פסיכולוגיה אינדיבידואלית בבית הספר

שנים הם תפקידי האם:

א. לרכוש את לב הילד, להטות את התעניינותו אליה, ולהיות לו לחבר.

ב. להסב את התעניינות בנה אל אחרים.

גם אביו יחשב חבר, ועליו לסייע לכך, שהילד ירחש חיבה לאחיו ואחיותיו, ולאנשים מחוץ למשפחה.

מטרת בית הספר עומדת על שני תפקידים אלה של האם, הנשכחים לעתים קרובות. כל תפקיד הוא התמודדות חברתית. כיצד יתייחס הילד לאחיו שזה עתה נולד – גם זו בעיה חברתית, הדורשת שהילד יהא מוכן לה הכנה ראויה ומספקת.

הדיבור אף הוא התמודדות חברתית: כיצד מתקשר הילד אל זולתו באמצעות שיחה? ילדים שהרגש החברתי שלהם אינו מפותח דיו – קשיים לשוניים להם על פי רוב. איך אוכל להועיל לחברה? כאשר אחשוב על אנשים אחרים ואתעניין בהם. חברות, ידידות, התעניינות באדם, נקודת מבט דתית או פוליטית, אהבה – כל אלו הן התמודדויות חברתיות, ויש בהן כדי לענות על השאלה עד כמה אדם מתעניין בשלומם של אחרים או לאו.

הילדים שאנו מכנים בשם "קשי חינוך" אינם שמים לב לזולת, לקויים הם, כאמור, ברגש החברתי, חסרים הם גישה אופטימית לחיים, ונטולים אומץ לב.

כמו בתמונת תשבץ מסודרת יפה אנו יכולים לבחון את דרכנו מנקודות ראות אחרות. עלינו להגיע לידי כך שנהיה יכולים לנחש מראש, איך יתייחס הילד אל בעיה חברתית שייתקל בה.

באחת ההרצאות שלפנינו מדובר בילד בן חמש, שמתוך מהלך חייו יש בידינו לשער מה תהיה התנהגותו בבית הספר. רצוני להראות לכם כיצד אפשר בזמן קצר מאוד להגיע למסקנה שהילד הזה קשה חינוך הוא.

ברור, כי ילד זה נלחם. כפי הנראה גדל בסביבה נוחה, שפנקה אותו. אך מתעוררת השאלה: מדוע הוא נלחם עתה, כלום אין מפנקים אותו עכשיו כקודם? כנראה שמצבו עכשיו הורע. כל זאת מותר לנו לשער מראש.


"הוא פעיל יותר מן המידה".

האם הדבר חדש בשבילנו? הנוכל לתאר לעצמנו לוחם שאין בו עודף-מרץ? אלמלא פעילותו יכולנו לחשוב שאין הילד נבון.

"אוהב לשבר חפצים…"



כדרך הלוחמים.

"לפעמים הוא מתפרץ בהתפרצויות זעם…"



כל אלה הן תופעות מובנות מאליהן. מובן שזה ילד נבון. הרי העיקר כאן להיווכח אם הוא שייך לסוג הילדים המפגרים, אשר דרך חינוכם צריכה להיות שונה לגמרי. אלה אין להם סגנון חיים. ילד כזה – מטרה אחת לו בחיים: להלחם ולנצח. לקבל הנאה וסיפוק מהניצחון.

"האם מספרת כי הילד בריא ומלא חיים… רוצה תמיד להעסיק את מישהו".



הנה המלחמה. היא מתנהלת כפי המתרחש בקרב משפחה ותרנית, שבה מגיעים אחדים מבני המשפחה לידי רוגז, בעת שהאחרים ישיגו את מבוקשם.


"הוא מטפס על השולחן הנאה ביותר בנעליו הכבדות והמלוכלכות. הנאה רבה גורם לו המשחק במנורה דווקא בשעה שהאם עסוקה…"

הוא יודע בדיוק נמרץ איפה מקום התורפה.


"בעת שאימא פורטת על הפסנתר, או מתחילה לקרוא, מוצא הוא את השעה כשרה ביותר לשחק באור…"

"ע"י השולחן אינו מוצא לו מנוחה ותובע בלי הרף תשומת לב…"



שואף הוא לנצח, ונמצא שהוא עומד תמיד במרכז.

צץ ועולה הרעיון: אם הוא משתוקק כל כך להיות במרכז, משמע שפעם תפש כבר מקום זה, ועכשיו רוצה להגיע שוב למה שהיה רגיל בו. מיהו זה שקלקל לו? שמא אח צעיר נולד במשפחה, או אחות צעירה?

"הוא מתאגרף עם אבא ומבקש שישחק אתו…"



אנו רואים שהילד מוצא תמיד את אמצעיו להתגרות ולהפריע.

"הוא רגיל לתלוש ביד פרוסות מן העוגה ולמלא את פיו…"



הילד מוכיח את כושר מלחמתו גם בשעת האוכל.

"בבוא אורחים אל אימא, הוא דוחף אותם מן הכיסאות ויושב בעצמו עליהם".



תנועה זו מלמדת שהילד אינו מחבב אנשים אחרים, אנו מבחינים כאן בחוסר רגש חברתי, והוא גורם לכך שהוא שונא גם את אחיו.


"כאשר אביו ואמו שרים ומנגנים על הפסנתר, צורח הנער בלי הפסק, ואומר שאינו אוהב את השירה הזאת…"

לא נעים לו שעוסקים במשהו אחר, יש לטפל רק בו.

ילד שסרח אין מענישים אותו. עונש – אין בו כל תועלת. אנו מבינים מה היא הנקודה שבה עלינו להתחיל. הוא מרגיש נעלב, נפגע, מקופח.


"אביו זמר ושר בקונצרט, האם מלווה אותו בפסנתר. הנער צווח בקול: "אבא, בוא אלי…"

רצונו שאבא ואימא יעסקו בו תמיד.


"הנער מגיע להתפרצויות-כעס אם הוא רוצה דבר-מה ואין נותנים אותו לו…"

זהו נוהג הלוחם שבו.


"הוא מנפץ הכל, מפרק את כל בורגי מיטתו במברג…"

פה מתגלה שוב מנהגו החברתי, הוא עושה כל מה שבידו כדי לגרום נזק להוריו, ולהוכיח להם אי שביעת רצונו.


"מעיר לאנשים הערות ציניות, בייחוד בשעה שהוא משתולל, כי יודע הוא שיהא נקי מכל עוון. כולם חושבים אותו לנער נבון, משום שהערות הביקורת שלו הן די חריפות. זמן רב יכול הוא להתעסק בדבר חסר ערך. האם מנסה לעניין אותו בדברים אחרים…" (ודאי לא יעלה הדבר בידה).


"כאשר אימא מכה אותו – הוא צוחק, ואולי גם יאלם דום לשתי דקות…"

"האם סבורה כי היא, סבתא ואבא פינקו את הילד במידה רבה, עכשיו אין מפנקים אותו עוד באמת…"

כך גדל ילד זה, שהרגש החברתי לא יכל להתפתח אצלו, כיון שהיה כרוך רק אחר אמו ואביו.


"אבא ואימא תמיד עייפים, הנער אף פעם לא…"

מובן מאליו שאיננו עייף, כי נעים לו הדבר. הוריו – טרחתם היתרה עם הנער אינה נעימה להם, לכן הם עייפים. כפיה לא תועיל כאן, הוא יתנקם אם יכפוהו.


"אין לו זיכרון, אינו יכול להתרכז".

אין לו צורך בו לתכנית חייו, ואין לו גם הכנה לכך. עתה הוטל עליו למלא תפקידו בעצמו, אך אינו יכול.


"מעולם לא ביקר בגן-ילדים".

כנראה שתפקיד האם הצטמצם בזה שרכשה אותו רק לעצמה.

חשוב לדעת כיצד נבין צירופי-דברים אלה. אין אנו רשאים לדבר על הבנה, אלא אם נדע שעניין לנו פה עם חלק מהשלם. אין זה מהלך פיסיולוגי. הבנה, משמעה לעמוד על הקשר שבין הדברים.

כאן הגיעה השעה לשאול שאלות אחדות, שתתעוררנה אצלכם שעה שתטפלו בנער קשה-חינוך. ואולי קיימת תורשה מן הימים שבני האדם התרוצצו בפראותם? בתי המדרש של הפסיכולוגים המודרניים מעידים, כי השקפות כאלה ושכמותן עודן רווחות. במקרה שלפנינו אין להניח הנחות כאלה. תיאוריה כזו אם כי אינה מניחה את הדעת, בכל זאת יש בה כדי לפתות ולמשוך את הלב אליה. אנו, אין אנו רשאים לקבל הנחה זו.

נקודת המבט היא כאן החשובה: מה יתרחש כשיבוא הילד לבית הספר ויעמוד בפני מבחן חדש, אם בהימצאו בחיק משפחתו לא עמד בניסיון? הלא הוא בא כיצור אינדיבידואלי, ולא ישים לב למעמדו בחברה; את תפקידו המיוחד לו כבר הציג: הוא שואף להיות במרכז ורוצה להימצא שוב במצב הנעים אשר אבד ממנו. הוא יראה את הכוון הזה בהזדמנויות שונות. התנהגותו נוקשה, כדרכו הקבועה אצלו.

פה לנו הוכחה עד כמה אפשר היה לסמוך על בית הספר אילו החל הוא בחינוך הילדים. יבואו אליכם ילדים שהוטבעה בהם כבר דרך חיים, וחובתכם לתקן מה שנפגם בהם בעבר. הנכם מחויבים להתחיל בדרך הנכונה, כי החברה האנושית מצפה שפעולתכם תהיה מתוקנת יותר מפעולת ההורים לפני כן. אין צורך שאמנה לפניכם כרוכל מה הן צורות-המבע שילדים אלה סיגלו לעצמם בבית, ואשר יתגלו בבית הספר, ומהו הכוח המעורר שידחפם להמשיך בהתנהגותם זו.

הנחה נועזת היא, שילד שהתרגל ב- 4-5 השנים הראשונות לחייו להתנהגות מסוימת, ליחס ולעמדה מסוימים, לילד כזה יש אופי שאין לשנותו, ובכל התנאים יגלה את צורתו. לכל תלמיד אופי מסוים, ויכולים לשער מראש כיצד יתנהג במצב זה או אחר, ואיך ימלא תמיד אותו תפקיד ביחסיו החברתיים. אם יוטל על ילד זה תפקיד שאינו מעניין אותו, יתגלה מהר מה יכולתו. הרי זה ממש כמו בתיאטרון, כאשר יופיע בטרגדיה שחקן הממלא תמיד תפקידים מבדחים – הקהל ימלא פיו צחוק.


כל ילד בא מוכן לעתידו בהרגשת תפקידו, ועל פיה יפעל ויעשה. העיקר הוא שנגדיר מראש מהי עמדתו של הילד כלפי חובותיו. תפקידכם אתם לגלות את המקולקל בתכנית-חיים זו ולתקנה.

העונשים שהענישה האם של הילד שהוזכר למעלה היו ללא כל תועלת, משום שהוא ציפה להם. הכל נעשה לפי התכנון של הילד. למשל, אם כיבה הילד את האור – מטרתו הייתה להעסיק את אמו. הרגשתו: הצדק אתי, זהו המקום היאה לי. בבית הספר יבקש גם כן להיות במרכז, ואין למונע את רצונו למלא את התפקיד המרכזי. כך הוא הדבר לרוב אצל ילדים אשר בילדותם פונקו מאוד.

מתי מתחיל הפינוק והיכן סופו? מהלך החיים של הילוד הוא כזה, שבראשיתו הוא זקוק, מחמת חולשתו, לעזרת אדם אחר. הפרט האנושי הוא יצור חברתי, כי מחמת רפיונו, חולשתו ואי הביטחון שבו, זקוק הוא לעזרתו של אחר, המתקשר אליו ודואג לו.

אנו באים למסקנה, כי מקור כל השאלות על ההתפתחות הנפשית והגורם להן, נמצא בקשרים עם הזולת: הדבר אמור לא רק ביחס לילד, אלא גם ביחס לחברה כולה. בתוך מסגרת זו נתונה כל התפתחותו של הילד, בלי להתחשב כלל ביצרים ובאינסטינקטים כולם.

בלא יודעים אנו מקדימים תמיד את הזיקה החברתית כקיימת מראש. בני אדם אינם באים לעולם ביצרים מכוננים, אך יש אנשים שיעלה בידם לחלץ את יצריהם מהזיקה החברתית. על כן סבורים רוב הפסיכולוגים, כי יצר לב האדם רע מטבע ברייתו, ורק מתוך הכרח הוא מכניע את יצריו, עד שהוא מלבישם צורה, שבה אינם עלולים עוד להזיק לשלום החברה.

ההפך מזה הוא הנכון. מה שהילד מביא אתו לעולם בתורשה שעמה נולד, יינתן בתוך מסגרת חברתית, שעליה חייב הילד להביט כעל החלק החשוב ביותר בחייו, שכן חולשתו ונחיתותו דורשות זאת ממנו.

גם בעולם החי נראה, כי כל היצורים החלשים נוטים להתחבר זה עם זה. על ידי כך עולים כוחות חדשים שבזכותם הם קיימים. חולשה זו גורמת לכך שהיצור האנושי קשור קשר בל ינתק אל החברה. לא חשוב מה מביא האדם לעולם, אלא מה שימוש הוא עושה בו.

שמענו: הנער בריא בגופו, מוצאו מבית עשירים. אין למצוא בו סימנים של התדרדרות וקלקול. אנו יודעים מה היסוד אשר הונח בו עם בואו לעולם, ומה התרחש כשהיה עליו למלא את תפקידו החברתי והוא לא היה מוכן לכך, משום שהכל היה מסור לרשותו; שדה פעולתו היה רחב, והייתה לו שליטה גמורה בנעשה סביבו לפני שנולד אחיו. הוא יעמוד על נפשו, לא יסבול צמצום בסיפוק צרכיו, ויבקש סיפוקים אחרים מבחינת הכוח והשררה.

אנו נחפש דרך לארגן את חייו כך שיהיו דומים למה שהיה לו בעבר: עלינו להרחיב את חוג פעולתו. אנו יכולים לפתוח לפניו דרכים שיש בהן מועיל לו ולזולתו. כילד מפונק לא למד הנער את זאת, תמיד עמדה לעיניו תועלת עצמו. הוא לא התעניין באחרים, כי לא היה לו צורך בכך.