נושא
הדף:
ירושלים
–
הקשר
של
עם
ישראל
לדורותיו
לירושלים,
מערך
פעולה

מיועד
לכיתות:
ד–ו

מחבר:
אורון
תמיר

פעולה
מס'
4
לשבטים
קטנים

חוליה בשרשרת ב'

מטרה:

1.
להראות את החיבור של כולנו,
כל הדורות,
לקודש שבירושלים.

2. החיבור מתבטא בגעגועים לירושלים,
לכותל,
בתפלות.

מהלך:

שלב
א:

נביא לחניכים ציור גדול של כותל (על פלקט, או אפילו אבנים עשויות מקופסאות נעליים),
ועליו מודבקים פתקים של ילדים אל הכותל.

כל חניך הולך בתורו,
פותח את הפתק ,מקריא ומנסה לנחש מאיזו תקופה הפתק:

הערה
–
יתכן
ובסניפים
מסוימים
נצטרך
לכתוב
את
שמות
התקופות
בכרטיסיות
והילדים
יבחרו.

הפתקים:

ב')

דיון:
לאחר
שקראנו
את
הפתקים
וגילינו
את
התקופות
השונות.
נפרוש
הכל
על
הריצפה.

ונשאל:
ראינו
שהמון
אנשים
הגיעו
לכותל,
בכל
התקופות,
עם
כל
סוגי
הבקשות
,

למה?
מה יש בכותל שחיבר בין ילד של היום לבין ילד מלפני 500 שנה?

מה
באבנים
האלה
–
מקשר
בין
ילד
מתקופת
הכהונה
ובית
המקדש
לילד
שרוצה
שלום
היום?
יש
כאן
משהו!

ועתה
לתחום
הרגשות:
נשאל
את
החניכים:

מה אתם מרגישים בתפילה ליד הכותל?

מה ההבדל בין תפילה כזו לבין תפילה מול הכותל אינטרנט,

או מול תמונה של הכותל?

מכאן נבין שצריך להיות במקום עצמו – כי במקום ישנו קישור,
חיבור,
לכל הדורות.
כל אלה שהיו קודם והתפללו קודם – אם זה בביהמ"ק ואח"כ בכותל.

שלב
ב:
גם
פתק
שלנו
הוא
חוליה
בשרשרת

כל ילד יכתוב פתק לכותל – ונחבר הכל לשרשרת אחת.
(אם
זה
בשבת,
אפשר
לבקש
מהם
להכין
בקשה
כמוסה
על
פתק
–
לפעולה).
ונסביר
שעכשיו
שאנו
על
השרשרת
זה
מחייב
אותנו.
יש
קשר
לכל
הדורות
זה
לא
מנותק.

שלב ג:

נקריא את הקטע " חוליה בשרשרת",
המופיעה בחוליה בשרשרת א'. ונסביר.

אפשר גם להסביר באמצעות הגוף שלנו:

יש לנו ציפורניים שנופלות,
אנחנו הופכים גבוהים יותר,
כל אלה הם סימן למוות של תאנים ולהתחדשות של אחרים – באותו הגוף.

באופן דומה , גם אם מתו הדורות הקודמים ,הקשר לכותל , לקודש(לאותו גוף,
לאותה נשמה),
נשאר ואנחנו עכשיו החוליה המקשרת.

הקישור נעשה דרך הדורות,
אל המוקד המרכזי – הוא הקב"ה.
הקישור בא לידי ביטוי דרך פתקי הכותל,
התפילות והבקשות.

קטע לסיכום:

"אני
נזכר
בחיוך
איך
חיפשנו
אותו
–
את
הכותל.
רצנו
שם,
חבורת
חיילים
מתנשפים,
תועים
ברחבי
הר
–
הבית,
מחפשים
קיר
–
אבן
ענקי.
לא
עמדנו
גם
להתבונן
במסגד
עומר,
שראינוהו
לראשונה
כמה
מהקרוב.
קדימה!
קדימה!
עוברים
את
שער
המוגרבים,
נדחקים,
ממהרים,
ולפתע
נעצרנו
כהלומי
–
רעם.
לנגד
עינינו
הוא
עמד,
אפור
וגדול,
שקט
ועצור
–
הכותל!
זכורני
שהרגשתי
הרגשה
כזו
רק
פעם,
בהיותי
ילד
כשאבא
קרבני
לארון
–
הקודש,
ואני,
הזאטוט,
פחדתי
שמא
יצא
מישהו
מן
הארון….
"מישהו"
גדול
ונורא
שלא
מן
העולם
הזה….

"לאט
–
לאט
התחלתי
להתקרב
אל
הכותל,
בדחילו
–
ורחימו,
כשליח
–
ציבור
העובר
ובא
אל
התיבה.
התקרבתי
אליו,
שליח
של
אבא
וסבא,
ואבא
–
של
–
סבא
ושל
כל
הדורות
מכל
הגלויות
שלא
זכו
לכך,
ולכן
שלחו
אותי
לכאן.
מישהו
אמר
שם
שהחיינו
וקיימנו
והגיענו
לזמן
הזה,
ולא
יכולתי
לומר
"אמן".
רק
שמתי
ידי
על
האבן
והדמעות
שירדו
מעיני
לא
שלי
היו…
דמעות
כל
עם
ישראל
הן
היו,
דמעות
של
תקווה
ותפילות,
וניגוני
חסידים,
וריקודים
יהודיים,
דמעות
שצרבו
ושרפו
את
האבן
האפורה
והכבדה".