במדבר, פרק ט-יא: דף סיכום וחזרה

אוגוסט 2, 2026 · מאת עמר אילן · דפי עבודה

נושא הדף:
במדבר,
פרק טיא
דף סיכום וחזרה

מיועד לכיתות:
דט

מחבר:
אילן עמר

סיכום
וחזרה
למבחן
בתורה
(ספר במדבר פרקים ט יא)

ראשי
פרקים לנושאים שנלמדו

  1. פסח
    שני
    – בשנה השניה לצאת בני
    ישראל ממצרים ה
    ' ציווה
    אותם להקריב קורבן פסח במועדו
    (יד'
    ניסן)
    ובכך
    להפוך את מצוות הפסח למצווה לדורות
    .
    היו
    אנשים שהיו עסוקים בטיפול במת שלא היה
    מי שיתעסק בו
    (מת
    מצווה
    ) בתאריך
    הקרבת קורבן הפסח ונבצר מהם לעשות את
    הפסח בעיתו ובזמנו
    . הם
    באו בטענה למשה שאינם רוצים להפסיד מצווה
    זו ומדוע יגרע מהם מלקיימה
    ? מקרה
    זה
    , הוא
    אחד המקרים הבודדים בתורה שלמשה לא הייתה
    תשובה מיד לשאלה והוא נאלץ לבקש מהשואלים
    להמתין עד שיתייעץ עם ה
    '. התשובה
    לטענת אנשים אלו הייתה שהם יוכלו לעשות
    "פסח
    שני
    " שפירושו
    הזדמנות להקריב קורבן הפסח בחודש השני
    ,
    חודש
    אייר
    , למי
    שנבצר ממנו להקריבו בעיתו
    . רק
    מי שהיה עסוק במצווה ולא הייתה לו אפשרות
    לקיים את מצוות הפסח בזמנו
    , יוכל
    לתקן ולעשות
    "פסח
    שני
    " אמנם
    מי שהתרשל ולא עשה את הפסח בזמנו
    ,
    לא יוכל
    להשלימו ועונשו כרת
    . מדין
    "פסח
    שני
    " למדו
    חז
    "ל
    את הכלל שכל העוסק במצווה פטור מן המצווה
    .

  2. חצוצרות
    – כשבני ישראל היו במדבר
    , ה'
    ציווה
    את משה להכין חצוצרות לצורך שלוש מטרות
    :
    מקרא
    העדה
    , כינוס
    הנשיאים ומסע המחנות
    . מקרים
    נוספים בהם תקעו בחצוצרות הם
    :
    מצוות
    הקהל
    , בזמן
    מלחמה ובמועדים
    . את
    החצוצרות שבמדבר
    , משה
    הכין בעצמו והן היו מותרות בשימוש רק
    לדור המדבר ולא לדורות הבאים
    .
    לכן על
    הדורות הבאים היה להכין חצוצרות חדשות
    משלהם ולא לתקוע בחצוצרות שמשה הכין
    .
    זהו
    ההבדל בין החצוצרות לבין שאר הכלים היו
    במדבר
    ; ששאר
    הכלים יכלו להיות גם בשימוש הדורות הבאים
    ואילו החצוצרות היו בשימוש דור המדבר
    בלבד
    .

  3. חובב
    – חובב הוא יתרו
    . לאחר
    יציאת מצרים יתרו הצטרף לעם ישראל
    .
    בשלב
    מסוים הוא החליט לפרוש מהם וללכת לדרך
    אחרת
    . משה
    הציע לו להישאר משום שהוא היה להם ל
    "עיניים"
    שמשמעו:
    א.
    מורה
    דרך במדבר
    . ב.
    מלשון
    חביבות
    .

  4. "ויהי
    בנסוע
    "

    אלו
    שני פסוקים המופרדים מהפסוקים הסמוכים
    להם ע
    "י
    סימנים
    : שתי
    אותיות נ
    ' הפוכות
    בתחילתם ובסופם
    . חז"ל
    אומרים ששני פסוקים אלו הם חומש בפני
    עצמו והם בעצם מחלקים את חומש במדבר
    לשלושה חומשים ובסה
    "כ
    יש שבעה חומשי תורה
    : בראשית,
    שמות,
    ויקרא,
    במדבר
    – ויהי בנסוע
    , ויהי
    בנסוע
    , מלאחר
    ויהי בנסוע – סוף במדבר וחומש דברים
    .

  5. "ויהי
    העם כמתאוננים
    "

    כבר
    בתחילת דרכם במדבר החלו בני ישראל להתלונן
    בפני משה על קשיי המדבר ללא שום סיבה
    מוצדקת
    . לכן
    התנהגותם נקראת בלשון המקרא
    :
    "תואנה"
    שפירושו:
    עלילה.
    ה'
    כועס
    מאד על התנהגות זו של עם ישראל ושולח אש
    "בקצה
    המחנה
    ". "קצה
    המחנה
    " ניתן
    להתפרש בשני אופנים
    (רש"י):
    המוקצים
    שבעם שהם ערב רב או קציני העם שהם
    נבחרי העם
    . מפרשייה
    זו למדנו שכאשר המקרא מכנה את ישראל כ
    "עם"
    הדבר
    מבטא מצב שבו עם ישראל מתנהגים ברשעות
    .
    ואילו
    כאשר המקרא מכנה את ישראל כ
    "עמי"
    הדבר
    מבטא מצב שבו עם ישראל מתנהג בצדקות
    וביושר
    .

  6. פרשיית
    המן

    – כאשר בני ישראל יצאו ממצרים
    התלוו אליהם אנשים שאינם מהוגנים והסיתו
    אותם מדרך ה
    '. אנשים
    אלו נקראים ערב רב
    . שם
    נוסף שהמקרא נותן לאנשים אלו הוא
    :
    אספסוף.
    הם
    מסיתים את כל העם וגוררים אותו להתלונן
    אל משה וה
    ' ובאים
    בטענות על כך שאין להם מה לאכול אלא רק
    את המן וכבר נמאס להם ממנו
    . הם
    נזכרים
    "בטוב"
    שהיה
    להם במצרים ורוצים לחזור לשם
    .
    טענותיהם
    הן טענות שווא משום שהמן היה מאכל משובח
    ביותר והתורה מתארת אותו כזרע גד
    (עגול
    כמו זרע הגד
    ) וכעין
    הבדולח
    (אבן
    יקרה
    ). משה
    נחלש מאד מהתנהגות זו של העם והוא מתחיל
    לחשוש שמא אינו ראוי להנהיג את העם ומבקש
    מה
    ' "להתפטר".
    כדי
    לחזק את מנהיגותו של משה
    , ה'
    מצווה
    עליו לקחת שבעים זקנים נוספים שיעזרו לו
    בהנהגת העם
    . ואת
    העם ה
    ' מעניש
    בצורה כזו שהוא נותן להם הרבה מאד בשר עד
    שהוא נהייה מאוס ונתעב עבורם
    .

  7. אלדד
    ומידד מתנבאים במחנה
    – לאחר שה
    '
    ציווה
    את משה לאסוף שבעים זקנים ולכנס אותם
    באוהל מועד
    , ה'
    ירד אל
    אוהל מועד והאציל על אותם שבעים זקנים
    רוח קודש כדי שיוכלו להתנבא
    .
    התורה
    אומרת שלאחר שה
    ' ירד
    אל אוהל מועד
    , שבעים
    הזקנים
    "ויתנבאו
    ולא יספו
    ". את
    המילים
    "ולא
    יספו
    " רש"י
    מפרש בשני אופנים
    : א.
    רק באותה
    פעם התנבאו ולא הוסיפו שוב להתנבא ב
    .
    מאותה
    פעם שהם התנבאו – לא פסקה מהם הנבואה
    .
    לאחר
    המעמד הזה
    , נשארו
    שני אנשים
    , אלדד
    ומידד והמשיכו להתנבא
    . הנער,
    שהוא
    גרשום
    , בנו
    של משה
    , רץ
    אל אביו ואמר לו שיש שני אנשים שנשארו
    באוהל מועד והם מתנבאים
    . יהושע,
    שהיה
    תלמידו של משה
    , חשש
    למעמדו ולמנהיגותו של משה ואמר לו
    "אדוני
    מה כלאם
    " (כלאם
    = א.
    הכניסם
    לכלא
    . ב.
    הטל
    עליהם עבודות ציבור עד שיכלו
    ).
    תגובת
    משה הייתה
    "ומי
    יתן וכל עם ה
    ' נביאים".
    משה לא
    חשש מכך שיש עוד אנשים עם כישורים
    מנהיגותיים כמו שלו והוא לא חש מאוים
    .
    הוא דאג
    ורצה תמיד את טובת העם ולא היה אכפת לו
    אם המנהיג יהיה הוא או משהו אחר עם כישורים
    טובים של מנהיג ושידריך את העם בדרך ה
    '.


⬇ הורדת הקובץ (Word)