נושא:
שבת,
מלאכת
טחינה
–
מערכי
שיעור

מחבר:
יהודה ביטי

כיתות הוראה:
י–יב

פרק ח

מלאכת טחינה

הקדמה
– למורה

• התוכן

פרק זה עוסק בדיני טחינה בשבת. גם כאן אנו לומדים לפי המבנה ההלכתי שהודגש בפרק הקודם, אך כאן ההשתלשלות אב – תולדה – שבות יותר ברורה ופשוטה.

סעיף נוסף בפרק עוסק בטחינה ביום–טוב.
הוא מהווה חזרה על העקרונות שנלמדו בפרק "שבת ויום–טוב",
ובודק את השלכתם על פירטי הדינים. מבחינה לימודית, חשיבותו בכך שהוא מבהיר מהו שינוי בשבת ומהו "שינוי"
בחג.
היות ויחידת "שבת"
נלמדת במקביל ליחידת "מועדים",
יש כאן נקודת השקה מעניינת ביותר.

• זמן
  לימוד
  היחידה:
  2 – 3 שיעורים.

• קשיים לימודיים /
  חינוכיים

על שיטת ההוראה לפי שני הצירים המקבילים (מבנה הלכתי+ נושא),
עיין בהקדמה לפרק הקודם.

• הצעת ביבליוגראפיה

1. החומר ההלכתי מבוסס על "שמירת שבת כהלכתה", חלק א, פרקים ו'-ז'.

2. על החלוקה "אב–הגדרה,
   תולדות,
   שבות,
   פעולות מותרות", ראה בחוברת "שבת לה'", מאת י. איזנברג,
   הוצאת השכל.

3. על שיטות הראשונים במלאכה זו,
   ראה:
   הרב ש. דביר,
   "יסודי הלכה" על הלכות שבת,
   הוצ'
   מכון הר ברכה,
   י–ם,
   תשנ"ה,
   פרק ז'

א
– האב – הגדרה

1. חלוקה של גידולי קרקע או קרקע עצמה לחלקים קטנטנים,
   ע"מ לאוכלם לאחר זמן.

למורה:
כדאי לחדד כאן את ההגדרה ולעמוד על משמעותם של המושגים הבאים:

3. גידולי קרקע :
   מהם ? האם מדובר בגידולי קרקע במשמעות הרחבה (כולל בשר ובע"ח)
   כמו במלאכת דישה (איסור חליבה), או במשעות המצומצמת (רק מן הצומח),
   ומותר "לטחון"
   בשר או גבינה צהובה בשבת?

4. חלקים קטנטנים: מהו הגבול בין "קטנטן"
   ל"קטן"?
   האם ניתן לקבוע קריטריון אובייקטיבי, או שמא מדובר בהבחנה יחסית?
   ובכלל,
   מה דינה של "חלוקה לחלקים קטנים"?
   אסורה מדרבנן (לכאורה)
   או מותרת (וכך ההלכה)?

5. לאחר זמן: תוספת זו היא מרכיב עיקרי להגדרת מלאכת טוחן. אין אדם טוחן קמח סמוך לשימושו, אלא טוחן "לאחר זמן". לפי זה, מה יהיה דינו של הטוחן "סמוך לסעודה"? לכאורה,
   יש מקום לגזירת חכמים, (עיקרון ב': חשש גרירה), אבל הפעולה הזאות דווקא מותרת.

למורה:
מטרת הבהרות אלו כפולה: ראשית,
לעמוד על ההגדרה לאמיתה, שנית להציע כבר בשלב זה את השאלות והכיוונים שאנו נפתח.

ב
– תולדות

1. החותך ירק דק דק, ע"מ לאוכלו לאחר זמן.

2. מעיכה,
   כתישה,
   ריסוק של ג"ק (גידולי קרקע), ע"מ לאוכלם לאחר זמן.

3. הטוחן מתכת, המפורר אדמה, ע"מ להשתמש בעפרה.

ג
– איסורי שבות

4. איסור שימוש בכלים המיוחדים לטחינה (פומפייה,
   מגרדת),
   גם כאשר הטחינה מותרת.

5. שחיקת סממנים: אין זה המקום המתאים לפרט את כל פרטי הגזרה.
   הם ילמדו בפרק "פיקוח נפש וחולה".
   כאן,
   יש להסביר את הגזרה בצורה כללית, ובקשר לטחינה.

ד
– פעולות
מותרות

6. מותר לחתוך דק דק בשר,
   ביצים או גבינה קשה (לא נחשבים גידולי קרקע).

7. מותר להכין סלט לשבת אך יש להקפיד לא לחתוך את הירקות דק מאד.

8. מותר לחתוך ירק דק דק סמוך לסעודה, כלומר סמוך לזמן יציאה מבית הכנסת (אמנם,
   האשכנזים מחמירים גם אז לא לחתוך יותר מדי דק).
   על הגדרת "לאלתר",
   עיין ב"ילקוט יוסף", שבת,
   כרך ג', עמ'
   שפ"ב,
   ובהערה ח' (המתפרסת על פני 3 עמודים!)

9. מותר לרסק בננה או פרי אחר עבור תינוק וזקן,
   בסמוך לסעודה וללא שינוי (האשכנזים–שש"כ–
   מחייבים שינוי)

10. מותר למעוך תפו"א מבושלים או ירקות אחרים אם הם מאד רכים מצד עצמם.

11. אבוקדו:
    –הרב עובדיה: מותר,
    לאלתר ממש.

–הרב מ. פיינשטיין:
מותר.

–שש"כ (בהערות):
מותר אם האבוקדו רך מאד.

1. "אין טחינה אחר טחינה", כלומר מותר "לטחון"
   דבר שכבר עבר "טחינה",
   לכן,
   מותר לפורר ביסקוויט ולחם לפירורים קטנים, או אפילו גושי סוכר ומלח.

למורה:
בשלב זה ניתן לערוך סיכום קצר ולענות לשאלה: מהי המגמה המופיע מאחורי הלכות טחינה? רשימת הפעולות המותרות מפתיע אותנו.
לכאורה אפשר היה לאסור כמה מהן בגלל דמיונם לפעולה האסורה מדאורייתא,
ורשימת איסורי שבות מועטת מאוד!

דומה שמגמת חז"ל במלאכה זו הייתה לפסוק לקולא, ולכן הם מיעטו בגזרות. הסיבה למגמה זו נעוצה אולי בעובדה שהמלאכה מתייחסת לפעולות בסיסיות הקשורות להכנת אוכל.
בד בבד עם תקנות עונג וכבוד, הכוללות חיוב סעודות שבת, השתדלו חז"ל לצמצם באיסורים במלאכות הקשורות להכנת האוכל לסעודה.

ה
– טחינה
ביום–טוב

למורה:
סעיף נוסף בפרק זה עוסק בטחינה ביום–טוב.
הוא מהווה חזרה על העקרונות שנלמדו בפרק "שבת ויום–טוב",
ובודק את השלכתם על פירטי הדינים.

1. מאכלים שהיו מתקלקלים אם היה טוחנם מערב יום–טוב,

מותר לטחון אותם ביום–טוב,
ואפילו בכלים המיוחדים לטחינה.

2. מאכלים שלא היו מתקלקלים, אך טעמם יפוג (כגון קפה, תבלינים),

מותר לטחון אותם ביום–טוב,
ואפילו בכלים המיוחדים לטחינה, אבל בשינוי קל,
כגון לטחון במקום אחר ממה שרגילים.

1. מאכלים שלא היו מתקלקלים כלל,
   ואפילו טעמם לא היה משתנה (כגון אגוזים),

מותר לטחון אותם ביום–טוב,
בכלים המיוחדים לטחינה ובשינוי, אך רק בדיעבד,
כלומר אם לא הספיק לטחון לפני החג .

למורה:
חשוב להבהיר היטב:
שינוי ביום–טוב איננו השינוי של שבת.
השינוי בשבת נובע מדין "מלאכת מחשבת", ועניינו שינוי בגוף הפעולה. ביום–טוב,
המצב שונה. מדאורייתא,
פעולה זו מותרת לחלוטין, ללא שינוי, היות שהיא קשורה ל"אוכל נפש". חכמים הם אלה שאסרו אותה,
והתירו אותה בדיעבד,
ע"מ שלא לפגוע בשמחת החג.
אמנם,
הם ביקשו שהפעולה תתבצע בשינוי,
ע"מ לחוש שאמנם חג היום.
בעצם,
ניתן להגיד, כדי לסבר את האוזן, שהשינוי בשבת נובע מעיקרון א',
ובחג מעיקרון ג'.