בס"ד
נושא הדף:
אישות ומשפחה
מיועד לכתות: יב עולים, כהכנה לבגרות פנימית באישות ומשפחה
מחבר:
יהודה רוזנברג. rosenbergy@nir-ezion.co.il
איננו מכיל את כל החומר,
אלא נקודות מרכזיות בחוברת.
אישות ומשפחה – י"ב עולים .
פרק א'.
(עמוד 1).
יש שתי מצוות הקשורות להבאת ילדים לעולם:
-
"פרו ורבו"
– המצווה להביא לעולם בן אחד ובת אחת.
לכן,
מי שיש לו אפילו עשרה בנים,
ואין לו בנות,
לא קיים את המצווה של "פרו ורבו".
-
"לא תוהו בראה"
– הקב"ה לא ברא אותנו סתם,
אלא כדי שנביא ילדים לעולם.
וכמה שיותר – יותר טוב!
-
המצווה של הבאת ילדים לעולם היא של האבא.
-
הזוג הטוב:
בספר "מכתב מאליהו"
נאמר שכדי שזוג יריבו רק קצת,
עליהם לחשוב תמיד על השני,
במה אני יכול לעזור לשני?
ולא לחשוב "מה מגיע לי מהשני?".
ברגע שכל אחד חושב בעיקר על עצמו – יתכן מאוד שזוג כזה יתגרש,
כי הם יריבו הרבה מאוד.
-
הבן צריך להתחתן בגיל 17.
-
לפי הרמב"ם:
אם הבן רוצה להמשיך ללמוד תורה בלי לטפל במשפחה – מותר לו לחכות ולא להתחתן.
אבל אם קשה לו להסתדר בלי יחסי אישות (קיום יחסי מין)
– חייב להתחתן,
גם אם רוצה להמשיך ללמוד תורה.
פרק שני.
(עמוד 6).
כדי להיות זוג נשוי,
צריך לעשות שלושה דברים:
-
שידוכין (=
אירוסין של היום). -
אירוסין =
קידושין =
ליקוחין. -
נישואים.
שידוכין:
הזוג מחליט להתחתן,
ההורים נפגשים,
ושתי המשפחות מחליטות מי יקנה מה?
מי ישלם לאולם ?
וכתבות כל מה שהחליטו בכל מה שקשור לכסף שצריך לחתונה על מסמך הנקרא "תנאים".
הורי החתן והכלה לוקחים צלחת,
ושוברים אותה.
שוברים את הצלחת כדי להגיד "כמו שלא טוב לשבור את הצלחת סתם,
גם לא כדאי לבטל את החתונה סתם".
לאחר הטכס – מותר לכל אחד מהזוג להגיד שהוא מתחרט,
וסתם להפרד.
(לא צריך שום אישור של רב או כל אחד אחר).
לאחר הטכס – הם לא חייבים שום דבר אחד לשני.
(האשה לא מקבל אוכל מהחתן או בגדים…).
*
אם הזוג לא עשו את השידוכין (=האירוסין שלנו כיום),
וכן עשו קידושין ונישואים,
הם נשואים.
אבל בתור עונש הבעל מקבל מלקות.
אירוסין =
קידושין =
ליקוחין.
בשלב הזה יוצרים קשר אמיתי בין החתן לכלה.
החתן צריך לקנות את הכלה.
מרגע שבו עשו את הקידושין,
החתן והכלה שייכים זה לזו,
ואם הם רוצים להפרד – הם חייבים ללכת לבית דין כמו זוג נשוי שרוצה להתגרש,
והבעל צריך לתת לאישתו "גט".
כדי לקדש את האישה צריך שלושה דברים:
-
מעשה הקידושין – החתן קונה את הכלה.
-
אמירה – החתן צריך להגיד לכלה "הרי את מקודשת לי…
", או כל דבר
שיגיד שממנו יהיה ברור כי הוא רוצה לקדש את הכלה.
-
עדים.
חייבים להיות שני עדים כשרים (בנים יהודים מעל גיל 13)
שיראו כיצד החתן קנה ואמר לכלה שהוא מקדש אותה.
מעשה הקידושין:
אפשר לקדש את האשה באחת משלושת האפשרויות הבאות:
-
בכסף – נותן לכלה כסף או דבר ששווה לפחות "פרוטה"
(10 אגורות),
ואומר "הרי את …..". -
בשטר – נותן לה מכתב שבו כתוב שהוא מקדש אותה,
והיא יודעת מה יש במכתב,
ומסכימה לקחת אותו.
לכן היא מראה שהיא מסכימה להתארס לו.
במקרה שאירס בעזרת "שטר"
(מכתב),
לא חייב להגיד "הרי את ….",
כי זה כבר כתוב בשטר שנתן. -
ביאה – קיום יחסי אישות =
יחסי מין.
לוקחים שני עדים כשרים,
והחתן אומר להם שהוא והכלה נכנסים עכשיו לחדר,
וסוגרים אותו,
כדי שיוכלו לקיים יחסי מין,
רק כדי לקדש את האישה.
(לאחר הפעם הזאת,
אסור לחתן לגעת בכלה עד לאחר החתונה!).
כמובן שהעדים לא צריכים לראות את קיום יחסי המין של החתן והכלה.
למרות שלפי התורה – מקדשים אישה בעזרת קיום יחסי מין (=יחסי אישות).
חתן שעושה זאת – מקבל מלקות מחכמים,
כי זו צורה לא יפה לקדש אישה.
אמירה:
דווקא החתן צריך להגיד לכלה שהוא קונה אותה.
אבל אם אמר שהיא קונה אותו,
או היא אמרה שהיא קונה אותו,
הם לא מקודשים.
אם מקדש בעזרת "שטר"
– רצוי שיגיד "הרי את ….".
אבל אם לא אמר – כן מקודשת,
כי זה כתוב בתוך המכתב.
עדים:
צריך לפחות שני בנים יהודים מעל גיל 13,
שאינם קרובי משפחה של החתן או הכלה,
או של עצמם.
לכן,
לרוב הרב אומר לעדים מתחת לחופה "אתם העדים,
ולא אף אחד אחר".
כי ברור שבתוך האורחים יש גם אחים או הורים שאסור להם להיות עדים ביחד.
ואם יש עדים לא כשרים שרואים את הקידושין יחד עם העדים הכשרים,
העדים הלא כשרים – הופכים את העידות ללא כשרה.
בקידושי כסף (טבעת)
ושטר (המכתב),
חייבים העדים לראות את נתינת הטבעת או המכתב.
בעדי קידושים בביאה (קיום יחסי מין)
– העדים צריכים להעיד כי הזוג אמרו להם שהם הולכים לקיים יחסי אישות (יחסי מין)
בתוך החדר,
והם רואים שנכנסו לחדר וסגרו אותו.
מחכמים:
צריך להוסיף בקידושין:
-
רב מסדר קידושין – רב שיודע היטב את כל ההלכות.
הוא עושה את הטכס,
ועונה על בעיות הלכתיות עם יש בעיות. -
מהתורה – מספיק שני עדים.
מחכמים – צריך מנין (10
גברים).
חכמים ביקשו שיהיו 10
אנשים,
כדי שהקידושין יתפרסמו.
(כאשר יש יותר אנשים,
יותר מהר כולם יודעים שהזוג מקודשין,
כך שהחתן והכלה קשורים זה לזה. -
ברכת האירוסין – הרב שעורך את הטכס לוקח גביע יין,
מברך בורא פרי הגפן,
ואחר כך מברך ברכה מיוחדת לאירוסין.
"ברוך ….
אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על העריות (אמר לנו שאסור לנו להתחתן עם קרובי משפחה),
ואסר לנו את הארוסות (אמר לנו שאסור לנו לגעת באישה המאורסת לנו,
עד לרגע שבו נתחתן)
והתיר לנו את הנשואות לנו ע"י חופה וקידושין"
(לאחר שנתחתן,
יהיה לנו מותר להיות עם אישתנו לבד,
ולקיים עמה מצוות "פרו ורבו").
הקידושין בימנו.
נוהגים שהחתן מקדש את האישה בטבעת שלו.
(אם הטבעת לא שלו – האישה לא מקודשת).
הרב מברך על יין – בורא פרי הגפן,
ואחר כך מברך את "ברכת הקידושין".
הרב נותן לחתן לשתות מהיין,
ונותן לאמא של הכלה לתת לכלה גם לשתות קצת מהיין.
הרב לוקח את הטבעת מהחתן,
מראה אותה לעדים,
אומר להם שרק הם העדים,
וכל שאר הציבור סתם אורחים.
הרב שואל את העדים האם לדעתם הטבעת שווה לפחות 10
אגורות?
(כדי שהכלה תדע שקונים אותה אפילו ב 10
אגורות.
ולא תחשוב שהיא מוכנה להתחתן,
רק אם הטבעת יקרה,
ואם יתברר אחר כך שהטבעת שוווה פחות ממה שחשבה –
היא לא מקודשת).
הרב שואל את החתן אם הטבעת שלו?
(ולא של ההורים או חבר)
כי החתן חייב לקנות את הכלה בדבר שלו.
הכלה מושיטה את ידה לכיוון החתן,
להראות שהיא רוצה להתקדש לו,
החתן אומר "הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל".
ושם לה את הטבעת על האצבע.
נהוג שאחר כך החתן מזכיר את ירושלים,
ואמר "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני,
תדבק לשוני לחיכי אם לא אזכרכי,
אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי".
ושובר כוס – זכר לחורבן בית המקדש.
מאיזה גיל אפשר לקדש או להתקדש?
ילד פחות מגיל בר מצווה (13
שנים),
לא יכול לקדש.
ואם כן קידש,
כאילו לא עשה כלום!
אפשר לקדש בת מגיל 10.
אם קידש בת בת 6
–
10 – בודקים ושואלים אותה אם היא מבינה מה זה להתקדש ולהתחתן?
אם היא מבינה – היא מקודשת.
אם היא לא מבינה – הבן שקידש אותה – לא עשה כלום!
ואיננה מקודשת.
קידושי חרש שוטה וקטן.
חרש – לפי ההלכה מדובר על אדם שאינו שומע ואיננו מדבר (חרש אילם).
אם חרש אילם קידש אישה שומעת,
או בן שכן שומע ומדבר,
קידש אישה חרשת (חרשת אילמת).
מהתורה – הם לא נשואים.
אבל מחכמים הם כן נשואים,
ואם הם רוצים להפרד,
היא צריכה לקבל גט מבעלה.
שוטה (אדם מפגר)
שלא מבין מה זה להתחתן,
שקידש אישה.
היא לא מקודשת.
אם אדם נורמלי קידש אישה שוטה שאיננה מבינה מה זה להתחתן –
היא לא נשואה.
נישואין:
לאחר שהאישה מקודשת לחתן,
עליהם לעבור לחלק האחרון,
לנישואים.
ישנם מספר דעות מה צריך לעשות בשביל להינשא:
-
הרמב"ם – מספיק שהחתן מוציא את הכלה מהבית של ההורים שלה,
ואומר לה שהיא יוצאת מהבית כדי להינשא לו.
ברגע שיצאה מהבית מרצונה,
היא נשואה לו. -
הר"ן – צריך להכניס אותה לתוך הבית שלו.
גם החופה היא הבית של החתן,
(לכן בחתונה החתן נכנס ראשון מתחת לחופה,
ואז החופה הופכת להיות הבית שלו.
ברגע שהכלה גם נכנסת לחופה – הם נשואים. -
החתן מכסה את הפנים של הכלה בהינומה (בטול,
הבד שהחתן שם על הפנים של הכלה לפני החופה). -
האשכנזים נוהגים שלאחר החופה,
החתן והכלה נכנסים לחדר סגור ליותר משבע דקות,
וזה נקרא יחוד.
כיום:
אנו עושים את כל הדברים:
הכלה יוצאת מהבית שלה,
ובאה לחתונה כדי להתחתן (1).
החתן מכסה את הראש של הכלה בהינומא (הבד).
(3).
הכלה נכנסת לבית של החתן =
החופה (2).
לפי האשכנזים – החתן והכלה נכנסים לחדר ייחוד.
עדים:
את החופה צריכים לראות שני עדים כשרים.
כי "אין דבר שבערווה פחות משניים".
זאת אומרת:
בכל דבר שקשור לקשר בין בין לבת,
צריך לפחות שני עדים.
(בקידושין,
בנישואים או בגירושין).
כתובה:
בכתובה כתוב מה החתן מתחייב לתת לה בזמן שהם נשואים (אוכל,
בגדים ..).
ומה היא תקבל,
במקרה שימות לפניה,
או הם יתגרשו.
אסור לזוג לחיות ללא כתובה,
ואפילו לא שעה אחת.
לכן,
נותנים לכלה,
את הכתובה לפני הנישואים,
כדי שברגע של הנישואים כבר תהיה לה כתובה.
מקובל שאת הכתובה – הכלה נותנת לאמא שלה לשמור לה עד לאחרי החתונה.
כיום מקובל לקרא את הכתובה,
והיא מפרידה בין הקידושין לנישואים.
ברכות הנישואים:
כחלק מהנישואים כיום,
מברכים את החתן והכלה בשבע ברכות.
-
מתחילים בברכת בורא פרי הגפן,
כי זה דבר שבקדושה (כמו שבת שעושים קידוש). -
"ברוך …
שהכל ברא לכבודו".
– מכבדים את הזוג שהחליטו להתחתן.
ובזה קיימו את המצווה החשובה – להתחתן כדי להביא ילדים לעולם. -
"ברוך …
יוצר האדם"
– מודים לקב"ה על שברא את בני האדם. -
"ברוך ….
אשר יצר את האדם בצלמו,
בצלם דמות תבניתו,
והתקין לו ממנו בניין עדי עד…."
– מודים לקב"ה שעשה שבנים ירצו להתחתן עם בנות,
כדי שיוכלו כזוג נשוי לקיים מצוות.
(בעיקר להביא ילדים לעולם). -
"שוש תשיש ותגל עקרה,
בקיבוץ בניה לתוכה בשמחה,
ברוך …
משמח ציון בבניה".
– מזכירים את ירושלים שעליה כתוב "עוד ישמע בהרי יהודה ובחוצות ירושלים קול ששון וקול שמחה,
קול חתן וקול ככלה. -
"שמח תשמח רעים אהובים,
כשמחך יצירך בגן עדן מקדם,
ברוך …
משמח ציון בבניה."
– ברכה לחתן והכלה שהקב"ה ישמור עליהם,
ויזכו לחיות מאושרים כמו אדם וחוה.
-
"ברוך …
אשר ברא ששון ושמחה….
ברוך אתה …
משמח החתן עם הכלה"
– הקב"ה בורא את השמחה,
ואנו מאחלים לבני הזוג שמחה,
ושיזכו לראות בבוא המשיח.
את ברכת הנישואים אומרים רק אם יש שם מניין (עשרה גברים יהודים מעל גיל 13).
כאשר לפחות אחד מהם לא היה בשבע ברכות של אותו זוג עד הפעם.
אדם זה שעוד לא היה – נקרא "פנים חדשות".
כיום מקפידים שבנישואים יהיה רב מסדר נשואים =
רב היודע הלכות,
וקיבל אישור מהרבנות הראשית לערוך חופות.
בחופה – מקפידים שהיו לפחות מניין אנשים.
בשבוע לאחר החתונה,
החתן והכלה הם כמו מלך ומלכה.
לכן אסור להם לעבוד,
ואפילו להכין שתיה לאורח שבא לבקר אותם,
אסור להם.
בכל אחת מהרוחות בשבוע הראשון לאחר החתונה,
אם יש שם מניין כאשר מתוכם אחד שהוא "פנים חדשות",
עושים להם לאחר ברכת המזון "שבע ברכות"
(חוזרים על אותם הברכות שאמרו בחתונה).
בשבוע הראשון שלאחר החתונה – אסור לזוג הצעיר ללכת לעבוד.
אחוד הקידושין והנישואים כיום.
כיום,
החליטו ברבנות הראשית לעשות מה שהציעו כבר לפני כ 2000
שנים,
בימי הגאונים.
הצעת הגאונים הייתה לעשות את הקידושין (נתינת הטבעת לכלה ואמירת "הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משב וישראל")
יחד עם הנישואים.
(לא כפי שהיה מקובל בעבר (=
הרבה עשו פעם),
שהחתן קידש את האישה,
אחר כך הם נפרדו לשנה,
ורק לאחר שנה הם חזרו ונפגשו,
ונישאו זה לזו).
הסיבות שנתנו לכך היו:
-
יש משפחות עניות שקשה להם לעשות שתי מסיבות.
אם עושים את הקידושין לחוד,
ואת הנישואים לחוד,
עושים שתי מסיבות,
וזה עולה הרבה כסף.
אם עושים את הקידושין והנישואין יחד – מספיקה מסיבה אחת. -
לאחר הקידושין,
הכלה במצב שעלול לגרום לה בעיות:
החתן לא חייב לתת לה כלום (אפילו לא אוכל או בגדים),
אבל לה אסור לצאת עם גברים אחרים.
כדי להפרד ממנו היא חייבת לקבל ממנו גט.
(לחתן,
מהתורה כן מותר ליצור קשרים נוספים עם נשים אחרות,
ורק מחכמים אסור).
וזה מצב לא נעים לכלה. -
כאשר החתן נפרד מהארוסה לשנה,
הוא עלול להיעלם,
או לברוח אם בחורה אחרת,
והכלה לא תוכל להתחתן עם גבר אחר,
כי היא לא קיבלה מהארוס שנעלם גט. -
בקידושין צריך להיות מניין (עשרה גברים מעל גיל 13),
ואז כולם יודעים שהזוג כבר נשוי.
ואם הנישואין יהיו בנפרד,
מספיק שיקח אותה לבית שלו,
בלי עדים בכלל,
ואף אחד לא ידע שהם נשואים.
כך החתן עלול לנסות לצאת עם עוד בחורות שלא יודעות שהוא כבר נשוי.
כאשר עושים את הקידושין והנישואין יחד,
יש מניין,
וכולם יודעים. -
במקרה שהחתן והכלה גרים אחד ליד השני,
קשה מאוד להגיד להם לא לקיים יחסי אישות (=
יחסי מין),
כי הם אוהבים אחד את השני,
ונפגשים כל הזמן.
לכן אם מחברים את שני הדברים,
מיד מותר להם לגור יחד,
ולקיים גם יחסי אישות.
חובות הבעל לאישתו,
וזכויותיו ממנה (עמוד 21).
חובות הבעל לאישתו.
חובות הבעל מהתורה:
-
"שארה"
– אוכל. -
"כסותה"
– בגדים. -
"עונתה"
– יחסי אישות (קיום יחסי מין).
כמה אוכל ובגדים חייב הבעל לתת לאישתו?
הכלל אומר "עולה עמו ואינה יורדת".
זאת אומרת:
אם האישה באה מבית עני,
והבעל עשיר – הוא חייב לתת לה כמו שאדם עשיר נותן לאישתו.
(ולא
יכול
להגיד
לה "אני אתן לך רק מה שהיית רגילה לקבל בבית של ההורים שלך").
אבל אם הוא עני,
והיא באה מבית עשיר,
היא יכולה להגיד לו "תן לי הרבה דברים,
כמו שקיבלתי אצל ההורים שלי.
ואם אתה לא יכול – תגרש אותי,
ואני אחפש בעל אחר עשיר".
כי האישה יכולה רק לקבל יותר ממה שהייתה רגילה (כאשר היא עניה,
והבעל עשיר),
אבל אי אפשר להכריח אותה לקבל פחות ממה שהיא רגילה (כאשר היא באה מבית עשיר,
והוא עני).
אבל ברור שאם היא מוכנה לחיות כמו עניה,
כמו בעלה,
זה בסדר גמור.
באוכל:
גם אדם עני,
חייב לתת לאישתו לפחות שתי ארוחות פשוטות ביום חול,
ושלוש סעודות בשבת.
בעל שנסע לחו"ל להרבה זמן.
אם הבעל נסע לחו"ל,
ולא יודעים מתי יחזור.
ואישתו באה לבקש מבית הדין שימכרו דברים של בעלה,
שיהיה לה כסף לאוכל.
בשלושה החודשים הראשונים מאז נסע בעלה – לא מוכרים כלום,
כי הגיוני שהבעל נתן לה כסף לפחות לשלושה חודשים לאוכל.
אבל לאחר שלושה חודשים,
הבית דין לוקח דברים של הבעל ומוכר אותם.
את הכסף נותנים לאישה לקנות אוכל.
עונתה (יחסי אישות).
הבעל חייב לקיים יחסי אישות עם אישתו.
מורד =
בעל שלא מוכן לקיים יחסי אישות עם אישתו.
אם הוא אומר שהוא שונא אותה,
אבל לא מוכן לגרש אותה,
מוסיפים לה כסף לכתובה (כל שבוע עוד משקל 36
שעורים כסף).
וכמה שיצא בסוף – הוא יצטרך לתת לה כאשר יגרש אותה.
(מקווים שהבעל יסכים לגרש אותה,
כדי לא לשלם הרבה בסוף).
כל זמן שהאישה מוכנה להשאר איתו,
ולקבל בגרושין יותר,
מותר לה.
אבל אם היא רוצה להתגרש – אפשר להכריח אותו לגרש אותה.
מורדת =
האישה לא מוכנה לקיים יחסי אישות עם בעלה.
אם אמרה שהיא לא רוצה לקיים יחסי אישות כי היא שונאת אותו,
אי אפשר להכריח את האישה לקיים יחסי אישות עם אדם שהיא שונאת.
לכן הבעל חייב לגרש אותה,
אבל היא לא מקבלת ממנו כלום!
ואפילו בגדים שהוא קנה לה אחרי החתונה – היא חייבת להחזיר לו!
היא יוצאת רק עם מה שהיא הביאה אתה מבית ההורים שלה.
אם אמרה שהיא לא רוצה לקיים איתו יחסי אישות רק כדי לגרום לו לסבול,
כי הוא עשה לה דברים רעים (העליב אותה,
או כל דבר אחר)
– אומרים לה שאם לא תסכים – הוא יגרש אותה,
ולא תקבל ממנו את הכסף שמגיע לה אם היא מתגרשת.
אם זה לא עזר – מותר להכריז בבית הכנסת לפני כולם,
כי היא מורדת – לא מוכנה לקיים יחסי אישות עם בעלה.
ומקווים שהיא תתבייש,
וכן תסלח לו,
ותתחיל שוב לאהוב אותו.
חובות הבעל לאישה מחכמים.
(עמוד 24).
מחכמים יש לבעל עוד שבע חובות כלפי אישתו:
-
עיקר
כתובה
=
מוהר
הבתולות.
אם הכלה היא רווקה (הפעם הראשונה שהיא מתחתנת),
הבעל חייב להתחייב שאם הוא ימות לפניה,
או שהם יתגרשו,
הוא יתן לה 200
זוז כסף צרוף (כ 2000
₪).
ואם זה לא הנישואים הראשונים שלה (היא אלמנה או גרושה)
הבעל מתחייב לתת לה בגירושין,
או שהוא מת לפניה – 100
זוז כסף צרוף (כ 1000
₪).
גם אם לא כתבו את זה בכתובה,
או אפילו שהיא אמרה שהיא מבקשת פחות – הבעל נשאר חייב את הכסף הזה לפחות!
-
רפואתה.
אם האישה חולה – חייב לתת לה טיפול רפואי,
גם אם זה עולה כסף.
גם במקרה זה – הכלל הוא "עולה עמו ואינה יורדת".
זאת אומרת – אם אצלה היו רגילים ללכת לכל בעיה קטנה לרופא פרטי יקר,
גם בעלה חייב לקחת אותה לרופא פרטי יקר (אלא אם כן היא מוותרת לו).
ואם היא באה מבית עני – והוא עשיר,
הוא חייב לתת לה טיפול טוב – גם אם הוא עולה לו הרבה כסף,
ואצל ההורים שלה לא הייתה מקבלת טיפול כזה יקר וטוב.
-
פדיונה – אם האישה נפלה בשבי (חטפו אותה,
או לקחו אותה לכלא),
וכדי לשחרר אותה צריך לשלם הרבה כסף,
חייב להוציא כמה כסף שהוא רק יכול,
כדי להוציא אותה. -
קבורתה – אם האישה נפטרה לפני בעלה – הוא חייב לדאוג לה להלוויה וקבר המתאים לרמת החיים לפי הכלל "עולה עמו,
ואינה יורדת".
לכן אם היא מבית עשיר,
והוא עני,
חייב לעשות לה הלווה וקבר מכובד כמו שמתאים לאדם עשיר.
ואם היא עניה והוא עשיר – גם חייב לעשות לה הלוויה מכובדת וקבר מכובד,
כמו הכסף שיש לו. -
מזונות
אלמנתו
–
אם הבעל נפטר
לפני אישתו ,
מותר לה להמשיך לקחת כסף ודברים כמו שקיבלה לפני כן (לאוכל,
בגדים,
מקום לגור,
לטיפולים רפואיים וכלי אוכל).
אבל ברגע שביקשה וקיבלה מה שמגיע לה מהכתובה – לא מגיע לה יותר כלום מהרכוש שלו. -
מזונות
היתומות – אם האבא מת,
מגיע לבנות שלו אוכל,בגדים וכו'
עד שהן יהיו גדולות (גיל 12),
או יתארסו (=
קידושין). -
כתובת
בנין
דכרין
(כתובת
בנים
זכרים)
–
כיום אין כתובת בנין דיכרין.
כאשר היה מקובל שגבר מתחתן עם מספר נשים,
האבא של הכלה לא רצה לתת לה הרבה נדוניה (דברים שהיא מביאה אתה לבית המשותף שלהם)
לבת,
כי הוא אמר לעצמו שאם היא תמות לפני הבעל שלה,
מה שהאבא נתן לה,
יתחלק בין כל האחים (גם מהנשים האחרות).
לכן הוא לא נתן לבת הרבה דברים.
לכן אמרו חכמים שאת מה שהיא הביאה אתה לחתונה,
אם היא תמות לפני בעלה,
ברגע שבעלה גם ימות,
רק הילדים שלה יקבלו את מה שהיא הביאה.
זכויות הבעל מאישתו.
(עמוד 26).
לבעל מגיע מאישתו ארעה דברים,
וכולם מחכמים.
(מהתורה,
האישה לא חייבת לבעלה כלום).
-
מעשה ידיה –
האשה צריכה לעשות בבית,
מה שמקובל שאישה באותו מקום עושה בבית.
יש שלושה סוגי עבודות:
א'
– עבודות רווחה – כמו לתפור בגדים,
להכין וילונות וכדומה.
ב'
– מלאכות הבית – כמו לבשל ולנקות את הבית.
ג'
– מלאכות משום חיבה (אהבה)
– כמו להכין כוס קפה,
כדי לפנק את הבעל,
לסדר בשבילו את המיטה וכדומה.
אם האישה מביאה אתה בירושה הרבה כסף,
מותר לה לקחת עוזרת בית,
במקום לעבוד בעצמה.
אבל בכל מקרה,
את המלאכות משום חיבה (אהבה)
היא צריכה לעשות בעצמה.
(כי לא הגיוני שהעוזרת תפנק את הבעל,
כדי שיאהב את אשתו).
-
מציאתה – כל דבר שהאשה מוצאת,
(ולא צריך להחזיר אותו,
כמו כסף)
– היא צריכה לתת את זה לבעלה. -
פירות נכסיה בחייה.
אם האשה עובדת,
המשכורת שלה עוברת לבעלה.
אם היא הביאה דברים אתה בחתונה (נדוניה),
יש שתי אפשרויות:
א'
–
"נכסי צאן ברזל"
– דברים שהאשה הביאה לבעלה בחתונה,
הוא כותב אותם בכתובה.
והוא אחראי אליהם.
ולכן אם הם מתגרשים,
הגרושה מקבלת את הדברים,
או את הכסף,
לפי מה שהדבר היה שווה בחתונה.
(אם בגרושין הדבר שווה יותר – הבעל הרוויח,
ואם זה שווה פחות – הבעל הפסיד).
לדוגמא:
האשה קיבלה בית במתנה מההורים שלה.
בחתונה הבית היה שווה 10000
₪.
כאשר הם התגרשו,
הבית שווה 90000
₪, הבעל צריך לתת לאישתו 100000
₪. ולא יכול להגיד לה קחי את הבית,
ולא איכפת לי כמה הוא שווה.
ואם בגרושין הבית שווה 12000
₪, הבעל הרוויח 20000
₪ , והאישה לא יכולה להגיד תן לי את הבית.
ב'
– נכסי מילוג.
במקרה זה,
זה בדיוק הפוך מנכסי צאן ברזל.
לא כותבים בכתובה מה היא הביאה.
היא מקבלת בגרושין את החפץ חזרה,
ואל חשוב כמה היה שווה בחתונה,
וכמה הוא שווה היום.
לכן אם הביאה מכונית,
ולאחר 10
שנים הם זרקו אותה.
ולאחר 11
שנים הם התגרשו,
האישה לא תקבל כלום,
כי כבר אין להם את המכונית.
ואם הביאה בית,
ומחיר הבית עלה,
היא מקבלת חזרה את הבית,
ולא חשוב כמה הבית שווה בזמן של הגרושין.
-
ירושתה.
אם האשה מתה לפני בעלה – הבעל מקבל את כל הדברים שלה.
רק לאחר שהוא ימות – הילדים שלה יקבלו את מה שמגיע להם מהדברים של האמא.
הסכמים בין הבעל לאישה.
אם הבעל והאישה רוצים לוותר על חלק מהחובות של אחד לשני,
חכמים אמרו מה מותר להם לעשות:
-
הבעל חייב לתת לאישתו אוכל.
אבל אם האשה אומרת "אל תתן לי אוכל,
אבל מה שאני מרוויחה נשאר אצלי",
הבעל חייב להסכים. -
לפי חלק מהדעות,
(אבל לא לפי כולם),
אם אמרה "אל תתן לי אוכל,
אבל מה שאני מרוויחה נשאר אצלי"
(כמו ב 1),
ומצאה מציאה – בגלל שהיא הרימה את המציאה – היא עבדה בשביל לקחת אותה,
ולכן המציאה גם שייכת לה. -
מותר לבעל ולאשה לכתוב תנאים לפני החתונה,
בהם הם אומרים שהם מתחתנים,
בתנאי שהשני יוותר על דבר מסוים.
למשל,
אם הבעל אמר שהוא רוצה להתחתן,
אבל בתנאי שהוא לא ישלם לרופאים אם אשתו תהיה חולה,
מותר הלם לכתוב תנאים כאלו.
אבל יש 3
דברים שהבעל לא יכול להגיד שהוא לא יתן לאישתו (וגם אם כתבו את התנאי,
הבעל כן חייב לתת אותם לאישתו).
והדברים הם:
א'.
עיקר הכתובה – 200
זוז כסף צרוף אם האשה הייתה רווקה בזמן הנישואים (זו הייתה החתונה הראשונה שלה),
או 100
זוז – אם זו לא החתונה הראשונה שלה.
ב'.
אם הכלה כתבה תנאי – שאם היא תמות לפני הבעל,
הוא לא יקבל את הדברים שלה בירושה,
הבעל כן יקבל את הדברים שלה בירושה.
ג'.
הסכים להתחתן,
בתנאי שהוא לא יקיים איתה יחסי אישות (יחסי מין),
הוא חייב לקיים אתה יחסי אישות,
למרות שהם כתבו בכתובה שהוא לא חייב,
והכלה הסכימה.
בכל שאר הדברים – מותר להם להחליט ולכתוב בכתובה,
מה שהם רוצים.
כמו:
"אני מתחתן,
אבל אני לא אתן לך בגדים".
הם יהיו נשואים,
והוא לא יהיה חייב לתת לה בגדים.
חובות האב לילדיו (עמוד 38).
חובות האבא לילדים,
מתחלקים לשלושה מקרים:
-
מזונות (אוכל)
לילדים. -
מזונות (אוכל)
ליתומים. -
לפרנס את הבנות לאחר שהאבא מת.
מזונות לילדים.
מהתורה – לא חייב לתת אוכל לילדים שלו.
כי היה ברור שכל אבא ידאג לאוכל לילדים שלו.
לאחר חורבן בית שני,
היה קשה להורים לתת אוכל לילדים שלהם,
וחלק לא נתנו אוכל.
לכן חכמים חייבו את האבא לתת אוכל לילדים עד גיל 6.
במאה השניה לספירה – בית הדין באושה חייב את האבא לתת אוכל לילדים שלו עד גיל בר מצווה לבנים,
ובת מצווה לבנות.
לא הכריחו אותו בכוח לתת,
אבל ביקשו מאוד להתאמץ לתת.
הרבנות הראשית בימנו –
אמרה שהאבא צריך לתת אוכל עד גיל 15.
מזונות ליתומות.
אם האבא מת,
והשאיר מעט כסף ורכוש,
נותנים קודם אוכל ובגדים לבנות הקטנות,
ורק אם נשאר נותנים גם לבנים הקטנים.
(כי יותר יפה שבן יבקש צדקה ברחוב,
מאשר ילדה קטנה תבקש צדקה ברחוב).
פרנסת הבנות –
פרנסת נדוניא.
האבא צריך לתת דברים לבת שמתחתנת.
אם האבא מת,
אם הייתה בת אחרת שהתחתנה – נותנים לה כמו שאחותה קיבלה.
אם אפשר לנחש כמה היה נותן לה,
אם היה חי,
נותנים לה כמה שנראה לנו שהיה נותן אם היה חי.
אם לא יודעים שום דבר,
לוקחים מהרכוש 10%,
ונותנים לבת שמתחתנת.
בכל מקרה,
אם אין מספיק כסף לנדוניא ולתת מה שמגיע לאלמנה בכתובה,
האלמנה מקבלת לפני הבת שמתחתנת.
קידושי שחוק (עמוד 44).
כפי שאמרנו,
כדי לקדש אישה מהתורה,
מספיק לתת לה דבר ששוה יותר משווה פרוטה (10
אג'),
להגיד "הרי את מקודשת לי ב….
כדת משה וישראל".
אם הנערה לקחה את החפץ מהבן,
והיו שם שני עדים שראו כיצד הבחור אמר לה "הרי את…..".
וראו שהיא לקחה את החפץ,
והזוג מקודש.
כאשר דבר כזה קורה בפנימיה,
או בית ספר תיכון,
הבן והבת טוענים כי "זה היה סתם בצחוק".
אבל אם הנערה לא תצליח להוכיח כי לא היה בזה טיפת רצינות,
הרי הנערה מקודשת לנער מספק (אולי כן מקודשת,
ואולי לא),
וחכמים ידרשו מהנער לתת לה גט,
כי אולי הם כן נשואים.
אם הנערה לא הסכימה לקבל את החפץ מהחתן,
היא לא מקודשת,
ולא תצטרך לקבל גט,
כדי להתחתן עם אדם אחר.
לכן חשוב לבחורה להגיד "לא רוצה לקבל ממך שום דבר,
ולא רוצה להתקדש לך!",
וכמובן לא תיקח ממנו את החפץ.
ואז בטוח היא לא מקודשת.
צניעות (עמוד 46).
חשוב שכל בת תלך בצורה צנועה,
כדי שלא תמשוך את הגברים.
הבנות חייבות להבין כי לבוש לא צנוע מושך את הבנים,
ועלול לגרום לצרות.
בהלכה יש שלושה סוגי צניעות:
-
דת
משה – כל דיני הצניעות שהאשה חייבת מהתורה.
כמו שאשה חייבת ללכת אחרי החתונה עם כיסוי ראש. -
דת
יהודית – דברים שחכמים אמרו שהאשה צריכה להקפיד,
כדי להיות צנועה. -
מנהג
המקום –
דברים שלא עושים אותם בכל מקום,
אבל אם במקום מסוים נהוג שהבנות מתלבשות בצורה עוד יותר צנועה,
כל אישה הנמצאת שם צריכה לשמור על המנהג של המקום,
וכאשר תלך משם,
היא לא חייבת לשמור על המנהג של אותו מקום.
לדוגמא:
יש מקומות שאומרים לאישה ללכת עם גרביים שחורות כל השנה.
אישה הגרה במקום כזה צריכה לכבד את מנהג המקום,
וללכת שם עם גרביים שחורות.
אבל שלא תהיה שם,
היא כבר לא חייבת ללכת עם הגרביים השחורות.
לבוש
צנועה
כיום.
-
הבנות צריכות ללכת עם חולצה עם שרוולים,
וללא מחשוף. -
הבנות צריכות לא ללכת עם בגדים צמודים המבליטים את אברי גופם.
-
צריך ללכת עם חצאית או שמלה,
באורך שלפחות מכסה את הברך. -
אסור ללכת עם מכנסיים צמודות,
כי זה מבליט את גוף האשה.
ואם המכנסיים הם כמו מכנסיים של בנים,
אז יש איסור מהתורה לבנות ללבוש בגדים של בנים (גם לבנים יש איסור מהתורה ללבוש בגדים של נשים). -
אשה נשואה חייבת ללכת עם כיסוי ראש.
-
רצוי שהאשה לא תשיר לבד לפני קבוצת בנים.
כי "קול באשה ערוה".
השירה היפה של האשה – עלולה למשוך מינית את הבנים.
יחוד (עמוד 52).
"יחוד"
= בן ובת הנמצאים ביחד במקום סגור,
כאשר אף אחד לא יכול להכנס אליהם,
ואף אחד לא יכול לראות מה הם עושים בתוכו.
ולכן אנחנו מפחדים שיקרו שם דברים שאסור שיקרו.
לכן,
בכל מקום בו השניים עלולים לבוא לקיום יחסי מין,
כי הם לא מפחדים שמישהו יכנס ויפריע להם,
או שהבת צריכה לפחד כי הבן יאנוס אותה,
אסור לבן והבת להיות שם לבד,
וזה נקרא דין יחוד.
לכן:
אסור לבת לנסוע בלילה עם גבר במקומות שלא עוברים שם הרבה מכוניות.
אסור להסתגר בחדר,
ולנעול אותו,
כך שאף אחד לא יוכל להכנס אליו,
ואף אחד לא יוכל לראות מה קורה שם.
מותר לבן ובת לעלות לבדם במעלית,
כי המעלית עוצרת כל רגע,
והם לא יודעים מי יכנס בעוד רגע.
(לכן גם אם הם לא מכירים זה את זו,
הבת לא תפחד כל כך מאונס,
כי הגבר יפחד שיראו אותו).
מותר לגבר נשוי להיות בבית שלו עם אישה אחרת,
כאשר אין אף אחד אחר בבית,
ומותר לאישה נשואה להיות עם גבר אחר בבית,
בתנאי שהבן או הבת זוג נמצאים בעיר,
ויכולים להכנס כל רגע הביתה.
לכן הבן והאישה,
או הבעל והבת – לא יעיזו לקיים יחסי אישות כי אולי בדיוק הבן או הבת זוג יחזרו.
אסור לבן ובת לא נשואים לישון לבד בבית סגור,
גם אם הם ישנים בשני חדרים שונים,
כדי שלא יעברו אחד לחדר של השניה…..
למי מותר ולמי אסור ליתיחד (להיות ביחד במקום סגור)?
-
מותר לאבא וסבא להיות עם הבת או הנכדה במקום סגור,
גם אם לבדם. -
מותר לאמא או לסבתא להיות עם הבן או הנכד במקום סגור.
-
מותר לאח ואחות להתיחד,
ואף לגור באותו חדר,
אבל צריך להשתדל שלא יחיו כך לתקופה יותר ארוכה משלושים ימים. -
בבית מלון – אח ואחות הנמצאים לבד במלון,
עדיף שישנו בחדרים שונים,
כדי שלא יחשדו בהם שהם עושים דברים שאסור לעשות. -
מותר לבעל להתיחד עם אישתו,
גם אם היא "נידה"
– היא בתקופת המחזור,
ולא טבלה עדיין במקווה. -
אסור לגבר להתיחד עם ילדה מגיל שלוש ומעלה.
(מגיל שלוש,
ניתן לקיים יחסי מין עם הילדה). -
אסור לאישה להתייחד עם ילד מעל גיל תשע.
-
כאשר אומרים שאסור להתייחד,
זה נכון לכולם,
וגם לרב או צדיק גדול אסור להתייחד עם אישה שאסורה לו. -
לבן ובת חברים אסור להתיחד.
(ואפילו צריכים להקפיד על זה יותר מסתם בן ובת שלא חברים). -
לזוג מאורס,
שלא התחתן – אסור להתייחד עד לחתונה.
שלושה שלבים (בתקופות שונות)
של דיני הייחוד.
-
"ייחוד עריות"
– כל מה שאסור מן התורה בדיני ייחוד. -
יחוד פנויה (אישה לא נשואה,
שהיא לא קרובת משפחה)
– איסור של דוד המלך ובית הדין שלו. -
יחוד עם נוכרית –
איסור להתייחד יחד עם לא יהודיות – גזרה של הלל ושמאי.
(בתקופת חורבן בית שני).
בעיות הלכתיות של חבר וחברה שלא התחתנו.
-
דברים שלא בטוח שיעשו,
אבל יתכן וקשה יהיה לבקש שלא יעשו אותם.
(קיום יחסי מין,
או אפילו להתחבק או התנשק,
אסור לפני החתונה). -
דברים שברור שיעשו,
ואסור לעשות אותם,
כמו לחשוב על קיום יחסי מין. -
דברים שחכמים לא רצו אותם,
כמו קירבה ויחסי חברות בין בנים לבנות,
לא בשביל להתחתן.
קריבה (עמוד 58).
לא רק קיום יחסי מין (יחסי אישות)
אסורים מן התורה.
אלא כל זוג (איש ואישה)
שאסור להם להתחתן,
אסור להם גם להתקרב אחד לשני,
והכוונה שגם אסור להם להתחבק ולהתנשק "דרך תאוה"
(חיבוק ונישוק כמו אנשים הרוצים לקיים יחסי אישות).
(לכן,
לא ברור שאסור לתת יד לשלום לבני המין השני,
אם כך נהוג באותו מקום.
כי ברור שבלחיצת היד הזו אין שום אהבה,
אלא סתם צורת אמירת שלום,
או נתינת כבוד לשני.
אבל
עדיף
שלא
לתת
יד
גם
בשביל
להגיד
שלום).
אם כן התחבקו – לשניהם מגיע את אותו עונש.
בת,
מהרגע שקיבלה מחזור בפעם הראשונה בחייה,
היא טמאה,
ואסור לגעת בה.
רק לאחר שתטבול במקווה (על כך נלמד בהמשך)
היא לא תהיה טמאה.
חכמים אמרו לבנות לא נשואות לא לטבול במקווה,
כדי שלבנים יהיה אסור לגעת בהן.
העונש של בת ובן המקיימים יחסי מין כאשר הבת לא טבלה הוא – כרת (מוות בידי שמים.
הקב"ה יעשה שימותו בגיל יותר צעיר ממה שיכלו לחיות).
איסורי ביאה – פסולי חיתון (עמוד 65).
לא לכל אחד מותר להתחתן עם כל אחת.
למשל כולנו יודעים שאסור לאבא להתחתן עם הבת שלו,
או לאח להתחתן עם אחותו.
האיסורים מתחלקים לכמה סוגים,
כאשר לכל סוג יש עונש אחר.
חלק אסור מהתורה,
וחלק אסור מחכמים.
לא נלמד את כל האסורים,
אבל ניתן דוגמא לכל סוג של איסור.
-
העונש – סקילה (זורקים עליהם אבן גדולה,
והם מתים)
– העונש הוא של בן שהתחתן עם האימא. -
העונש – שריפה.
– העונש הוא לאבא שהתחתן עם הבת שלו,
או עם הנכדה שלו.
(הבת של הבת שלו). -
העונש – כרת (מוות בידי שמים,
הקב"ה יעשה שימותו בגיל יותר צעיר ממה שהיה מגיע להם).
העונש הוא לאח ואחות שהתחתנו יחד,
או לבעל המקיים יחסי מין עם אישתו כאשר היא במחזור,
ועוד לא טבלה במקווה. -
"איסורי לאו"
– זאת אומרת שאסור להם להתחתן,
אבל אם התחתנו – לא יקבלו עונש.
האיסור הוא לאלמנה שהתחתנה עם כהן גדול,
או לבעל שהתגרש,
התחתן עוד פעם עם אישה אחרת,
התגרש גם מהאישה השניה,
ומתחתן שוב עם האישה הראשונה.
(זוג שהתגרש,
ואף אחד מהם לא התחתן בינתיים – יש להם מצווה להתחתן מחדש.
וזה
נקרא
"מחזיר
גרושתו".
אבל אם אחד מהם התחתן מחדש,
אסור להם להתחתן יחד,
גם אם הבעל התגרש גם מהאישה השניה. -
איסורי
מצווה
–
שניות
לעריות.
(או
"שניות").
האיסור
הוא
רק
מחכמים!
לדוגמא:
מותר לפי התורה,
לנכד להתחתן עם הסבתא שלו.
אבל מחכמים אסור לנכד להתחתן עם הסבתא שלו (האימה של האימה שלו).
טהרת המשפחה (עמוד 78).
נידה.
מהרגע שהאישה רואה שהתחיל לה המחזור,
ואפילו יצאה רק טיפת דם קטנה,
היא נקראת "נידה".
אישה נידה – אסור לבנים להתחבק או להתנשק איתה.
וחכמים אמרו שהבעל לא יגע בה בכלל.
ואפילו לא ישן איתה באותה מיטה.
(אבל מותר להם לישון באותו חדר,
גם אם הם לבד בבית).
השלבים בדיני נידה.
-
מהרגע שראתה טיפת דם,
הבת הופכת להיות נידה וטמאה. -
מאותו הרגע שראתה,
היא צריכה להתחיל לספור 5
ימים.
(גם אם הדימום הפסיק בפחות מחמישה ימים). -
"הפסק
טהרה"
– לקראת ערב של סוף היום החמישי,
הבת צריכה לנקות היטב את המקום,
ולבדוק בעזרת בעזרת בד לבן שכבר אין לה שום דימום.
אם ההפסק טהרה יצא נקי לגמרי – עושה "מוך דחוק".
-
"מוך
דחוק" – לאחר בדיקת "הפסק הטהרה",
מכניסה לאותו מקום חתיכת בד נקיה ולבנה,
ומשאירה אותה שם עד לאחר צאת הכוכבים (שרואים כוכבים בשמים).
ואז מוציאה את הבד – את ה"מוך הדחוק".
אם גם הוא יצא נקי לגמרי –
עוברת לשלב הבא – "שבעה נקיים".
אם ה"הפסק טהרה",
או ה"מוך הדחוק"
– לא יצאו נקיים – צריכה לחכות עד למחרת לפנות ערב,
ולהתחיל את הפסק הטהרה והמוך הדחוק מחדש,
עד שתצליח להוציא את הבדיקות נקיות,
ללא דם.
-
"שבעה
נקיים". לאחר שהדם הפסיק לגמרי,
ועשתה את ההפסק טהרה והמוך הדחוק כמו שצריך,
מתחילה לספור שבעה ימים.
כל
בוקר
וערב בשבעת הימים האלה,
צריכה לבדוק שלא המשיך לצאת ממנה דם (בדיקה בתוך המקום בעזרת בד לבן ונקי)
.
אם שכחה לבדוק בחלק מהפעמים,
מותר לה להמשיך לספור את שבעת הימים,
ולא צריכה להתחיל מההתחלה.
אם עברו "שבעת הנקיים"
– בלי שראתה דם,
ממשיכה לשלב האחרון – הטבילה במקווה.
-
טבילה
במקווה – לפני שיש חושך בסוף ימי "שבעת הנקיים"
– עושה האישה את הבדיקה האחרונה.
אם הבדיקה יצאה נקייה,
היא צריכה להתרחץ כמו כלה,
לסרק את השער שלא יהיו בו קשרים.
לגזוז (לחתוך)
ציפורניים.
להוריד את השערות במקומות שרגילה להוריד אותם.
לנקות אוזניים,
לצחצח שיניים,
לקנח את האף (להוציא נזלת מהאף).
להוריד איפור,
להוריד לקה מהציפורניים,
להוריד תכשיטים מכל הגוף,
כך שתשאר עם גוף נקי,
בלי שום דבר עליו.
אחרי שסיימה להתנקות ולהתכונן לטבילה,
צריכה לחכות שיהיה כבר כוכבים בחוץ (שיהיה כבר לילה),
ואז הולכת למקווה.
במקווה,
האישה נכנסת למים ללא שום בגדים,
עגילים,
או כל דבר שהוא לא חלק מהגוף שלה ממש.
צריכה לצלול (להכניס את כל הגוף בבת אחת למים,
כך שלפחות שניה אחת כל הגוף שלה יהיה מכוסה במים,
כולל כל השערות).
כדי שנדע שאכן כל הגוף היה מכוסה במים בבת אחת,
חייבים לקחת "בלנית"
– אישה אחרת המכירה את ההלכות,
ומסתכלת האם באמת כל הגוף היה מכוסה במים.
היא בודקת שכל השערות היו במים,
דבר שאם לאישה יש שערות ארוכות – היא לא תדע אם באמת כל השערות היו במים.
ורק משהיא מחוץ למים תוכל לראות זאת באמת.
חשוב שתהיה בלנית,
ליתר ביטחון,
אם הטובלת פתאום מחליקה במים,
או מתעלפת,
או קורה לה כל דבר אחר,
והיא צריה עזרה,
הבלנית יכולה לקרוא לרופא,
או לעזור לפי מה שצריך.
לאחר הטבילה,
כאשר האישה עדיין עומדת במים (עם הראש בחוץ),
הטובלת מכסה את הראש במגבת,
ומברכת "ברוך …
אשר קדשנו …
על הטבילה".
מותר לה לברך ערומה בתוך המים,
כי המים מכסים אותה,
גם אם רואים דרכם את כל הגוף של האישה.
לאחר שטבלה וברכה – האישה שוב טהורה,
ומותר לה לעשות הכל עם בעלה.
(ליל הטבילה – הוא ממש כמו חתונה קטנה,
כל פעם מחדש).
גירושין (עמוד 90).
כאשר זוג נשוי,
לא רוצים להמשיך לחיות יחד,
הם צריכים "להתגרש".
לאחר הגרושין אין להם שום קשר אחד עם השני.
לאחר הגרושין מותר לאישה להתחתן עם כמעט כל מי שתרצה.
(אסור לה להתחתן עם כהן).
גרושין זה דבר נורא.
זה להרוס בית,
משפחה וילדים.
לכן צריך לעשות כל מה שאפשר כדי להצליח לחיות ביחד בצורה יפה.
ורק אם אין שום ברירה – יכולים להתגרש.
הדינים החשובים בגירושין.
-
הבעל חייב לרצות לגרש את האישה.
לכן אם הכריחו אותו בכח לגרש אותה,
היא לא מגורשת.
במקרה שבית הדין (בית משפט של רבנים)
מחליטים כי הבעל כן צריך לגרש את אישתו (הבעל הוא בעל שנותן מכות לאישתו,
או מכל סיבה אחרת),
והבעל לא רוצה לגרש את אישתו,
מותר לבית דין לעשות לו בעיות,
עד שהוא יגיד שהוא מוכן לגרש את אישתו.
(למשל:
מכניסים אותו לכלא,
ואמרים לו שהוא יצא ביום שיתן גט לאישתו.
ואז הוא רוצה לגרש את אישתו,
כדי לצאת מהכלא.
סוגרים לו את החשבון בבנק,
ופותחים אותו רק אם יגרש את אישתו…).
הרמב"ם מסביר למה כן מותר להכניס אותו לכלא,
עד שיסכים לתת גט.
הרי כן הכרחנו אותו לתת גט?
אומר הרמב"ם שכל יהודי רוצה בתוך הלב באמת לשמוע בקול החכמים.
לכן ברגע שהסכים,
הוא לא הסכים רק כי רצה לצאת מהכלא,
אלא גם רצה לשמוע בקול חכמים,
ולהסכים לרצות לגרש את אישתו.
ולכן במקרה שבית הדין הכריחו אותו,
ובסוף הוא גירש – היא כן מגורשת.
-
חייב לגרש בעזרת דבר כתוב,
ולא מספיק שיגיד לה בעל פה – "את מגורשת".
(עושים זאת כדי שיהיה לבעל זמן לחשוב אולי לא כדי להתגרש.
כי אם יוכל לגרש בעל פה,
מספיק שרגע אחד הוא יתרגז על אישתו,
ובלי לחשוב יותר מידי הוא יגרש אותה.
וזה לא טוב!
המכתב שהוא נותן לה נקרא "גט".
-
שיהיה ברור מהגט שהיא כבר לא שייכת לו.
(כי הרי בחתונה הבעל קונה את אישתו,
והיא שייכת לו.
ועכשיו,
לאחר הגירושין היא כבר לא שייכת לו). -
שיהיה ברור ממה שכתוב בגט שלאחר הגרושין אין שום קשר ביניהם.
-
חייבים לכתוב את הגט במיוחד בתור גט ("לשמה").
לכן אם מצאו גט מוכן,
ורק מילאו את השמות של הבעל,
האישה,
העדים והתאריך – הגט לא כשר,
והם לא מגורשים. -
לאחר סיום כתיבת הגט,
הוא חייב להיות בצורה שאפשר לתת אותו לאשה.
לכן אם כתבו את הגט בתוך מחברת,
וכדי לתת את הגט הם צריכים לתלוש את הדף עם הגט מהמחברת – הם לא מגורשים.
אבל אם נותן לה את כל המחברת – הם מגורשים.
כי לאחר סיום כתיבת הגט ,
הבעל יכול למסור לה מיד את הגט . -
הבעל חייב לתת לאישתו את הגט בידיים.
ולכן אם שלח לה את הגט בדואר,
או זרק אותו אליה – לא מגורשת.
כי היא לא קיבלה את הגט בידיים ממש. -
חייבים לתת את הגט לפני שני עדים כשרים (יהודים,
בנים מעל גיל בר מצווה). -
חייב שתדע שהוא נותן לה גט.
אבל אם הבעל אמר לאישתו "קחי את המכתב הזה".
והיא לא יודעת שהמכתב הזה הוא גט בשבילה,
היא לא מגורשת.
רק אם אמר לה "הרי זה גיטך"
–
"מה שאני נותן לך עכשיו זה הגט שלך"
– רק אז היא מגורשת. -
הבעל צריך לתת לאישתו את הגט.
(אבל מותר לו לבקש מאדם אחר שיתן את הגט במקומו,
ואז השליח שביקשו ממנו לתת את הגט הוא כמו הבעל).
היום מנסים לתת את הגט לפני עשרה אנשים,
כדי שכולם ידעו שהזוג הזה כבר לא נשואים,
ומותר לכל אחד מהם להתחתן עם מי שירצה.
גט על תנאי.
לפעמים הבעל יוצא למלחמה,
או למקום מסוכן,
ואף אחד לא בטוח כי הבעל יחזור חי הביתה.
ויותר גרוע – גם אף אחד לא ידע מה קרה לו,
אם הוא מת או חי.
האישה מחכה לבעל בבית,
אבל היא לא יודעת מה קרה לו.
יכול להיות שהוא חי בכלא באיזה מקום,
או אולי הוא מת.
לכן במצב כזה אסור לה להתחתן מחדש,
גם אם כבר עברו 30שנים,
כי אולי פתאום בעלה יחזור.
אישה
כזאת
נקראת
"עגונה".
הרב הרצוג רצה שלא יקרה שנשים לאחר המלחמה שהבעלים נעלמו,
לא יוכל להתחתן,
וישארו לבד שנים רבות.
לכן הוא הציע שהבעל יתן לאישה גט לפני היציאה למלחמה.
אבל בגט הזה יהיה כתוב שהיא מגורשת רק אם הוא נעלם,
ולא חזר בתוך שנה.
כך האישה שבעלה נעלם במלחמה תצטרך לחכות רק שנה.
ואז היא מגורשת,
ומותר לה להתחתן אם גבר אחר.
לא עשו את מה שהרב הרצוג הציע,
כי אמרו שזה מאוד קשה להגיד לחייל לפני המלחמה "תדע לך!
יכול להיות שתמות או תעלם,
אז תתן גט על תנאי לאישתך!".
חיל כזה מיואש עוד לפני שהתחיל להלחם,
ולכן לא יוכל להלחם ברצינות ולנצח.
חייל צריך להרגיש בטוח שהוא ינצח,
ויחזור בשלום הביתה,
כדי שיצליח להלחם באמת טוב!.
לא לכל אחד מותר לכתוב גט.
רק לסופר סת"ם שלמד את כל ההלכות,
מותר לכתוב את הגט.
עגונה (עמוד 105).
כמו שכתבנו בחלק הקודם,
עגונה היא אישה שבעלה נעלם,
ואנחנו לא יודעים מה קרה לו.
לכן היא לא יכולה להתחתן אם אף אחד,
כי אולי יום אחד בעלה יחזור,
והיא תגלה שהיא נשואה לשני גברים.
וזה אסור!
להיות אישה כזאת זה ממש לא נעים.
אבל אם יבואו עדים ויגידו שראו את בעלה מת,
היא תהיה אלמנה,
ולכן יהיה מותר לה להתחתן עם בן אחר.
בדרך כלל צריך שני עדים כשרים.
אבל כדי שלא נשאיר את האישה במצב כל כך לא נעים,
חכמים אמרו שמספיק גם רק עד אחד,
ואפילו אם הוא רק ילד לא יהודי קטן.
כל עד שהגיוני שהוא יגיד את האמת,
הוא מספיק להיות עד לבד,
כדי שיגידו שהבעל מת,
ומותר לאישתו האלמנה להתחתן עם בן אחר.