יעקב נגן

עבודות במשנה קידושין ז'

לבית הספר העל יסודי

הרב יעקב נגן,
נשמת המשנה

קידושין א, ז גילוי אליהו במשנה קידושין

המשנה
המפורסמת בקידושין מלמדת על שתי קבוצות
של מצוות שיש להן משמעות במסגרת המשפחה:
"כל
מצות האב על הבן
האנשים חייבים והנשים פטורות.
כל
מצות הבן על האב
אחד אנשים ואחד נשים חייבין…"
(על
פי הנוסח כתב יד קופימן).

נראה
שניסוח הכללים האלה מעוצב בהשראת הפסוק
החותם את ספרי הנביאים,
ומתאר
את שליחותו של אליהו הנביא לעתיד לבוא:

הִנֵּה
אָנכִי שׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה
הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם ה'
הַגָּדוֹל
וְהַנּוֹרָא:
וְהֵשִׁיב
לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים
עַל אֲבוֹתָם פֶּן אָבוֹא וְהִכֵּיתִי
אֶת הָאָרֶץ חֵרֶם:

מלאכי
ג,
כג–כד

שני
המקורות עוסקים ביחסי אבות ובנים,
ושניהם מביעים את ההדדיות
שבמערכת יחסים זו על ידי חזרתו של המשפט
הראשון בהיפוך ("אבות
על בנים" – "האב על
הבן", לעומת "בנים
על אבותם" – "הבן על
האב"). נוסף על כך,
במשנה, כמו
בפסוק, היחס שבין האבות
לבין הבנים מתואר באמצעות המילה "על".

קידושין א, ז	מלאכי ג, כד
מצות	והשיב לב
האב	אבות
על	על
הבן	בנים
ומצות	ולב
הבן	בנים
על	על
האב	אבותם

מה
משמעות הדמיון בין המשנה לפסוק?
מה
אפשר ללמוד מהזיקה בין שני המקורות?

הפסוק
מתאר מציאות של ניכור בין האבות ובין
הבנים.
אליהו,
כשיבוא,
יקרב
את האבות והבנים וישיב את מערכת היחסים
על כנה.
ההבדל
העיקרי בין שני המקורות הוא שתחת הקירבה
ו"השבת
הלב"
בנבואת
מלאכי,
המשנה
מדברת על ה"מצוות"
שבין
האב לבנו.
לכאורה
זהו ניגוד חריף,
אבל
התבוננות בתוכנן של מצוות אלו,
כפי
שהן מפורטות בתוספתא,
מאירה
את הקשר שבין המקורות באור חדש:

אי
זו היא מצות הבן על האב:
מאכיל
ומשקה מלביש ומכסה מוציא ומכניס ומרחיץ
את פניו ידיו ורגליו…אי
זו היא מצות האב על הבן:
למולו
ולפדותו וללמדו תורה וללמדו אומנות
ולהשיאו אישה ויש אומ'
אף
להשיטו בנהר.
(תוספתא,
קידושין
א,
יא)

המצוות
המגדירות את החובות ההדדיות הן מימוש של
חזון התקרבות האבות והבנים.
על
הבן מוטלות חובות המבטאות את תפקידו
ומעמדו כבן – כיבוד האב ודאגה לשלומו,
ואילו
האב ממלא את תפקידו בקיום חמש מצוות שיש
בהן את כל היסודות הנדרשים לקיומו החומרי
של הבן ולהתפתחותו הדתית.
מחד
גיסא,
הבן
מוכשר להיות החוליה הבאה בשושלת הדורות
– הוא מוכנס לברית באמצעות המילה ולומד
תורה לשם קיום אורח חיים דתי.
מאידך
גיסא,
לצורך
קיומו הגשמי של הבן,
על
האב ללמדו אוּמנות ולהשיאו אישה,
כדי
שיוכל להתפרנס ולהקים משפחה משלו.
אנו
רואים כאן מערכת של הדדיות – תפקיד הבן
לכבד את אביו ולדאוג לצרכיו,
ותפקיד
האב להכשיר את בנו לחיים.

במאמרו
"חכם
עדיף מנביא"
משווה
הרב אברהם יצחק הכהן קוק בין דמותו של
הנביא,
בעל
החזון הכללי,
לבין
דמות החכם,
איש
הפרטים.
נראה
שאפשר להיעזר באבחנתו כדי לתאר את המעבר
מהתנ"ך
למשנה בנושא זה – הנבואה במלאכי מציגה
חזון כללי של קירבה בין אבות לבנים,
ואילו
המשנה מציעה דרך מוגדרת ומפורטת לאפיון
מערכת היחסים הזו ולעיצובה.

אם
נשוב ונתבונן בפרטי החיוב של האב כלפי
הבן על פי התוספתא לעיל,
נמצא
כי במצוות האלו באים לידי ביטוי הן המשכיות
המסורת והן קיום הברית,
שני
הנושאים המאפשרים את הקירבה בין ישראל
לה'.
ברית
המילה,
המצווה
הראשונה ברשימת המצוות,
מכניסה
את הבן לברית בין ישראל לה'.
בתלמוד
תורה האב המלמד את בנו תורה זוכר את "תורת
משה"
ומעביר
את המסורת והברית מדור לדור.
פדיון
הבן גם הוא משמש להכנסת הבן לשושלת,
באמצעות
הנחלת התודעה ההיסטורית שבזכירת האירוע
המכונן של העם ואלוהיו – יציאת מצרים.

מתברר
שהעברת המסורת והכשרת הבן אינם מעשים
חד–צדדיים.
האב
מעניק לבן,
והבן
מצדו מכבד את אביו.
לשם
המשכיות המסורת נדרשים שני הצדדים,
ויחד
הם מהווים חוליה אחת בשרשרת הדורות האיתנה.

נוחלים
את הארץ

כמו
העברת המסורת מאב לבן,
גם
הפסוק שאנו עוסקים בו,
"והשיב
לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם",
קשור
לישיבת עם ישראל בארצו.
הפסוק
מסיים במילים "פן
אבוא והכיתי את הארץ חרם".
כלומר,
אי–קיום
שליחותו של אליהו לקירוב הבנים ואבותיהם
מביא לאי–קיום
הברית שנכרתה בחורב,
הברית
על הארץ.

בדומה
לקשר זה,
גם
במשנה בקידושין,
מיד
לאחר רשימת המצוות המבדילות בין נשים
לגברים והמצוות שבין אבות לבנים,
נזכר
הקשר בין שמירת המצוות לארץ ישראל.

כָּל
הָעוֹשֶׂה מִצְוָה אַחַת,
מְטִיבִים
לוֹ וּמַאֲרִיכִין לוֹ יָמָיו וְנוֹחֵל
אֶת הָאָרֶץ.
וְכָל
שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה מִצְוָה אַחַת,
אֵין
מְטִיבִים לוֹ וְאֵין מַאֲרִיכִין לוֹ
יָמָיו וְאֵינוֹ נוֹחֵל אֶת הָאָרֶץ.
(קידושין
א,
י
על פי נוסח כתב יד קויפמן)

לפי
המשנה,
לכל
אחת מהמצוות נודעת השפעה על הקשר בין האדם
לארץ.
המשנה,
התולה
את נחלת הארץ בקיום המצוות,
מבוססת
על הפסוקים המופיעים מיד אחרי עשרת הדיברות
שבספר דברים:

וְאַתָּה
פֹּה עֲמֹד עִמָּדִי וַאֲדַבְּרָה אֵלֶיךָ
אֵת כָּל
הַמִּצְוָה וְהַחֻקִּים
וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תְּלַמְּדֵם
וְעָשׂוּ
בָאָרֶץ אֲשֶׁר אָנכִי נתֵן לָהֶם
לְרִשְׁתָּהּ…
בְּכָל
הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוָּה ה'
אֱלוֹהֵיכֶם
אֶתְכֶם תֵּלֵכוּ לְמַעַן תִּחְיוּן
וְטוֹב
לָכֶם וְהַאֲרַכְתֶּם יָמִים בָּאָרֶץ
אֲשֶׁר תִּירָשׁוּן:
דברים
ה,
כח–ל

חיי
השפע בארץ מותנים בקיום הברית,
בשמירת
החוקים והמשפטים.
לעומת
זאת,
אם
לא יושב "לב
הבנים על האבות"
ולא
יקוימו מצוות האב על הבן,
תבוא
הפורענות שמלאכי מתנבא עליה בסוף הפסוק:
"…פן
אבוא והכיתי את הארץ חרם",
ובסגנונה
של המשנה:
"וכל
שאינו עושה מצוה אחת אין מטיבים לו ואין
מאריכין את ימיו ואינו נוחל את הארץ".

בדומה
לכך מופיע בהמשך המשנה:

כָּל
שֶׁיֶּשְׁנוֹ בַּמִּקְרָא וּבַמִּשְׁנָה
וּבְדֶרֶךְ אֶרֶץ,
לא
בִמְהֵרָה הוּא חוֹטֵא,
שֶׁנֶּאֱמַר
(קהלת
ד) וְהַחוּט
הַמְשֻׁלָּשׁ לא בִמְהֵרָה יִנָּתֵק.
וְכָל
שֶׁאֵינוֹ לא בַמִּקְרָא וְלא בַמִּשְׁנָה
וְלא בְדֶרֶךְ אֶרֶץ,
אֵינוֹ
מִן הַיִּשּׁוּב.

מורי
הרב וולפיש מציין ש"מקרא,
משנה,
דרך
הארץ"
בעבודת
דוקטור שלו
על מסכת ראש השנה,
הם
חלק ממצוות האב על הבן ,
וממילא
המשנה כאן קשורה למשנה ז.
לפי
הצעתנו לעיל,
הקשר
בין המשניות הוא שאי–קיום
מצוות האב על הבן משמעותו אי–השבת
לב אבות על בנים.
על
פי הפסוק במלאכי,
הדבר
הזה מביא לידי חרם בארץ,
ובמשנה
"אין
זה הישוב".

נמצא
לפי דברינו ששני החלקים במחצית השנייה
של הפרק מקבילים לשני החלקים של הפסוק
במלאכי.

המורשת
היהודית נשמרת בזכות הקשר שבין הורים
לילדים

שמעתי
פעם את הרב יונתן זקס מספר על שני עמים
בעולם הקדום שחיפשו את הנצח והשיגו אותו.
המצרים
השיגו את הנצח על ידי בניית
"מבני
אבן כבירים שנועדו לנצח את הזמן"–
הפירמידות,
שניצבות
עד היום הזה ברחבי מצרים.
גם
בני ישראל מצאו את הדרך אל הנצח,
אולם
בדרך שונה.
בנאום
הראשון של משה לעם,
עוד
בטרם הושלמה היציאה ממצרים,
הוא
הפציר בהם לספר לדורות הבאים את שראו
עיניהם.
מאז
מקיים כל דור את צוואתו של משה,
והמורשת
היהודית נשמרת על ידי הקשר שבין הורים
לילדים.
סיכומו
של דבר,
הנצח
של מצרים נמצא במוות,
ואילו
הנצח של העם היהודי נמצא בחיים.