יעקב נגן
עבודות במשנה ברכות א,א
לבית הספר העל יסודי
משנה ברכות א,
א:
יהודי בצאתך ויהודי באוהלך
מֵאֵימָתַי
קוֹרִין אֶת שְׁמַע בְּעַרְבִית.
מִשָּׁעָה
שֶׁהַכֹּהֲנִים נִכְנָסִים לֶאֱכֹל
בִּתְרוּמָתָן עַד סוֹף הָאַשְׁמוּרָה
הָרִאשׁוֹנָה,
דִּבְרֵי
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר.
וַחֲכָמִים
אוֹמְרִים,
עַד
חֲצוֹת.
רַבָּן
גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר,
עַד
שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשָּׁחַר.
מַעֲשֶׂה
שֶׁבָּאוּ בָנָיו מִבֵּית הַמִּשְׁתֶּה,
אָמְרוּ
לוֹ,
לֹא
קָרִינוּ אֶת שְׁמַע.
אָמַר
לָהֶם,
אִם
לֹא עָלָה עַמּוּד הַשָּׁחַר,
חַיָּבִין
אַתֶּם לִקְרוֹת.
וְלֹא
זוֹ בִּלְבַד,
אֶלָּא
כָּל מַה שֶּׁאָמְרוּ חֲכָמִים עַד
חֲצוֹת,
מִצְוָתָן
עַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשָּׁחַר.
הֶקְטֵר
חֲלָבִים וְאֵבָרִים,
מִצְוָתָן
עַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשָּׁחַר.
וְכָל
הַנֶּאֱכָלִין לְיוֹם אֶחָד,
מִצְוָתָן
עַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשָּׁחַר.
אִם
כֵּן,
לָמָּה
אָמְרוּ חֲכָמִים עַד חֲצוֹת,
כְּדֵי
לְהַרְחִיק אֶת הָאָדָם מִן הָעֲבֵירָה:
מה עניין אכילת כוהנים לקריאת שמע?
"מֵאֵימָתַי
קוֹרִין אֶת שְׁמַע בְּעַרְבִית?
מִשָּׁעָה
שֶׁהַכֹּהֲנִים נִכְנָסִים לֶאֱכֹל
בִּתְרוּמָתָן"
(ברכות
א, א)
אף
שהפתיחה של המשנה היא מן המפורסמות,
הקשר
בין השאלה לבין
התשובה עודנו
חידה.
פענוח
התשובה חושף
תפיסה שלמה של המשנה, לא
רק ביחס למשמעותה של מצוות קריאת שמע, אלא
גם בשאלות יסוד במהות האדם והחיים.
היה
זה מובן אם זמן קריאת
שמע בערב
היה מוגדר על בסיס הזמן שבו מתחיל הלילה,
כגון
שקיעת החמה או צאת הכוכבים.
לחלופין,
מכיוון
שמקור המצווה,
לכאורה, הוא
מ"ובשכבך",
ניתן
היה להגדיר את זמן
קריאת שמע על בסיס
הזמן שבו הולכים
לישון. מדוע
בוחרת המשנה להגדיר
את זמן קריאת שמע על
בסיס הזמן
שבו נכנסים
הכוהנים לאכול תרומה?
קשה
לומר שזמן אכילת הכוהנים אינו קשור לקריאת
שמע, אלא
הוא משמש
סימן בעלמא לכך
שהגיע זמנה,
משום
שבתוספתא (א,
א)נאמר: "משעה
שהכהנים זכאין לאכול בתרומתן סימן
לדבר
צאת הכוכבים".
מפורש
אם
כן שאכילת
הכוהנים איננה
הסימן שהגיע צאת הכוכבים, אלא
צאת הכוכבים הוא
הסימן
שהגיע זמן אכילת הכוהנים,
ואם
כן, אכילת
הכוהנים
עצמה היא
הסיבה
לכך
שעכשיו
זמן קריאת שמע!
עיון
בדעות הנוספות העוסקות בשאלה
של המשנה יכול לסייע בפתרון
החידה:
מאימתי
קורין את שמע בערבין משהעני נכנס לאכול
פתו במלח עד שעה שעומד ליפטר מתוך סעודתו…
מאימתי
מתחילין לקרות ק"ש
בערבית משעה שבני אדם נכנסין לאכול פתן
בערבי שבתות…
משעה
שרוב בני אדם נכנסין להסב (בבלי, ברכות
ב ע"ב).
ישנו
גרעין משותף בין הדעות השונות שמפורטות
בבבלי: כולן
מייצגות את הזמן
שבו נכנסים
בערב הביתה לאכול.
מתוך
כך ניתן להגדיר מחדש את השאלה:
מדוע
הכניסה אל
הבית בערב כדי לאכול
קובעת את
זמן החיוב בקריאת
שמע?
למה בכל יום קוראים את שמע פעמיים?
הפתרון
לשאלה הזו עולה
מתוך בירור של שאלה נוספת.
מהותה
של מצוות קריאת שמע היא קבלת מלכות שמיים (משנה
ברכות, ב,
ב,ה).
מדוע
אין להסתפק בהצהרה אחת
בכל יום,
ויש
להצהיר על קבלת מלכות שמיים פעמיים ביום?
אפשרות
אחת היא שההצהרה נועדה
ליצור מסגרת, להקיף
את היום בתחילתו ובסופו, וכך
לבטא שכל המתרחש במהלך אותו יום הוא תחת
מלכות השמיים.
לפי
זה, קריאת
שמע מקבילה לקרבן התמיד שהוקרב
פעמיים
ביום, ויצר
מסגרת התוחמת את
עבודת הקרבנות,
שאין
קרבן לפני תמיד של שחר ולא אחרי תמיד של
בין הערביים (בבלי, פסחים
נח ע"ב).
מסתבר
שתפיסה כזאת עומדת ברקע
שיטתו של
רבי יהושע בן לוי, שסבור
שבערב יש להקדים את תפילת
שמונה עשרה לקריאת שמע,
כדי
לשמור על
הסמיכות שבין קריאת שמע לשכיבה:
"רבי
יהושע בן לוי סבר מקיש שכיבה לקימה מה
קימה ק"ש
סמוך למטתו אף שכיבה נמי ק"ש
סמוך למטתו"
(בבלי, ברכות
ד ע"ב).
בעקבות
תפיסה זו,
לא
מפתיע שרבי יהושע הוא גם בעל הדעה ש"אף
על פי שקרא אדם קריאת שמע בבית הכנסת,
מצוה
לקרותו על מטתו"
(שם).
בשבתך בביתך ובלכתך בדרך
אולם
ניתן לעלות הסבר אחר לחלוטין אודות
הכפילות בחיוב
בקריאת שמע.
באופן
טבעי, חיי
היום–יום
של האדם מחולקים לשניים: החלק
שבו הוא פעיל בחוץ –
בדרך כלל לאורך היום –
והחלק
שבו הוא מכונס במרחב הביתי, בדרך
כלל בלילה.
יהודה
לייב גורדון ניסח את אחת
הסיסמאות
של תקופת ההשכלה:
"היה
אדם בצאתך ויהודי באהלך".
לדעת
המשכילים,
היהדות
היא
עניין
אישי,
שיש
לשמר אותו
רק בתוך הבית,
המרחב
הפרטי.
לעומת
זאת, ישנם
אנשים שמתנהגים
בצורה הפוכה:
כלפי
חוץ הם מתנהגים
כיהודים,
אך
בביתם, כשהם
רחוקים מאנשים אחרים
ומלחץ חברתי, הם
מתנתקים מיהדותם
ועושים ככל
העולה על
רוחם.
החיוב
הכפול של קריאת שמע מבקש
לומר שבשני המרחבים
הללו,
הבית
והחוץ, על
האדם לקבל על עצמו
מלכות שמיים.
כמדומני
שההבחנה
הזו מצויה כבר בפסוק
שממנו נלמד החיוב
לקרוא קריאת
שמע: "וְדִבַּרְתָּ
בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ
וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ
וּבְקוּמֶךָ"
(דברים
ו,
ז).
הפסוק
מלמד שאת
"וְדִבַּרְתָּ
בָּם" של
קבלת מלכות שמיים
יש לעשות בכל מרחבי החיים, כאשר
ההבחנה הראשונה היא בין 'בְּשִׁבְתְּךָ
בְּבֵיתֶךָ', המצביע
על המרחב הביתי,
לבין
'וּבְלֶכְתְּךָ
בַדֶּרֶךְ', המצביע על
המרחב שבחוץ.
המשך
הפסוק,
'וּבְשָׁכְבְּךָ
וּבְקוּמֶךָ', מבהיר
ומחדד
את ההגדרה הראשונה
שהזכרנו.
זהו
הפתרון לחידה
של פתיחת
המשנה:
היסוד
המכונן של קריאת שמע של ערבית הוא
'בְּשִׁבְתְּךָ
בְּבֵיתֶךָ', ולכן
הגדרת החיוב נקבעת
על בסיס זמן הכניסה
הביתה לאכול, המבטאת את
תחילתו
של המעבר מן
החוץ
אל
הפנים.
באחת
הסצנות בסרט
הדוקומנטרי
על חייו של הרב שלמה קרליבך,
"לעולם
אינך יודע",
אחת
מתלמידותיו של ר'
שלמה
אומרת
שהיא יודעת מה לשאול כאשר היא לומדת ספר,
אך
לא כאשר היא מסתובבת ברחוב.
ר' שלמה
השיב
לה על בסיס
ההבחנה שבין 'בְּשִׁבְתְּךָ
בְּבֵיתֶךָ' ל'וּבְלֶכְתְּךָ
בַדֶּרֶךְ'.
ישנן
שתי תורות שכל יהודי צריך ללמוד: התורה
המלמדת
כיצד
להיות יהודי בבית, וזו המלמדת
כיצד
להיות יהודי בדרך. מתוך
דבריו מודגש שהאתגרים הקיימים
במרחב האחד
שונים מאלו שקיימים במרחב
האחר, ויש
להשקיע בכל
אחד מן
המרחבים הללו,
כדי
לחפש ולגלות את הדרך המיוחדת לו.
נפנה
עכשיו לפתרון
חלקה
השני של החידה:
מדוע
דווקא הכוהן
האוכל תרומה מייצג את האדם שמקיים את
"בשבתך
בביתך".
נראה
שהמשנה
פונה דווקא לכוהן האוכל תרומה,
כדי
לכונן את הכוהן כאב–טיפוס
אידיאלי לחיים יהודיים.
בעיניי,
אחד
המסרים החשובים ביותר
של
התורה הוא: "ואַתֶּם
תִּהְיוּ–לִי מַמְלֶכֶת
כֹּהֲנִים וְגוֹי
קָדוֹשׁ"
(שמות
יט,
ו).
בזהותו
של כל
אדם מישראל
יש רובד כוהני.
יסוד
זה עולה במצוות הרבות שעוצבו על רקע פולחן
המקדש, כגון
נטילת הידיים
בבוקר,
על
בסיס קידוש ידיים ורגליים
במקדש,
והציצית
שמקבילה
לבגדי הכהונה.
ראוי
אם כן שקבלת מלכות שמיים
המגדירה את יחסו של האדם לאלוהיו,
תיקבע
מתוך
רובד הזהות
הזה
של האדם.
מתוך
כך
מציע מורי הרב
אברהם וולפיש שמכיוון
שאכילת התרומה
היא תחליף לעבודת הקרבנות,
לימוד
זמן קריאת
שמע מזמן אכילת תרומה מרמז שגם קריאת שמע
עצמה היא מעין תחליף לעבודת המקדש.
וולפיש
מחזק את טענתו בכך שגם שאר
הזמנים שבמשנה לקוחים מעולם
המקדש.
ברצוני
להציע ממד נוסף לזיקה שבין קריאת שמע
לקרבנות.
המשנה
במסכת
תמיד (תמיד
ה:א)מציינת
שבכל
יום, אחרי
העלאת האברים של קרבן התמיד לכבש המזבח, לפני
ההקרבה עצמה,
התכנסו
הכוהנים
בלשכת
הגזית ואמרו את
שלוש
הפרשיות
של קריאת שמע.
שילוב
זה בין
קריאת הפרשיות לבין הקרבת הקרבן מאפשר
להצהרה
המילולית של קבלת מלכות שמיים
להגדיר את משמעותו
הלא–מילולית
של הפולחן.
השילוב
הזה
מעניק משמעות חדשה לסדר התפילה, שבו
קריאת שמע מקדימה את תפילת העמידה, וכן
לסדר המשנה, שבו
הלכות
קריאת שמע (פרקים
א –ג) קודמות להלכות
תפילה (פרקים
ד– ה). תפילת
העמידה מחליפה
את
קרבן התמיד (בבלי, ברכות
כו ע"ב), ולכן
הקדמת שמע לעמידה משחזרת את הדגם המקורי
שבמקדש.
הקשר
שבין קריאת שמע וקרבן התמיד
מאיר את משנתנו באור חדש.
אם
אכילת התרומה
מחליפה
את עבודת
הקרבנות,
אמירת
קריאת שמע בזמן אכילת התרומה
משחזרת את הדגם שבמקדש.
מכך
שהמשנה
בחרה להגדיר את החיוב של כל אדם על בסיס
זמן אכילת תרומה, אנו
למדים
שהאכילה של כל אחד ואחד, כאשר
הוא נמצא
מתחת למלכות השמיים, היא
אכילה שבקדושה.
זהו
המימוש של חזון הפסוקים:
"בשבתך
בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך";
חזון
של קישור
כל הוויית החיים של האדם אל
הקודש.
לדברי
חז"ל, אכילתו
של האדם יכולה להתעלות ולהיות
כקרבן:
"בזמן
שבית המקדש קיים מזבח מכפר על אדם עכשיו
שלחנו של אדם מכפר עליו"
(בבלי, חגיגה
כז ע"א).
וכך
אנו מוצאים גם בפרקי
אבות:
רַבִּי
שִׁמְעוֹן אוֹמֵר,
שְׁלשָׁה
שֶׁאָכְלוּ עַל שֻׁלְחָן אֶחָד וְלֹא
אָמְרוּ עָלָיו דִּבְרֵי תוֹרָה,
כְּאִלּוּ
אָכְלוּ מִזִּבְחֵי מֵתִים,
שֶׁנֶּאֱמַר
(ישעיה
כח), כִּי
כָּל שֻׁלְחָנוֹת מְלְאוּ קִיא צֹאָה
בְּלִי מָקוֹם.
אֲבָל
שְׁלשָׁה שֶׁאָכְלוּ עַל שֻׁלְחָן אֶחָד
וְאָמְרוּ עָלָיו דִּבְרֵי תוֹרָה,
כְאִלּוּ
אָכְלוּ מִשֻּׁלְחָנוֹ שֶׁל מָקוֹם
בָּרוּךְ הוּא,
שֶׁנֶּאֱמַר
(יחזקאל
מא), וַיְדַבֵּר
אֵלַי זֶה הַשֻּׁלְחָן אֲשֶׁר לִפְנֵי
ה' (אבות
ג, ג).
במשנה
באבות,
דברי
התורה הם שמעלים את
האכילה.
במשנתנו,
קריאת
שמע מעלה ומרוממת את האכילה.
קבלת
מלכות שמיים
מקדשת את החיים עצמם.
מתוך
עיון במשנה למדנו שהאדם הוא מעין כוהן,
אכילתו
כקרבן וביתו כמקדש.
תפילה לעני
בניגוד
למשנה שהגדירה את זמן הכניסה
הביתה על בסיס הכוהן,
ישנה
דעה בתלמוד (ברכות
ב ע"א)
שהגדירה
את זמן קריאת שמע
על בסיס כניסת העני.
גם
כאן נראה שהדברים
באים מתוך
תפיסה של עמידת האדם לפני קונו,
לפיה
דווקא העמידה מתוך
שפלות לפני הקב"ה
היא העמידה הראויה,
כפי
שמתואר בפסוק:
"תְּפִלָּה
לְעָנִי כִי יַעֲטֹף וְלִפְנֵי ה'
יִשְׁפֹּךְ
שִׂיחוֹ"
(תהילים
קב, א).
אולם
גם
העני
האוכל פת
במלח,
מספר
לנו התלמוד,
מסוגל
להגיע לגבהים:
כַּךְ
הִיא דַּרְכָּהּ שֶׁל תּוֹרָה,
פַּת
בַּמֶּלַח תֹּאכֵל וּמַיִם בַּמְּשׂוּרָה
תִּשְׁתֶּה וְעַל הָאָרֶץ תִּישָׁן
וְחַיֵּי צַעַר תִּחְיֶה וּבַתּוֹרָה
אַתָּה עָמֵל,
אִם
אַתָּה עֹשֶׂה כֵּן,
(תהלים
קכח)
אַשְׁרֶיךָ
וְטוֹב לָךְ.
אַשְׁרֶיךָ
בָּעוֹלָם הַזֶּה וְטוֹב לָךְ לָעוֹלָם
הַבָּא (אבות
ו, ד).