נושא הדף:
אדם ורעו

מחבר:
יהודה רוזנברג

מיועד לכתות:
י–יב

בית דין – עמוד 30.

סמכות בתי הדין השונים (מה מותר לכל בית דין לשפוט?).

1. בית דין של אחד מומחה (שופט שלמד להיות שופט,
   וקיבל אישור מדיין (שופט)
   אחר אישור להיות שופט).

או בית דין (=בית משפט)
של סתם שלושה יהודים שאפילו לא למדו:

מותר להם לשפוט רק בדברים הקשורים לכסף,
ורק כאשר התובע (האדם שמאשים את השני)
מבקש לקבל רק את הכסף שהפסיד או נתן,
בלי שום קנס (עונש לשלם יותר).

2. בית דין של שלושה מומחים:
   מותר להם לשפוט רק בדברים שהעונש הכי קשה הוא לשלם כסף,
   גם אם זה קנס (בגלל שגנבת תחזיר מה שלקחת,
   ותתן עוד 100
   ₪).

3. בית דין של 23
   דיינים (="סנהדרין קטנה"):
   שופט בכל מקרה שאולי נהרוג חיה אדם (אדם שאומרים שהוא רצח,
   ואולי מגיע לו עונש מוות,
   או "שור מועד"
   = שור שנגח (נתן מכות עם הראש שלו)
   3 פעמים,
   שור כזה הורגים,
   כי הוא מסוכן).
   הם יושבים בכל עיר ועיר,
   מהבוקר עד לצהרים.

4. בית דין של 71
   דיינים (="סנהדרין גדולה"),
   יושבים בפתח בית המקדש,

מהבוקר עד לערב.

אין חובה שכל ה 71
ישארו שם כל הזמן,
אלא הם דואגים שישארו שם לפחות 23
דיינים.
ואם יש צורך – קוראים לכולם לחזור.

הסנהדרין דנים בדברים גדולים כמו לקבוע מי יהיה המלך,
להחליט להוציא להורג עיר שלמה שהתחילה לעבוד עבודה זרה (="עיר הנידחת"),
להרוג נביא שקר (אדם שאומר שהקב"ה דיבר איתו,
וזה לא נכון)
וכדומה.

ההבדלים בין משפט בדיני נפשות (שבו יכול להיות שיוציאו אדם להורג)
למשפט בדיני ממונות (משפט שאין בו עונש מוות,
אלא רק עונשים כספיים).

דינים כללים במשפט:

1. אסור לשמוע צד אחד,
   כאשר השני לא נמצא באותו זמן בבית המשפט.

2. אסור לרחם על העניים,
   ולהגיד "ניתן להם לנצח,
   ואז העשיר ייתן להם כסף".

3. אסור לרחם על אדם חשוב או עשיר,
   ולהגיד בלב "לא יפה שכולם ידעו שהעשיר גנב….
   , לכן אני אגיד שהעשיר לא אשם".

4. עדיף (יותר טוב)
   שאדם לא יהיה שופט לבד,
   למרות (אפילו)
   שאמרנו שאם המשפט הוא רק על קבלת הכסף חזרה (בלי קנס)
   – מותר לשופט מומחה לשפוט לבד.

5. אסור לתת יחס שונה לשני הצדדים.
   לכן אסור להגיד לאחד לעמוד,
   בזמן שלשני אנחנו נותנים לשבת….
   . כי דבר כזה גורם לשני להרגיש שהשופט אוהב את הראשון יותר ממנו,
   ולכן אין לו סיכוי להצליח במשפט,
   והוא מאבד את הביטחון העצמי שלו.

6. דיין (שופט)
   שהוא חושב שאולי לא אומרים לו את האמת,
   והוא לא מסוגל לדעת את האמת – צריך לבקש שיביאו שופט אחר במקומו.

7. לשופט אסור לוותר לאדם,
   גם אם הוא מרחם עליו – כי האשם ("הנאשם")
   עני ומסכן,
   והשופט מרחם עליו.
   או אם הנאשם אדם חשוב,
   ולא נעים שכולם ידעו שהאדם החשוב קיבל עונש.

דינים כללים לעדים:

1. העד יכול להעיד רק על מה שראה בעצמו.
   ולא לפי מה שמישהו סיפר לו.

2. גם אם ברור לו מה קרה,
   אבל הוא לא ראה – אסור לו להעיד.
   כמו עד הרואה אדם רודף עם סכין ביד אחרי אדם אחר,
   הם רצים לתוך מערה,
   הוא שומע צעקה,
   אחרי רגע האדם שהיה לו את הסכין יוצא החוצה,
   הסכין מלאה דם,
   ובתוך המערה הוא רואה את זה שרדפו אחריו – שוכב מת עם חור של הסכין בלב.
   למרות שאין במערה אף אחד נוסף,
   מכיוון שהוא לא ראה איך דקרו את האדם המת,
   אסור לו להעיד שהאדם עם הסכין רצח.
   כי הוא לא ראה אותו תוקע את הסכין.

3. אם העד שכח מה קרה,
   והוא קורא מה כתב ישר אחרי מה שקרה,
   כדי שאם ישכח,
   הוא יוכל לקרא:
   אם כאשר העד קורא את מה שכתב – הוא נזכר מה קרה – מותר לו להעיד,
   כי בזמן שהוא מעיד – הוא זוכר מה קרה.

אבל אם הוא עדיין לא נזכר – אסור לעד להעיד רק לפי מה שהוא בעצמו כתב לפני כן,
כאשר הדבר קרה.

הלוואה ומשכון – עמוד 35.

עדיף לתת הלוואה (שצריך להחזיר אותה),
מאשר לתת צדקה (שלא צריך להחזיר אותה).

הסיבה:
העני לא מתבייש,
והוא מרגיש יותר טוב כי הוא רואה שסומכים עליו שיצליח להחזיר את הכסף.

מצווה לתת הלוואה גם לאדם עשיר,
שצריך כסף בשביל לבנות מפעל או כל דבר שיוכל לעזור לו להרוויח כסף.

מצווה לתת הלוואה גם לעני שמתבייש לבקש כסף.

אסור להעליב או לפגוע במלווה (האדם שקיבל את הכסף),
כאשר באים לקחת ממנו את הכסף חזרה.

אם אני יודע שלעני אין כסף להחזיר את ההלואה,
אסור לבוא לקחת את הכסף,
כי זה סתם יגרום לו צער,
כי הרי אין לו כסף להחזיר.

מצוה לתת צדקה או הלוואה קודם לאדם הקרוב אליך,
אחר כך לפחות קרוב…

לכן אם הורים או ילדים צריכים הלוואה או צדקה – נותנים להם לפני שנותנים לסתם אדם ברחוב…

מותר לקחת הלוואה רק לצורך פרנסה (רק כדי שאוכל להשתמש בכסף לדבר שממנו אוכל בהמשך להרוויח כסף.
כמו לקנות מכונית,
כדי לפתוח חברה להסעת נוסעים וכדומה.

הלווה (האדם שקיבל את הכסף)
חייב לנסות לעשות הכל כדי להחזיר את הכסף בזמן שאמר.

כאשר נותנים הלוואה:

1. חייבים לקחת שני עדים שיראו מה הלווה קיבל,
   ומתי אמר שיחזיר את ההלוואה.

2. כדאי (אבל לא חיבים):
   א'.
   לכתוב שטר (מכתב)
   בו כתובים כל הפרטים של ההלוואה (מה סכום ההלוואה,
   מתי ואיך צריך להחזיר אותה…).

ב'.
לקחת "משכון".

את הדברים האלה צריך,
כדי שאם אחר כך יתחילו ויכוחים מה הייתה ההלוואה?
מתי וכיצד הלווה צריך להחזיר?
יהיו הוכחות ברורות (עדים,
ומכתב כתוב)
מה הם סיכמו בזמן נתינת ההלוואה.

"משכון".

כאשר המלווה נותן הלוואה,
הוא יכול לבקש מהלווה חפץ של הלווה,
כמו תמונה שחשובה ללווה,
טבעת יקרה,
ואם ההלוואה גדולה – אפילו לקחת את המכונית …).
כאשר ברגע שהלווה יחזיר את ההלוואה,
המלווה צריך להחזיר את המשכון ללווה.

אסור לקחת בתור משכון כלי אוכל שהלווה צריך.
אבל אם הלווה נותן אותם בעצמו – מותר לקחת אותם בתור משכון.

לא לוקחים משכון מאלמנה.

יש אומרים שלא לוקחים משכון גם מאישה גרושה.

אם המלווה לקח את המשכון בזמן שנתן את ההלוואה – מותר לו לקחת בכוח כל מה שהוא יכול,
בלי אישור בית דין,
מותר לו לקיחת כלי אוכל,
בגדים ואפילו אוכל של הלווה,
כדי לקבל את ההלוואה חזרה.

אבל אם בזמן ההלוואה – לא לקח משכון,
ורק אחר כך החליט לקחת משכון,
הדין שונה כמו הדינים המופיעים בהמשך:

מה קורה אם הלווה לא מחזיר את ההלוואה?

אם הלווה לא מחזיר את ההלוואה,
המלווה צריך לחכות 30
יום,
ובימים אלו הוא רק יכול לבקש את הכסף בחזרה.

לאחר 30
ימים המלווה יכול ללכת לבית דין,
ולבקש שהם יוציאו את הכסף מהלווה.
(המלווה לא יכול לקחת בכח את הכסף בעצמו מהלווה).

אבל אם ההלוואה הייתה חפץ ולא כסף (נתן לו בהלואה /
השאלה מכונית לשבוע.
ועובר שבוע והלווה לא מוכן להחזיר את המכונית),
מותר למלווה לקחת בכח את החפץ (מפתחות המכונית…)
בכח מהלווה.

מה קורה אם הלווה לא מסוגל להחזיר את ההלוואה?

1. אסור לבייש את הלווה.

2. מותר לבית דין למכור דברים של הלווה,
   כדי להחזיר את ההלוואה.

3. אסור למכור דברים ששייכים לאישתו של הלווה,
   או לילדים של הלווה.

4. אסור למכור כלי אוכל שהוא משתמש בהם.

5. חייבים להשאיר ללווה אוכל ל 30
   ימים לפחות שיספיק לו ולמשפחתו.

6. חייבים להשאיר ללווה בגדים שיספיקו לו ולמשפחתו ל 12
   חודשים.

7. כל מה שהלווה ירוויח,
   והוא לא צריך אותו לאוכל למשפחתו ל 30
   ימים הקרובים,
   יקבל המלווה,
   עד שיחזיר את כל ההלוואה.

8. מותר למלווה למכור את המשכון אם עברו 30
   ימים ולא קיבל את ההלוואה חזרה.

9. מותר להשכיר (לתת את המשכון לאדם אחר,
   והשני משלם עבור השימוש בחפץ,
   כמו השכרת מכוניות)
   את המשכון,
   רק אם הרווח מההשכרה יותר גדול מהנזק שנגרם (קורה)
   למשכון.
   (לדוגמא:
   אם אני משכיר טבעת יקרה לאישה לערב אחד,
   והיא מוכנה לשלם 100
   ₪ בשביל אותה טבעת לערב אחד,
   מותר להשכיר את הטבעת,
   והכסף שקיבלנו – זה כאילו המלווה החזיר לנו את הכסף הזה).

אבל אם הנזק שיגרם למשכון גדול יותר מהכסף שנקבל על ההשכרה – אסור להשכיר את המשכון.

10. אם למלווה אין כלום חוץ מבגד שהוא לובש ביום ונמנמת (פיג'ימה)
    ללילה,
    מותר לקחת ביום את הנמנמת,
    להחזיר אותה בערב,
    לקחת במקומה את הבגד,
    להחזיר אותו בבוקר ולקחת את הנמנמת …
    .

11. במקרה כמו 10
    – אסור להשכיר או למכור את המשכון.

האם מותר לשקר,
כדי לקבל את מה שמגיע לי באמת?

אסור למלווה לשקר לבית דין,
גם אם הוא רוצה לקבל רק את מה שמגיע לו באמת.

לכן אסור לשקר ולהגיד שנתתי 200
₪, אם נתתי רק 100
₪, ולהגיד לעצמי "בטח הבית דין ינסו להגיע לפשרה (משהו באמצע)
ויציעו כי אקבל רק חצי מהסכום (100
₪). וכך אקבל בדיוק מה שחייבים לי".

מה הדין אם אחד מהצדדים (הלווה או המלווה)
לא בטוחים מה היה?

עדות ושטרות.

האם חייבים להעיד?

1. אם זה יכול לעזור (זה לטובת האדם)
   – חייב להעיד.

2. אם הוא עד בודד (אין אדם אחר שיכול להיות עד איתו),
   והעדות עלולה להפוך אדם לחשוד בדבר רע ("אולי הוא גנב…")
   – אסור להעיד,
   כי בשביל לקבל עדות – צריך לפחות שני עדים.
   וכאשר הוא מעיד לבד,
   הוא סתם מספר רכילות.
   כי הרי אי אפשר לעשות שום דבר עם העדות שלו.

דיני עדים.

1. אסור להעיד עם אדם רשע.

2. מותר להעיד רק על מה שראה או שמע בעצמו.

3. מותר להעיד לפי מה שהוא זוכר,
   גם אם משהו הזכיר לו,
   והוא נזכר.

4. אסור להעיד כאשר הוא לא זוכר,
   אבל כאשר זה קרה – הוא כתב את הדברים כדי שלא ישכח.
   ועכשיו הוא קורא,
   וזה לא עוזר לו ליזכר.
   והוא רוצה להעיד לפי מה שכתב.

5. אסור להעיד לפי מה ששמע מאדם אחר,
   ואפילו אם הוא יודע כי מי שסיפר לו – הוא אדם ישר.

6. אסור לעד לבקש תשלום על העדות שמסר.

7. אם מבקשים ממני לראות דבר,
   כדי שאוכל לבוא ולהעיד על מה שרוצים להראות לי – מותר לי לבקש תשלום.

עדים החותמים על שטר (הסכם בין שני אנשים,
הלוואה …
).

1. אסור לעד לחתום לפני שהבין בדיוק מה כתוב בדבר שהוא חותם עליו.

2. העד חייב לחתום בעצמו.

3. אם העד לא יודע לחתום בעצמו – צריך להביא שני עדים שיחתמו שהעד הסכים שיחתמו בשמו,
   והוא יודע בדיוק מה כתוב בשטר.

4. עדיף לקחת עד היודע לקרא ולכתוב,
   כדי שיוכל לחתום לבד,
   ויוכל להבין לבד מה כתוב.

5. העדים חייבים לבדוק אם זה הלווה האמיתי,
   לפני שהם חותמים.

אדם שהחזיר את ההלוואה.

כאשר הלווה מחזיר את ההלוואה,
המלווה חייב להחזיר ללווה את השטר שחתמו בזמן נתינת ההלוואה,
כדי שהמלווה לא יוכל להגיד "לא החזרת!
עובדה שיש לי את השטר שאתה חייב לי!".

אם הלווה החזיר רק חלק מההלוואה – אם הלווה מאמין למלווה – לא צריך לקחת ממנו שום הוכחה ששילם חלק.

אם הלווה לא סומך על המלווה – המלווה ישמור את השטר אצלו.
ויתן ללווה קבלה על הכסף שכבר קיבל.

מכירה,
קנייה ושליחות (עמוד 43).

עד מתי מותר לקונה לחזור בו (להחליט לא לעשות מה שדיברו)?

1. מותר לחזור (לשנות את דעתו)
   כל זמן שעוד לא שילם כסף.
   (אמרתי שאני רוצה את הדיסקמן בחנות,
   וברגע האחרון לפני ששילמתי – אני רוצה לא לקנות.
   מותר להגיד למוכר "אני לא קונה".

2. אדם ירא שמים (צדיק)
   – לא ישנה את דעתו – אחרי שכבר אמר למוכר כי הוא קונה,
   למרות שעדיין לא שילם.

3. אדם צדיק גדול – גם ברגע שרק החליט בראש כי הוא מסכים למחיר,
   אסור לו לשנות את דעתו.
   (לדוגמא:
   מוכר הסכים בלב לתת הנחה,
   ואז הקונה הסכים לשלם את המחיר המלא,
   המוכר הצדיק כן יתן את ההנחה שחשב עליה,
   אפילו שהקונה לא ידע שהמוכר התכוון לתת לו את ההנחה).

מחסר אמנה (אדם שאי אפשר לסמוך עליו).

אדם שהבטיח לתת מתנה קטנה – חייב לתת אותה,
כי המקבל בטוח שיקבל את המתנה.

אדם שהבטיח לתת מתנה גדולה – לא חייב לתת את המתנה,
כי מי שהיה אמור לקבל את הכסף,
לא כל כך מאמין שבאמת יקבל את המתנה.

אם מבטיחים מתנה לעני – לא משנה אם הבטיח מתנה קטנה או גדולה – חייה לתת אותה,
וזה כמו נדר.

למי למכור?

אם מספר קונים רוצים לקנות ממני את אותו הדבר,
עדיף למכור לפי הסדר הבא:

1. לתלמיד חכם או רב.

2. קרוב משפחה.

3. חבר טוב.

4. שכן.

5. מאותה שכונה.

6. מאותו עיר…
   .

שליחות (אדם שצריך ללכת ולעשות משהו במקום מי ששלח אותו).

"זכין לאדם שלא בפניו"
= אם אני רוצה לעשות דבר טוב לאדם,
אפשר לעשות זאת גם הוא לא יודע באותו רגע.

לכן אם נתתי מתנה לאדם אחר,
ואמרתי לו "תקבל את זה בשביל אורי"
– באותו רגע שהשליח קיבל לידיו את החפץ,
החפץ שייך לאורי,
והנותן לא יכול לחזור בו (לשנות את דעתו)
ולהגיד "שיניתי את דעתי,
ואני לא רוצה לתת את זה לאורי".
כי ברגע שהחפץ הגיע לשליח – זה כאילו אורי קיבל את המתנה,
גם אם אורי בכלל לא ידע על המתנה שקיבל.

שליח כזה נקרא "שליח קבלה".

"שליח הולכה".

אם בעל המתנה אומר לשליח (לאדם שממנו מבקשים שיעביר את המתנה לאורי)
"לך ותתן את זה לאורי",
זה אומר שהחפץ יהיה של אורי רק ברגע שהשליח יתן לו את החפץ ביד.
לכן מותר לנותן לשנות את דעתו כל זמן שהשליח לא הספיק לתת את החפץ לאורי.
אבל זה לא יפה.

אם חזר בו (=שינה את דעתו)
הנותן נקרא "חסר אמנה"
(אדם שאי אפשר להאמין לו לכל מה שהוא אומר).

"שליח קבלה".

אם בעל המתנה אומר לשליח (לאדם שממנו מבקשים שיעביר את המתנה לשני)
"תקבל בשביל אורי את המתנה"
– זה אומר שהשליח קיבל את המתנה שביל אורי,
ולכן ברגע שנתתי את החפץ לשליח,
המתנה כבר שייכת לאורי,
ולכן גם אם השליח לא הספיק לתת לאורי את המתנה,
אני כבר לא יכול להגיד לשליח "שיניתי את דעתי,
תחזיר אלי את המתנה.
כי היא כבר שייכת לאורי.

"ירושה"

כאשר אדם כתב לפני שמת – מה לעשות עם הכסף והרכוש שלו (הדברים שלו)
–זה נקרא "ירושה".

יותר חשוב לתת את הכסף והרכוש לילדים לאחר מותי,
ולא לחלק את הדברים לאנשים אחרים.

אם יש מספיק כסף לתת לילדים,
וגם לתת לאחרים – אפשר לתת גם לאחרים.

בכל מקרה – מותר לאבא להחליט שהוא לא נותן שום דבר לאחד מהילדים שלו,
או לכל הילדים שלו,
אבל זה לא יפה!

שליח לקנות משהו.

אם שלחו אותי לקנות משהו בחנות,
וזכיתי בפרס בהגרלה שהייתה בין אילו שקנו את החפץ,
או קיבלתי יחד עם החפץ מתנה – צריך לחלק את המתנה בין השליח שקנה,
למי ששלח אותו,
ונתן לו את הכסף לקנות.

אם נתנו לי כסף,
וביקשו ממני לקנות משהו,
אסור לי לקחת את הכסף ולהשתמש בו בשבילי,
ולהגיד "לא נורא,
אחר כך אני אביא כסף אחר שלי,
ואקנה מה שביקשו ממני".

אבל אם ביקשתי רשות להשתמש בינתיים בכסף,
והרשו לי – מותר.

אונאה וגניבת דעת (עמוד 45).

אסור לשקר ולמכור דבר ביוקר,
או לשקר ולקנות דבר בזול,
ואפילו אסור לשקר ש"שווה פרוטה"
(=פחות מ 10
אגורות).

אבל מכיוון שאנשים רגילים שיש הבדל במחירים בין מקומות שונים,
אם לא העלו את המחיר ביותר מ 16%
(וזה נקרא "שתות"
= שישית ממה שזה שווה באמת)
– לא חייבים להחזיר את מה שלקחו יותר ממה שהיו צריכים לקחת.

אבל אם לקח יותר מ 16%
– חייב להחזיר את כל מה שלקח יותר מה 16%
("השתות").
אבל את ה"שתות"
לא צריך להחזיר.

אם המוכר אמר לקונה לפני שקנה כי הוא מוכן למכור רק במחיר גבוה – והקונה הסכים,
המוכר לא צריך להחזיר כלום.
כי בזמן שהקונה קנה – הוא הסכים לשלם יותר כסף.

טעות בספירה.

אם המוכר או הקונה טעו בסירה של הכסף או של החפצים (קנה 10
גרביים,
וקיבל 11)
חייב להחזיר את מה שטעו.
(אם קיבל עודף גדול – הקונה חייב להחזיר את הכסף המיותר למוכר.
אם המוכר קיבל כסף,
וגילה שנתנו לו בטעות יותר מידי – חייב להחזיר….
.

הסוחר באמונה.

מי שרוצה למכור בצורה ישרה,
צריך:

1. להגיד לקונה בכמה קנה את החפץ,
   וכמה הוא רוצה להרויח.

2. אם המוכר מוכר סוג א'
   וסוג ב'
   ביחד – צריך לחשב את המחיר לפי המחיר והכמות של כל סוג לחוד (לבד).

3. כאשר אני המוכר עושה חשבון כמה עלה לי לקנות משהו,
   מותר לי להוסיף למחיר את המחיר ששילמתי להובלה,
   לבולים,
   למסים וכל דבר אחר ששילמתי כדי לקבל את החפץ.
   אבל אסור לי להוסיף כסף על העבודה שלי (="שכר טירחה").

גניבת דעת.

אסור לגרום לשני לחשוב דברים לא נכונים,
גם אם בעצמי לא שיקרתי.

לכן אסור לעשות "כאילו"
אני פותח יין יקר – בשביל האורח שבא אלי,
אם תכננתי לפתוח את היין עוד לפני שידעתי שהוא יבוא.

(במקרה כזה צריך להגיד "בדיוק רצתי לפתוח את היין,
ואז באת.
אז בו תשתה גם אתה").

אסור להציע לחבר דבר שאני יודע שהו לא ירצה,
רק כדי שיחשוב שאני מאוד אוהב אותו.

לכן אסור לי להציע לחבר שאפתח בשבילו יין טוב,
ואני יודע כי הוא שונא יין,
ולכן אגיד זאת רק כדי שיחשוב שאני אוהב אותו.

אונאה במסחר.

אסור למכור דבר שאני יודע שיש עליו "עיקול"
(= אם אני חייב כסף ואני לא משלם,
מותר לבית משפט להגיד כי חלק מהדברים שלי "מעוקלים"
– זאת אומרת שיכולים לקחת אותם ממני.
לכן אם מכרתי דבר כזה – מותר לאדם שאני חייב לו כסף,
לגשת למי שקנה את זה ממני,
ולקחת את מה שמכרתי).

אבל אם המוכר אמר לקונה לפני שקנה כי יש עיקול,
והקונה הסכים לקנות,
המוכר לא עשה שום עבירה (דבר רע).

אסור לצבוע דבר ישן,
כדי שיחשבו שהוא חדש,
ולמכור אותו במחיר של דבר חדש.

אסור לשים בתוך ארגז פרות יפים למעלה,
ופרות לא טובים למטה,
ולמכור את הכל כאילו הכל פרות יפים.

אבל אם אמרתי כי יש בארגז גם סוג ב'
– מותר למכור.

אבל אם אני המוכר עובד ובורר (בוחר)
רק פרות יפים – מותר לי,
למוכר להגיד שאני לוקח מחיר יקר,
כדי לקבל כסף גם על העבודה שלי.

אונאת דברים.

אונאת דברים היא יותר קשה מאונת ממון (כסף).
כי באונאת דברים אני פוגע בבן אדם.
ולא רק בכסף שלו.

לכן אסור להגיד למוכר כי אני רוצה לקנות,
אבל באמת אני לא רוצה לקנות.

במקרה כזה – רק אני והקב"ה יודעים את האמת.

אסור להזכיר לאדם דברים רעים עליו ("תשתוק כבר,
אתה סתם גנב….").

אסור לקרוא לאדם בשם רע,
גם אם החבר מסכים שאקרא לו ככה.

אסור לבייש אדם לפני אנשים אחרים.

מידות,
משקלות והפקעת שערים.

חייבים למדוד ולשקול לקונה בזהירות,
כדי שבכל מקרה הקונה לא יפסיד.

לכן אם מודדים – כדאי תמיד לתת קצת יותר ליתר ביטחון.
או "לעגל"
את הכמות כלפי מטה (אם המשקל הראה 10.1
ק"ג – לבקש כסף רק על 10
ק"ג,
כדי שאם קצת נשאר על המשקל – הקונה לא יפסיד).

מי שלא נזהר בזה – והקונה מקבל קצת פחות ממה שמגיע לו – המוכר נחשב גזלן (=גונב ורואים שהוא גונב).
ובגלל שהוא עושה את זה להרבה קונים – גם אם ירצה להחזיר את מה שהשאיר אצלו (=גנב),
כבר לא יוכל.
כי לא ידע למי להחזיר,
כמה ומה להחזיר.

הפקעת שערים.

אסור לקנות פרות כאשר המחיר זול,
כדי למכור אותם כאשר המחיר יעלה מאוד.

אבל לחקלאי מותר להשאיר את הפרות אצלו,
ולחכות שהמחיר יעלה ורק אז למכור.

בשנת בצורת (בשנה שלא יורד גשם,
ואין פרות,
ולכן המחיר גבוה)
– גם לחקלאי אסור להשאיר את הפרות אצלו,
ולחכות שהמחיר יעלה.
כי בזמן הזה אנשים נשארים ללא אוכל.