר קְדֻשָּׁה'?
אָמַר אַבַּיֵּי,
כָּל הַמְקַיֵּם דִּבְרֵי חֲכָמִים נִקְרָא קָדוֹשׁ.
אָמַר לֵיהּ רָבָא,
וְכָל שֶׁאֵינוֹ מְקַיֵּם דִּבְרֵי חֲכָמִים,
קָדוֹשׁ הוּא דְלָא מִקְרֵי,
רָשָׁע נַמִּי לָא מִקְרֵי?
אֶלָּא אָמַר רָבָא,
קַדֵּשׁ עַצְמְךָ בְּמֻתָּר לְךָ:

רש"י

קדש עצמך –
לעמוד ולהזהר: אף במותר לך –
להוסיף עליהם שניות המותר לך על העריות כדי שלא תבא לידי עריות האסורות מן התורה:

ריטב"א

אלא אמר רבא קדש עצמך במותר לך.
פירש שלא נקראת איסור קדושה לומר שאין בה אלא דרך קדושה אלא לומר שזו מן הדברים שנאסרו לקדש ישראל במותר להם דלא ליגעו באיסו'
דאורייתא ומיהו מאן דלא עביד הכי עובר על דברי חכמים ורשע מיקרי:

מסכת יבמות דף כא ע"א

(ח)
אָמַר רָבָא,
רֶמֶז לִשְׁנִיּוֹת מִן הַתּוֹרָה מִנַּיִן?
שֶׁנֶּאֱמַר,
(ויקרא יח)
"כִּי אֶת כָּל הַתּוֹעֵבוֹת הָאֵל עָשׂוּ אַנְשֵׁי הָאָרֶץ אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם".
"הָאֵל"
– קָשׁוֹת,
מִכְּלָל דְּאִיכָּא רַכּוֹת.
וּמַאי נִינְהוּ?
שְׁנִיּוֹת.
וּמֵאֵי מַשְׁמַָע דְּהַאי "אֵל",
לִשָּׁנָא דְקָשֶׁה הוּא?
דִּכְתִיב,
(יחזקאל יז)
"וְאֶת אֵילֵי הָאָרֶץ לָקָח".
לֵימָא פְּלִיגָא דְּרַבִּי לֵוִי?
דְּאָמַר רַבִּי לֵוִי,
קָשֶׁה עָנְשָׁן שֶׁל מִדּוֹת יוֹתֵר מֵעָנְשָׁן שֶׁל עֲרָיוֹת,
שֶׁזֶּה נֶאֱמַר בָּהֶן "אֵל",
וְזֶה נֶאֱמַר בָּהֶן "אֵלֶּה".
"אֵל"
– קָשֶׁה,
וְ"אֵלֶּה"
– קָשֶׁה מֵ"אֵל".
גַּבֵּי עֲרָיוֹת נַמִּי הָא כְּתִיב "אֵלֶּה"?
הַהוּא לְמָעוּטֵי מִדּוֹת מִכָּרֵת.
אֶלָּא מַאי חֻמְרַיְהוּ?
הַנֵּי אֶפְשָׁר בִּתְשׁוּבָה,
הַנֵּי לָא אֶפְשָׁר בִּתְשׁוּבָה.
רַב יְהוּדָה אָמַר מֵהָכָא,
(קהלת יב)
"וְאִזֵּן וְחִקֵּר תִּקֵּן מְשָׁלִים הַרְבֵּה".
וְאָמַר עוּלָא,
אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר,
קֹדֶם שֶׁבָּא שְׁלֹמֹה,
הָיְתָה תוֹרָה דּוֹמָה לִכְפִיפָה שֶׁאֵין לָהּ אָזְנַיִם,
עַד שֶׁבָּא שְׁלֹמֹה וְעָשָׂה לָהּ אָזְנַיִם.
רַבִּי אוֹשַׁעְיָא אָמַר מֵהָכָא,
(משלי ד)
"פְּרָעֵהוּ אַל תַּעֲבָר בּוֹ,
שְׂטֵה מֵעָלָיו וַעֲבוֹר".
אָמַר רַב אָשֵׁי,
מָשָׁל דְּרַבִּי אוֹשַׁעְיָא,
לְמַה הַדָּבָר דּוֹמֶה?
לְאָדָם מְשַׁמֵּר פַּרְדֵּס,
מְשַׁמְּרוֹ מִבַּחוּץ –
כֻּלּוֹ מִשְׁתַּמֵּר.
מִבִּפְנִים –
שֶׁלְּפָנָיו מִשְׁתַּמֵּר,
שֶׁלְּאַחֲרָיו אֵינוֹ מִשְׁתַּמֵּר.
וְהָא דְּרַב אָשֵׁי בַּדּוּתָא הִיא,
הָתָם –
שֶׁלְּפָנָיו מִיהָא מִשְׁתַּמֵּר,
הָכָא –
אִי לָאו שְׁנִיּוֹת,
פָּגַע בְּעֶרְוָה גּוּפָהּ.
רַב כַּהֲנָא אָמַר מֵהָכָא,
(ויקרא יח)
"וּשְׁמַרְתֶּם אֶת מִשְׁמַרְתִּי",
עֲשׂוּ מִשְׁמֶרֶת לְמִשְׁמַרְתִּי.
אָמַר לֵיהּ אַבַּיֵּי לְרַב יוֹסֵף,
הָא דְּאוֹרַיְתָא הִיא?
דְּאוֹרַיְתָא וּפֵרְשׁוּ רַבָּנָן,
כָּל הַתּוֹרָה נַמִּי פֵּרְשׁוּ רַבָּנָן?
מִדְּרַבָּנָן,
וּקְרָא אַסְמַכְתָּא בְעָלְמָא:

רש"י

ואזן –
לשון אזנים בית אחיזה כדאמר בעירובין לימד דעת את העם דאגמרה בסימני טעמא ואסברה בדדמי גמר מילתא ממילתא והזהיר על דברי סופרים כדכתיב ויותר מהמה בני הזהר הזהר בדברי סופרים יותר מדברי תורה וגזר על השניות: אזנים –
של קופה לאחוז בהן הקופה ומשתמרת שלא תפול ה"נ ע"י שניות מתרחקין מן העריות: פרעהו –
הגילהו לאיסור והוסיף עליו כדי שלא תעבור בו כמו גדל פרע: ושמרתם את משמרתי –
גבי עריות כתיב:

מסכת עירובין דף כא/ב

"חֲדָשִׁים גָּם יְשָׁנִים דּוֹדִי צָפַנְתִּי לָךְ",
אָמְרָה כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא,
רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם,
הַרְבֵּה גְּזֵירוֹת גָּזַרְתִּי עַל עַצְמִי,
יוֹתֵר מִמַּה שֶׁגָּזַרְתָּ עָלַי,
וְקִיַּימְתִּים.
אָמַר לֵיהּ רַב חִסְדָּא לְהַהוּא מֵרַבָּנָן דְּהֲוָה [קָא]
מְסַדֵּר אַגָּדְתָּא קַמֵיהּ,
מִי שְׁמִיעַ לָךְ "חֲדָשִׁים גַּם יְשָׁנִים,
דּוֹדִי צָפַנְתִּי לָךְ"
מַאי הִיא?
אָמַר לֵיהּ,
אֵלּוּ מִצְוֹת קַלּוֹת וּמִצְוֹת חֲמוּרוֹת.
אָמַר לֵיהּ,
וְכִי תּוֹרָה,
פְּעָמִים פְּעָמִים נִתְּנָה?
אֶלָּא,
הַלָּלוּ דִּבְרֵי תּוֹרָה,
וְהַלָּלוּ דִּבְרֵי סוֹפְרִים.
דָּרַשׁ רָבָא,
מַאי דִּכְתִיב,
(קהלת יב)
"וְיוֹתֵר מֵהֵמָּה בְנִי הִזָּהֵר עֲשׂוֹת סְפָרִים הַרְבֶּה אֵין קֵץ".
בְּנֵי,
הִזָּהֵר בְּדִבְרֵי סוֹפְרִים יוֹתֵר מִדִבְרֵי תּוֹרָה,
שֶׁהַלָּלוּ (בדברי תורה יש בהן)
עֲשֵׂה וְלֹא תַּעֲשֵׂה,
וְהַלָּלוּ (בדברי סופרים כל העובר עליהן)
חַיָיב עֲלֵיהֶן מִיתָה [בִּידֵי שָׁמַיִם].
שֶׁמָּא תֹּאמַר,
אִם יֵשׁ בָּהֶן מַמָּשׁ,
מִפְּנֵי מַה לֹא נִכְתְּבוּ ?
אָמַר קְרָא,
"עֲשׂוֹת סְפָרִים הַרְבֶּה אֵין קֵץ".
"וְלַהַג הַרְבֶּה יְגִיעַת בָּשָׂר",
אָמַר רַב פַּפָּא בְרֵיהּ דְּרָב אַחָא בַר אַדָא מִשְׁמֵיהּ (דרבא)
[דְּרַב אַחָא]
בַּר עוּלָא,
[מְלַמֵּד]
שֶׁכָּל הַלּוֹעֵג עַל דִּבְרֵי חֲכָמִים נִידּוֹן בְּצוֹאָה רוֹתַחַת,
דִּכְתִיב,
"וְלַהַג הַרְבֵּה יְגִיעַת בָּשָׂר".
אָמַר לוֹ רָבָא,
מִי כְּתִיב "לַעַג"?
"לַהַג"
כְּתִיב.
אֶלָּא,
כָּל (הלוהג)
[הַהוֹגֶה]
בָּהֶן –
טוֹעֵם בָּהֶן טַעַם בָּשָׂר:

תָּנוּ רַבָּנָן: מַעֲשֶׂה בְרַבִּי עֲקִיבָא שֶׁהָיה חָבוּשׁ בְּבֵית הָאֲסוּרִים,
וְהָיָה [רַבִּי]
יְהוֹשֻׁעַ הַגַּרְסִי מְשָׁרְתוֹ,
בְּכָל יוֹם וָיוֹם הָיוּ מַכְנִיסִין לוֹ מַיִם בְּמִדָּה,
פַּעַם אַחַת מְצָאוֹ שׁוֹמֵר בֵּית הָאֲסוּרִין,
אָמַר לוֹ,
(מפני מה)
הַיוֹם מֵימֶיךָ מְרוּבִּין,
שֶׁמָּא לַחְתּוֹר בֵּית הָאֲסוּרִין אַתָּה צָרִיךְ?
שָׁפַךְ חֶצְיָין וְהִנִיחַ חֶצְיָין.
כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ אֶצֶל רַבִּי עֲקִיבָא.
אָמַר לוֹ,
יְהוֹשֻׁעַ,
אִי אַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁזָקֵן אֲנִי,
וְחַיַי תְּלוּיִין בְּחַיֶיךָ?
סָח לוֹ כָּל [אוֹתוֹ]
הַמְּאוֹרָע.
אָמַר לוֹ,
תֵּן לִי מַים לִיטּוֹל יָדַיִם.
אָמַר לוֹ,
לִשְׁתּוֹת –
אֵין מַגִּיעִין,
לִיטּוֹל יָדַיִם –
מַגִּיעִין?
אָמַר לוֹ,
וּמַה אֶעֱשֶׂה שֶׁחַיָּיבִין עֲלֵיהֶן מִיתָּה [בִּידֵי שָׁמַיִם],
מוּטָב שֶׁאָמוּת מִיתַת עַצְמִי,
וְאַל אֶעֱבוֹר עַל דַּעַת חֲבֵרָי.
אָמְרוּ,
לֹא טַעַם כְּלוּם,
עַד שֶׁהֵבִיאוּ לוֹ מַיִם וְנָטַל יָדָיו.
וּכְשֶׁשָׁמְעוּ חֲכָמִים בַּדָבָר אָמְרוּ,
וּמַה בְזִקְנוּתוֹ כָּךְ –
בְּיַלְדוּתוֹ עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.
וּמַה בְבֵית הָאֲסוּרִים כָּךְ –
בְּבֵיתוֹ עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.
אָמַר רַב יְהוּדָה,
אָמַר (רב)
[שְׁמוּאֵל],
בְּשָׁעָה שֶׁתִּקֵן שְׁלֹמֹה עֵירוּבִין וּנְטִילַת יָדַיִם,
[יָצְתָה בַת –
קוֹל וְאָמְרָה,
(משלי כג)
"בְּנִי,
אִם חָכָם לִבְּךָ,
יִשְׂמַח לִבִּי גַּם אֲנִי".
וְאוֹמֵר,
(שם כז)
"חָכָם בְּנִי וְשַׂמַּח לִבִּי,
וְאָשִׁיבָה חוֹרְפִי דָּבָר"]:

רש"י

חדשים –
דברי סופרים: גם ישנים –
דברי תורה: דודי צפנתי –
ושמרתי כל אלה לך,
לשמך: פעמים פעמים ניתנה –
שתהא זו חדשה וזו ישנה: דברי סופרים –
חדשים,
שנתחדשו בכל דור ודור לגדור גדר וסייג: ויותר מהמה –
לעיל מיניה כתיב דברי חכמים כדרבונות אלו דברי תורה שנמסרו למשה על פה,
שנחלקו בה חכמי ישראל לאחר שנתמעט הלב ושכחו,
כדכתיב בסיפיה דקרא נתנו מרועה אחד זה משה,
וכתיב בתריה ויותר מהמה בני הזהר ממה שניתן בסיני בכתב,
שהוא עיקר בני הזהר באלו שבעל פה,
שגם הם עיקר,
אלא לכך לא נכתבו שאין קץ לעשות ספרים הרבה בכל אלה: עשה ולא תעשה –
יש בהן שאין בהם חיוב מיתה,
אבל דברי סופרים חייבין מיתה על כולן,
כדכתיב (קהלת י)
ופורץ גדר ישכנו נחש: ולהג הרבה –
המלעיג עליהן ביגיעות בשר נידון: כל ההוגה בהן –
בכל שעה שאדם מחזר בדברי תורה מוצא בהן טעם:

הגרסי –
שם מקום,
לשון אחר שהיה טוחן גריסים: וחיי תלויין בחייך –
שאין לי אלא מה שאתה נותן ומזמן לי: בילדותו –
שהיה יכול לקבל טורח ועינוי: שלמה תיקן עירובי חצירות –
וגזר שלא להוציא מרשות היחיד לרשות היחיד חבירו,
לעשות סייג והרחבה לאיסור תורה,
שלא יבוא להתיר מרשות הרבים לרשות היחיד,
והיינו דכתיב ואיזן וחקר תיקן משלים שעשה אזנים לתורה,
כאזני כלי שאוחזין אותו בם: וידים –
נטילת ידים,
לעשות סייג לטהרות: כרכים –
מקום שווקים הן,
וישוב גדול,
ורגל רוכלין וסוחרין מצויה שם לפיכך גזל ועריות נוהג בהן:

תוספות

מפני מה לא נכתבו –
וגם בהלכה למשה מסיני לא נתנו כדי שלא ישתכחו: מוטב אמות מיתת עצמי –
אף על גב דבפ'
קמא (ד'
יז.)
אמר: ארבעה דברים פטורין במחנה, רחיצת ידים וכל שכן במקום סכנה מחמיר על עצמו היה:

מסכת יבמות דף צ'
ע"ב

תָּא שְׁמַע,
(דברים יח)
"אֵלָיו תִּשְׁמָעוּן",
אֲפִלּוּ אוֹמֵר לְךָ,
עֲבֹר עַל אַחַת מִכָּל מִצְוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה,
כְּגוֹן:

אֵלִיָּהוּ בְהַר הַכַּרְמֶל,
הַכֹּל לְפִי שָׁעָה,
שְׁמַע לוֹ.
שָׁאנִי הָתָם,
דִּכְתִיב,
"אֵלָיו תִּשְׁמָעוּן".
וְלִגְמַר מִינֵּיהּ ?
מִגְדַּר מִלְּתָא שָׁאנִי.

תָּא שְׁמַע,
אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב,
שָׁמַעְתִּי שֶׁבֵּית דִּין מַכִּין וְעוֹנְשִׁין שֶׁלֹּא מִן הַדִּין,
וְלֹא לַעֲבֹר עַל דִּבְרֵי תוֹרָה,
אֶלָּא לַעֲשׂוֹת סְיָג לַתּוֹרָה.
מַעֲשֶׂה בְאָדָם אֶחָד שֶׁרָכַב עַל סוּס בְּשַׁבָּת בִּימֵי יְוָנִים,
וֶהֱבִיאוּהוּ לְבֵית דִּין וּסְקָלוּהוּ.
לֹא מִפְּנֵי שֶׁרָאוּי לְכָךְ,
אֶלָּא שֶׁהַשָּׁעָה צְרִיכָה לְכָךְ.
וְשׁוּב מַעֲשֶׂה בְאָדָם אֶחָד שֶׁהִטִּיחַ בְּאִשְׁתּוֹ תַּחַת הַתְּאֵנָה,
וֶהֱבִיאוּהוּ לְבֵית דִּין וְהִלְקוּהוּ,
לֹא מִפְּנֵי שֶׁרָאוּי לְכָךְ,
אֶלָּא שֶׁהַשָּׁעָה צְרִיכָה לְכָךְ.
מִגְדַּר מִלְּתָא שָׁאנִי:

רש"י

מיגדר מילתא –
לעשות גדר ותקנה כי התם שהשיבן על ידי כן מעבודת כוכבים:

המאירי

ולמדת שיש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה וכן אתה מוצא בערל שאמרו בגר שמל וטבל ערב הפסח שהפורש מן הערלה כפורש מן הקבר ומדברי סופרים גזירה שמא יעשה לשנה הבאה כמו שנאמרה בפסחים פרק האשה ונדחית בכך מצות קרבן הפסח שהיא מצות עשה וכן אתה מוצא בהזאה בטמא מת שחל שביעי שלו ערב הפסח שאין מזין אותו בשבת אף על פי שאין בהזאה אלא שבות כדי לעשות פסח שהוא בחובת עשה וכן אתה מוצא באיזמל שאין מביאין אותו אפילו דרך גגות וחצרות כדי לקיים מצות מילה בזמנה וכן הדין בציצית ר"ל טלית של פשתן בתכלת של צמר לדעת הפוטר אף על פי שכלאים בציצית מותר מן התורה מפני שחכמים גזרו בה משום כסות לילה כמו שביארנו וכן לולב ושופר שנדחין בשבת מגזירת הבאה וכלן משום דשב ואל תעשה שאני…

כבר ביארנו שכל שנעשה בהוראת שעה דרך גדר וסייג וקדוש השם עוקרין בו דבר מן התורה אף בקום עשה והוא הענין שסמך בו אליהו בהר הכרמל לשחוט קדשים בחוץ ולהקריב בבמות בשעת איסורן כדי לעשות גדר וסייג להכחיש את נביאי הבעל ולהחזיר את העם בתשובה ומכאן אמרו אליו תשמעון אפילו אמר לך נביא עבור על אחת מן המצות בהוראת שעה שומעין לו חוץ מעבודה זרה שאפילו העמיד חמה באמצע רקיע אין שומעין לו אפילו לשעה הא במצוה אחרת ולשעה שומעין לו כמו שביארנו בסנהדרין צ'
א'
ועל זו אמרו שבית דין מכין ועונשין שלא מן התורה ולא לעבור על דברי תורה אלא לעשות סייג לתורה ומעשה באחד שרכב על סוס בשבת בשני יוניים שהיו פרוצין באותו זמן בעבירות והביאוהו לבית דין וסקלוהו לא מפני שראוי לכך אלא מפני שהשעה צריכה לכך ושוב מעשה באחד שהטיח את אשתו תחת התאנה והביאוהו לבית דין והלקוהו מפני שהשעה צריכה לכך:

מסכת ברכות ברכות דף ד/ב

תַּנְיָא,
חֲכָמִים עָשׂוּ סְיָג לְדִבְרֵיהֶם,
כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא אָדָם בָּא מִן הַשָּדֶה בָּעֶרֶב וְאוֹמֵר,
אֵלֵךְ לְבֵיתִי וְאֹכַל קִמְעָא,
וְאֶשְׁתֶּה קִמְעָא,
וְאִישָׁן קִמְעָא,
וְאַחַר כָּךְ אֶקְרָא קְרִיאַת שְׁמַע וְאֶתְפַּלֵּל,
וְחוֹטַפְתּוֹ שֵׁנָה,
וְנִמְצָא יָשֵׁן כָּל הַלַּיְלָה.
אֲבָל אָדָם בָּא מִן הַשָּדֶה בָּעֶרֶב,
נִכְנָס לְבֵית הַכְּנֶסֶת,
אִם רָגִיל לִקְרוֹת –
קוֹרֵא,
וְאִם רָגִיל לִשְׁנוֹת –
שׁוֹנֶה,
וְקוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע וּמִתְפַּלֵּל,
וְאוֹכֵל פִּתּוֹ וּמְבָרֵךְ.
וְכָל הָעוֹבֵר עַל דִּבְרֵי חֲכָמִים חַיָּב מִיתָה.
מַאי שְׁנָא,
בְּכָל דֻּכְתָּא דְּלָא קָתָּנִי 'חַיָּב מִיתָה',
וּמַאי שְׁנָא הָכָא דְּקָתָּנִי "חַיָּב מִיתָה"?
אִי בָּעִית אֵימָא!
מִשּׁוּם דְּאִיכָּא אֹנֶס שֵׁנָה,
וְאִי בָּעִית אֵימָא,
לְאַפּוּקֵי מִמַּאן דְּאָמַר,
תְּפִלַּת עַרְבִית רְשׁוּת,
קָא מַשְׁמַע לָן,
דְּחוֹבָה.

רש"י

מן העבירה –
שמא יסמוך על שהות שיש לו,
כדתניא: קימעא –
מעט: משום אונס שינה –
התוקפתו לעבור על דברי חכמים,
הוזקקו להזהירו יותר:

שיטה מקובצת

וכל העובר על דברי חכמים חייב מיתה.
כלומר [מי]
שהוא מתאחר לקרות קריאת שמע לאחר חצות.
אבל אין רוצה לומר שאם יאכל קודם שיקרא קריאת שמע שיהיה חייב מיתה.
אבל מן הראוי הוא שכיון שהגיע זמן קריאת שמע שלא יאכל עד שיקרא קריאת שמע.
וכן נמי בתפלת המנחה: