בס"ד

מחבר:
יהודה
רוזנברג rosenbergy@nir-ezion.co.il

נושא:
ארץ
ישראל –
הצעה
ליחידת לימוד בתושב"ע

מיועד
לכיתות:
ה
ומעלה

ארץ ישראל.

חלק א'
–
קדושת א"י.

ההבטחה לאבות (אברהם,
יצחק ויעקב).

אבות האומה (אברהם,
יצחק ויעקב) גרו בארץ ישראל.

כאשר רצו לעזוב את ארץ ישראל, עשו זאת בחוסר רצון, ומתוך פחד.

כאשר אברהם גר כילד בכנען, הוא נצטווה על ידי הקב"ה ללכת "אל הארץ אשר אראך" … הוא … הולך לארץ ישראל.

כאשר יצחק מבקש לרדת למצריים בגלל שיש רעב בארץ,
הקב"ה אומר לו לא

לצאת מארץ ישראל.

כאשר יעקב נשלח על ידי הוריו לחרן על ידי הוריו (יצחק ורבקה), הוא חושש מהדבר,
והקב"ה מבטיח לו כי יזכה לשוב.

בראשית פרק יב (לאברהם).

הקב"ה קורא לאברהם לעזוב את משפחתו וארצו,
וללכת אל ארץ לא ידועה:

א) ויאמר ה’ אל אברם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך:

ב) ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך והיה ברכה:

ג) ואברכה מברכיך ומקללך אאר ונברכו בך כל משפחת האדמה:

ד) וילך אברם כאשר דבר אליו ה’ וילך אתו לוט ואברם בן חמש שנים ושבעים שנה בצאתו מחרן:

ה) ויקח אברם את שרי אשתו ואת לוט בן אחיו ואת כל רכושם אשר רכשו ואת הנפש אשר עשו בחרן ויצאו ללכת ארצה כנען ויבאו ארצה כנען:

ו) ויעבר אברם בארץ עד מקום שכם עד אלון מורה והכנעני אז בארץ:

ז) וירא ה’ אל אברם ויאמר לזרעך אתן את הארץ הזאת ויבן שם מזבח לה’ הנראה אליו:

ח) ויעתק משם ההרה מקדם לבית אל ויט אהלה בית אל מים והעי מקדם ויבן שם מזבח לה’ ויקרא בשם ה’:

ט) ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה:
פ

בראשית פרק יג.

יד) וה’ אמר אל אברם אחרי הפרד לוט מעמו שא נא עיניך וראה מן המקום אשר אתה שם צפנה ונגבה וקדמה וימה:

טו) כי את כל הארץ אשר אתה ראה לך אתננה ולזרעך עד עולם:

טז) ושמתי את זרעך כעפר הארץ אשר אם יוכל איש למנות את עפר הארץ גם זרעך ימנה:

יז) קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה:

יח) ויאהל אברם ויבא וישב באלני ממרא אשר בחברון ויבן שם מזבח לה’: פ

בראשית פרק כו (ליצחק).

א) ויהי רעב בארץ מלבד הרעב הראשון אשר היה בימי אברהם וילך יצחק אל אבימלך מלך פלשתים גררה:

ב) וירא אליו ה'
ויאמר אל תרד מצרימה שכן בארץ אשר אמר אליך:

ג) גור בארץ הזאת ואהיה עמך ואברכך כי לך ולזרעך אתן את כל הארצת האל והקמתי את השבעה אשר נשבעתי לאברהם אביך:

ד) והרביתי את זרעך ככוכבי השמים ונתתי לזרעך את כל הארצת האל והתברכו בזרעך כל גויי הארץ:

ה) עקב אשר שמע אברהם בקלי וישמר משמרתי מצותי חקותי ותורתי:

בראשית פרק כח (ליעקב).

יעקב בורח לחרן בהוראת אביו ואמו, כי עשיו אחיו רוצה להרוג אותו על שגנב לו את הבכורה:

י) ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה:

יא) ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש ויקח מאבני המקום וישם מראשתיו וישכב במקום ההוא:

יב) ויחלם והנה סלם מצב ארצה וראשו מגיע השמימה והנה מלאכי אלהים עלים וירדים בו:

מג) והנה ה' נצב עליו ויאמר אני ה'
אלהי אברהם אביך ואלהי יצחק הארץ אשר אתה שכב עליה לך אתננה ולזרעך:

יד) והיה זרעך כעפר הארץ ופרצת ימה וקדמה וצפנה ונגבה ונברכו בך כל משפחת האדמה ובזרעך:

בראשית פרק לה

יעקב הולך לישון בדרכו לחרן בבית אל,
ובחלומו הוא חולם את חלום "סולם יעקוב".

י) ויאמר לו אלהים שמך יעקב לא יקרא שמך עוד יעקב כי אם ישראל יהיה שמך ויקרא את שמו ישראל:

יא) ויאמר לו אלהים אני אל שדי פרה ורבה גוי וקהל גוים יהיה ממך ומלכים מחלציך יצאו:

יב) ואת הארץ אשר נתתי לאברהם וליצחק לך אתננה ולזרעך אחריך אתן את הארץ:

יג) ויעל מעליו אלהים במקום אשר דבר אתו:

הקב"ה אומר לאברהם ללכת ממשפחתו,
לעזוב את ארצו,
לעזוב את כל עברו, וללכת לכיוון ארץ לא ידועה.
לאן אברהם בוחר ללכת?
כיצד אברהם יודע כי הגיע לארץ הנכונה?
עיין ברש"י הבא, והסבר לשם מה הלך אברהם במקומות שהלך?
ולמה הקריב קורבנות במקומות שהקריב?

רש"י בראשית פרק יב פסוק ו.

ו) ויעבר אברם בארץ – נכנס לתוכה:

עד מקום שכם – להתפלל על בני יעקב כשיבאו להלחם בשכם:

אלון מורה –
הוא שכם, הראהו הר גריזים והר עיבל ששם קבלו ישראל שבועת התורה:

והכנעני אז בארץ – היה הולך וכובש את ארץ ישראל מזרעו של שם,
שבחלקו של שם נפלה כשחלק נח את הארץ לבניו,
שנאמר (בראשית יד יח)
ומלכי צדק מלך שלם, לפיכך (פסוק ז) ויאמר ה' אל אברהם לזרעך אתן את הארץ הזאת,
עתיד אני להחזירה לבניך שהם מזרעו של שם:

רש"י בראשית פרק יב פסוק ז.

ז) ויבן שם מזבח – על בשורת הזרע ועל בשורת ארץ ישראל:

* נסה לענות:

למה אברהם הלך דווקא לכיוון ארץ ישראל?
(רמזים?
עיין בסוף פרשת נח. מה עשה אברהם כאשר הקב"ה ציווה אותו "לך לך"? האם יתכן כי אברהם רצה לקיים כאן מצווה נוספת?)

הקב"ה אומר ליצחק כי זרעו יירש את הארץ אשר הקב"ה הבטיח לאברהם.
הקב"ה מנמק בזכות מה זכה אברהם בארץ ישראל.

למה זכה אברהם בארץ ישראל?

האם אכן אחד מהאבות זכה לרגע שארץ ישראל תהיה שייכת לו?
האם דבר זה גרם להם לא להאמין בקב"ה?

עיין ברש"י הבא: למה המלאכים עלו וירדו בסולם?
האם תוכל ללמוד מכך משהו על חשיבות ארץ ישראל?

רש"י בראשית פרק כח פסוק יב

עולים ויורדים –
עולים תחלה ואחר כך יורדים,
מלאכים שליווהו בארץ אין יוצאים חוצה לארץ ועלו לרקיע,
וירדו מלאכי חוצה לארץ ללותו:

האם תדע למה שינה הקב"ה את שמו של יעקב לישראל? האם אכן מרגע זה מופיע יעקב בתורה רק בשם ישראל? נסה להסביר את ההבדל במשמעות שני השמות.

שמה של ארץ ישראל בפיו של הקב"ה.

שמואל א פרק כו פסוק יט

ועתה ישמע נא אדני המלך את דברי עבדו אם יהוה הסיתך בי ירח מנחה ואם בני האדם ארורים הם לפני יהוה כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת יהוה לאמר לך עבד אלהים אחרים:

ירמיהו פרק טז פסוק יח

ושלמתי ראשונה משנה עונם וחטאתם על חללם את ארצי בנבלת שקוציהם ותועבותיהם מלאו את נחלתי:

כיצד קורא הקב"ה לארץ ישראל?

חלק ב'
– מקום קיום מצוות.

תלמוד בבלי מסכת מועד קטן דף כה עמוד א

פתח עליה רבי אבא: ראוי היה רבינו שתשרה עליו שכינה, אלא שבבל גרמה ליה.

מתיב רב נחמן בר חסדא,
ואמרי לה רב חנן בר חסדא: +יחזקאל א'+ היה היה דבר ה' אל יחזקאל בן בוזי הכהן בארץ כשדים!

טפח ליה אבוה בסנדליה. אמר ליה: לאו אמינא לך לא תיטרוד עלמא? מאי היה –
שהיה כבר.

רש"י מסכת מועד קטן דף כה עמוד א

בבל גרמה לו – שאין שכינה שורה בחוץ לארץ.

שהיה כבר –
כלומר: ההיא שעתא הוה,
ולא יותר, ויש אומרים: שהיה כבר –
בארץ ישראל, ששרתה עליו רוח הקודש.

כי אסקוה להתם – לארץ ישראל לקוברו,
שכל הנקבר שם נקבר בלא חטא, שנאמר העם היושב בה נשוא עון, כדאיתא בכתובות (קיא,
א).

רבי חייא ריבץ תורה –
כדאמרינן בבבא מציעא (פה,
ב): אנא עבדי ליה לתורה דלא תשתכח מישראל.

מה ניתן ללמוד מהגמרא ורש"י על ארץ ישראל?

כאשר ביקשו אנשי ראובן, גד וחצי שבט מנשה לגור בעבר הירדן המזרחי, ארץ חשבון ועוד,
משה התנגד.

עיין בפסוקים הבאים המתארים את הדיון בין משה ואנשי השבטים האלו.

במדבר פרק לב

א) ומקנה רב היה לבני ראובן ולבני גד עצום מאד ויראו את ארץ יעזר ואת ארץ גלעד והנה המקום מקום מקנה:

ב) ויבאו בני גד ובני ראובן ויאמרו אל משה ואל אלעזר הכהן ואל נשיאי העדה לאמר:

ג) עטרות ודיבן ויעזר ונמרה וחשבון ואלעלה ושבם ונבו ובען:

ד) הארץ אשר הכה ה’ לפני עדת ישראל ארץ מקנה הוא ולעבדיך מקנה: ס

ה) ויאמרו אם מצאנו חן בעיניך יתן את הארץ הזאת לעבדיך לאחזה אל תעברנו את הירדן:

ו) ויאמר משה לבני גד ולבני ראובן האחיכם יבאו למלחמה ואתם תשבו פה:

ז) ולמה תנואון תניאון את לב בני ישראל מעבר אל הארץ אשר נתן להם ה’:

ח) כה עשו אבתיכם בשלחי אתם מקדש ברנע לראות את הארץ:

ט) ויעלו עד נחל אשכול ויראו את הארץ ויניאו את לב בני ישראל לבלתי בא אל הארץ אשר נתן להם ה’:

י) ויחר אף ה’ ביום ההוא וישבע לאמר:

יא) אם יראו האנשים העלים ממצרים מבן עשרים שנה ומעלה את האדמה אשר נשבעתי לאברהם ליצחק וליעקב כי לא מלאו אחרי:

יב) בלתי כלב בן יפנה הקנזי ויהושע בן נון כי מלאו אחרי ה’:

יג) ויחר אף ה’ בישראל וינעם במדבר ארבעים שנה עד תם כל הדור העשה הרע בעיני ה’:

יד) והנה קמתם תחת אבתיכם תרבות אנשים חטאים לספות עוד על חרון אף ה’ אל ישראל:

טו) כי תשובן מאחריו ויסף עוד להניחו במדבר ושחתם לכל העם הזה:
ס

טז) ויגשו אליו ויאמרו גדרת צאן נבנה למקננו פה וערים לטפנו:

יז) ואנחנו נחלץ חשים לפני בני ישראל עד אשר אם הביאנם אל מקומם וישב טפנו בערי המבצר מפני ישבי הארץ:

יח) לא נשוב אל בתינו עד התנחל בני ישראל איש נחלתו:

יט) כי לא ננחל אתם מעבר לירדן והלאה כי באה נחלתנו אלינו מעבר הירדן מזרחה: פ

כ) ויאמר אליהם משה אם תעשון את הדבר הזה אם תחלצו לפני ה’ למלחמה:

כא) ועבר לכם כל חלוץ את הירדן לפני ה’ עד הורישו את איביו מפניו:

כב) ונכבשה הארץ לפני ה’ ואחר תשבו והייתם נקיים מה’ ומישראל והיתה הארץ הזאת לכם לאחזה לפני ה’:

כג) ואם לא תעשון כן הנה חטאתם לה’ ודעו חטאתכם אשר תמצא אתכם:

כד) בנו לכם ערים לטפכם וגדרת לצנאכם והיצא מפיכם תעשו:

כה) ויאמר בני גד ובני ראובן אל משה לאמר עבדיך יעשו כאשר אדני מצוה:

כו) טפנו נשינו מקננו וכל בהמתנו יהיו שם בערי הגלעד:

כז) ועבדיך יעברו כל חלוץ צבא לפני ה’ למלחמה כאשר אדני דבר

כח) ויצו להם משה את אלעזר הכהן ואת יהושע בן נון ואת ראשי אבות המטות לבני ישראל:

כט) ויאמר משה אלהם אם יעברו בני גד ובני ראובן אתכם את הירדן כל חלוץ למלחמה לפני ה’ ונכבשה הארץ לפניכם ונתתם להם את ארץ הגלעד לאחזה:

ל) ואם לא יעברו חלוצים אתכם ונאחזו בתככם בארץ כנען:

לא) ויענו בני גד ובני ראובן לאמר את אשר דבר ה’ אל עבדיך כן נעשה:

לב) נחנו נעבר חלוצים לפני ה’ ארץ כנען ואתנו אחזת נחלתנו מעבר לירדן:

לג) ויתן להם משה לבני גד ולבני ראובן ולחצי שבט מנשה בן יוסף את ממלכת סיחן מלך האמרי ואת ממלכת עוג מלך הבשן הארץ לעריה בגבלת ערי הארץ סביב:

למה ביקשו בני השבטים האלה לגור ב"עטרות ודיבון …"?
מה היה התנאי של משה כדי לאפשר להם כן לגור במקום שהם רצו?
למה משה כל כך התנגד למגורים במקום הזה, הרי גם שם זה חלק מארץ ישראל המובטחת (ארץ ישראל המזרחית)?

כדי לענות על שאלה זו,
עיין ברמב"ן (=רבי משה בר נחמן) על התורה, בקטע הבא:

רמב"ן על התורה במדבר כא 21.

כי ארץ סיחון ועוג ירושתם של ישראל היתה כי לאמורי היא,
והיה מן הדין שאם יענו שלום ופתחו להם שיהיה כל העם הנמצא בה להם למס ועבדום. אבל משה היה יודע כי ישראל עתה לא יכבשו כל עשרה עממים, והיה חפץ שיהיה כל כבושם מעבר לירדן והלאה, שיהיה מושבם יחד,
ושהיא הארץ הטובה אשר היא זבת חלב ודבש, הלא תראה שאם לא בקשוהו ממנו בני גד ובני ראובן לא היה מניח שם אדם אלא שתהיה לחרבה. וכן שנוי בספרי (תבא רצט) לתת לך, פרט לעבר הירדן שנטלת מעצמך,
ועוד אמרו רבותינו (במדב"ר ז ח)
בעשר קדושות, שאין עבר הירדן ראוי לבית המקדש ולשכון השכינה.

לפי הרמב"ן.
היכן ראוי לבנות את בית המקדש? בסוף בית שני בנו בית מקדש גם במצריים ("מקדש חוניו") האם נכון לעשות זאת?
האם יש הבדל בין חלקים שונים של ארץ ישראל ברמת קדושתם?
האם ניתן להסיק מכך האם יש לנו חובה הלכתית לכבוש את ירדן?

תלמוד בבלי מסכת כתובות דף קי עמוד ב

ת"ר:
לעולם ידור אדם בא"י אפי' בעיר שרובה עובדי כוכבים, ואל ידור בחו"ל ואפילו בעיר שרובה ישראל,

שכל הדר בארץ ישראל –
דומה כמי שיש לו אלוה,

וכל הדר בחוצה לארץ –
דומה כמי שאין לו אלוה,

שנא': +ויקרא כ"ה+
לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלהים,

וכל שאינו דר בארץ אין לו אלוה?

אלא לומר לך:
כל הדר בחו"ל – כאילו עובד עבודת כוכבים;

וכן בדוד הוא אומר: +שמואל א' כ"ו+
כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבוד אלהים אחרים,

וכי מי אמר לו לדוד לך עבוד אלהים אחרים?
אלא לומר לך:
כל הדר בחו"ל – כאילו עובד עבודת כוכבים.

כיצד מתייחסים ליהודי הגר בחו"ל?
האם יש לו אלוקים?
היכן עדיף לגור,
ברמאלה הערבית, או בניו יורק במרכז חב"ד,
או כל קהילה יהודית טובה ומבוססת בחו"ל?
נמק!
האם יהודי הגר בחו"ל עובר עברה (עבודה זרה)?

חלק ג"

יהודי שחי ונפטר בחו"ל,
האם רצוי לקבור אותו בארץ ישראל?

יהודים רבים חיים בחו"ל כל ימי חייהם, ואף מתים בחו"ל.

חלק מיהודים אלו מבקשים להיקבר דווקא בארץ ישראל. האם יש בכך הגיון? האם יש סיבה להטיס גופה לארץ ישראל,
כאשר זה גורם כי המשפחה הקרובה לא תוכל להגיע בקלות לקבר?
(כי הרי הם נשארים בחו"ל,
ורק הגופה עולה לארץ ישראל).

על שאלה זו ננסה לענות בעזרת הגמרא הבאה.

תלמוד בבלי מסכת כתובות דף קיא עמוד א:

אמר רבי אלעזר:
כל הדר בארץ ישראל שרוי בלא עון,
שנאמר:
+ישעיהו ל"ג+
ובל יאמר שכן חליתי העם היושב בה נשוא עון.

א"ל רבא לרב אשי: אנן בסובלי חלאים מתנינן לה.

אמר רב ענן:
כל הקבור בארץ ישראל –
כאילו קבור תחת המזבח, כתיב הכא: +שמות כ+ מזבח אדמה תעשה לי, וכתיב התם: +דברים ל"ב+
וכפר אדמתו עמו.

עולא הוה רגיל דהוה סליק לארץ ישראל,
נח נפשיה בחוץ לארץ, אתו אמרו ליה לרבי אלעזר,
אמר: אנת עולא +עמוס ז+ על אדמה טמאה תמות! אמרו לו: ארונו בא,

אמר להם: אינו דומה קולטתו מחיים לקולטתו לאחר מיתה.

….

א"ר ירמיה בר אבא א"ר יוחנן: כל המהלך ארבע אמות בארץ ישראל –
מובטח לו שהוא בן העולם הבא.

ולר' אלעזר,
צדיקים שבחוץ לארץ אינם חיים?

אמר רבי אילעא:
ע"י גלגול.

מתקיף לה ר'
אבא סלא רבא:
גלגול לצדיקים צער הוא!

אמר אביי: מחילות נעשות להם בקרקע. +בראשית מ"ז+
ונשאתני ממצרים וקברתני בקבורתם

אמר קרנא: דברים בגו, יודע היה יעקב אבינו שצדיק גמור היה,
ואם מתים שבחוצה לארץ חיים,
למה הטריח את בניו?

שמא לא יזכה למחילות. כיוצא בדבר אתה אומר: +בראשית נ'+ וישבע יוסף את בני ישראל וגו',

א"ר חנינא: דברים בגו, יודע היה יוסף בעצמו שצדיק גמור היה,
ואם מתים שבחוצה לארץ חיים,
למה הטריח את אחיו ארבע מאות פרסה?

שמא לא יזכה למחילות.

רש"י מסכת כתובות דף קיא עמוד א

ע"י גלגול –
מתגלגלים העצמות עד א"י וחיין שם.

מחילות נעשה להם בקרקע –
ועומדים על רגליהם והולכים במחילות עד א"י ושם מבצבצין ויוצאים.

האם זה חשוב להיקבר בארץ ישראל?
מה יקרה בתחיית המתים לכל אילו שנקברו בחו"ל?
האם יש יהודי החי בארץ ישראל שלא מקיים מצוות בכל יום כלל? נמק!
למה היה כל כך חשוב ליעקב להשביע את יוסף שיקברו אותו בארץ ישראל,
ולא במצרים?
הגמרא מביאה שני מקרים של אנשים שביקשו להיקבר דווקא בארץ ישראל.
מי היו האנשים שהיה להם כל כך חשוב להיקבר דווקא בארץ ישראל, ולמה זה היה כל כך חשוב להם?

תלמוד בבלי מסכת יבמות דף סד עמוד א

מתני'.
נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה –
אינו רשאי לבטל.
גירשה – מותרת לינשא לאחר,

ורשאי השני לשהות עמה י'
שנים.

ואם הפילה –
מונה משעה שהפילה.

גמ'.
ת"ר.
נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה –
יוציא ויתן כתובה,
שמא לא זכה להבנות ממנה.

אע"פ שאין ראיה לדבר –
זכר לדבר: +בראשית ט"ז+
מקץ עשר שנים לשבת אברם בארץ כנען – ללמדך,
שאין ישיבת חו"ל עולה לו מן המנין.

לפיכך, חלה הוא או שחלתה היא,
או שניהם חבושים בבית האסורים – אין עולין לו מן המנין.

א"ל רבא לרב נחמן: ולילף מיצחק, דכתיב:
+בראשית כ"ה+
ויהי יצחק בן ארבעים שנה בקחתו את רבקה וגו',
וכתיב:
+בראשית כ"ה+
ויצחק בן ששים שנה בלדת אותם!

א"ל:
יצחק עקור היה.

אי הכי, אברהם נמי עקור היה!

ההוא מיבעי ליה לכדר' חייא בר אבא,
דא"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן: למה נמנו שנותיו של ישמעאל?
כדי לייחס בהן שנותיו של יעקב.

אמר רבי יצחק:
יצחק אבינו עקור היה, שנאמר:
+בראשית כ"ה+
ויעתר יצחק לה'
לנכח אשתו, על אשתו לא נאמר אלא לנוכח, מלמד ששניהם עקורים היו.

א"ה (=אי הכי), ויעתר לו –
ויעתר להם מיבעי ליה!

לפי שאינו דומה תפלת צדיק בן צדיק לתפלת צדיק בן רשע.

א"ר יצחק: מפני מה היו אבותינו עקורים?
מפני שהקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים.

א"ר יצחק: למה נמשלה תפלתן של צדיקים כעתר? מה עתר זה מהפך התבואה ממקום למקום,
כך תפלתן של צדיקים מהפכת מדותיו של הקב"ה ממדת רגזנות למדת רחמנות.

למה שרה לא ילדה בחו"ל?
למה כל אבותינו היו עקרים?
האם כדאי להיות צדיקים?
באיזה מקרה מותר לזוג נשואי להתגרש, למרות שהם לא רבים? מהיכן לומדים הלכה זו?
לאחר כמה שנים שלא מותר לזוג כזה להתגרש? מהי דעת המשנה?
מהי דעת רבי יצחק? כיצד מציעה רבא ללמוד את התשובה לשאלה זו? אם היו מקבלים את דעתו – לאחר כמה זמן זוג כזה יכול להתגרש?
למה גורמת תפילתם של צדיקים?

חלק ד'.

ממתי ועד מתי חלה (יש את ה_ )קדושה זו?

האם בתוך ארץ ישראל יש מקומות יותר מקודשים ופחות מקודשים?

ארץ הייתה קדושה מדורי דורות.
עם ישראל שאף ורצה לחזור לארצו. גדולי ישראל כינו את ארץ ישראל "ארץ הקודש".

האם אכן ארץ ישראל הייתה קדושה מאז ומעולם? ואם לא, ממתי החלה קדושה זו?

האם יש "קדושות"
שונות?
לדוגמא:
האם ארץ ישראל פחות קדושה כאשר אין את בית המקדש? האם יש הבדל בין מקום שכבש יהושע בבית ראשון,
לבין מקומות שישבו בהם בני ישראל בבית שני, לבין מקומות שהקב"ה הבטיח אותם לאבותינו, אך עוד לא כבשנו אותם כלל?

האם יש מקומות יותר או פחות קדושים בארץ ישראל?

האם יש מקומות בארץ ישראל שעדיף לגור בהם, כי הם יותר קדושים?

על שאלות אלו ננסה לדון בקבוצת המקורות הבאים:

שו"ת (שאלות ותשובות)
חתם סופר יו"ד ס' רל"ד.

(1) "היוצא מדברינו דעכ"פ לכ"ע (=דעל כל פנים,
לכולי עלמא) קדושת שניהם (ארץ ישראל וקדושת ירושלים) קדושת עולמים מימות עולם עד סוף כל ימות עולם לא נשתנה ולא ישתנה.

(2) אלא שקדושת ירושלים חמורה מקדושת שאר ארץ ישראל.

(3) וגם הרמב"ם דלא מנה למ"ע (=למצות עשה) ישיבת א"י (ארץ ישראל) כמו שחשב הרמב"ן במניין המצות מ"מ (=מכל מקום) מודה ביתר שאת בקדושה בזה"ז (=בזמן הזה) ומפני כן כ'
(=כתב) במ"ע (=במצות עשה) קנ"ג ומייתי ליה המפרש ספ"ה (=סוף פרק ה')
מה' קה"ח (מהלכות קידוש החודש)
וז"ל (וזה לשונו) ונאמר אם ח"ו (=חס וחלילה) יאבדו בני ישראל מא"י (=מארץ ישראל) ית"ש על זה לפי שהבטחנו בתורה שלא תכלה אומה זו בכלל.

(4) וכן אם לא נמצא ב"ד בא"י (=בית דין בארץ ישראל) ולא בח"ל ב"ד (=בית דין) שנסמכו בא"י היה זה החשבון שאנו מחשבין אותו בח"ל לא יועיל לנו כלום שאין מעברין שנים וקובעים חדשים אלא בא"י שנאמר כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים ע"כל (=עד כאן לשונו).

(5) וביאר זה באר היטב ברלב"ח בקונטרס הסמיכות דף רצ"ו יע"ש (יעיין שם). ומהפלא שכתב שהבטחנו בתורה שלא תכלה אומה זו, נראה מדבריו כי אלו ח"ו (חס וחלילה) לא ישאר שום ישראל בא"י אפילו יהיה יושבים ישראל בח"ל מיקרי כליון אומה ח"ו (חס וחלילה) אחר שאין לנו סמוכים וא"א (=ואי אפשר) לקבוע חדשים ולעבר שנים.

(6) וס"ל לרמב"ם (=וסבירא ליה לרבי משה בן מימון) דמה שחשבו הראשונים שנים וחדשים וקדשום זה לא יועיל אלא כשעכ"פ (=כשעל כל פנים)
נשארו בא"י אפיי כורמים ויוגבים ישראל אשר בהגיע זמן ועידן ההוא ואז הכורמי' יקבעו מועדים עפ"י (על פי) חשבון הקדמונים ההמה לפי מה שרואה בלוח ההיא ובסדר העיבור של כל שנה.
ועי"ז (=ועל ידי זה)
מתקדשים המועדים בכל העולם ואי לאו, לא יועיל חשבון וקידש הקדמונים ושבטלה כל התורה חלילה ואין כאן אומה ישראלית ח"ו והיינו כליון אומה ח"ו (חס וחלילה). אלא שהבטחנו יוצרנו שלא יהיה זה אשר ע"כ (=על כן) בשבעים שנה של גלות בבל שהיה סמוכים בח"ל לא היינו בטוחים מהנ"ל

(7) אדרבא היה נ"ב (=52) שנה שלא עבר אדם שם,
משא"כ (=מה שאין כן)
קלקלתינו עתה שאין לנו סמוכים,
היה תקנת הארץ שבטוחה היא שישבו בה ישראל על כל פנים זהו כוונת הרמב"ם.

(8) מ"מ (מכל מקום) נראה מדבריו כי לא נפחתה קדושתה ולא תליה (תלויה)
כלל בקיום מצות.
אלא הארץ עצמה קדושה וירושלים קדושה יותר ואולי משו"ה (משום הכי – משום כך)
לא תני בספרי ולא רמז קרא דפ'
(דפרשת) ראה אלא קדימת עניי ארצך לח"ל ולא רמז קדימת עניי ירושלים לא"י משום דזיל בתר טעמא ופשט הגמ'
דמקדימים יושבי א"י משום דישיבתה מצוה מפני קדשוה שבה וראוי' (וראויה)
להקדים עושי מצוה כנ"ל,
א"כ (אם כן) ממילא ה"ה (הוא הדבר) ירושלים נגד א"י (ארץ ישראל) דהכל חד. דאלת"ה (דאם לא תימא הכי – שאם לא תאמר כך)
מנא ליה לתנא דמתני' לכוף לעלות לירושלים ולגרש בע"כ (בעל כורחו – נגד רצונו)
אי לא רמיזא באורייתא.

(9) ומה שהתפלא הד"ג על הרבה חכמי ישראל שלא עלו לירושלי' דוקא והיה סנהדרין ביבנא /ביבנה/
דוקא ובצפורי וגם בימי הרב"י והאר"י ז"ל מ"ט (מאי טעמא – מה הסיבה,
מה הטעם) לא עלו הם הנה בימי חכמי התלמוד היה הריגות ושמדות בירושלים וגלו סנהדרין ומשנתישב במקומות אחרים והיה שם מקום הועד ומקום ישיבה ותורה ולא מיתדר להו בירושלים כמו במקומות אלו שוב אין מצוה בירושלים דאפי'
(דאפילו)
עזרא לא עלה לבנין בהמ"ק (בית המקדש) כל זמן שרבו ברוך בן נרי' קיים כדאי' (כדאיתא – כמו שכתוב) ספ"ק (סוף פרק קמא – סוף פרק ראשון),
דמגילה דודאי ת"ת (תלמוד תורה) וישיבה עדיפה מן הכל וכן היה בימי הרב"י והאר"י ז"ל היה קיבוץ רוב החכמים בצפת (10)
ואין לשאול על כל החכמים מעיקרא כי אין אדם יודע מטמוניות של חברו ועכ"פ (ועל כל פנים)
כשעלו אלו ומצאו רוב חכמי ישראל בצפת ע"כ (על כן) התחברו עמהם.

(11) ובאמת טרם הפרד הרב הגאון מהו' עמרם מפה הייתי כופל ומשלש עמו שלא ידור אלא בירושלים מקום משכן כבוד קדושת בית אלקינו וכאשר עשה הרמב"ן ז"ל אע"ג (אף על גב – למרות)
דבצפת נמצאו קברי אנשי אלקים הידועים מ"מ (מכל מקום) מי ימיר זה בקדושת ירושלים ומקום מקדש ונסע הנ"ל ע"ד (על דרך – בשביל) לילך בים דרך יפו לירושלים והסיבו בעל הסיבות ית"ש (יתברך שמו) דרך עכו לצפת ואחרי בואו שמה כתב אלי בעצה ושאל אם יעקור משם לירושלים אז אמרתי שאני מיגני ממיקם כיון שכבר בא שמה וקבע דירתו וכפי מכתבו נראה שקשה ישיבתה של ירושלים עליו וחזיתי לדעתי'
שלא רצה אלא לפייסני על שעבר על דעתי ע"כ (על כן) הנחתי הדבר על דעתו.

האם ירושלים קדושה יותר משאר ארץ ישראל?
(עיין קטע (2)
).
האם יכול להיות שעם ישראל יחיה, אבל בכל זאת נגיד שכאילו עם ישראל לא קיים?
מתי? (עיין קטע (5)
).
האם בית דין יכול לקדש את החודש (להגיד מתי יוצא ראש חודש)
בחו"ל?
פרט! (עיין קטע (6)
).
האם ירושלים וארץ ישראל קדושים גם כאשר ארץ ישראל לא בידי עם ישראל,
או עם ישראל לא מקיימים מצוות? (עיין קטע (8)
).
למה בסוף בית שני הסנהדרין (בית דין הגדול שהיה צריך לשבת בירושלים)
ישבו ביבנה? (עיין קטע (2)
).
האם המחבר עונה תשובה לשאלה – למה רבנים גדולים לא עולים לארץ ישראל?
(עיין קטע (9)
).
לאיזה עניים יש מצווה מיוחדת לתת צדקה?
(היכן הם גרים?)
המחבר כותב בסוף הקטע (עיין קטע (9)
) על אדם ששאל אותו אם מותר לו לגור בצפת,
והוא לא חייב אותו לגור בירושלים.

למה הוא פסק כפי שפסק?
מתוך תשובה זו – מה חושב המחבר שבאמת היה רצוי שאותו אדם יעשה?

חלק ה'
– קדושה ראשונה.

מהי קדושה ראשונה?

תלמוד בבלי מסכת חגיגה דף ג עמוד ב

דתניא: מעשה ברבי יוסי בן דורמסקית שהלך להקביל פני רבי אלעזר בלוד,
אמר לו: מה חידוש היה בבית המדרש היום?

אמר ליה: נמנו וגמרו: עמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית.

אמר לו: יוסי!
פשוט ידיך וקבל עיניך.

פשט ידיו וקבל עיניו.

בכה רבי אלעזר ואמר: +תהלים כ"ה+
סוד ה' ליראיו ובריתו להודיעם.
אמר לו: לך אמור להם:
אל תחושו למניינכם,
כך מקובלני מרבן יוחנן בן זכאי, ששמע מרבו, ורבו מרבו: הלכתא למשה מסיני,
עמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית.

מה טעם? הרבה כרכים כבשו עולי מצרים ולא כבשום עולי בבל,
מפני שקדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבא,
והניחום כדי שיסמכו עליהן עניים בשביעית.

תנא: לאחר שנתיישבה דעתו,
אמר: יהי רצון שיחזרו עיני יוסי למקומן. וחזרו.

רש"י

נמנו וגמרו –
והתקינו שיהו ישראל הדרין בעבר הירדן, במה שכבשו מסיחון ועוג, ארץ עמון ומואב.

מעשרין – עכשיו,
מעשר עני בשביעית,
שהן היו זורעין בשביעית, כדאמרינן לקמן שלא קידשוה עולי גולה כקדושת הארץ.

פשוט ידיך וקבל עיניך –
הוקשה בעיניו שנתן עטרה לאותו דורש, והלא מימות אנשי כנסת הגדולה היתה תקנה זו.

אל תחושו למניינכם – אל יהי לכם שום חשש וגמגום במה שמיניתם ותיקנתם,
שהרי הסכמתם להלכה.

כך מקובלני –
שקדושה ראשונה שקידשה יהושע לשעתה לא קידשה לעתיד לבא,
אבל קדושה שניה – נתקדשה לעולם, כדתניא ביבמות (פב,
ב): קדושה ראשונה ושניה יש להן,
שלישית – אין להן, לפיכך בשאר ארץ ישראל אין זריעה בשביעית,
אבל עמון ומואב הניחו מלקדשן כדי שיסמכו עליהן עניים בשביעית בלקט שכחה ופאה ובמעשר עני,
לכך תקנו להן שיהו מעשרין מעשר עני,
וברשות החכמים היה להטיל עליהן איזה מעשר שירצו, לפי שאינן חייבין מן התורה.

כיצד נתקדשה (או בעזרת מה)
נתקדשה א"י בקדושה ראשונה?
מה פירוש "קדשה לשעתה, ולא קדשה לעתיד לבוא"?
האם תוכל להבין האם נותנים תרומות ומעשרות בשנת השמיטה בארץ ישראל?
עיין ברש"י דיבור המתחיל "כך מקובלני". האם בכל מקום שחייבים להפריש תרומות ומעשרות,
חייבים להפריש את כל סוגי התרומות והמעשרות?
אילו תרומות ומעשרות מפרישים בירדן (= ממלכת סיחון, עוג ומלך מואב)
בשנת השמיטה? האם זו חובה מהתורה או מחכמים?
לפי הרש"י הנ"ל,
האם "הלכה (="הלכתא")
למשה מסיני" זו חובה כמו חובה מהתורה,
או רק חובה מחכמים?

רמב"ם הלכות בית הבחירה פרק ו הלכה טז

ולמה אני אומר במקדש וירושלים קדושה ראשונה קדשה לעתיד לבוא, ובקדושת שאר א"י לענין שביעית ומעשרות וכיוצא בהן לא קדשה לעתיד לבוא? לפי שקדושת המקדש וירושלים מפני השכינה, ושכינה אינה בטלה,
והרי הוא אומר והשמותי את מקדשיכם ואמרו חכמים אע"פ ששמומין בקדושתן הן עומדים.
אבל חיוב הארץ בשביעית ובמעשרות
אינו
אלא
מפני
שהוא
כבוש
רבים
וכיון שנלקחה הארץ מידיהם בטל הכבוש ונפטרה מן התורה ממעשרות ומשביעית שהרי אינה מן ארץ ישראל.

רמב"ם הלכות תרומות פרק א הלכה ו

נמצא כל העולם לענין מצות התלויות בארץ נחלקת לג'
מחלוקות,
א"י,
וסוריא,
וח"ל,
וא"י נחלקת לשנים,
כל שהחזיקו עולי בבל חלק א', וכל שהחזיקו עולי מצרים בלבד חלק שני,
וח"ל נחלקת לשנים,
ארץ מצרים ושנער ועמון ומואב המצות נוהגות בהם מד"ס (מדיברי סופרים =
חכמים)
ונביאים,
ושאר הארצות אין תרומות ומעשרות נוהגות בהן.

רש"י מסכת בבא מציעא דף פט עמוד א

נתחייבו בחלה ולא נתחייבו במעשר – (בפרק קמא דקדושין)
[ספרי פרשת שלח]
דכתיב בבואכם אל הארץ –
שינה הכתוב ביאה זו מכל ביאות שבתורה שנאמר בהן כי תבואו,
וכאן נאמר בבואכם – משנכנסו לארץ נתחייבו בחלה, אבל במעשר לא נתחייבו אלא לאחר ירושה וישיבה, דכתיב עשר תעשר וכתיב בתריה במקום אשר יבחר –
עד שנבחרה שילה לא נתחייבו,
והיינו לאחר כיבוש וחילוק, כדכתיב ביהושע, וכל ימי כיבוש וחילוק היה אהל מועד בגלגל ארבע עשרה שנים,
כדאמר [בזבחים]
(קיח, ב.).

לפי רש"י זה, ממתי נתחייבו עם ישראל בהפרשת חלה, ומתי בתרומות ומעשרות?
לכמה חלקים מתחלקת ארץ ישראל לפי הרמב"ם בהלכות תרומות?
לפי הרמב"ם (עיין גם ברמב"ם בהלכות בית הבחירה): היכן מפרישים תרומות ומעשרות מהתורה,
ומתי?
לפי הרמב"ם:
היכן מפרישים תרומות ומעשרות מחכמים?
היכן לא צריך להפריש תרומות ומעשרות?
עיין ברמב"ם הלכות בית הבחירה. האם אם ארץ ישראל כיום קדושה יותר מכל שאר העולם (מכיוון שאין לנו כיום את בית המקדש)?
פרט!

האם נתבטלה קדושה ראשונה?

תלמוד בבלי מסכת ערכין דף לב עמוד א

מתני'. עיר שגגותיה חומתה,
ושאינה מוקפת חומה מימות יהושע בן נון – אינה כבתי ערי חומה. ואלו הן בתי ערי חומה:
שלש חצרות של שני בתים מוקפת חומה מימות יהושע בן נון,
כגון קצרה הישנה של ציפורי,
וחקרה של גוש חלב, ויודפת הישנה, וגמלא,
וגדוד,
וחדיד,
ואונה,
וירושלים,
וכן כיוצא בהן.

גמ': תניא,
ר' ישמעאל בר' יוסי:
למה מנו חכמים את אלו?
שכשעלו בני הגולה מצאו אלו וקידשום, אבל ראשונות בטלו משבטלה קדושת הארץ. קסבר:
קדושה ראשונה קידשה לשעתה ולא קידשה לעתיד לבא.

ורמינהי,
א"ר ישמעאל בר'
יוסי: וכי אלו בלבד היו? והלא כבר נאמר:
+דברים ג'+ ששים עיר כל חבל ארגוב כל אלה ערים בצורות!
אלא למה מנו חכמים את אלו? שכשעלו בני הגולה מצאו אלו וקידשום;

קידשום? הא אמרינן דלא צריך לקדושינהו!
אלא מנאום; ולא אלו בלבד,
אלא כל שתעלה לך מסורת בידך מאבותיך שמוקפת חומה מימות יהושע בן נון – כל מצות הללו נוהגות בה,
מפני שקדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבא!

איבעית אימא: תרי תנאי ואליבא דר' ישמעאל.

ואיבעית אימא: חד מינייהו ר'
אלעזר בר יוסי אמרה; דתניא,
ר"א בר יוסי אומר: אשר לו חומה – אע"פ שאין לו עכשיו והיה לו קודם לכן.

מאי טעמא דמ"ד:
קדושה ראשונה קידשה לשעתה ולא קידשה לעתיד לבא? דכתיב:
+נחמיה ח'+ ויעשו בני הגולה השבים מן השבי סוכות וישבו בסוכות כי לא עשו מימי יהושע בן נון כן בני ישראל וגו' ותהי שמחה גדולה מאד, אפשר בא דוד ולא עשו סוכות עד שבא עזרא?
אלא מקיש ביאתם בימי עזרא לביאתם בימי יהושע, מה ביאתם בימי יהושע מנו שמיטין ויובלות וקדשו ערי חומה, אף ביאתן בימי עזרא מנו שמיטין ויובלות וקדשו ערי חומה; ואומר:
+דברים ל'+ והביאך ה' אלהיך אל הארץ אשר ירשו אבותיך וירשתה,
מקיש ירושתך לירושת אבותיך, מה ירושת אבותיך בחידוש כל דברים הללו,
אף ירושתך בחידוש כל דברים הללו. ואידך?
דבעי רחמי על יצר דעבודה זרה ובטליה,
ואגין זכותא עלייהו כי סוכה.
והיינו דקא קפיד קרא עילויה דיהושע, דבכל דוכתא כתיב יהושע והכא כתיב +נחמיה ח'+ ישוע,

בשלמא משה לא בעא רחמי,
דלא הוה זכותא דארץ ישראל,
אלא יהושע דהוה ליה זכותא דארץ ישראל,
אמאי לא ליבעי רחמי. והא כתיב: אשר ירשו אבותיך וירשתה!

הכי קאמר: כיון דירשו אבותיך ירשת את.

ומי מנו שמיטין ויובלות? השתא משגלו שבט ראובן ושבט גד וחצי שבט מנשה בטלו יובלות,
עזרא דכתיב ביה:
+עזרא ב'+ כל הקהל כאחד ארבע רבוא אלפים ושש מאות וששים הוה מני?
דתניא:
משגלו שבט ראובן ושבט גד וחצי שבט המנשה בטלו יובלות, שנאמר:
+ויקרא כ"ה+
וקראתם דרור בארץ לכל יושביה,
בזמן שכל יושביה עליה ולא בזמן שגלו מקצתן; יכול היו עליה והן מעורבין,
שבט בנימין ביהודה ושבט יהודה בבנימין, יהא יובל נוהג?
תלמוד לומר: לכל יושביה, בזמן שיושביה כתיקונן ולא בזמן שהן מעורבין!

א"ר נחמן בר יצחק: מנו יובלות לקדש שמיטין.

רש"י

בטלו – שאין קדושת הארץ נוהגת בהן ואין בהן דין ערי חומה.

משבטלה קדושת הארץ – בחורבן ראשון.

קדושה ראשונה –
שקידשה יהושע.

הא אמרת –
לקמן בסוף דהא מילתא דלא צריכי לקדושי דקתני סיפא ולא אלו בלבד אלא כל שתעלה בידך כו'
שקידשה לשעתה ולעתיד לבא.

חדא מינייהו –
הך דקתני קידשה לעתיד לבא ר' אלעזר בר יוסי אמרה כי היכי דקאמר אע"פ שאין לו עכשיו ואע"ג דחרוב לא בטלה קדושתיה.

אלא מקיש ביאתם בימי עזרא כו' – דהא כי לא עשו לאו אסוכות מהדר אלא הכי קאמר כי לא עשו מה שעשו עכשיו מימות יהושע ומאי ניהו קדושת הארץ.

מנו שמיטין –
שהתחילו למנות שמיטין ונתחייבו במעשר.

והביאך ה' אלהיך וגו' – בשובם מן הגלות משתעי קרא דכתיב לעיל מיניה (דברים ל) ושב ה' אלהיך את שבותך ורחמך.

ואידך – לעולם כי לא עשו אסוכות קאי ולאו סוכות ממש אלא דבעא עזרא רחמי איצרא דעבודה זרה ואימסר בידיה כדאמר בסנהדרין

(דף סד. (

ואגין זכותא –
דעזרא עלייהו.

כי סוכה –
כי לא עשו דבר זה בימות יהושע כן והיינו דקפיד קרא לאדכורי יהושע טפי מהאחרים וקא מדכר ליה בלשון גנאי.

דבכל דוכתא כתיב יהושע והכא ישוע –
משום דאיהו הוה ליה למיבעי רחמי עלה דמילתא דבשלמא משה לא בעא רחמי כו'.

ירשתה אתה –
באותה קדושה ואין צריך לחזור ולקדש.

משגלו שבט ראובן – בימי סנחריב.

מנו יובלות לקדש שמיטין –
ודאי יובל לא היה נוהג שיהו עבדים נפטרים משום יובל ולא שדות של מכר חוזרות אבל שמיטין היו נוהגים לשמט כספים ולשמט מזרע וקציר דהא צריכין למנות שנת יובל כדי שיבואו השמיטין במקומן שלסוף ז'
שמיטות היו מניחין שנת נ'
שלא היו מונין אותה לשמיטה הבאה מפני שהיא ראויה להיות שנת יובל ושנה של אחריה מתחיל המנין דאם לא היו מונין יובלות היו מונין אותה שנה לחשבון השמיטין והוו השמיטין שלא במקומן.

מהי קדושה ראשונה?
מה הכוונה כשאומרים "קדשה לשעתה, וקדשה לעתיד לבוא"?
עיין בתחילת הגמרא למעלה. מה קובע אם עיר נשארת קדושה, למרות שלא הקמנו כיום את המקדש?
לפי מי שאומר שקדושה ראשונה ראשונה קדשה לשעתה, וקדשה לעתיד לבוא,
האם בכל ארץ ישראל יש את אותה הקדושה?

הבדל בין המקומות השונים.

כיצד לומדים כי קדושה ראשונה קדשה לשעתה,
ולא קדשה לעתיד לבוא?
מה לומדים מפסוק זה, אותם שאומרים כי קדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדושה לעתיד לבוא?
מתי יש חובה לקיים את דיני היובל?
מאיזה פסוק לומדים זאת?
אם כל ישראל היו חוזרים היום לארץ ישראל, האם היתה חובה לשמור על היובל? הוכח את דברך מהגמרא.
עיין ברש"י ד"ה (=דיבור המתחיל) "מנו יובלות לקדש שמיטין".

האם שנת היובל נחשבת לשנה הראשונה מתוך השבע שנים עד לשמיטה הבאה?

לפי רש"י הנ"ל,
לשם מה מנו (ספרו)
את היובלות לאחר גלות שניים וחצי השבטים?
(ראובן, גד וחצי שבט מנשה).

פסיקת ההלכה בשאלה האם קדושה ראשונה קדשה לשעתה, ולעתיד לבוא.

רמב"ם הלכות תרומות פרק א הלכה ה

כל שהחזיקו עולי מצרים ונתקדש קדושה ראשונה כיון שגלו בטלו קדושתן,
שקדושה ראשונה לפי שהיתה מפני הכיבוש בלבד קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבוא,
כיון שעלו בני הגולה והחזיקו במקצת הארץ קדשוה קדושה שנייה העומדת לעולם לשעתה ולעתיד לבוא,
והניחו אותם המקומות שהחזיקו בהם עולי מצרים ולא החזיקו בהם עולי בבל כשהיו ולא פטרום מן התרומה והמעשרות כדי שיסמכו עליהם עניים בשביעית,
ורבינו הקדוש התיר בית שאן מאותם המקומות שלא החזיקו בהם עולי בבל והוא נמנה על אשקלון ופטרה מן המעשרות.
+/השגת הראב"ד/
ורבינו הקדוש התיר בית שאן וכו'. א"א לא התיר רבי אלא מעשר ירק ופירות האילן שהן מדרבנן אף בא"י.+

רמב"ם הלכות בית הבחירה פרק ו הלכה יד

+/השגת הראב"ד/
בקדושה ראשונה שקדשה שלמה. א"א סברת עצמו היא זו ולא ידעתי מאין לו ובכמה מקומות במשנה אם אין מקדש ירקב ובגמ'
אמרו דנפול מחיצות אלמא למ"ד קדושה ראשונה לא קדשה לעתיד לבא לא חלק בין מקדש לירושלים לשאר א"י ולא עוד אלא שאני אומר שאפילו לרבי יוסי דאמר קדושה שנייה קדשה לעתיד לבא לא אמר אלא לשאר א"י אבל לירושלים ולמקדש לא אמר לפי שהיה יודע עזרא שהמקדש וירושלים עתידים להשתנות ולהתקדש קידוש אחר עולמי בכבוד י"י לעולם כך נגלה לי מסוד ה'
ליראיו לפיכך הנכנס עתה שם אין בו כרת.+

רמב"ם הלכות בית הבחירה פרק ו הלכה טז

ולמה אני אומר במקדש וירושלים קדושה ראשונה קדשה לעתיד לבוא, ובקדושת שאר א"י לענין שביעית ומעשרות וכיוצא בהן לא קדשה לעתיד לבוא, לפי שקדושת המקדש וירושלים מפני השכינה ושכינה אינה בטלה,
והרי הוא אומר והשמותי את מקדשיכם ואמרו חכמים אע"פ ששמומין בקדושתן הן עומדים אבל חיוב הארץ בשביעית ובמעשרות אינו אלא מפני שהוא כבוש רבים וכיון שנלקחה הארץ מידיהם בטל הכבוש ונפטרה מן התורה ממעשרות ומשביעית שהרי אינה מן ארץ ישראל, וכיון שעלה עזרא וקדשה לא קדשה בכיבוש אלא בחזקה שהחזיקו בה ולפיכך כל מקום שהחזיקו בה עולי בבל ונתקדש בקדושת עזרא השנייה הוא מקודש היום ואע"פ שנלקח הארץ ממנו וחייב בשביעית ובמעשרות על הדרך שביארנו בהלכות תרומה.

שולחן ערוך יורה דעה סימן שלא

סעיף א

התרומות ומעשרות אינם נוהגים מן התורה אלא בארץ ישראל,
בין בפני הבית בין שלא בפני הבית,
ונביאים התקינו שיהיו נוהגים אפילו בארץ שנער,
מפני שהיא סמוכה לארץ ישראל ורוב ישראל הולכים ושבים שם. וחכמים הראשונים התקינו שיהיו נוהגים אף בארץ מצרים ובארץ עמון ומואב,
מפני שהם סביבות לארץ ישראל.
סוריא,
הקונה בה שדה חייבת בתרומות ומעשרות מדברי סופרים. ושאר הארצות, אין תרומות ומעשרות נוהגות בהן.

סעיף ב

בזמן הזה, אפילו במקום שהחזיקו בו עולי בבל, ואפילו בימי עזרא אין חיוב תרומות ומעשרות מן התורה,
אלא מדבריהם. מפני שנאמר: כי תבואו משמע ביאת כולכם ולא ביאת מקצתן, כמו שהיתה בימי עזרא. הגה:
ויש חולקין, וסבירא להו דחייבין עכשיו בארץ ישראל בתרומות ומעשרות מדאורייתא,
אך לא נהגו כן (טור בשם ר"י).

האם ע"פ הרמב"ם קדושה ראשונה קדושה לשעתה,
וקדושה לעתיד לבוא?
האם בכל מקום שחכמים חייבו בו להפריש תרומות ומעשרות,
זה מפני שהוא מקום קדוש,
וקדושתו לא בטלה?
היכן לדעת הרמב"ם הקדושה לא בטלה? מדוע היא לא בטלה שם?
האם לדעת הראב"ד הקדושה של ירושלים קיימת כיום? למה?
האם לדעת הראב"ד יש איסור כרת כיום לעלות להר הבית (מקום בית המקדש)?
לדעת ה"שולחן ערוך", האם ארץ ישראל קדושה כיום?
לדעת ה"שולחן ערוך", האם החובה להפריש תרומות ומעשרות היא כיום מהתורה? למה?
נסה לדייק בדיברי השולחן ערוך בהלכה ב'.
האם תוכל להגיד האם לדעתו קדושה ראשונה קדשה לשעתה ולעתיד לבוא,
או קדשה רק לשעתה?
עיין בהגה (סימן להערות שהעיר הרמ"א = רבי משה איסרליש על השולחן ערוך, שהי פוסק אשכנזי,
והשולחן ערוך שחובר ע"י רבי יוסף קארו – הוא ספר פסיקת הלכה של הספרדים).
האם ארץ ישראל כיום היא קדושה מהתורה או מחכמים?

קדושה שניה.

רמב"ם הלכות תרומות פרק א הלכה ה.

כל שהחזיקו עולי מצרים ונתקדש קדושה ראשונה כיון שגלו בטלו קדושתן,
שקדושה ראשונה לפי שהיתה מפני הכיבוש בלבד קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבוא,
כיון שעלו בני הגולה והחזיקו
במקצת
הארץ
קדשוה קדושה שנייה העומדת לעולם לשעתה ולעתיד לבוא.

מהי "קדושה שניה"? מתי ועל ידי מי נתקדשה ישראל בפעם השניה?

בזכות מה נתקדשה ישראל בקדושה שניה לפי הרמב"ם?
(שים לב למילים המודגשות בקו).

האם לפי הרמב"ם בני ישראל קידשו את הארץ, או בגלל שהם ישבו בה היא נעשתה קדושה מהתורה?
(שים לב למילים המודגשות).

תוספות מסכת יבמות דף פב עמוד ב

ועוד אר"י מתוך הירושלמי דשביעית פ"י דהכי פירושו כיון שגלו נפטרו שקדושה ראשונה לא קדשה לעתיד ולא
היה
חובה
להם
לקדש
את
כל
א"י כדאמר (חולין דף ז.)
הרבה כרכים כו'
וכמו שהניחו במקצת היו רשאין להניח הרבה יותר או שמא הכל אם היו רוצים ואף
על
פי
כן
חייבו
עצמן
מאליהן
וקדשו
וכיון
שקדשו
קדשה
מן
התורה.

בזכות מה נתקדשה ישראל בקדושה שניה לפי התוספות? (שים לב למילים המודגשות בקו).
האם לפי התוספות בני ישראל קידשו את הארץ, והיא קדושה מהתורה,
או שבני ישראל קידשו את הארץ, ואז הארץ נהפכה קדושה מהתורה?
(שים לב למילים "וכיוון שקידשו, קדשה מן התורה").

חיוב הפרשת תרומות ומעשרות בימי עזרא ונחמיה.

נחמיה פרק י פסוק א

ובכל זאת אנחנו כרתים אמנה וכתבים ועל החתום שרינו לוינו כהנינו:

(נחמיה פרק י פסוק לח).

ואת ראשית עריסתינו ותרומתינו ופרי כל עץ תירוש ויצהר נביא לכהנים אל לשכות בית אלהינו ומעשר אדמתנו ללוים והם הלוים המעשרים בכל ערי עבדתנו:

האם ניתן להבין מפסוקים אלו האם החובה להפריש תרומות ומעשרות בימי קדושה שניה – היא מהתורה או לא?

רש"י מסכת מכות דף כג עמוד ב

והבאת מעשר –
כדאמרינן ביבמות (דף פו🙂 דעזרא הסופר קנסינהו ללוים לפי שלא עלו עמו וצוה להביא כל המעשרות אל לשכת בית ה' והיו הכהנים והלוים שוים במעשר ראשון כדכתיב בעזרא (נחמיה י) והיה הכהן בן אהרן עם הלוים במעשר הלוים וגם חזקיהו עשה כמו כן הכין לשכות להביא כל המעשרות בהן כדי שלא יקבלום הלוים שהיו עכו"ם כדכתיב בדברי הימים (ב לא) ויאמר חזקיהו להכין לשכות בבית ה' ויכינו ויביאו את התרומה ואת המעשר וגם הוא תיקן להעלות לירושלים מעשר ירק ומעשר אילן דכתיב (שם /דברי הימים ב'
ל"א/)
וכפרוץ הדבר הרבו בני ישראל ראשית דגן תירוש ויצהר וגו' ומפרש בנדרים (דף נה) מאי וכפרוץ הא כל הני דאורייתא נינהו ומשני מעשר ירק ומעשר אילן וכתיב בתרי עשר דקאמר להו נביא לישראל הביאו את כל המעשר אל בית האוצר [וגו']
ובחנוני נא בזאת וגו' אלמא דהסכים. (=יוצא מזה שהקב"ה הסכים עם מה שהם עשו).

איזה עונש נתן עזרא ללויים?
למה נתן אותו?
האם מותר לעזרא לבטל חובה מהתורה – של הפרשת תרומות ומעשרות?
האם חיוב הפרשת תרומות ומעשרות לפי רש"י זה הוא של הקב"ה או של חכמים? (שים לב למילים המודגשות, ובדוק את שני השלבים שהיו בחיוב מצווה זו).

רמב"ם הלכות תרומות פרק א הלכה כו

התרומה בזמן הזה ואפילו במקום שהחזיקו עולי בבל ואפילו בימי עזרא אינה מן התורה אלא מדבריהן שאין לך תרומה של תורה אלא בא"י בלבד, ובזמן שכל ישראל שם שנאמר כי תבואו ביאת כולכם כשהיו בירושה ראשונ' וכמו שהן עתידין לחזור בירושה שלישית, לא כשהיו בירושה שנייה שהיתה בימי עזרא שהיתה ביאת מקצתן ולפיכך לא חייבה אותן מן התורה, וכן יראה לי שהוא הדין במעשרות שאין חייבין בזמן הזה אלא מדבריהם כתרומה.
+/השגת הראב"ד/
התרומה בזמן הזה וכו' עד שהן עתידין לחזור בירושה שלישית. א"א לא כיון להלכה יפה דהא קי"ל כרבי יוחנן דאמר ביבמות תרומה בזמן הזה דאוריי'
והוא עצמו נראה שכך כתב בתחלת הספר ואי איתא להא מילתא בחלה הוא דאיתא.+

האם לפי הרמב"ם חיוב הפרשת תרומות ומעשרות כיום, הוא מהתורה או מחכמים?
לדעת הרמב"ם,
באיזה תנאים תהיה חובה להפריש תרומות ומעשרות מהתורה?
מהי דעת הראב"ד?
(פרט לגבי מה יש גם כיום חיוב מהתורה, ובמה אין חיוב מהתורה, אלא רק מחכמים).

מצוות כיבוש הארץ בימנו.

שיר השירים – 4 השבועות.

שיר השירים נראה כמגילה רומנטית המתארת יחסי אהבה בין אישה לדודה.

חכמים חשבו שאולי עדיף שלא להכניס מגילה זו לתנ"ך.
אך אין זו האמת. מגילה זו מביאה בצורת משל ורמזים את הקשר בין עם ישראל (=האשה)
לבין הקב"ה (= הדוד).

בתוך המגילה הקב"ה משביע את "בנות ירושלים" (= עם ישראל) 4 שבועות.

למה מתכוון הקב"ה באותם ארבעת השבועות?

נעיין בשבועות, ובהסבר חכמים לשבועות אלו.

1. שיר השירים פרק ב פסוק ז

השבעתי אתכם בנות ירושלם בצבאות או באילות השדה אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ:

2. שיר השירים פרק ג פסוק ה

השבעתי אתכם בנות ירושלם בצבאות או באילות השדה אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ:

3. שיר השירים פרק ה פסוק ח

השבעתי אתכם בנות ירושלם אם תמצאו את דודי מה תגידו לו שחולת אהבה אני:

4. שיר השירים פרק ח פסוק ד

השבעתי אתכם בנות ירושלם מה תעירו ומה תעררו את האהבה עד שתחפץ:

האם תוכל להבין את משמעות ארבעת השבועות המופיעות בפסוקים אלו, בשיר השירים? מי יוכל לעזור לנו להבין את המשמעות של פסוקים אלו?

תלמוד בבלי מסכת כתובות דף קי עמוד ב קיא עמוד א.

ר' זירא הוה קמשתמיט מיניה דרב יהודה, דבעא למיסק לארץ ישראל, דאמר רב יהודה:
כל העולה מבבל לארץ ישראל עובר בעשה,
שנאמר:

+ירמיהו כ"ז+
בבלה יובאו ושמה יהיו עד יום פקדי אותם נאם ה'.

ורבי זירא?

ההוא בכלי שרת כתיב.

ורב יהודה?

כתיב קרא אחרינא:
+שיר השירים ב'+
השבעתי אתכם בנות ירושלים בצבאות או באילות השדה וגו'.

ורבי זירא?

ההוא שלא יעלו ישראל בחומה.

ורב יהודה?

השבעתי אחרינא כתיב.

ורבי זירא?

ההוא מיבעי ליה לכדרבי יוסי ברבי חנינא,
דאמר: ג'
שבועות הללו למה?
אחת, שלא יעלו ישראל בחומה; ואחת,
שהשביע הקדוש ברוך הוא את ישראל שלא ימרדו באומות העולם; ואחת,
שהשביע הקדוש ברוך הוא את העובדי כוכבים שלא ישתעבדו בהן בישראל יותר מדאי.

ורב יהודה? +שיר השירים ב'+
אם תעירו ואם תעוררו כתיב.

ורבי זירא? מיבעי ליה לכדרבי לוי, דאמר:
שש שבועות הללו למה? תלתא – הני דאמרן, אינך – שלא יגלו את הקץ, ושלא ירחקו את הקץ, ושלא יגלו הסוד לעובדי כוכבים.
+שיר השירים ב'+
בצבאות או באילות השדה –
אמר רבי אלעזר,
אמר להם הקב"ה לישראל: אם אתם מקיימין את השבועה מוטב, ואם לאו –
אני מתיר את בשרכם כצבאות וכאילות השדה.

למה רבי זירא ניסה להתחמק מרב יהודה?
האם לדעת רב יהודה מותר לעלות לארץ ישראל? באילו תנאים יהיה מותר לעלות לארץ ישראל?
מהי דעת רבי דירא בשאלה "האם מותר לעלות לארץ ישראל כיום"?
כיצד לומד רבי זירא שאכן הוא צודק,
ולא רבי יהודה?
כיצד לומד רבי יהודה כי הוא צודק,
ולא רבי זירא?
כמה שבועות השביע הקב"ה את בני ישראל לפי הגמרא? מהן השבועות?
אחת השבועות היא "שלא יעלו בחומה".
הסבר שבועה זו.
האם הקמת ארץ ישראל ולהיות חייל בצה"ל זו מצווה,
או עבירה לפי שבועה זו?
נמק!
מה יהיה העונש של עם ישראל אם לא ישמור את השבועה שהשביע הקב"ה את עם ישראל?
ב – כט'
בנובמבר 1947 הכריזו באו"ם על זכותו של עם ישראל למדינה משלו בארץ ישראל, ונתנו לו חלק ממדינת ישראל,
אך הערבים התנגדו,
וניסו לגרש את היהודים מהארץ,
וב"ה ללא הצלחה.
האם תוכל למצוא קשר בין הכרזת האו"ם על מדינת ישראל, והבעיה שראינו שיש בהקמת המדינה והשרות בצה"ל לפי גמרא זו?

השגות הרמב"ן לספר המצוות שכחת העשין

מצ וה רביעית שנצטוינו לרשת הארץ אשר נתן האל יתברך ויתעלה לאבותינו לאברהם ליצחק וליעקב ולא נעזבה ביד זולתינו מן האומות או לשממה.
והוא אמרו להם (מסעי לג ורמב"ן שם)
והורשתם את הארץ וישבתם בה כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה והתנחלתם את הארץ.
ונכפל כזה העניין במצוה זו במקומות אחרים כאמרו יתב'
(דברי'
א)
באו ורשו את הארץ אשר נשבעתי לאבותיכם ופרט אותה להם במצוה זו כולה בגבוליה ומצריה כמו שאמר ובואו הר האמורי ואל כל שכניו בערבה בהר ובשפלה ובנגב ובחוף הים וגו'.
שלא יניחו ממנה מקום.
והראיה שזו מצוה אמרו ית'
בענין המרגלים (שם)
עלה רש כאשר דבר י"י אלהיך לך אל תירא ואל תחת.
ואמר עוד (עקב ט)
ובשלוח י"י אתכם מקדש ברנע לאמר עלו ורשו את הארץ אשר נתתי לכם וכאשר לא אבו לעלות במאמר הזה כתוב ותמרו את פי י"י אלהיכם ולא האמנתם לו ולא שמעתם בקולו,
הוראה שהיתה מצוה לא יעוד והבטחה.
וזו
היא
שהחכמים
קורין
אותה
(סוטה
פ"ח
מ"ו)
מלחמת
מצוה.
וכך אמרו בגמר סוטה (מד ב) אמר רב יהודה מלחמת יהושע לכבש דברי הכל חובה מלחמת דוד להרווחה דברי הכל רשות.
ולשון ספרי (שופטי'
יז יד)
וירשתה וישבת בה בזכות שתירש תשב.
ואל תשתבש ותאמר כי המצוה הזאת היא המצוה במלחמת שבע'
עממים שנצטוו לאבדם שנ'
(ס"פ שופטי')
החרם תחרימם .
אין הדבר כן.
שאנו נצטוינו להרוג האומות ההם בהלחמם עמנו ואם רצו להשלים נשלים עמהם ונעזבם בתנאים ידועים אבל הארץ לא נניח אותה בידם ולא ביד זולתם מן האומות בדור מן הדורות.
וכן אם ברחו האומות ההם מפנינו והלכו להם,
כמאמרם (דב"ר שופטי')
הגרגשי פנה והלך לו,
ונתן להם הקב"ה ארץ טובה כארצם זו אפריקי,
נצטוינו אנחנו לבוא בארץ ולכבוש המדינות ולהושיב בה שבטינו.
וכן אחרי הכריתנו את העממים הנזכרים אם רצו אחר כן שבטינו לעזוב את הארץ ולכבוש להם את ארץ שנער או את ארץ אשור וזולתם מן המקומות אינם רשאין.
שנצטוינו בכיבושה ובישיבתה.
וממאמרם מלחמת יהושע לכבש תבין כי המצוה הזו היא בכבוש.
וכן אמרו בספרי (ס"פ עקב)
כל המקום אשר תדרוך כף רגלכם בו לכם נתתיו כאשר וכו'
אמר להם כל המקום שתכבשו חוץ מן המקומות האלו הרי הוא שלכם או רשות בידם לכבוש חוצה לארץ עד שלא יכבשו א"י תלמוד לומר וירישתם גוים גדולים ועצומים ואחר כך כל המקום אשר וכו'.
ואמרו ואם תאמר מפני מה כיבש דויד ארם נהרים וארם צובה ואין מצות נוהגות שם,
אמרו דוד עשה שלא כתורה התורה אמרה משתכבשו א"י תהיו רשאין לכבש חוצה לארץ והוא לא עשה כן.
הרי
נצטוינו
בכיבוש
בכל
הדורות.
ואומר אני כי המצוה שהחכמים מפליגין בה והיא דירת ארץ ישראל עד שאמרו (ת"כ בהר פ"ה ה"ד וכעי"ז כתובו'
קי ב,
וש"נ,
מלכים ספ"ה)
שכל היוצא ממנה ודר בחוצה לארץ יהא בעיניך כעובד עבודה זרה שנאמר כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת י"י לאמר לך עבוד אלהים אחרים וזולת זה הפלגות גדולות שאמרו בה הכל הוא ממצות עשה הזה שנצטוינו
לרשת
הארץ
ולשבת
בה.
אם
כן
היא
מצות
עשה
לדורות
מתחייב
כל
יחיד
ממנו
ואפילו
בזמן
גלות
כידוע
בתלמוד
במקומות
הרבה.
ולשון ספרי (ראה יב כט)
מעשה ברבי יהודה בן בתירה ור'
מתיה בן חרש ור'
חנניה בן אחי ר' יהושע ור' נתן שהיו יוצאין חוצה לארץ והגיעו לפלטיה וזכרו את ארץ ישראל וזקפו את עיניהם וזלגו דמעות יהן וקרעו בגדיהם וקראו המקרא הזה וירשתה וישבת בה ושמרת לעשות אמרו ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצות שבתורה:

האם לפי הרמב"ן יש מצווה או איסור בכיבוש הארץ כיום?
כיצד לומד הרמב"ן כי יש מצווה או עבירה לכבוש את הארץ כיום?
מהי "מלחמת רשות", ומהי "מלחמת מצווה" לפי הרמב"ן?
האם הפסוק בפרשת עקב "עלו ורשו את הארץ" זוהי מצווה או המלצה בלבד,
אך בני ישראל יכולים לוותר על הכיבוש לפי הרמב"ן?
האם מותר לפי הרמב"ן לצאת בכוונה למלחמה כדי לכבוש חלק מארץ ישראל המובטחת לאבות (אברהם יצחק ויעקב)?
(לדוגמא:
האם מותר לפי הרמב"ן לצאת ולכבוש את לבנון שהיא חלק מארץ ישראל שהובטחה לאבות?)
האם מותר לפי הרמב"ן לצאת לכבוש מקומות שהם לא חלק מארץ ישראל המובטחת לאבות?
פרט!
לפי דעתך, האם הרמב"ן יגיד שמותר "לתת שטחים" כדי למנוע מלחמה והרוגים יהודים בארץ ישראל?
נמק!
האם תוכל להבין את היחס ה"אנטי ציוני" של חלק מ"החרדים"
("השחורים")
במדינת ישראל כיום?
האם לפי הפוסקים לפי רבי יהודה בגמרא בכתובות, אסור לגור בארץ ישראל כיום,
או מותר לגור בארץ ישראל,
אך בתנאי שכאן לא יהיה שלטון יהודי,
אלא של גויים ("פלסטין"
, "ירדן"
וכדומה)
נמק!
כיצד מכנה הרמב"ן יהודי "היורד"
מארץ ישראל? מהיכן למד זאת?
בסוף הקטע שהבאנו מהרמב"ן הוא מצוטט קטע מהספרי על חכמים שיצאו מארץ ישראל לחו"ל,
וכאשר הם יצאו "זלגו עיניהם דמעות"
(= בכו). למה הם בכו?
מה הם יכלו לעשות כדי שלא יצטרכו לבכות? למה לדעתך הם לא עשו זאת?

פיקוח נפש מול השמירה על ארץ ישראל.

"וחי בהם"
(ויקרא י"ח 5).

האם אנו חייבים לקיים את המצוות בכל מקרה? האם גם כאשר אנו עלולים למות אם נקיים מצווה,
עלינו לקיים אותה?
לדוגמא:
האם אני חייב לשמור שבת,
ולא לקחת פצוע קשה לבית חולים, כי אסור לנסוע באוטו בשבת?

האם מותר לחמם מים בשבת,
כי כואב לי הראש, ואני רוצה לשתות תה?

ובאותה מידה, האם מותר לי לסכן את חיי, ולשרת בצבא כדי לשמור על המדינה?

נעיין בגמרא הבאה:

תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף עד עמוד א

אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק: נימנו וגמרו בעלית בית נתזה בלוד: כל עבירות שבתורה אם אומרין לאדם עבור ואל תהרג –
יעבור ואל יהרג,
חוץ מעבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים.

ועבודה זרה לא?
והא תניא, אמר רבי ישמעאל:
מנין שאם אמרו לו לאדם עבוד עבודה זרה ואל תהרג מנין שיעבוד ואל יהרג –
תלמוד לומר +ויקרא כ"ב /י"ח/+
וחי בהם –
ולא שימות בהם.

יכול אפילו בפרהסיא?
– תלמוד לומר +ויקרא כ"ב+
ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי.

אינהו דאמור כרבי אליעזר. דתניא,
רבי אליעזר אומר:
+דברים ו'+ ואהבת את ה'
אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך,
אם נאמר בכל נפשך למה נאמר בכל מאדך, ואם נאמר בכל מאדך למה נאמר בכל נפשך, – אם יש לך אדם שגופו חביב עליו מממונו –
לכך נאמר בכל נפשך, ואם יש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו –
לכך נאמר בכל מאדך. גילוי עריות ושפיכות דמים –
כדרבי.
דתניא, רבי אומר +דברים כ"ב+
כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה,
וכי מה למדנו מרוצח? מעתה,
הרי זה בא ללמד ונמצא למד: מקיש רוצח לנערה המאורסה, מה נערה המאורסה – ניתן להצילו בנפשו,
אף רוצח –
ניתן להצילו בנפשו.
ומקיש נערה המאורסה לרוצח, מה רוצח –
יהרג ואל יעבור,
אף נערה המאורסה – תהרג ואל תעבור,
רוצח גופיה מנא לן? – סברא הוא. דההוא דאתא לקמיה דרבה, ואמר ליה: אמר לי מרי דוראי זיל קטליה לפלניא,
ואי לא –
קטלינא לך. – אמר ליה: לקטלוך ולא תיקטול.
מי יימר דדמא דידך סומק טפי דילמא דמא דהוא גברא סומק טפי.

כי אתא רב דימי אמר רבי יוחנן:
לא שנו אלא שלא בשעת השמד, אבל בשעת השמד – אפילו מצוה קלה יהרג ואל יעבור. כי אתא רבין אמר רבי יוחנן: אפילו שלא בשעת השמד, לא אמרו אלא בצינעא, אבל בפרהסיא –
אפילו מצוה קלה יהרג ואל יעבור. – מאי מצוה קלה?
– אמר רבא בר יצחק אמר רב:

+ויקרא י"ח+
אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, הא כל היושב ולא עבר עבירה –
נותנין לו שכר כעושה מצוה.

ר"ש בר רבי אומר, הרי הוא אומר:
+דברים י"ב+
רק חזק לבלתי אכול (את)
הדם כי הדם הוא הנפש וגו', ומה אם הדם שנפשו של אדם קצה ממנו –
הפורש ממנו מקבל שכר, גזל ועריות שנפשו של אדם מתאוה להן ומחמדתן –
הפורש מהן על אחת כמה וכמה שיזכה לו ולדורותיו ולדורות דורותיו עד סוף כל הדורות.
ר' חנניא בן עקשיא אומר: רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות,
שנאמר:
+ישעיהו מ"ב+
ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר.

רש"י מסכת סנהדרין דף עד עמוד א.

יעבור ואל יהרג – וחי בהם –
ולא שימות בהם.

חוץ מעבודה זרה וכו' – לקמן יליף לה.

בפרהסיא – לקמן מפרש כמה פרהסיא.

לא תחללו –
בפרהסיא איכא חלול השם וצריך לקדש את השם וזהו ונקדשתי שמוסר נפשו על אהבת יוצרו.

ואהבת את ה'
אלהיך – משמע שלא תמירנו (תחליף אותו) בעבודה זרה.

לכך נאמר וכו'
– כלומר תהא אהבתו חביבה לך יותר מכל החביב לך.

מה רוצח יהרג ואל יעבור – ואם אמר לו:
הוי רוצח והרוג את הנפש ואם לאו הריני הורגך – יהרג ואל יעבור.

סברא הוא –
שלא תדחה נפש חבירו, דאיכא תרתי, אבוד נשמה ועבירה מפני נפשו דליכא אלא חדא אבוד נשמה והוא לא יעבור,
דכי אמר רחמנא לעבור על המצות משום וחי בהם משום דיקרה בעיניו נשמה של ישראל,
והכא גבי רוצח כיון דסוף סוף איכא איבוד נשמה למה יהא מותר לעבור – מי יודע שנפשו חביבה ליוצרו יותר מנפש חבירו –
הלכך דבר המקום לא ניתן לדחות.

מרי דוראי –
אדון עירי, ונכרי הוה.

מאי חזית דדמא דידך סומק טפי –
מי יודע שיהא דמך חביב ונאה ליוצרך יותר מדם חבירך, הלכך אין כאן לומר וחי בהם ולא שימות בהם,
שלא התיר הכתוב אלא משום חביבות נפשם של ישראל להקדוש ברוך הוא, וכאן שיש אבוד נפש חבירו לא ניתן דבר המלך לדחות שצוה על הרציחה.
ואפילו מצוה קלה יהרג ואל יעבור –
שלא ירגילו הגויים להמריך את הלבבות לכך.

האם לפי גמרא זו, מותר לעבור עבירות,
כגון לנסוע בשבת עם חולה לבית חולים?
עיין ברש"י ד"ה (=דיבור המתחיל) "יעבור ואל יהרג".
כיצד למד רש"י את התשובה לשאלה מס'
101?
באילו מצוות הדין שונה?
כאשר מחייבים יהודי לעבוד עבודה זרה (="אנוסים").
האם עליו לעבוד עבודה זרה כדי שלא יהרגו אותו?
פרט מקרים שונים,
ודעות שונות.
מה לומדים מהמילים בקריאת שמע "ואהבת את ה'
לבבך ובכל
נפשך
ובכל
מאודך"?
למה נאמר "בכל נפשך" וגם "בכל מאודך"?
למה יש הבדל אם יהודי צריך לעבוד עבודה זרה ברבים, או במקום שאחרים לא רואים אותו?
עיין ברש"י ד"ה "מאי חזית". למה לפי רש"י גם לעבור על מצווה קלה יש את הדין של יהרג ועל יעבור?
האם לדעתך מותר להגן על ארץ ישראל,
גם אם ברור כי יש סכנה שחיילים ימותו? או יש פה דין פיקוח נפש, ולכן אסור לסכן חיילים בקרב?

השגות הרמב"ן לספר המצוות שכחת העשין

עיין ברמב"ן (הקטע המלא מופיע בעמוד 21).

האם לפי הרמב"ן מותר לסכן חיילים במצוות כיבוש הארץ?

(אם יש מצווה לכבוש את הארץ,
האם ניתן להניח כי לא יהרגו חיילים?)

כאשר התורה מדברת על היציאה לקרב,
מופיעה תיאור בו הכהן שואל את החיילים האם יש להם סיבה כל שהיא לא לצאת לקרב.
הפסוקים הבאים מתארים את השאלות אותם שואל הכהן לפני צאת החיילים לקרב.

נעיין בפסוקים הבאים:

דברים פרק כ

א) כי תצא למלחמה על איביך וראית סוס ורכב עם רב ממך לא תירא מהם כי ה’ אלהיך עמך המעלך מארץ מצרים:

ב) והיה כקרבכם אל המלחמה ונגש הכהן ודבר אל העם:

) ואמר אלהם שמע ישראל אתם קרבים היום למלחמה על איביכם אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם:

ד) כי ה’ אלהיכם ההלך עמכם להלחם לכם עם איביכם להושיע אתכם:

ה) ודברו השטרים אל העם לאמר מי האיש אשר בנה בית חדש ולא חנכו ילך וישב לביתו פן ימות במלחמה ואיש אחר יחנכנו:

ו) ומי האיש אשר נטע כרם ולא חללו ילך וישב לביתו פן ימות במלחמה ואיש אחר יחללנו:

ז) ומי האיש אשר ארש אשה ולא לקחה ילך וישב לביתו פן ימות במלחמה ואיש אחר יקחנה:

ח) ויספו השטרים לדבר אל העם ואמרו מי האיש הירא ורך הלבב ילך וישב לביתו ולא ימס את לבב אחיו כלבבו:

והיה ככלת השטרים לדבר אל העם ופקדו שרי צבאות בראש העם:

האם לפי פסוקים אלו התורה לוקחת בחשבון כי עלולים לההרג אנשים במלחמה? נמק!
האם לפי פסוקים אלו מצוות פיקוח נפש דוחה את מצוות כיבוש ארץ ישראל?
(האם מותר לא להלחם על ארץ ישראל כדי שלא לסכן חיילים?)
האם ניתן לחלק בין מלחמות שונות (לדוגמא:
האם יכול להיות הבדל אם נלחמים על מקומות שהקב"ה הבטיח לנו,
לעומת מקומות שלא שייכים לנו מהתורה?)
עיין ברש"י (רבי שלמה יצחקי –מפרש התנ"ך והתלמוד. מתקופת הראשונים, מחכמי צרפת) דיבור המתחיל "הירא ורך הלבב".

רש"י דברים פרק כ.

הירא ורך הלבב – רבי עקיבא אומר כמשמעו, שאינו יכול לעמוד בקשרי המלחמה ולראות חרב שלופה. רבי יוסי הגלילי אומר הירא מעבירות שבידו,
ולכך תלתה לו תורה לחזור על בית וכרם ואשה לכסות על החוזרים בשביל עבירות שבידם,
שלא יבינו שהם בעלי עבירה,
והרואהו חוזר אומר שמא בנה בית או נטע כרם או ארש אשה:

האם כל אחד חייב לצאת לקרב? האם רק למי שיש סיבה מיוחדת לא חייב לצאת לקרב
לפי רש"י – האם התורה רוצה להעליב את מי שמפחד לצאת לקרב?
כיצד למד זאת רש"י?

נעיין ברמב"ם הבא. וננסה ללמוד כיצד הוא חושב שהתורה פוסקת לגבי השאלה – האם מותר לסכן חיים כדי להגן על ארץ ישראל?

רמב"ם הלכות מלכים פרק ז הלכה טו

מי האיש הירא ורך הלבב כמשמעו, שאין בלבו כח לעמוד בקשרי המלחמה, ומאחר שיכנס בקשרי המלחמה ישען על מקוה ישראל ומושיעו בעת צרה וידע שעל יחוד השם הוא עושה מלחמה וישים נפשו בכפו ולא יירא ולא יפחד ולא יחשוב לא באשתו ולא בבניו אלא ימחה זכרונם מלבו ויפנה מכל דבר למלחמה,
וכל המתחיל לחשוב ולהרהר במלחמה ומבהיל עצמו עובר בלא תעשה, שנאמר אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם,
ולא עוד אלא שכל דמי ישראל תלויין בצוארו, ואם לא נצח ולא עשה מלחמה בכל לבו ובכל נפשו, הרי זה כמי ששפך דמי הכל, שנאמר ולא ימס את לבב אחיו כלבבו,
והרי מפורש בקבלה ארור עושה מלאכת ה'
רמיה וארור מונע חרבו מדם,
וכל הנלחם בכל לבו בלא פחד ותהיה כוונתו לקדש את השם בלבד, מובטח לו שלא ימצא נזק ולא תגיעהו רעה, ויבנה לו בית נכון בישראל ויזכה לו ולבניו עד עולם ויזכה לחיי העולם הבא, שנאמר כי עשה יעשה ה'
לאדוני בית נאמן כי מלחמות ה' אדוני נלחם ורעה לא תמצא בך וגו'
והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה' אלהיך.

מה פירוש המילים "מי האיש הירא ורך הלבב"
– לפי הרמב"ם?
האם יש חשש כי יהרגו חיילים במלחמה,
גם אם זו מלחמת מצווה?
על מי אסור לחשוב בזמן המלחמה, ולמה?
מה מציאה הרמב"ם למי שלא רוצה למות בקרב?

עד כה עסקנו במלחמה באופן כללי.

אך ישנם שני סוגי מלחמה בישראל:

מלחמת רשות.
מלחמת חובה.

מה ההבדל בין שניהם?

רמב"ם הלכות מלכים פרק ה הלכה א

אין המלך נלחם תחלה אלא מלחמת מצוה,
ואי זו היא מלחמת מצוה זו מלחמת שבעה עממים,
ומלחמת עמלק, ועזרת ישראל מיד צר שבא עליהם, ואחר כך נלחם במלחמת הרשות והיא המלחמה שנלחם עם שאר העמים כדי להרחיב גבול ישראל ולהרבות בגדולתו ושמעו.

כיצד מגדיר הרמב"ם את מלחמת הרשות, וכיצד את מלחמת המצווה?
כאשר הרמב"ם אומר "מלחמת שבעת העמים"
– למה הוא מתכוון?
מי היו אותם שבעת העמים?
האם לדעתך המצווה של המלחמה ב"שבעת העמים" היא רק נגד אותם עמים (שכבר לא קיימים כיום, ואז יתכן לאמר כי אין את מצוות כיבוש הארץ מידי שבעת העמים), או הכוונה למקומות בהם גרו שבעת העמים (ואם זו הכוונה,
הרי יש מצווה גם כיום לכבוש את כל המקומות שבהם גרו אנשי שבעת העמים)?
כיצד לדעתך נוכל להגדיר את המלחמות כיום?
האם יש הבדל בין מלחמת ששת הימים שבה נלחמנו כי הערבים איימו עלינו להשמיד (להרוג)
את כל היהודים הגרים בארץ ישראל, לבין מלחמת "שלום הגליל" – שבה צה"ל נלחם בלבנון כדי לפגוע במחבלים, אך לא כדי להגדיל את שטחי ארץ ישראל?
האם יש הבדל בין כיבוש מצרים (שאיננה חלק מארץ ישראל המובטחת)
לכיבוש דרום לבנון (מקום שכן הובטח לאבות כחלק מארץ ישראל)?

כבר דיברנו על כך כי בכל מלחמה ישנו סיכון ברור כי יהרגו חיילים.

האם מותר לסכן חיילים גם במלחמת הרשות,
או רק במלחמת החובה?

נעיין בדברי הרב גורן בספרו "תורת המדינה" (עמוד 31), ובו הוא מביא את הפסק של "החזון איש" (חי בתחילת המאה הקודמת).

" גם מלחמת הרשות דוחה פיקוח נפש, מפני שמצוות לחימה היא של הציבור, וחשובה מפיקוח נפש של היחיד.
וכן כתב ופסק הגאון בעל החזון איש בספרו כי גם מלחמת רשות לאחר שפתחו במלחמה מצוה לנצח בה, ככתוב "וכרת ובנית מצור על העיר אשר היא עושה עמך מלחמה, עד רדתה" שפירושו כמו שדרש שמאי הזקן "עד רדתה" – אפילו בשבת. גם פרשה זו מדברת במלחמת הרשות, כמו שדרשו שם בספרי: "וכי תצור על עיר" – במלחמת רשות הכתוב מדבר"…. הרי שמלחמת רשות דוחה פיקוח נפש.

הרי שפיקוח נפש אינו דוחה אפילו מלחמת רשות מכיוון שהמלכות רשאית להוציא את העם למלחמת רשות, ואינה נענשת על נפילת שישית מהאכלוסיה במלחמה, ובמלחמת מצווה אין מגבלה באחוז האבדות שיפלו בה. המגבלה היחידה במלחמת מצווה, היא שיהיה סיכוי גבוה לנצח לפי הערכת המצב הצבאי ביחס הכוחות בין הצדדים.
כי מבלי סיכוי כזה, ברור שאין להקריב אפילו קורבן אחד במלחמה אבודה, אפילו במלחמת מצווה,
ואין צריך לומר במלחמת הרשות . אבל אם הארכת המצב הצבאי קובעת שהסיכוי לנצח הוא גבוהה ונראה לעין, אזי האחוז של האבדות שעלולות ליפול במלחמת מצווה אין בכוחו למנוע את היציאה למלחמה".

* על מנת להזכר מה זה "מלחמת רשות", ומהי "מלחמת מצווה"? מומלץ לחזור לעמוד 28 – ולקרא את דיברי הרמב"ם.

האם מותר לסכן את חיי חצי היהודים בארץ ישראל,
כדי להלחם מלחמת מצוה? פרט/י.
האם מותר לסכן את חיי חצי היהודים בארץ ישראל,
כדי להלחם מלחמת רשות? עד איזה אחוז של היהודים בארץ ישראל מותר לסכן למלחמת רשות?
מאיזו סיבה אין מצווה (או אולי אסור)
לצאת למלחמת מצווה?
מה יותר חשוב:
מלחמה של ציבור שלם, או חיי חייל בודד?
האם יש מצווה לנצח במלחמת רשות? מהיכן לומדים זאת?
האם מותר להלחם בשבת? האם יש הבדל בין מלחמת רשות לבין מלחמת מצווה?
האם לדעתך – מלחמה נגד המחבלים – מותרת על פי ההלכה?
נמק/י למה?
האם מותר למלכות להוציא את העם למלחמת רשות, בלי לבקש אישור מהעם?
מי מוסמך (צריך)
לקבוע מה הסיכוי לנצח בקרב,
איש תורה או איש צבא?
מי רשאי להחליט האם לצאת לקרב, איש תורה, או מפקדי הצבא?
נסה להבין מהי דרך קבלת החלטות של רב הפוסק בשאלות כאלו.

"לא תחנם"

התורה וחכמים עסקו בשאלה האם מותר לתת לגויים לגור בארץ ישראל?
האם מותר למכור להם קרקעות?
האם מותר להעביר לרשותם שטחים מארץ ישראל?
האם מותר לתת להם שטחים שנמצאים בידי ישראל, אך אינם חלק מארץ ישראל המובטחת?

שאלות אלו קשורות לאיסור "לא תחנם".

נעסוק באיסור זה.

המקור בתורה:

דברים פרק ז

א) כי יביאך ה’ אלהיך אל הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה ונשל גוים רבים מפניך החתי והגרגשי והאמרי והכנעני והפרזי והחוי והיבוסי שבעה גוים רבים ועצומים ממך:

ב) ונתנם ה’ אלהיך לפניך והכיתם החרם תחרים אתם לא תכרת להם ברית ולא
תחנם:

ג) ולא תתחתן בם בתך לא תתן לבנו ובתו לא תקח לבנך:

ד) כי יסיר את בנך מאחרי ועבדו אלהים אחרים וחרה אף ה’ בכם והשמידך מהר:

ה) כי אם כה תעשו להם מזבחתיהם תתצו ומצבתם תשברו ואשירהם תגדעון ופסיליהם תשרפון באש:

ו) כי עם קדוש אתה לה’ אלהיך בך בחר ה’ אלהיך להיות לו לעם סגלה מכל העמים אשר על פני האדמה: ס

רש"י דברים פרק ז פסוק ב

רש"י.

ב) לא תחנם –
לא תתן להם חן. אסור לו לאדם לומר כמה נאה גוי זה. דבר אחר אל תתן להם חנייה בארץ:

עיין ברש"י,
מה פירוש האיסור "לא תחנם"? (שני פירושים).
על פי הפסוקים,
האם ניתן להבין למה הקב"ה נתן לנו איסור זה של "לא תחנם"?

תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף יט עמוד ב

מתני'. ואין עושין תכשיטין לעבודת כוכבים,
קטלאות ונזמים וטבעות;
רבי אליעזר אומר:
בשכר מותר. אין מוכרין להם במחובר לקרקע,
אבל מוכר הוא משיקצץ; ר'
יהודה אומר: מוכר הוא על מנת לקוץ.

גמ'. מנהני מילי? אמר רבי יוסי בר חנינא,

דאמר קרא: +דברים ז+ לא תחנם, לא תתן להם חנייה בקרקע.

האי לא תחנם מיבעי ליה דהכי קאמר רחמנא: לא תתן להם חן!

א"כ,
לימא קרא לא תחונם, מאי לא תחנם?
שמע מינה תרתי.

ואכתי מיבעי ליה דהכי אמר רחמנא: לא תתן להם מתנת של חנם!

אם כן, לימא קרא לא תחינם, מאי לא תחנם?
שמע מינה כולהו.

תניא נמי הכי:
לא תחנם –
לא תתן להם חנייה בקרקע;

לפי המשנה – מה מותר למכור לגויים,
ומה אסור?
האם תוכל לנסות להסביר את ההבדל בין הדברים שמותר למכור לגויים,
לאלו שאסור?
מה פירוש המילים "לא תחנם – לא תתן להם חנייה בקרקע"?
כמה דברים לומדים לפי הגמרא מהמילים "לא תחנם"?
כיצד הגמרא יכולה ללמוד ממילה אחת כמה הלכות שונות?
(נסה להבין את הגמרא שאומרת "אם כן לימא קרא …").

רמב"ם הלכות עבודת כוכבים פרק י

הלכה ג

אין מוכרין להם בתים ושדות בארץ ישראל ובסוריא מוכרין להם בתים אבל לא שדות, ומשכירין להם בתים בארץ ישראל ובלבד שלא יעשו שכונה ואין שכונה פחות משלשה,
ואין משכירין להם שדות, ובסוריא משכירין להם שדות, ומפני מה החמירו בשדה מפני שיש בה שתים, מפקיעה מן המעשרות ונותן להם חנייה בקרקע,
ומותר למכור להם בתים ושדות בחוצה לארץ מפני שאינה ארצנו.

הלכה ד

אף במקום שהתירו להשכיר לא לבית דירה התירו מפני שהוא מכניס לתוכה עבודת כוכבים ונאמר לא תביא תועבה אל ביתך, אבל משכיר להן בתים לעשותן אוצר, ואין מוכרין להן פירות ותבואה וכיוצא בהן במחובר לקרקע,
אבל מוכר הוא משיקוץ או מוכר לו על מנת לקוץ וקוצץ,
ומפני מה אין מוכרין להן שנאמר ולא תחנם לא תתן להם חנייה בקרקע שאם לא יהיה להם קרקע ישיבתן ישיבת עראי היא.

עיין בהלכה ד'
ברמב"ם.
למה לפי דעתו יש את האיסור למכור בתים בארץ ישראל לגויים?
האם מותר לפי הרמב"ם למכור מקומות לגויים במקומות שהם חלק מארץ ישראל באותו זמן,
אך הם לא חלק מארץ ישראל המובטחת?
מה הנימוק של הרמב"ם לפסק ההלכה שלו?
האם תוכל להסביר כיצד מתייחס הרמב"ם למקומות שאותם כבשנו מהערבים,
אך אינם חלק מארץ ישראל המובטחת (כמו נתינת סיני למיצרים – בהסכם שלום ב 1977)?
כיצד מותר למכור פרות או תבואה לגויים,
וכיצד אסור?
האם מותר להשכיר דירות למגורים לגויים בארץ ישראל?
האם מותר להשכיר מחסנים לגויים בארץ ישראל?
פרט!
עיין בעמוד 13.
ונסה להבין במקורות שם – מה המיוחד ב"סוריא"?

⬇ הורדת הקובץ (Word)

ארץ ישראל, יחידת לימוד

"לא תחנם"

הלכה ג

הלכה ד