נושא:
מושגים להוראת פרק א במסכת חלה
מחברת:
יהודית אפרתי
כיתה:
ז
מושגים להוראת פרק א במסכת חלה:
משנה א:
חלה – חלק מן העיסה הניתן לכהן בזמן שביהמ"ק קיים, על הכהן לאכול בטהרה. כיום – יש לקבור/לשרוף.
עומר – קרבן שיש להקריב מהתבואה החדשה שצמחה בשדה באותה השנה.
(עומר=
מידה)
חדש – אין לקצור או לאכול מהתבואה החדשה שכבר השרישה באותה השנה עד שיוקרב קרבן העומר. מה שהשריש לאחר העומר – נאסר עד לשנה הבאה.
משנה ג:
"מעשרות"
– תרומה גדולה ותרומת מעשר המיועדים לכהן.
לקט,
שכחה,
פאה – חלקים מהשדה שיש להשאיר במקום שנפלו לטובת העניים המלקטים.
הפקר – מה שצמח בשדה אבל בעליו הפקירו אותו.
מעשר ראשון – 10% ממה שנשאר בשדה לאחר נטילת תרומה גדולה.
ניתן ללוי בכל השנים.
מעשר שני – 10% ממה שנשאר בשדה לאחר נטילת תרומה גדולה ומעשר ראשון.
ניתן בשנים אבד"ה לשמיטה ,
מיועד לבעלים לאכול בטהרה בירושלים.
הקדש – תבואה שהוקדשה לביהמ"ק פטורה ממעשרות,
אם נפדתה – אינה חייבת במעשרות אך חייבת בחלה.
מותר העומר – מהעומר הראשון שנקצר ונטחן מקריבים רק עשרון אחד מובחר, שאר הקמח נפדה ומשמש לכל דבר כחולין.
בזמן שהיה בשדה הוקדש ולכן פטור ממעשרות אבל חייב בחלה.
משנה ז:
שאור–
דגן שמחמיצים אותו ובעזרת חתיכה ממנו גורמים לעיסה לתפוח.
משנה ח:
עירוב תחומין – כדי שאדם יוכל ללכת בשבת מרחק של יותר מאלפיים אמה (תחום שבת) ניתן להניח מזון בכמות של 2 ארוחות בקצה תחום שבת וליצור "עירוב תחומין"
עירוב חצרות – כדי ליצור רשות משותפת אחת של מספר בתים – יש להניח מזון משותף של כולם בבית אחד וכך מותר לטלטל בשבת בין בתים אלו הנחשבים חצר אחת.
שיתופי מבואות – כדי שיהיה אפשר לטלטל מחצר למבואה יש להניח באחת החצרות אוכל משותף.
טומאת אוכלין – אוכל המיועד לאכילה על ידי אדם יכול לקבל טומאה בניגוד לאוכל לבעלי חיים שאינו יכול לקבל טומאה.
משנה ט:
מיתה וחומש – (הכוונה מיתה או חומש)מי שאוכל חלה/
תרומה ואינו כהן טהור במזיד – חייב מיתה ואם אכלן בשוגג – חייב לשלם את מחיר מה שאכל ולהוסיף על זה חומש.
נכסי כהן – מותר לפדותם ולקנות מה שהכהן צריך.
עולין באחד ומאה – אם קב של חלה נתערב ב100 קבים של חולין – הוא בטל ויש להפריש קב אחר במקומו ויתר התערובת – חולין.
טעונין רחיצת ידיים – יש לרחוץ ידיים כדי שלא לטמא את התרומה/חלה.
הערב שמש – כהן טמא חייב לחכות עד שיעירב השמש כדי שיוכל לאכול את התרומה/החלה.