נושא:
בראשית פרקים ל–מ
מחבר:
חפציה בן ארצי
כיתה:
ז–ט
בס"ד מערכי שיעור בתורה– בראשית
תוכן
צאן יעקב 3
פרק לב– לקראת המפגש עם עשיו. 9
פרק לג –
המפגש עם עשיו 11
פרק לה– מיעקב לישראל ומות רחל. 15
מהם כל המזבחות לאורך הספר?
פרק ל–עקרות רחל
א
חלקי הפרק:
א–ב–קנאת רחל ותשובת יעקב.
ג–ה–
נתינת השפחות
ו–יג,
יז–כג–
שמות הבנים (4
הבכורים)
יד–
טז–
פרשת הדודאים.
וַתֵּרֶא רָחֵל,
כִּי לֹא יָלְדָה לְיַעֲקֹב,
וַתְּקַנֵּא רָחֵל,
בַּאֲחֹתָהּ;
וַתֹּאמֶר אֶל–יַעֲקֹב הָבָה–לִּי בָנִים,
וְאִם–אַיִן מֵתָה אָנֹכִי1. ב וַיִּחַר–אַף2יַעֲקֹב,
בְּרָחֵל;
וַיֹּאמֶר,
הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנֹכִי,
אֲשֶׁר–מָנַע מִמֵּךְ,
פְּרִי–בָטֶן. ג וַתֹּאמֶר,
הִנֵּה אֲמָתִי בִלְהָה בֹּא אֵלֶיהָ;
וְתֵלֵד,
עַל–בִּרְכַּי,
וְאִבָּנֶה גַם–אָנֹכִי,
מִמֶּנָּה. ד וַתִּתֶּן–לוֹ אֶת–בִּלְהָה שִׁפְחָתָהּ,
לְאִשָּׁה;
וַיָּבֹא אֵלֶיהָ,
יַעֲקֹב. ה וַתַּהַר בִּלְהָה,
וַתֵּלֶד לְיַעֲקֹב בֵּן.
ו וַתֹּאמֶר רָחֵל,
דָּנַנִּיאֱלֹהִים,
וְגַם שָׁמַע בְּקֹלִי,
וַיִּתֶּן–לִי בֵּן;
עַל–כֵּן קָרְאָה שְׁמוֹ,
דָּן. ז וַתַּהַר עוֹד—וַתֵּלֶד,
בִּלְהָה שִׁפְחַת רָחֵל:
בֵּן שֵׁנִי,
לְיַעֲקֹב. ח וַתֹּאמֶר רָחֵל,
נַפְתּוּלֵי אֱלֹהִיםנִפְתַּלְתִּיעִם–אֲחֹתִי—גַּם–יָכֹלְתִּי;
וַתִּקְרָא שְׁמוֹ,
נַפְתָּלִי. 3 ט וַתֵּרֶא לֵאָה,
כִּי עָמְדָה מִלֶּדֶת;
וַתִּקַּח אֶת–זִלְפָּה שִׁפְחָתָהּ,
וַתִּתֵּן אֹתָהּ לְיַעֲקֹב לְאִשָּׁה. י וַתֵּלֶד,
זִלְפָּה שִׁפְחַת לֵאָה—לְיַעֲקֹב בֵּן. יאוַתֹּאמֶר לֵאָה,
בגד (בָּא גָד);
וַתִּקְרָא אֶת–שְׁמוֹ,
גָּד. יב וַתֵּלֶד,
זִלְפָּה שִׁפְחַת לֵאָה,
בֵּן שֵׁנִי,
לְיַעֲקֹב. יג וַתֹּאמֶר לֵאָה—בְּאָשְׁרִי,
כִּי אִשְּׁרוּנִי בָּנוֹת;
וַתִּקְרָא אֶת–שְׁמוֹ,
אָשֵׁר
. יד וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן בִּימֵי קְצִיר–חִטִּים,
וַיִּמְצָא דוּדָאִים בַּשָּׂדֶה,
וַיָּבֵא אֹתָם,
אֶל–לֵאָה אִמּוֹ;
וַתֹּאמֶר רָחֵל,
אֶל–לֵאָה,
תְּנִי–נָא לִי,
מִדּוּדָאֵי בְּנֵךְ. טו וַתֹּאמֶר לָהּ,
הַמְעַט קַחְתֵּךְ אֶת–אִישִׁי,
וְלָקַחַת,
גַּם אֶת–דּוּדָאֵי בְּנִי;
וַתֹּאמֶר רָחֵל,
לָכֵן יִשְׁכַּב עִמָּךְ הַלַּיְלָה,
תַּחַת,
דּוּדָאֵי בְנֵךְ4. טז וַיָּבֹא יַעֲקֹב מִן–הַשָּׂדֶה,
בָּעֶרֶב,
וַתֵּצֵא5 לֵאָה לִקְרָאתוֹ וַתֹּאמֶר אֵלַי תָּבוֹא,
כִּי שָׂכֹר שְׂכַרְתִּיךָ בְּדוּדָאֵי בְּנִי;
וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ,
בַּלַּיְלָה הוּא
. יז וַיִּשְׁמַע
אֱלֹהִים,
אֶל–לֵאָה;
וַתַּהַר
וַתֵּלֶד לְיַעֲקֹב,
בֵּן
חֲמִישִׁי. יח וַתֹּאמֶר
לֵאָה,
נָתַן
אֱלֹהִים שְׂכָרִי,
אֲשֶׁר–נָתַתִּי
שִׁפְחָתִי,
לְאִישִׁי;
וַתִּקְרָא
שְׁמוֹ,
יִשָּׂשכָר. יט וַתַּהַר
עוֹד לֵאָה,
וַתֵּלֶד
בֵּן–שִׁשִּׁי
לְיַעֲקֹב. כ וַתֹּאמֶר
לֵאָה,
זְבָדַנִיאֱלֹהִים
אֹתִי זֵבֶד טוֹב—הַפַּעַם
יִזְבְּלֵנִי אִישִׁי,
כִּי–יָלַדְתִּי
לוֹ שִׁשָּׁה בָנִים;
וַתִּקְרָא
אֶת–שְׁמוֹ,
זְבֻלוּן. כא וְאַחַר,
יָלְדָה
בַּת;
וַתִּקְרָא
אֶת–שְׁמָהּ,
דִּינָה6. כב וַיִּזְכֹּראֱלֹהִים,
אֶת–רָחֵל;
וַיִּשְׁמַע
אֵלֶיהָ אֱלֹהִים,
וַיִּפְתַּח
אֶת–רַחְמָהּ. כג וַתַּהַר,
וַתֵּלֶד
בֵּן;
וַתֹּאמֶר,
אָסַף
אֱלֹהִים אֶת–חֶרְפָּתִי. כד וַתִּקְרָא
אֶת–שְׁמוֹ
יוֹסֵף,
לֵאמֹר:
יֹסֵף
ה'
לִי,
בֵּן
אַחֵר.
|
פרק ופסוק |
מי האמא? |
מה שם הילד? |
מה משמעות השם? (העזר ברש"י) |
|
כ"ט, |
לאה |
ראובן |
ראה ה' |
|
כ"ט, |
לאה |
שמעון |
שמע ה' |
|
כ"ט, |
לאה |
לוי |
יש לי את חלקי בשבטי יעקב, |
|
כ"ט, |
לאה |
יהודה |
הודאה לה', |
|
ל', |
בלהה |
דן |
ה' |
|
ל', |
בלהה |
נפתלי |
היו הרבה סיבוכים עם אחותי, |
|
ל', |
זלפה |
גד |
בא מזל טוב! |
|
ל', |
זלפה |
אשר |
מאושר, |
|
ל', |
לאה |
יששכר |
שכר על המאמץ להוליד ילדים |
|
ל', |
לאה |
זבולון |
ביתו של יעקב יהיה איתי, |
|
ל', |
לאה |
דינה |
דנה לאה עם עצמה, |
|
ל', |
רחל |
יוסף |
1.הוסרה החרפה של העקרות 2. תפילה ותקווה לבן נוסף |
הדודאים–
להדגיש את זהירות האחיות זו בזו.
פתיחה:
חזרה על מה שלמדנו עד כה. יעקב יצא מבאר שבע בשליחות של מציאת אישה, והוא התחתן עם שתי בנותיו של לבן – לאה ורחל, וקיבל אף את שתי שפחותיהן – זלפה ובלהה.
נזכיר שעד עכשיו בשושלת הדורות היה גרעין וקליפה, הן לאברהם והן ליצחק, האם גם כאן אצל יעקב זה כך? חלוקת דף עבודה על שמות הילדים. מעבר על הדף בלוח – להקפיד על צבעים שונים!
דגשים:
צדיקותה של לאה שרצתה להוליד הרבה ילדים, אך גם התחשבה באחותה שלא תהיה פחותה מהשפחות. סדר ההולדה מצביע באופן כללי על סדר ההולדה, אך לא בהכרח (בני השפחות). כל השבטים נולדו בפרק זמן של 9 שנים בלבד, כלומר,
נולדו במקביל זה לזה. שתי הסיבות לשמו של יוסף.
פרק
כ"ט
פס'
ל"א–פרק
ל'
פס'
כ"ה
–
ילדיו
של יעקב
ליעקב היו 12
בנים ובת, שמהם התפתח עם ישראל. מילדיו של יעקב התפתחו השבטים של ישראל והתממשה ההבטחה של אברהם יצחק ויעקב שיצא מהם גוי גדול.
בפס'
כ"ג כתוב:
ויזכור ה'
את רחל"-
לפי רש"י–
מה הוא זכר?
פרשת הדודאים פרק ל'
פס'
יד'
– יח'
קראי את הפסוקים המצוינים למעלה ועני על השאלות:
-
מהם דודאים?
_____________________. -
רשות : עייני בפרשנים השונים וצייני מה מיוחד בפרחים אלו?
__________________________________________________________
-
מה מבקשת רחל מלאה?
______________________________________ -
מה מציעה רחל ללאה בתמורה?
_________________________________ -
"וישמע אלוקים אל לאה –
שהיתהמתאוה ומחזרת להרבות שבטים".
הקב"ה רואה את הרצון הגדול של לאה להיות עם יעקב,
ולהרבות שבטים בעמ"י,
ונותן לה שכר על כך.
מהו?
ע"פ רש"י טז'
"בלילה ההוא".
צאן יעקב
חלקי הפרק:
כה–
לד:
דיאלוג שכר
לה–
לו:
פעולת לבן
לז–
מג:
פעולת יעקב
כה וַיְהִי,
כַּאֲשֶׁר יָלְדָה רָחֵל אֶת–יוֹסֵף;
וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב,
אֶל–לָבָן,
שַׁלְּחֵנִי וְאֵלְכָה,
אֶל–מְקוֹמִי וּלְאַרְצִי7. כו תְּנָה אֶת–נָשַׁי וְאֶת–יְלָדַי,
אֲשֶׁר עָבַדְתִּי אֹתְךָ בָּהֵן—וְאֵלֵכָה:
כִּי אַתָּה יָדַעְתָּ,
אֶת–עֲבֹדָתִי אֲשֶׁר עֲבַדְתִּיךָ. כז וַיֹּאמֶר אֵלָיו לָבָן,
אִם–נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ;
נִחַשְׁתִּי,
וַיְבָרְכֵנִי ה'
בִּגְלָלֶךָ. כח וַיֹּאמַר:
נָקְבָה שְׂכָרְךָ עָלַי,
וְאֶתֵּנָה. כט וַיֹּאמֶר אֵלָיו—אַתָּה יָדַעְתָּ,
אֵת אֲשֶׁר עֲבַדְתִּיךָ8;
וְאֵת אֲשֶׁר–הָיָה מִקְנְךָ,
אִתִּי. ל כִּי מְעַט אֲשֶׁר–הָיָה לְךָ לְפָנַי,
וַיִּפְרֹץ לָרֹב,
וַיְבָרֶךְ ה' אֹתְךָ,
לְרַגְלִי;
וְעַתָּה,
מָתַי אֶעֱשֶׂה גַם–אָנֹכִי—לְבֵיתִי. לא וַיֹּאמֶר,
מָה אֶתֶּן–לָךְ;
וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב,
לֹא–תִתֶּן–לִי מְאוּמָה—אִם–תַּעֲשֶׂה–לִּי הַדָּבָר הַזֶּה,
אָשׁוּבָה אֶרְעֶה צֹאנְךָ אֶשְׁמֹר. לב אֶעֱבֹר בְּכָל–צֹאנְךָ הַיּוֹם,
הָסֵר מִשָּׁם כָּל–שֶׂה נָקֹד וְטָלוּא וְכָל–שֶׂה–חוּם בַּכְּשָׂבִים,
וְטָלוּא וְנָקֹד,
בָּעִזִּים;
וְהָיָה,
שְׂכָרִי. לג וְעָנְתָה–בִּי צִדְקָתִי בְּיוֹם מָחָר,
כִּי–תָבוֹא עַל–שְׂכָרִי לְפָנֶיךָ:
כֹּל אֲשֶׁר–אֵינֶנּוּ נָקֹד וְטָלוּא בָּעִזִּים,
וְחוּם בַּכְּשָׂבִים—גָּנוּב הוּא,
אִתִּי. לד וַיֹּאמֶר לָבָן,
הֵן:
לוּ,
יְהִי כִדְבָרֶךָ.
לה וַיָּסַר בַּיּוֹם הַהוּא אֶת–הַתְּיָשִׁים הָעֲקֻדִּים וְהַטְּלֻאִים,
וְאֵת כָּל–הָעִזִּים הַנְּקֻדּוֹת וְהַטְּלֻאֹת,
כֹּל אֲשֶׁר–לָבָן בּוֹ,
וְכָל–חוּם בַּכְּשָׂבִים;
וַיִּתֵּן,
בְּיַד–בָּנָיו. לו וַיָּשֶׂם,
דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים,
בֵּינוֹ,
וּבֵין יַעֲקֹב;
וְיַעֲקֹב,
רֹעֶה אֶת–צֹאן לָבָן—הַנּוֹתָרֹת.
לז וַיִּקַּח–לוֹ יַעֲקֹב,
מַקַּל לִבְנֶה לַח—וְלוּז וְעַרְמוֹן;
וַיְפַצֵּל בָּהֵן,
פְּצָלוֹת לְבָנוֹת—מַחְשֹׂף הַלָּבָן,
אֲשֶׁר עַל–הַמַּקְלוֹת. לח וַיַּצֵּג,
אֶת–הַמַּקְלוֹת אֲשֶׁר פִּצֵּל,
בָּרְהָטִים,
בְּשִׁקְתוֹת הַמָּיִם—אֲשֶׁר תָּבֹאןָ הַצֹּאן לִשְׁתּוֹת לְנֹכַח הַצֹּאן,
וַיֵּחַמְנָה בְּבֹאָן לִשְׁתּוֹת. לט וַיֶּחֱמוּ הַצֹּאן,
אֶל–הַמַּקְלוֹת;
וַתֵּלַדְןָ הַצֹּאן,
עֲקֻדִּים נְקֻדִּים וּטְלֻאִים. מ וְהַכְּשָׂבִים,
הִפְרִיד יַעֲקֹב,
וַיִּתֵּן פְּנֵי הַצֹּאן אֶל–עָקֹד וְכָל–חוּם,
בְּצֹאן לָבָן;
וַיָּשֶׁת–לוֹ עֲדָרִים לְבַדּוֹ,
וְלֹא שָׁתָם עַל–צֹאן לָבָן. מא וְהָיָה,
בְּכָל–יַחֵם הַצֹּאן הַמְקֻשָּׁרוֹת,
וְשָׂם יַעֲקֹב אֶת–הַמַּקְלוֹת לְעֵינֵי הַצֹּאן,
בָּרְהָטִים—לְיַחְמֵנָּה,
בַּמַּקְלוֹת. מבוּבְהַעֲטִיף הַצֹּאן,
לֹא יָשִׂים;
וְהָיָה הָעֲטֻפִים לְלָבָן,
וְהַקְּשֻׁרִים לְיַעֲקֹב. מג וַיִּפְרֹץ הָאִישׁ,
מְאֹד מְאֹד;
וַיְהִי–לוֹ,
צֹאן רַבּוֹת,
וּשְׁפָחוֹת וַעֲבָדִים,
וּגְמַלִּים וַחֲמֹרִים.
עבודת
יעקב
ויציאתו
מבית
לבן(ל',
כה
–
ל"א,
טז)
מטרות השיעור
-
ידע:
התלמיד יכיר את סיפור ריבוי רכוש יעקב, יחסו של לבן כלפי יעקב ורצונו של יעקב לעזוב. -
ערכים
ואמונה:
התלמיד יבין את ערכה של ארץ ישראל,
והרצון להיות בה. -
מיומנויות
למידה:
התלמיד יתנסה בסיכום קטע.
מהלך השיעור
חזרה על מה שלמדנו: יעקב בבית לבן, נושא שתי נשים ועוד שתי שפחות, מהן נולדים לו 11 ילדים ובת. בדיוק בנקודת הזמן הזו – יעקב מבקש ללכת.
נקרא פסוקים כה–כו.
מדוע דווקא כעת יעקב מרגיש שהוא צריך לחזור לארץ? למה דווקא לאחר הולדת יוסף יש לעזוב את הגלות? – מה דעתכם? נקרא את פירוש רשב"ם ורש"י,
ונכתוב על הלוח.
נקרא פסוק כז – לבן מבקש מיעקב שישאר לעבוד אצלו.
קראו עד סוף הפרק, וענו על השאלות 44-47 בחוברת.
בואו ננסה להיכנס "לנעליים"
של לבן: הגיע האחיין המסכן שבורח מאחיו – ואני נותן לו מקלט והצלה. בתמורה הוא משתלט לי על הבנות ועל כל הרכוש שלי – איך ארגיש?
נקרא פסוקים א–ב.
האם יחסו של לבן כלפי יעקב מוצדק או לא? דיון קצר – שמות ודעות על הלוח.
נקרא פסוק ג – ה' מחליט שכעת זה הזמן שיעקב חייב לחזור לארץ – מדוע? המשפחה הושלמה,
הרכוש רב – אין סיבה להתעכב בחו"ל.
קראו פסוקים ד–טז:
כותרת – שיחת יעקב עם רחל ולאה בשדה. משימה:
סכמו קטע זה בעזרת המילים הבאות: חלום,
מלאך,
לבן,
רמאות,
נשות יעקב, ציווי.
מראה
הלוח
מדוע יעקב רוצה לחזור לארץ?
-> נולד שטנו – אויבו – של עשו. (רש"י)
-> הסתיימה המחויבות של יעקב כלפי לבן (רשב"ם)
-> סיום בניית המשפחה – מילוי השליחות.
יעקב נשאר בחוץ לארץ אצל לבן, עובד עבורו ומרבה את צאנו.
לבן מתנכר ליעקב -> ה'
אומר ליעקב לחזור לארץ ישראל
משימה – כתוב סיכום של קטע הפסוקים ד–טז (סיכום שלי)
[
יעקב קורא לנשותיו אל השדה, ומספר להם על יחסו העוין של לבן כלפיו. בדבריו מזכיר יעקב את רמאותו של לבן, וכיצד ה' מציל אותו מידיו. יעקב מספר להם על החלום, בו הופיע מלאך וציווה אותו לחזור לארץ. נשות יעקב מזכירות אף הן את יחסו העוין של לבן כלפיהן,
ומעודדות את יעקב להישמע לדבר ה'.]
פ
חלקי הפרק:
א–ג:
סיבות לעזיבה.
ד–
טז:
דיון עם נשותיו
יז–
כא:
הבריחה
כב–כה:
מרדף
כו–לה:
דיבור וחיפוש התרפים
לו–מא:
טענות יעקב
רק לא– עזיבת חרן ומרדף
סיבות לעזיבה.
טז:
דיון עם נשותיו
כא:
הבריחה
מרדף
דיבור וחיפוש התרפים
טענות יעקב
א וַיִּשְׁמַע,
אֶת–דִּבְרֵי בְנֵי–לָבָן לֵאמֹר,
לָקַח יַעֲקֹב,
אֵת כָּל–אֲשֶׁר לְאָבִינוּ;
וּמֵאֲשֶׁר לְאָבִינוּ—עָשָׂה,
אֵת כָּל–הַכָּבֹד הַזֶּה. ב וַיַּרְא יַעֲקֹב,
אֶת–פְּנֵי לָבָן;
וְהִנֵּה אֵינֶנּוּ עִמּוֹ,
כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם. ג וַיֹּאמֶר ה'
אֶל–יַעֲקֹב,
שׁוּב אֶל–אֶרֶץ אֲבוֹתֶיךָ וּלְמוֹלַדְתֶּךָ;
וְאֶהְיֶה,
עִמָּךְ.
ד וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב,
וַיִּקְרָא לְרָחֵל וּלְלֵאָה,
הַשָּׂדֶה,
אֶל–צֹאנוֹ. ה וַיֹּאמֶר לָהֶן9,
רֹאֶה אָנֹכִי אֶת–פְּנֵי אֲבִיכֶן,
כִּי–אֵינֶנּוּ אֵלַי,
כִּתְמֹל שִׁלְשֹׁם;
וֵאלֹהֵי אָבִי,
הָיָה עִמָּדִי. ו וְאַתֵּנָה,
יְדַעְתֶּן:
כִּי,
בְּכָל–כֹּחִי,
עָבַדְתִּי,
אֶת–אֲבִיכֶן. ז וַאֲבִיכֶן הֵתֶל בִּי,
וְהֶחֱלִף אֶת–מַשְׂכֻּרְתִּי עֲשֶׂרֶת מֹנִים;
וְלֹא–נְתָנוֹ אֱלֹהִים,
לְהָרַע עִמָּדִי. ח אִם–כֹּה יֹאמַר,
נְקֻדִּים יִהְיֶה שְׂכָרֶךָ—וְיָלְדוּ כָל–הַצֹּאן,
נְקֻדִּים;
וְאִם–כֹּה יֹאמַר,
עֲקֻדִּים יִהְיֶה שְׂכָרֶךָ—וְיָלְדוּ כָל–הַצֹּאן,
עֲקֻדִּים. ט וַיַּצֵּל אֱלֹהִים אֶת–מִקְנֵה אֲבִיכֶם,
וַיִּתֶּן–לִי. י וַיְהִי,
בְּעֵת יַחֵם הַצֹּאן,
וָאֶשָּׂא עֵינַי וָאֵרֶא,
בַּחֲלוֹם10;
וְהִנֵּה הָעַתֻּדִים הָעֹלִים עַל–הַצֹּאן,
עֲקֻדִּים נְקֻדִּים וּבְרֻדִּים. יא וַיֹּאמֶר אֵלַי מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים,
בַּחֲלוֹם—יַעֲקֹב;
וָאֹמַר,
הִנֵּנִי. יב וַיֹּאמֶר,
שָׂא–נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה כָּל–הָעַתֻּדִים הָעֹלִים עַל–הַצֹּאן,
עֲקֻדִּים נְקֻדִּים,
וּבְרֻדִּים:
כִּי רָאִיתִי,
אֵת כָּל–אֲשֶׁר לָבָן עֹשֶׂה לָּךְ. יג אָנֹכִי הָאֵל,
בֵּית–אֵל,
אֲשֶׁר מָשַׁחְתָּ שָּׁם מַצֵּבָה,
אֲשֶׁר נָדַרְתָּ לִּי שָׁם נֶדֶר;
עַתָּה,
קוּם צֵא מִן–הָאָרֶץ הַזֹּאת,
וְשׁוּב,
אֶל–אֶרֶץ מוֹלַדְתֶּךָ. יד וַתַּעַן רָחֵל וְלֵאָה,
וַתֹּאמַרְנָה לוֹ:
הַעוֹד לָנוּ חֵלֶק וְנַחֲלָה,
בְּבֵית אָבִינוּ. טו הֲלוֹא נָכְרִיּוֹת נֶחְשַׁבְנוּ לוֹ,
כִּי מְכָרָנוּ;
וַיֹּאכַל גַּם–אָכוֹל,
אֶת–כַּסְפֵּנוּ. טז כִּי כָל–הָעֹשֶׁר,
אֲשֶׁר הִצִּיל אֱלֹהִים מֵאָבִינוּ—לָנוּ הוּא,
וּלְבָנֵינוּ;
וְעַתָּה,
כֹּל אֲשֶׁר אָמַר אֱלֹהִים אֵלֶיךָ—עֲשֵׂה
. יז וַיָּקָם,
יַעֲקֹב;
וַיִּשָּׂא אֶת–בָּנָיו וְאֶת–נָשָׁיו,
עַל–הַגְּמַלִּים. יחוַיִּנְהַג אֶת–כָּל–מִקְנֵהוּ,
וְאֶת–כָּל–רְכֻשׁוֹ אֲשֶׁר רָכָשׁ—מִקְנֵה קִנְיָנוֹ,
אֲשֶׁר רָכַשׁ בְּפַדַּן אֲרָם:
לָבוֹא אֶל–יִצְחָק אָבִיו,
אַרְצָה כְּנָעַן. יט וְלָבָן הָלַךְ,
לִגְזֹז אֶת–צֹאנוֹ;וַתִּגְנֹב רָחֵל,
אֶת–הַתְּרָפִים אֲשֶׁר לְאָבִיהָ. כ וַיִּגְנֹב יַעֲקֹב,
אֶת–לֵב לָבָן הָאֲרַמִּי—עַל–בְּלִי הִגִּיד לוֹ,
כִּי בֹרֵחַ הוּא. כא וַיִּבְרַח הוּא וְכָל–אֲשֶׁר–לוֹ,
וַיָּקָם וַיַּעֲבֹר אֶת–הַנָּהָר;
וַיָּשֶׂם אֶת–פָּנָיו,
הַר הַגִּלְעָד.
כב וַיֻּגַּד לְלָבָן,
בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי:
כִּי בָרַח,
יַעֲקֹב. כג וַיִּקַּח אֶת–אֶחָיו,
עִמּוֹ,
וַיִּרְדֹּף אַחֲרָיו,
דֶּרֶךְ שִׁבְעַת יָמִים;
וַיַּדְבֵּק אֹתוֹ,
בְּהַר הַגִּלְעָד. כד וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל–לָבָן הָאֲרַמִּי,
בַּחֲלֹם הַלָּיְלָה;
וַיֹּאמֶר לוֹ,
הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן–תְּדַבֵּר עִם–יַעֲקֹב—מִטּוֹב עַד–רָע. כה וַיַּשֵּׂג
לָבָן,
אֶת–יַעֲקֹב;
וְיַעֲקֹב,
תָּקַע אֶת–אָהֳלוֹ בָּהָר,
וְלָבָן תָּקַע אֶת–אֶחָיו,
בְּהַר הַגִּלְעָד.
כו וַיֹּאמֶר לָבָן,
לְיַעֲקֹב,
מֶה עָשִׂיתָ,
וַתִּגְנֹב אֶת–לְבָבִי;
וַתְּנַהֵג,
אֶת–בְּנֹתַי,
כִּשְׁבֻיוֹת,
חָרֶב. כז לָמָּה נַחְבֵּאתָ לִבְרֹחַ,
וַתִּגְנֹב אֹתִי;
וְלֹא–הִגַּדְתָּ לִּי,
וָאֲשַׁלֵּחֲךָ בְּשִׂמְחָה וּבְשִׁרִים בְּתֹףוּבְכִנּוֹר. כח וְלֹא נְטַשְׁתַּנִי,
לְנַשֵּׁק לְבָנַי וְלִבְנֹתָי;
עַתָּה,
הִסְכַּלְתָּ עֲשׂוֹ. כט יֶשׁ–לְאֵל
יָדִי,
לַעֲשׂוֹת
עִמָּכֶם
רָע;
וֵאלֹהֵי אֲבִיכֶם אֶמֶשׁ אָמַר אֵלַי לֵאמֹר,
הִשָּׁמֶר לְךָ מִדַּבֵּר עִם–יַעֲקֹב—מִטּוֹב עַד–רָע. ל וְעַתָּה הָלֹךְ הָלַכְתָּ,
כִּי–נִכְסֹף נִכְסַפְתָּה לְבֵית אָבִיךָ;
לָמָּה גָנַבְתָּ,
אֶת–אֱלֹהָי. לא וַיַּעַן יַעֲקֹב,
וַיֹּאמֶר לְלָבָן:
כִּי יָרֵאתִי—כִּי אָמַרְתִּי,
פֶּן–תִּגְזֹל אֶת–בְּנוֹתֶיךָ מֵעִמִּי. לב עִם אֲשֶׁר תִּמְצָא אֶת–אֱלֹהֶיךָ,
לֹא יִחְיֶה—נֶגֶד אַחֵינוּ הַכֶּר–לְךָ מָה עִמָּדִי,
וְקַח–לָךְ;
וְלֹא–יָדַע יַעֲקֹב,
כִּי רָחֵל גְּנָבָתַם.
לג וַיָּבֹא לָבָן בְּאֹהֶל יַעֲקֹב וּבְאֹהֶל לֵאָה,
וּבְאֹהֶל שְׁתֵּי הָאֲמָהֹת—וְלֹא מָצָא;
וַיֵּצֵא מֵאֹהֶל לֵאָה,
וַיָּבֹא בְּאֹהֶל רָחֵל. לד וְרָחֵל לָקְחָה אֶת–הַתְּרָפִים,
וַתְּשִׂמֵם בְּכַר הַגָּמָל—וַתֵּשֶׁב עֲלֵיהֶם;
וַיְמַשֵּׁשׁ לָבָן אֶת–כָּל–הָאֹהֶל,
וְלֹא מָצָא. לה וַתֹּאמֶר אֶל–אָבִיהָ,
אַל–יִחַר בְּעֵינֵי אֲדֹנִי,
כִּי לוֹא אוּכַל לָקוּם מִפָּנֶיךָ,
כִּי–דֶרֶךְ נָשִׁים לִי;
וַיְחַפֵּשׂ,
וְלֹא מָצָא אֶת–הַתְּרָפִים.
לו וַיִּחַר לְיַעֲקֹב,
וַיָּרֶב בְּלָבָן;
וַיַּעַן יַעֲקֹב,
וַיֹּאמֶר לְלָבָן,
מַה–פִּשְׁעִי מַה חַטָּאתִי,
כִּי דָלַקְתָּ אַחֲרָי. לז כִּי–מִשַּׁשְׁתָּ אֶת–כָּל–כֵּלַי,
מַה–מָּצָאתָ מִכֹּל כְּלֵי–בֵיתֶךָ—שִׂים כֹּה,
נֶגֶד אַחַי וְאַחֶיךָ;
וְיוֹכִיחוּ,
בֵּין שְׁנֵינוּ. לח זֶה עֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי עִמָּךְ,
רְחֵלֶיךָ וְעִזֶּיךָ לֹא שִׁכֵּלוּ;
וְאֵילֵי צֹאנְךָ,
לֹא אָכָלְתִּי. לט טְרֵפָה,
לֹא–הֵבֵאתִי אֵלֶיךָ—אָנֹכִי אֲחַטֶּנָּה,
מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנָּה;
גְּנֻבְתִי יוֹם,
וּגְנֻבְתִי לָיְלָה. מ הָיִיתִי בַיּוֹם אֲכָלַנִי חֹרֶב,
וְקֶרַח בַּלָּיְלָה;
וַתִּדַּד שְׁנָתִי,
מֵעֵינָי. מא זֶה–לִּי עֶשְׂרִים שָׁנָה,
בְּבֵיתֶךָ,
עֲבַדְתִּיךָ אַרְבַּע–עֶשְׂרֵה שָׁנָה בִּשְׁתֵּי בְנֹתֶיךָ,
וְשֵׁשׁ שָׁנִים בְּצֹאנֶךָ;
וַתַּחֲלֵף אֶת–מַשְׂכֻּרְתִּי,
עֲשֶׂרֶת מֹנִים.
פרק
לא:
א וַיַּשְׁכֵּם לָבָן בַּבֹּקֶר,
וַיְנַשֵּׁק לְבָנָיו וְלִבְנוֹתָיו—וַיְבָרֶךְ אֶתְהֶם;
וַיֵּלֶךְ וַיָּשָׁב לָבָן,
לִמְקֹמוֹ. ב וְיַעֲקֹב,
הָלַךְ לְדַרְכּוֹ;
וַיִּפְגְּעוּ–בוֹ,
מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים. ג וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב כַּאֲשֶׁר רָאָם,
מַחֲנֵה אֱלֹהִים זֶה;
וַיִּקְרָא שֵׁם–הַמָּקוֹם הַהוּא,
מַחֲנָיִם.
{פ}
מפגש
יעקב
ולבן
בהר
הגלעד
(ל"א,
יז
–
ל"ב,
ג)
מטרות השיעור
-
ידע:
התלמיד יכיר את סיפור מרדף לבן אחרי יעקב: המפגש ביניהם והפרידה לאחר בניית מצבה. -
ערכים
ואמונה:
התלמיד יפגש עם עומק דמותו האיומה של לבן, שרצה לעקור את הכל. -
מיומנויות
למידה:
התלמיד יתנסה בכתיבת סיכום בורר.
מהלך השיעור
חזרה על מה שלמדנו: יעקב מצווה מה' לעזוב את חרן לאחר שנולדה לו משפחה שלימה והוא עמוס ברכוש. רמאותו של לבן מהווה גורם משמעותי בשיח שבין יעקב ונשותיו.
פתיחה:
קראו פסוקים יז–כה,
וענו על השאלות 54-59.
כעת אנו באים למפגש הטעון שבין לבן ויעקב – ננסה לעקוב אחר הטענות של שני הצדדים.
נקרא את הפסוקים של כל טענה, ואכתוב את הטענות בצבעים שונים על הלוח.
טענת לבן הראשונה (כו–ל)
– א.
למה ברחת? –
הייתי משלח אותך בכבוד ובשמחה! ב.
למה התנהגת עם בנותיי כמו שבויות? –
רציתי להיפרד מהם באופן מכובד ונעים. ג.
יכולתי לעשות לך רע – אבל האלוהים שלך איים עלי שלא אעשה זאת. ד.
למה גנבת את אלהי???
טענת יעקב הראשונה (לא–לב)
– פחדתי שתיקח ממני את נשותיי. וכן,
מי שתמצא אצלו את האלהים שלך – לא יחיה. איזו מידה טובה אנו מוצאים בתשובת יעקב? – רש"י פס' לא (גם אצל רבקה מצאנו עניין זה)
טענת יעקב השנייה (לו–מב)
– א.
למה רדפת אחרי??? –
חיפשת ולא מצאת כלום כהוכחה נגדי!!! ב.
עבדתי בשבילך 20 שנים בתנאים קשים ביותר (בחום,
בקור,
ביום ובלילה), ואף פעם לא רימיתי אותך בניגוד אליך שרימית אותי עשרות פעמים! ג.
ה'
היה בעזרתי וראה את מאמצי.
טענת לבן השנייה (מג–מד)
– תירגע,
כל מה שיש לך הוא בעצם שלי ואין לי רצון להרע להם. נכרות ברית בינינו שלא נרע זה לזה.
קראו עד סוף הפרשה, העתיקו מהלוח והשלימו את משבצת "תוכן הברית"
במחברות.
(=סיכום בורר)
מראה הלוח
טענות לבן כלפי יעקב – 1
א.
למה ברחת? –
הייתי משלח אותך בכבוד ובשמחה! למה התנהגת עם בנותיי כמו שבויות? –
רציתי להיפרד מהם באופן מכובד ונעים.
[יכולתי לעשות לך רע – אבל האלוהים שלך איים עלי שלא אעשה זאת.]
ב.
למה גנבת את אלהי???
טענות יעקב כלפי לבן – 2
א.
פחדתי שתיקח ממני את נשותי.
ב
.
מי שתמצא אצלו את האלהים שלך – לא יחיה.
טענות יעקב כלפי לבן – 3
א.
למה רדפת אחרי??? –
אין לך שום הוכחה נגדי!!!
ב.
עבודתי אותך הרבה שנים ובתנאים קשים.
ג.
מעולם לא רימיתי אותך – בניגוד אליך שרימית אותי עשרות פעמים.
ד
תוכן הברית (מח–נג)
יעקב
מתחייב שלא לענות את נשותיו ולא לשאת נשים אחרות.
לבן
מתחייב שלא לעבור את המצבה הזו להרע ליעקב.
. ה'
היה בעזרי, והראה זאת לכולם.
טענת לבן כלפי יעקב – 4
א.
תירגע – כל מה שיש לך הוא בעצם שלי.
ב.
נכרות ברית ביננו.
פרשת
ויצא–
פרקים
ל'-ל"א
פרק ל' פס'
כ"ו–
אחרי 20 שנה שיעקב עובד אצל לבן,
הוא אומר לו ש ____________________
___________________________________________________________________
ל
בן
שואל
את
יעקב
איזה
שכר
הוא
רוצה
על
עבודתו. הם
עורכים
הסכם– לבן
יוציא
מהעדר
את כל
הכבשים
העקודים
והטלואים
ויעקב
ירעה
את
הנותרים– החלקים,
ויקבל
את
הכבשים
העקודים
והטלואים
שיולדו. יעקב
מצליח
לגרום
לכך
שיולדו
מהצאן
שאצלו
גם
צאן
עקוד
וטלוא, אך
לבן
משנה
שוב
ושוב
את
פרטי
ההסכם
כך
שיעקב
לא
יקבל
דבר. ה'
עוזר
ליעקב
לקבל
את
הצאן
המגיע
לו על
אף
ניסיונות
הרמאות
של
לבן.
פ
יעקב
חוזר
עם
משפחתו לכנען
![]()
רק ל"א פס' ג'-
מה אומר ה'
ליעקב?
_________________________________________
פ![]()
ס'
ה–
יעקב פונה אל _______ ו_______
– נשותיו ואומר שבכוונתו לעזוב את בית לבן ולשוב לכנען.
הן עונות "כל אשר ______
______ ______ ______" (פס'
ט"ז)
י"ז–י"ט–
יעקב מכין את משפחתו ורכושו ליציאה לדרך בזמן שלבן _______________________.
מה
עשתה רחל אמנו מבלי להתייעץ עם יעקב אבינו
ומדוע ?
(פס'
י"ט,
היעזרי
ברשי)
_______
________________________________________________________________
פס'
כ'-
כ"ד:
יעקב
יוצא לדרך עם משפחתו מבלי להגיד ללבן.
![]()
א
לבן
משיג את יעקב
חרי ________ימים
לבן מגלה שיעקב ומשפחתו עזבו והוא מחליט
________________.
היכן
השיג לבן הארמי את יעקב אבינו ?
(כה)
____________
מ![]()
ה
התלונן לבן הארמי לגבי היחס לבנותיו ?
(כו)
_______________________________
פס'
כז–
לבן
טען שאם היה יודע על הליכתו של יעקב
ומשפחתו הוא היה ________________
________________________________________________________________
מה
טענתו העיקרית של לבן הארמי ?
(לא,ל
בסוף הפסוק)
________________________
מה
מקדים לבן לטענתו העיקרית,
ומדוע
לדעתך מקדים זאת ?
(לא,ל
בתחילת הפסוק)
___________________________________________________________________
מה
עונה יעקב אבינו על הטענה שכביכול שבה
את בנות לבן ?
(פס'
לא)________________
___________________________________________________________________
מה
עונה יעקב אבינו על טענתו של לבן הארמי
בענין התרפים ?
(לא,לב)________________
___________________________________________________________________
מה
קרה כתוצאה מדבריו של יעקב אבינו ?
(לב
ברשי ד"ה
לא יחיה)_________________
ה![]()
יכן
החביאה רחל אמנו את התרפים ?
(פס'
לד)________________________________
מ
ברית
לבן
ויעקב
ה מציע לבן הארמי ליעקב אבינו ?
(פס'
מד)________________________
מה
תגובתו של יעקב אבינו ומה הוא אומר לבניו?
(לא,מה–מו)_________________
_![]()
____________________________________________________________
מה אמר לבן ליעקב על בנותיו ?
(פס'
נ')
_________________________________
מה חלקו של לבן בברית?
(פס 'נב)
____________________________________
כיצד
נפרד לבן הארמי ממשפחתו ?
(לב,א)____________________________
את
מי פגש יעקב אבינו אחרי שיעקב נפרד מלבן
הארמי הוא פוגש____________
(לב,ב)
רש"י
מסביר שאלו המלאכים של _______________
שתפקידם___________________
י
סוף
פרשת ויצא!
![]()
![]()
עקב
קורא למקום ________________(
פרק
לב פס'
ג')
פרק ל"א–
בריחת יעקב ומשפחתו מלבן והמרדף אחריהם
מה גורם ליעקב להחליט לברוח מלבן דווקא עכשיו?
א.
פס'
ב':
יעקב רואה ש ____________________________________________________
ב.
פס'ג'+י"ג:
דבר ה' ליעקב:
___________________________________________________
יעקב קורא לרחל ולאה ומספר להן על רמאותו של לבן בסיפור הצאן והתעשרותו למרות זאת בזכות ברכת ה',
ועל הנבואה שבה נאמר לו לשוב לארץ ישראל.
פס'
י"ד:
תגובת רחל ולאה:
"___________________________________"
יעקב,
נשיו ובניו יוצאים עם כל רכושם ויוצאים לדרך, בלי להודיע ללבן על כך.
לפני כן רחל עושה מעשה– פס'
י"ט:
"_________________________________________"
רש"י מסביר את כוונתה:
____________________________________
ביום השלישי לבריחה שומע לבן על כך, רודף אחרי יעקב ופוגש אותו ב ______________.
בחלום הלילה ב אליו ה' ואומר לו:
"__________________________________________"
לבן לא עושה כדבר ה' ומנהל וויכוח עם יעקב:

פס'
מ"ח–נ"ג:
כריתת
ברית
בין
לבן
ליעקב:
הם מקימים גל אבנים לעדות והוא נקרא בלשון יעקב "__________" ובלשון לבן "___________________".
תוכן
הברית:
פרק לב– לקראת המפגש עם עשיו.
[א וַיַּשְׁכֵּם לָבָן בַּבֹּקֶר,
וַיְנַשֵּׁק לְבָנָיו וְלִבְנוֹתָיו—וַיְבָרֶךְ אֶתְהֶם;
וַיֵּלֶךְ וַיָּשָׁב לָבָן,
לִמְקֹמוֹ. ב וְיַעֲקֹב,
הָלַךְ לְדַרְכּוֹ;
וַיִּפְגְּעוּ–בוֹ,
מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים. ג וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב כַּאֲשֶׁר רָאָם,
מַחֲנֵה אֱלֹהִים זֶה;
וַיִּקְרָא שֵׁם–הַמָּקוֹם הַהוּא,
מַחֲנָיִם.
{פ}]
ד וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים לְפָנָיו,
אֶל–עֵשָׂו אָחִיו,
אַרְצָה שֵׂעִיר11,
שְׂדֵה אֱדוֹם. ה וַיְצַו אֹתָם,
לֵאמֹר,
כֹּה תֹאמְרוּן,
לַאדֹנִי לְעֵשָׂו:
כֹּה אָמַר,
עַבְדְּךָ יַעֲקֹב,
עִם–לָבָן גַּרְתִּי,
וָאֵחַר עַד–עָתָּה. ו וַיְהִי–לִי שׁוֹר וַחֲמוֹר,
צֹאן וְעֶבֶד וְשִׁפְחָה;
וָאֶשְׁלְחָה לְהַגִּיד לַאדֹנִי,
לִמְצֹא–חֵן בְּעֵינֶיךָ.
ז וַיָּשֻׁבוּ,
הַמַּלְאָכִים,
אֶל–יַעֲקֹב,
לֵאמֹר:
בָּאנוּ אֶל–אָחִיךָ,
אֶל–עֵשָׂו,
וְגַם הֹלֵךְ לִקְרָאתְךָ,
וְאַרְבַּע–מֵאוֹת אִישׁ עִמּוֹ
. ח וַיִּירָא
יַעֲקֹב
מְאֹד,
וַיֵּצֶר
לוֹ;
וַיַּחַץ אֶת–הָעָם אֲשֶׁר–אִתּוֹ,
וְאֶת–הַצֹּאן וְאֶת–הַבָּקָר וְהַגְּמַלִּים—לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת. ט וַיֹּאמֶר,
אִם–יָבוֹא עֵשָׂו אֶל–הַמַּחֲנֶה הָאַחַת וְהִכָּהוּ—וְהָיָה הַמַּחֲנֶה הַנִּשְׁאָר,
לִפְלֵיטָה. י וַיֹּאמֶר,
יַעֲקֹב,
אֱלֹהֵי אָבִי אַבְרָהָם,
וֵאלֹהֵי אָבִי יִצְחָק:
ה'
הָאֹמֵר אֵלַי,
שׁוּב לְאַרְצְךָ וּלְמוֹלַדְתְּךָ—וְאֵיטִיבָה עִמָּךְ. יא קָטֹנְתִּי12
מִכֹּל
הַחֲסָדִים,
וּמִכָּל–הָאֱמֶת,
אֲשֶׁר עָשִׂיתָ,
אֶת–עַבְדֶּךָ:
כִּי בְמַקְלִי,
עָבַרְתִּי אֶת–הַיַּרְדֵּן הַזֶּה,
וְעַתָּה הָיִיתִי,
לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת. יב הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי,
מִיַּד עֵשָׂו:
כִּי–יָרֵא אָנֹכִי,
אֹתוֹ—פֶּן–יָבוֹא וְהִכַּנִי,
אֵם עַל–בָּנִים. יג וְאַתָּה אָמַרְתָּ,
הֵיטֵב אֵיטִיב עִמָּךְ;
וְשַׂמְתִּי אֶת–זַרְעֲךָ כְּחוֹל הַיָּם,
אֲשֶׁר לֹא–יִסָּפֵר מֵרֹב. יד וַיָּלֶן שָׁם,
בַּלַּיְלָה הַהוּא;
וַיִּקַּח מִן–הַבָּא בְיָדוֹ,
מִנְחָה—לְעֵשָׂו אָחִיו. טו עִזִּים מָאתַיִם,
וּתְיָשִׁים עֶשְׂרִים,
רְחֵלִים מָאתַיִם,
וְאֵילִים עֶשְׂרִים. טז גְּמַלִּים מֵינִיקוֹת וּבְנֵיהֶם,
שְׁלֹשִׁים;
פָּרוֹת אַרְבָּעִים,
וּפָרִים עֲשָׂרָה,
אֲתֹנֹת עֶשְׂרִים,
וַעְיָרִם עֲשָׂרָה. יז וַיִּתֵּן,
בְּיַד–עֲבָדָיו,
עֵדֶר עֵדֶר,
לְבַדּוֹ;
וַיֹּאמֶר אֶל–עֲבָדָיו,
עִבְרוּ לְפָנַי,
וְרֶוַח תָּשִׂימוּ,
בֵּין עֵדֶר וּבֵין עֵדֶר. יח וַיְצַו אֶת–הָרִאשׁוֹן,
לֵאמֹר:
כִּי יִפְגָשְׁךָ עֵשָׂו אָחִי,
וּשְׁאֵלְךָ לֵאמֹר,
לְמִי–אַתָּה וְאָנָה תֵלֵךְ,
וּלְמִי אֵלֶּה לְפָנֶיךָ. יט וְאָמַרְתָּ,
לְעַבְדְּךָ לְיַעֲקֹב—מִנְחָה הִוא שְׁלוּחָה,
לַאדֹנִי לְעֵשָׂו;
וְהִנֵּה גַם–הוּא,
אַחֲרֵינוּ. כ וַיְצַו גַּם אֶת–הַשֵּׁנִי,
גַּם אֶת–הַשְּׁלִישִׁי,
גַּם אֶת–כָּל–הַהֹלְכִים,
אַחֲרֵי הָעֲדָרִים לֵאמֹר:
כַּדָּבָר הַזֶּה תְּדַבְּרוּן אֶל–עֵשָׂו,
בְּמֹצַאֲכֶם אֹתוֹ. כא וַאֲמַרְתֶּם—גַּם הִנֵּה עַבְדְּךָ יַעֲקֹב,
אַחֲרֵינוּ:
כִּי–אָמַר אֲכַפְּרָה פָנָיו,
בַּמִּנְחָה הַהֹלֶכֶת לְפָנָי,
וְאַחֲרֵי–כֵן אֶרְאֶה פָנָיו,
אוּלַי יִשָּׂא פָנָי.
כב וַתַּעֲבֹר הַמִּנְחָה,
עַל–פָּנָיו;
וְהוּא לָן בַּלַּיְלָה–הַהוּא,
בַּמַּחֲנֶה. כג וַיָּקָם בַּלַּיְלָה הוּא,
וַיִּקַּח אֶת–שְׁתֵּי נָשָׁיו וְאֶת–שְׁתֵּי שִׁפְחֹתָיו,
וְאֶת–אַחַד עָשָׂר,
יְלָדָיו;
וַיַּעֲבֹר,
אֵת מַעֲבַר יַבֹּק. כד וַיִּקָּחֵם—וַיַּעֲבִרֵם,
אֶת–הַנָּחַל;
וַיַּעֲבֵר,
אֶת–אֲשֶׁר–לוֹ.
כה וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב,
לְבַדּוֹ;
וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ,
עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר13. כו וַיַּרְא,
כִּי לֹא יָכֹל לוֹ,
וַיִּגַּע,
בְּכַף–יְרֵכוֹ;
וַתֵּקַע כַּף–יֶרֶךְ יַעֲקֹב,
בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ. כז וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֵנִי,
כִּי עָלָה הַשָּׁחַר;
וַיֹּאמֶר לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ,
כִּי אִם–בֵּרַכְתָּנִי. כח וַיֹּאמֶר אֵלָיו,
מַה–שְּׁמֶךָ;
וַיֹּאמֶר,
יַעֲקֹב. כט וַיֹּאמֶר,
לֹא
יַעֲקֹב14
יֵאָמֵר
עוֹד
שִׁמְךָ—כִּי,
אִם–יִשְׂרָאֵל:
כִּי–שָׂרִיתָ עִם–אֱלֹהִים וְעִם–אֲנָשִׁים,
וַתּוּכָל. ל וַיִּשְׁאַל יַעֲקֹב,
וַיֹּאמֶר הַגִּידָה–נָּא שְׁמֶךָ,
וַיֹּאמֶר,
לָמָּה זֶּה תִּשְׁאַל לִשְׁמִי;
וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ,
שָׁם. לא וַיִּקְרָא יַעֲקֹב שֵׁם הַמָּקוֹם,
פְּנִיאֵל:
כִּי–רָאִיתִי אֱלֹהִים פָּנִים אֶל–פָּנִים,
וַתִּנָּצֵל נַפְשִׁי. לב וַיִּזְרַח–לוֹ15 הַשֶּׁמֶשׁ,
כַּאֲשֶׁר עָבַר אֶת–פְּנוּאֵל;
וְהוּא צֹלֵעַ,
עַל–יְרֵכוֹ.
לג עַל–כֵּן לֹא–יֹאכְלוּ בְנֵי–יִשְׂרָאֵל אֶת–גִּיד הַנָּשֶׁה16,
אֲשֶׁר עַל–כַּף הַיָּרֵךְ,
עַד,
הַיּוֹם הַזֶּה:
כִּי נָגַע בְּכַף–יֶרֶךְ יַעֲקֹב,
בְּגִיד הַנָּשֶׁה.
-
נבקש
מהתלמידות
לחשוב על מקרה שבו היה להן ויכוח או ריב
עם משהי.
נבקש
שיזכרו ביום שנפגשו עם אותה אחת אחרי
הויכוח.
איך
היתה התחושה?
(מתח?
כעס?
רצון
לפצות?)
איך
נהגתם?
(דיבור?
ניסיון
'להחזיר'?
התעלמות?)
כמה
זמן היה מתח ביניכן? -
נזכיר
את הסיטואציה שבה נמצא יעקב–
הוא
חוזר אחרי 20
שנה
בחרן.
כשברח
עשיו רצה להרוג אותו.
עכשיו
הוא חוזר עם משפחה גדולה ורכוש רב והוא
לא יודע אם עשיו עדיין כועס או לא! -
מה
לדעתכן הוא יעשה?
(באופן
תמוהה ביותר–תלמידות
שלי לא מכירות את הסיפור..)
לרשום
על הלוח את התשובות -
נקריא
את פסוקים ד'-ח'
על
המשלחת הראשונה.
מה
יעשה יעקב עכשיו?
הסבר
על 'דורון
תפילה ומלחמה'
תוך
כדי הפסוקים.
-
כשנדבר
על תפילה–
נשמיע
את השיר של יונתן רזאל 'קטנתי'.
נכתוב
את פס'
י"א
על הלוח ונסביר–
מה
הכוונה קטנתי?
מתי
הוא עבר 'במקלו'?
וכו'..
מה
התחושות של יעקב? -
דף
עבודה חלק א'-
עד
אחרי הטבלה. -
הסבר
על המפגש עם המלאך +פסוקים -
דף
עבודה חלק ב'. -
נעמיק
בשאלה –מדוע
מנציחים לדורות את המאבק?
נחלק
לכל קבוצה פירוש והן יצטרכו לנסח בלשונן
את ההסבר.
(מצורף) -
סיכום
על הלוח–
במחברת:
מהמאבק בין יעקב אבינו לשרו של עשו נולדת מצווה דורות – לא לאכול את גיד הנשה הנמצא באותם בעלי חיים המותרים לנו באכילה.
ודבר זה מעורר פליאה–
מדוע צריך להנציח לדורות את הפציעה של יעקב?
לשאלה זו יש מס'
תשובות:
(ונכתוב את המשפטים שהן ניסחו)
פ
דף זה צריך להפוך ליותר קשה…
רשת וישלח–פרק
ל"ב
ה
פרשת
וישלח:
כנות יעקב למפגש עם עשיו,
ומאבקו
עם המלאך
פס'
ד'-ז': מי
שולח?_________
מה
הוא שולח?
"_______"=_________ למי?_________
מה
מטרת השליחות?_________________________________________________
מה
מספרים השליחים?
________________________________________________
פ
ההכנות
למפגש עם עשיו:
ס'
ח': תגובת
יעקב.
רש"י
בפסוק ט'
אומר
שיעקב הכין את עצמו לשלושה דברים:
לדורון,
לתפילה
ולמלחמה,השלימו:
"ויאמר,
אם
יבוא עשיו… והיה המחנה הנשאר לפליטה".
מכאן
שהכין את עצמול__________,"ויאמר
יעקב אלקי אבי אברהם… הצילני נא מיד אחי
מיד עשיו",
מכאן
שהכין את עצמו ל___________
"ויקח
מן הבא בידו מנחה לעשיו אחיו",
מכאן
שהכין את עצמו ל______________.
-
פ

סוקים:השלימי
בהתאם לפסוקים:דורון/תפילה/מלחמה
הסבירי
בלשונך מה עושה יעקב ומדוע.פס'
ח'-ט'פ


ס'
י'-
י"גפס'
י"ד–
כ"ג
מאבק
יעקב עם המלאך
פס'
כ"ה–
ל"ג:
יעקב מעביר את נשותיו וילדיו במעבר יבוק ופוגש מלאך (ע"פ רש"י–שרו של עשיו).
הסבירי את המילים המודגשות:
"וַיִּוָּתֵריַעֲקֹבלְבַדּוֹוַיֵּאָבֵקאִישׁעִמּוֹעַדעֲלוֹתהַשָּׁחַר"
____________, ______________.
-
המלאך מבקש מיעקב שישלחו. מה יעקב דורש בתמורה? ______________________
-
המלאך מוסיף ליעקב את השם ________ "כי ______ ____ __________" (פס'
כ"ט) -
מדוע יעקב צולע על ירכו?__________________________________________
-
איזו מצווה נולדת מהמאבק עם המלאך?
____________________________________ -
חשבי,
מדוע צריך להנציח לדורות את הפציעה של יעקב? מה המצווה באה להזכיר לנו?
______________________________________________________________________________________________

קיראו את הפירוש,
והסבירו במילים שלכן:
" על
כן
לא
יאכלו – …כלומר בדין הוא שיש לקנוס ולענוש בני ישראל מאכילת גיד הנשה שהניחו את אביהם הולך יחידיכדכתיב ויותר יעקב לבדו. והן היו גבורים והיה להם להמתין אביהם ולסייעו אם יצטרך והם לא עשו לו לויה ( לא ליוו אותו).
(החזקוני)
ובמילים שלכן:
אסור לאכול את גיד הנשה כי________________________________________
פרק לג –
המפגש עם עשיו
א וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב עֵינָיו,
וַיַּרְא וְהִנֵּה עֵשָׂו בָּא,
וְעִמּוֹ,
אַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ;
וַיַּחַץ אֶת–הַיְלָדִים,
עַל–לֵאָה וְעַל–רָחֵל,
וְעַל,
שְׁתֵּי הַשְּׁפָחוֹת. ב וַיָּשֶׂם אֶת–הַשְּׁפָחוֹת וְאֶת–יַלְדֵיהֶן,
רִאשֹׁנָה;
וְאֶת–לֵאָה וִילָדֶיהָ אַחֲרֹנִים,
וְאֶת–רָחֵל וְאֶת–יוֹסֵף אַחֲרֹנִים. ג וְהוּא,
עָבַר לִפְנֵיהֶם;
וַיִּשְׁתַּחוּ אַרְצָה שֶׁבַע פְּעָמִים17,
עַד–גִּשְׁתּוֹ עַד–אָחִיו.
ד וַיָּרָץ עֵשָׂו לִקְרָאתוֹ וַיְחַבְּקֵהוּ18,
וַיִּפֹּלעַל–צַוָּארָו וַיִּשָּׁקֵהוּ;
וַיִּבְכּוּ. ה וַיִּשָּׂא אֶת–עֵינָיו,
וַיַּרְא אֶת–הַנָּשִׁים וְאֶת–הַיְלָדִים,
וַיֹּאמֶר,
מִי–אֵלֶּה לָּךְ;
וַיֹּאמַר—הַיְלָדִים,
אֲשֶׁר–חָנַן אֱלֹהִים אֶת–עַבְדֶּךָ. ו וַתִּגַּשְׁןָ הַשְּׁפָחוֹת הֵנָּה וְיַלְדֵיהֶן,
וַתִּשְׁתַּחֲוֶיןָ. ז וַתִּגַּשׁ גַּם–לֵאָה וִילָדֶיהָ,
וַיִּשְׁתַּחֲווּ;
וְאַחַר,
נִגַּשׁ יוֹסֵף וְרָחֵל—וַיִּשְׁתַּחֲווּ19
. ח וַיֹּאמֶר,
מִי לְךָ כָּל–הַמַּחֲנֶה הַזֶּה אֲשֶׁר פָּגָשְׁתִּי;
וַיֹּאמֶר,
לִמְצֹא–חֵן בְּעֵינֵי אֲדֹנִי. ט וַיֹּאמֶר עֵשָׂו,
יֶשׁ–לִי רָב;
אָחִי,
יְהִי לְךָ אֲשֶׁר–לָךְ. יוַיֹּאמֶר יַעֲקֹב,
אַל–נָא אִם–נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ,
וְלָקַחְתָּ מִנְחָתִי,
מִיָּדִי:
כִּי עַל–כֵּן רָאִיתִי פָנֶיךָ,
כִּרְאֹת פְּנֵי אֱלֹהִים—וַתִּרְצֵנִי. יא קַח–נָא אֶת–בִּרְכָתִי אֲשֶׁר הֻבָאת לָךְ,
כִּי–חַנַּנִי אֱלֹהִים וְכִי יֶשׁ–לִי–כֹל20;
וַיִּפְצַר–בּוֹ,
וַיִּקָּח.
יב וַיֹּאמֶר,
נִסְעָה וְנֵלֵכָה;
וְאֵלְכָה,
לְנֶגְדֶּךָ. יג וַיֹּאמֶר אֵלָיו,
אֲדֹנִי יֹדֵעַ כִּי–הַיְלָדִים רַכִּים,
וְהַצֹּאן וְהַבָּקָר,
עָלוֹת עָלָי;
וּדְפָקוּם יוֹם אֶחָד,
וָמֵתוּ כָּל–הַצֹּאן. יד יַעֲבָר–נָא אֲדֹנִי,
לִפְנֵי עַבְדּוֹ21;
וַאֲנִי אֶתְנָהֲלָה לְאִטִּי,
לְרֶגֶל הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר–לְפָנַי וּלְרֶגֶל הַיְלָדִים,
עַד אֲשֶׁר–אָבֹא אֶל–אֲדֹנִי,
שֵׂעִירָה. טו וַיֹּאמֶר עֵשָׂו—אַצִּיגָה–נָּא עִמְּךָ,
מִן–הָעָם אֲשֶׁר אִתִּי;
וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶּה,
אֶמְצָא–חֵן בְּעֵינֵי אֲדֹנִי.
. טז וַיָּשָׁב בַּיּוֹם הַהוּא עֵשָׂו לְדַרְכּוֹ,
שֵׂעִירָה. יז וְיַעֲקֹב נָסַע סֻכֹּתָה,
וַיִּבֶן לוֹ בָּיִת;
וּלְמִקְנֵהוּ עָשָׂה סֻכֹּת,
עַל–כֵּן קָרָא שֵׁם–הַמָּקוֹם סֻכּוֹת22.
{ס} יחוַיָּבֹא יַעֲקֹב שָׁלֵם עִיר שְׁכֶם23,
אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנַעַן24,
בְּבֹאוֹ,
מִפַּדַּן אֲרָם;
וַיִּחַן25,
אֶת–פְּנֵי הָעִיר. יט וַיִּקֶן אֶת–חֶלְקַת הַשָּׂדֶה,
אֲשֶׁר נָטָה–שָׁם אָהֳלוֹ,
מִיַּד בְּנֵי–חֲמוֹר,
אֲבִי שְׁכֶם—בְּמֵאָה,
קְשִׂיטָה. כ וַיַּצֶּב–שָׁם,
מִזְבֵּחַ;
וַיִּקְרָא–לוֹ—אֵל,
אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל.
{ס}
ההצעות ההדדיות– מי מסכים ומי מסרב. ההבטחות ומה שמאחריהן.
יש לי רב/
יש לי כל.
פרק לד– מעשה דינה
א וַתֵּצֵא דִינָה בַּת–לֵאָה,
אֲשֶׁר יָלְדָה לְיַעֲקֹב,
לִרְאוֹת,
בִּבְנוֹת הָאָרֶץ. ב וַיַּרְא אֹתָהּ שְׁכֶם בֶּן–חֲמוֹר,
הַחִוִּי—נְשִׂיא הָאָרֶץ;
וַיִּקַּח אֹתָהּ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ,
וַיְעַנֶּהָ. ג וַתִּדְבַּק נַפְשׁוֹ,
בְּדִינָה בַּת–יַעֲקֹב;
וַיֶּאֱהַב,
אֶת–הַנַּעֲרָ,
וַיְדַבֵּר,
עַל–לֵב הַנַּעֲרָ. ד וַיֹּאמֶר שְׁכֶם,
אֶל–חֲמוֹר אָבִיו לֵאמֹר:
קַח–לִי אֶת–הַיַּלְדָּה הַזֹּאת,
לְאִשָּׁה.
ה וְיַעֲקֹב שָׁמַע,
כִּי טִמֵּא אֶת–דִּינָה בִתּוֹ,
וּבָנָיו הָיוּ אֶת–מִקְנֵהוּ,
בַּשָּׂדֶה;
וְהֶחֱרִשׁ יַעֲקֹב,
עַד–בֹּאָם. ו וַיֵּצֵא חֲמוֹר אֲבִי–שְׁכֶם,
אֶל–יַעֲקֹב,
לְדַבֵּר,
אִתּוֹ. ז וּבְנֵי יַעֲקֹב בָּאוּ מִן–הַשָּׂדֶה,
כְּשָׁמְעָם,
וַיִּתְעַצְּבוּ הָאֲנָשִׁים,
וַיִּחַר לָהֶם מְאֹד:
כִּי–נְבָלָה עָשָׂה בְיִשְׂרָאֵל,
לִשְׁכַּב אֶת–בַּת–יַעֲקֹב,
וְכֵן,
לֹא יֵעָשֶׂה. חוַיְדַבֵּר חֲמוֹר,
אִתָּם לֵאמֹר:
שְׁכֶם בְּנִי,
חָשְׁקָה נַפְשׁוֹ בְּבִתְּכֶם—תְּנוּ נָא אֹתָהּ לוֹ,
לְאִשָּׁה26. ט וְהִתְחַתְּנוּ,
אֹתָנוּ:
בְּנֹתֵיכֶם,
תִּתְּנוּ–לָנוּ,
וְאֶת–בְּנֹתֵינוּ,
תִּקְחוּ לָכֶם. י וְאִתָּנוּ,
תֵּשֵׁבוּ;
וְהָאָרֶץ,
תִּהְיֶה לִפְנֵיכֶם—שְׁבוּ וּסְחָרוּהָ,
וְהֵאָחֲזוּ בָּהּ. יא וַיֹּאמֶר שְׁכֶם אֶל–אָבִיהָ וְאֶל–אַחֶיהָ,
אֶמְצָא–חֵן בְּעֵינֵיכֶם;
וַאֲשֶׁר תֹּאמְרוּ אֵלַי,
אֶתֵּן. יב הַרְבּוּ עָלַי מְאֹד,
מֹהַר וּמַתָּן,
וְאֶתְּנָה,
כַּאֲשֶׁר תֹּאמְרוּ אֵלָי;
וּתְנוּ–לִי אֶת–הַנַּעֲרָ,
לְאִשָּׁה
. יג וַיַּעֲנוּ בְנֵי–יַעֲקֹב אֶת–שְׁכֶם וְאֶת–חֲמוֹר אָבִיו,
בְּמִרְמָה—וַיְדַבֵּרוּ27:
אֲשֶׁר טִמֵּא,
אֵת דִּינָה אֲחֹתָם. יד וַיֹּאמְרוּ אֲלֵיהֶם,
לֹא נוּכַל לַעֲשׂוֹת הַדָּבָר הַזֶּה—לָתֵת אֶת–אֲחֹתֵנוּ,
לְאִישׁ אֲשֶׁר–לוֹ עָרְלָה28:
כִּי–חֶרְפָּה הִוא,
לָנוּ. טו אַךְ–בְּזֹאת,
נֵאוֹת לָכֶם:
אִם תִּהְיוּ כָמֹנוּ,
לְהִמֹּל לָכֶם כָּל–זָכָר. טז וְנָתַנּוּ אֶת–בְּנֹתֵינוּ לָכֶם,
וְאֶת–בְּנֹתֵיכֶם נִקַּח–לָנוּ;
וְיָשַׁבְנוּ אִתְּכֶם,
וְהָיִינוּ לְעַם אֶחָד. יז וְאִם–לֹא תִשְׁמְעוּ אֵלֵינוּ,
לְהִמּוֹל—וְלָקַחְנוּ אֶת–בִּתֵּנוּ,
וְהָלָכְנוּ
. יח וַיִּיטְבוּ דִבְרֵיהֶם,
בְּעֵינֵי חֲמוֹר,
וּבְעֵינֵי,
שְׁכֶם בֶּן–חֲמוֹר. יט וְלֹא–אֵחַר הַנַּעַר לַעֲשׂוֹת הַדָּבָר,
כִּי חָפֵץ בְּבַת–יַעֲקֹב;
וְהוּא נִכְבָּד,
מִכֹּל בֵּית אָבִיו. כ וַיָּבֹא חֲמוֹר וּשְׁכֶם בְּנוֹ,
אֶל–שַׁעַר עִירָם;
וַיְדַבְּרוּ אֶל–אַנְשֵׁי עִירָם,
לֵאמֹר. כא הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה שְׁלֵמִים הֵם אִתָּנוּ,
וְיֵשְׁבוּ בָאָרֶץ וְיִסְחֲרוּ אֹתָהּ,
וְהָאָרֶץ הִנֵּה רַחֲבַת–יָדַיִם,
לִפְנֵיהֶם;
אֶת–בְּנֹתָם נִקַּח–לָנוּ לְנָשִׁים,
וְאֶת–בְּנֹתֵינוּ נִתֵּן לָהֶם. כב אַךְ–בְּזֹאת יֵאֹתוּ לָנוּ הָאֲנָשִׁים,
לָשֶׁבֶת אִתָּנוּ—לִהְיוֹת,
לְעַם אֶחָד:
בְּהִמּוֹל לָנוּ כָּל–זָכָר,
כַּאֲשֶׁר הֵם נִמֹּלִים. כג מִקְנֵהֶםוְקִנְיָנָם וְכָל–בְּהֶמְתָּם29,
הֲלוֹא לָנוּ הֵם;
אַךְ נֵאוֹתָה לָהֶם,
וְיֵשְׁבוּ אִתָּנוּ.
כד וַיִּשְׁמְעוּ אֶל–חֲמוֹר וְאֶל–שְׁכֶם בְּנוֹ,
כָּל–יֹצְאֵי שַׁעַר עִירוֹ;
וַיִּמֹּלוּ,
כָּל–זָכָר—כָּל–יֹצְאֵי,
שַׁעַר עִירוֹ. כה וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיוֹתָם כֹּאֲבִים,
וַיִּקְחוּ שְׁנֵי–בְנֵי–יַעֲקֹב שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אֲחֵי דִינָה אִישׁ חַרְבּוֹ,
וַיָּבֹאוּ עַל–הָעִיר,
בֶּטַח;
וַיַּהַרְגוּ,
כָּל–זָכָר. כו וְאֶת–חֲמוֹר וְאֶת–שְׁכֶם בְּנוֹ,
הָרְגוּ לְפִי–חָרֶב;
וַיִּקְחוּ אֶת–דִּינָה מִבֵּית שְׁכֶם,
וַיֵּצֵאוּ. כז בְּנֵי יַעֲקֹב,
בָּאוּ עַל–הַחֲלָלִים,
וַיָּבֹזּוּ,
הָעִיר—אֲשֶׁר טִמְּאוּ,
אֲחוֹתָם. כח אֶת–צֹאנָם וְאֶת–בְּקָרָם,
וְאֶת–חֲמֹרֵיהֶם,
וְאֵת אֲשֶׁר–בָּעִיר וְאֶת–אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה,
לָקָחוּ. כט וְאֶת–כָּל–חֵילָם וְאֶת–כָּל–טַפָּם וְאֶת–נְשֵׁיהֶם,
שָׁבוּ וַיָּבֹזּוּ;
וְאֵת,
כָּל–אֲשֶׁר בַּבָּיִת.
ל וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל–שִׁמְעוֹן וְאֶל–לֵוִי,
עֲכַרְתֶּם30 אֹתִי,
לְהַבְאִישֵׁנִיבְּיֹשֵׁב הָאָרֶץ,
בַּכְּנַעֲנִי וּבַפְּרִזִּי;
וַאֲנִי,
מְתֵי מִסְפָּר,
וְנֶאֶסְפוּ עָלַי וְהִכּוּנִי,
וְנִשְׁמַדְתִּי אֲנִי וּבֵיתִי. לא וַיֹּאמְרוּ:
הַכְזוֹנָה,
יַעֲשֶׂה אֶת–אֲחוֹתֵנוּ.
{פ}
מה אשמים אנשי העיר? יש כאן דמיון לסיפור סדום,
הם מקולקלים מבפנים ואינם מושפעים מהצדיק. אצל אברהם– ה'
סידר,
אצל יעקב הוא ובניו צריכים לטפל בעצמם.
בלימוד הדגשנו את ההבדל בין ההצעה של שכם לבני יעקב לעומת הצעתו לאנשי העיר, ואת התעלמותו מהמעשה הקשה שעשה בנו – לא רק שלא הענישו אלא תמך בו,
והביא את דבריו יחד.
מעשה זה מוכיח שהם מתנהגים כמו עם,
ולא כאנשים פרטיים.
אנחנו שליטי המקום,
לעומת גישת יעקב–
"מתי מעט", אני גר פה.
לפי רמב"ם – חטאו אנשי סדום בכך שלא ייסדו משפט,
ולכן לא טיפלו בשכם. ועל כך התחייבו מיתה.
בולט ההבדל בין הנהגת יעקב בגלות– הכשתחוויות לגויים– לעומת הגאווה הלאומית בארץ.
קובץ–
פרשנות למעשה דינה.
וגם שאלות על הרמב"ן.
פרק
ל"ד–מעשה
דינה

הדמויות:
דינה,
הבת
של ________
ו-_________
שכם
בן ____________
שמעון
ולוי,
אחים
של ___________
חמור,
נשיא
ה_________
שכם
מבצע מעשה מזעזע ב ________.
לאחר
מעשה זה,
הוא
אוהב אותה ומבקש מ _______
אביו
להינשא לדינה.
תגובת
האחים למעשה שכם🙁פס'
ז)__________________________________________
חמור
מבקש מיעקב ובניו שיתנו את דינה ל______
לאשה,
ושיאפשרו
לכל בנות ישראל להינשא לחוים,
ומוסיף
(פס'
י"ב)
"כאשר
______________________________"
בני
יעקב כועסים מאד,
והם
מרמים את שכם וחמור.
הם
אומרים שלא יוכלו לתת את אחותם ואת בנותיהם
לשכם ולחוים אלא אם כן
_________________________________________.
חמור
ושכם מסבירים את המצב לאנשי עירם,
וכל
הזכרים __________________________.
ביום
השלישי לברית,
שמעון
ולוי– בניו
של_________,
מנצלים
את חולשתם של החוים,
ו_________________________________________________________________.
כיצד
מגיב יעקב למעשה זה?(פס'
ל').
פרטי.____________________________________
__________________________________________________________________
הסבירי
מדוע שמעון ולוי פעלו כפי שפעלו?
______________________________________
___________________________________________________________________
אם
כן, כעס
עליהם יעקב?
_________________________________________________
___________________________________________________________________
ב![]()
סוף
ספר בראשית,
לפני
מות יעקב,
יעקב
מברך את כל בניו.
בברכות
אלו ניתן לראות את הכעס והביקורת הקשה
על שמעון ולוי.
כתבי
דבר אחד שאת לומדת מפרק זה:
_______________________________________
__________________________________________________________________
לפניך ארועים מתוך הפרק בסדר האלף בית מספרי אותם לפי הסדר הנכון.
-
בני יעקב "מסכימים"
לתת את דינה,
בתנאי ששכם וחמור וכל בני עירם יעשו ברית מילה. -
דינה יוצאת לראות בבנות הארץ.
-
היום השלישי למילה –
תושבי שכם חלשים ביותר. -
חמור ושכם באים לדבר עם יעקב ובניו
-
יעקב כועס על שמעון ולוי ואומר "עכרתם אותי".
-
שכם בן חמור ("הנסיך")
לוקח את דינה ומענה אותה. -
שכם
וחמור
מבקשים
מבני
יעקב
את
דינה
בכל
מחיר… -
שכם וחמור קוראים לתושבי שכם להימול.
-
שכם מעונין להתחתן עם דינה.
-
שמעון ולוי הורגים את כל יושבי שכם,
כולל חמור ושכם ולוקחים את השלל בשבי. -
שמעון ולוי עונים ליעקב "הכזונה יעשה את אחותינו?"
-
ת

ושבי שכם מלים עצמם.
"ויענו בני יעקב את שכם ואת חמור אביו במרמה"
-
מה מסביר רש"י על המילה במרמה?
____________ -
רשות –
האם זכור לך היכן היה מקרה דומה עם יעקב?
_______________.
פרק
זה
מעלה
שאלות
רעיוניות
/
אמוניות
רבות.
נסי
לחשוב
על
אחת
מהן. לעיון
–
הרמב"ן
לפסוק
יג'
דן
בהרבה
מן
השאלות
האלו.
מאד
מעניין
וחשוב
לקרוא.
פ
חלקי הפרק:
א–ח:
הסרת ע"ז והקמת מזבח.
ט–טו:
הבטחה.
טז–כא:
מות רחל.
כב:
מעשה ראובן
כג–כט:
סיכום בני יעקב,
ומות יצחק
רק לה– מיעקב לישראל ומות רחל.
הסרת ע"ז והקמת מזבח.
הבטחה.
מות רחל.
מעשה ראובן
סיכום בני יעקב,
ומות יצחק
א וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל–יַעֲקֹב,
קוּם עֲלֵה בֵית–אֵל וְשֶׁב–שָׁם;
וַעֲשֵׂה–שָׁם מִזְבֵּחַ—לָאֵל הַנִּרְאֶה אֵלֶיךָ31,
בְּבָרְחֲךָ מִפְּנֵי עֵשָׂו אָחִיךָ. ב וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל–בֵּיתוֹ,
וְאֶל כָּל–אֲשֶׁר עִמּוֹ:
הָסִרוּ אֶת–אֱלֹהֵי הַנֵּכָר,
אֲשֶׁר בְּתֹכְכֶם,
וְהִטַּהֲרוּ,
וְהַחֲלִיפוּ שִׂמְלֹתֵיכֶם. ג וְנָקוּמָה וְנַעֲלֶה,
בֵּית–אֵל;
וְאֶעֱשֶׂה–שָּׁם מִזְבֵּחַ,
לָאֵל הָעֹנֶה אֹתִי בְּיוֹם צָרָתִי,
וַיְהִי עִמָּדִי,
בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הָלָכְתִּי. ד וַיִּתְּנוּ אֶל–יַעֲקֹב,
אֵת כָּל–אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּיָדָם,
וְאֶת–הַנְּזָמִים,
אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם;
וַיִּטְמֹן אֹתָם יַעֲקֹב,
תַּחַת הָאֵלָה אֲשֶׁר עִם–שְׁכֶם. ה וַיִּסָּעוּ;
וַיְהִי חִתַּת אֱלֹהִים,
עַל–הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבוֹתֵיהֶם,
וְלֹא רָדְפוּ,
אַחֲרֵי בְּנֵי יַעֲקֹב. ו וַיָּבֹא יַעֲקֹב לוּזָה,
אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנַעַן—הִוא,
בֵּית–אֵל:
הוּא,
וְכָל–הָעָם אֲשֶׁר–עִמּוֹ. ז וַיִּבֶן שָׁם,
מִזְבֵּחַ,
וַיִּקְרָא לַמָּקוֹם,
אֵל בֵּית–אֵל:
כִּי שָׁם,
נִגְלוּ אֵלָיו הָאֱלֹהִים,
בְּבָרְחוֹ,
מִפְּנֵי אָחִיו. ח וַתָּמָת דְּבֹרָה מֵינֶקֶת רִבְקָה32,
וַתִּקָּבֵר מִתַּחַת לְבֵית–אֵל תַּחַת הָאַלּוֹן;
וַיִּקְרָא שְׁמוֹ,
אַלּוֹן בָּכוּת.
{פ}
ט וַיֵּרָא אֱלֹהִים אֶל–יַעֲקֹב עוֹד,
בְּבֹאוֹ מִפַּדַּן אֲרָם;
וַיְבָרֶךְ,
אֹתוֹ. י וַיֹּאמֶר–לוֹ אֱלֹהִים,
שִׁמְךָ33 יַעֲקֹב:
לֹא–יִקָּרֵא שִׁמְךָ עוֹד יַעֲקֹב,
כִּי אִם–יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שְׁמֶךָ,
וַיִּקְרָא אֶת–שְׁמוֹ,
יִשְׂרָאֵל34. יא וַיֹּאמֶר לוֹ אֱלֹהִים אֲנִי אֵל שַׁדַּי35,
פְּרֵה וּרְבֵה36—גּוֹי37 וּקְהַל גּוֹיִם,
יִהְיֶה מִמֶּךָּ;
וּמְלָכִים,
מֵחֲלָצֶיךָ יֵצֵאוּ. יב וְאֶת–הָאָרֶץ,
אֲשֶׁר נָתַתִּי לְאַבְרָהָם וּלְיִצְחָק—לְךָ אֶתְּנֶנָּה;
וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ,
אֶתֵּן אֶת–הָאָרֶץ. יג וַיַּעַל מֵעָלָיו,
אֱלֹהִים,
בַּמָּקוֹם,
אֲשֶׁר–דִּבֶּר אִתּוֹ.
38 יד וַיַּצֵּב יַעֲקֹב מַצֵּבָה,
בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר–דִּבֶּר אִתּוֹ—מַצֶּבֶת אָבֶן;
וַיַּסֵּךְ עָלֶיהָ נֶסֶךְ,
וַיִּצֹק עָלֶיהָ שָׁמֶן. טו וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶת–שֵׁם הַמָּקוֹם,
אֲשֶׁר דִּבֶּר אִתּוֹ שָׁם אֱלֹהִים—בֵּית–אֵל.
טזוַיִּסְעוּ מִבֵּית אֵל,
וַיְהִי–עוֹד כִּבְרַת–הָאָרֶץ לָבוֹא אֶפְרָתָה;
וַתֵּלֶד רָחֵל,
וַתְּקַשׁ בְּלִדְתָּהּ. יז וַיְהִי בְהַקְשֹׁתָהּ,
בְּלִדְתָּהּ;
וַתֹּאמֶר לָהּ הַמְיַלֶּדֶת אַל–תִּירְאִי,
כִּי–גַם–זֶה לָךְ בֵּן39. יח וַיְהִי בְּצֵאת נַפְשָׁהּ,
כִּי מֵתָה,
וַתִּקְרָא שְׁמוֹ,
בֶּן–אוֹנִי;
וְאָבִיו,
קָרָא–לוֹ בִנְיָמִין. יט וַתָּמָת,
רָחֵל;
וַתִּקָּבֵר בְּדֶרֶךְ אֶפְרָתָה,
הִוא בֵּית לָחֶם. כ וַיַּצֵּב יַעֲקֹב מַצֵּבָה,
עַל–קְבֻרָתָהּ—הִוא מַצֶּבֶת קְבֻרַת–רָחֵל,
עַד–הַיּוֹם. כא וַיִּסַּע,
יִשְׂרָאֵל;
וַיֵּט אָהֳלֹה,
מֵהָלְאָה לְמִגְדַּל–עֵדֶר
. כב * וַיְהִי,
בִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל בָּאָרֶץ הַהִוא,
וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן וַיִּשְׁכַּב אֶת–בִּלְהָה40 פִּילֶגֶשׁ אָבִיו,
וַיִּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל;
{פ}
וַיִּהְיוּ בְנֵי–יַעֲקֹב,
שְׁנֵים עָשָׂר. כג בְּנֵי לֵאָה,
בְּכוֹר יַעֲקֹב רְאוּבֵן;
וְשִׁמְעוֹן וְלֵוִי וִיהוּדָה,
וְיִשָּׂשכָר וּזְבֻלוּן. כד בְּנֵי רָחֵל,
יוֹסֵף וּבִנְיָמִן. כה וּבְנֵי בִלְהָה שִׁפְחַת רָחֵל,
דָּן וְנַפְתָּלִי. כו וּבְנֵי זִלְפָּה שִׁפְחַת לֵאָה,
גָּד וְאָשֵׁר;
אֵלֶּה בְּנֵי יַעֲקֹב,
אֲשֶׁר יֻלַּד–לוֹ בְּפַדַּן אֲרָם. כז וַיָּבֹא יַעֲקֹב אֶל–יִצְחָק אָבִיו,
מַמְרֵא קִרְיַת הָאַרְבַּע—הִוא חֶבְרוֹן,
אֲשֶׁר–גָּר–שָׁם אַבְרָהָם וְיִצְחָק. כח וַיִּהְיוּ,
יְמֵי יִצְחָק—מְאַת שָׁנָה,
וּשְׁמֹנִים שָׁנָה. כט וַיִּגְוַע יִצְחָק וַיָּמָת וַיֵּאָסֶף אֶל–עַמָּיו,
זָקֵן וּשְׂבַע יָמִים;
וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ,
עֵשָׂו וְיַעֲקֹב בָּנָיו.
{פ}
3
מיתות בפרק אחד!
פרק לו– תולדות עשיו.
פרק אקסטנסיבי.
א וְאֵלֶּה תֹּלְדוֹת עֵשָׂו,
הוּא אֱדוֹם. ב עֵשָׂו לָקַח אֶת–נָשָׁיו,
מִבְּנוֹת כְּנָעַן:
אֶת–עָדָה,
בַּת–אֵילוֹן הַחִתִּי,
וְאֶת–אָהֳלִיבָמָה בַּת–עֲנָה,
בַּת–צִבְעוֹן הַחִוִּי. גוְאֶת–בָּשְׂמַת בַּת–יִשְׁמָעֵאל,
אֲחוֹת נְבָיוֹת. ד וַתֵּלֶד עָדָה לְעֵשָׂו,
אֶת–אֱלִיפָז;
וּבָשְׂמַת,
יָלְדָה אֶת–רְעוּאֵל. ה וְאָהֳלִיבָמָה,
יָלְדָה,
אֶת–יעיש (יְעוּשׁ)
וְאֶת–יַעְלָם,
וְאֶת–קֹרַח;
אֵלֶּה בְּנֵי עֵשָׂו,
אֲשֶׁר יֻלְּדוּ–לוֹ בְּאֶרֶץ כְּנָעַן. ו וַיִּקַּח עֵשָׂו אֶת–נָשָׁיו וְאֶת–בָּנָיו וְאֶת–בְּנֹתָיו,
וְאֶת–כָּל–נַפְשׁוֹת בֵּיתוֹ,
וְאֶת–מִקְנֵהוּ וְאֶת–כָּל–בְּהֶמְתּוֹ וְאֵת כָּל–קִנְיָנוֹ,
אֲשֶׁר רָכַשׁ בְּאֶרֶץ כְּנָעַן;
וַיֵּלֶךְ אֶל–אֶרֶץ,
מִפְּנֵי יַעֲקֹב אָחִיו. ז כִּי–הָיָה רְכוּשָׁם רָב,
מִשֶּׁבֶת יַחְדָּו;
וְלֹא יָכְלָה אֶרֶץ מְגוּרֵיהֶם,
לָשֵׂאת אֹתָם—מִפְּנֵי,
מִקְנֵיהֶם. ח וַיֵּשֶׁב עֵשָׂו בְּהַר שֵׂעִיר,
עֵשָׂו הוּא אֱדוֹם. ט וְאֵלֶּה תֹּלְדוֹת עֵשָׂו,
אֲבִי אֱדוֹם,
בְּהַר,
שֵׂעִיר. י אֵלֶּה,
שְׁמוֹת בְּנֵי–עֵשָׂו:
אֱלִיפַז,
בֶּן–עָדָה אֵשֶׁת עֵשָׂו,
רְעוּאֵל,
בֶּן–בָּשְׂמַת אֵשֶׁת עֵשָׂו. יא וַיִּהְיוּ,
בְּנֵי אֱלִיפָז—תֵּימָן אוֹמָר,
צְפוֹ וְגַעְתָּם וּקְנַז. יב וְתִמְנַע הָיְתָה פִילֶגֶשׁ,
לֶאֱלִיפַז בֶּן–עֵשָׂו,
וַתֵּלֶד לֶאֱלִיפַז,
אֶת–עֲמָלֵק;
אֵלֶּה,
בְּנֵי עָדָה אֵשֶׁת עֵשָׂו. יג וְאֵלֶּה בְּנֵי רְעוּאֵל,
נַחַת וָזֶרַח שַׁמָּה וּמִזָּה;
אֵלֶּה הָיוּ,
בְּנֵי בָשְׂמַת אֵשֶׁת עֵשָׂו. יד וְאֵלֶּה הָיוּ,
בְּנֵי אָהֳלִיבָמָה בַת–עֲנָה בַּת–צִבְעוֹן—אֵשֶׁת עֵשָׂו;
וַתֵּלֶד לְעֵשָׂו,
אֶת–יעיש (יְעוּשׁ)
וְאֶת–יַעְלָם וְאֶת–קֹרַח. טו אֵלֶּה,
אַלּוּפֵי בְנֵי–עֵשָׂו:
בְּנֵי אֱלִיפַז,
בְּכוֹר עֵשָׂו—אַלּוּף תֵּימָן אַלּוּף אוֹמָר,
אַלּוּף צְפוֹ אַלּוּף קְנַז. טז אַלּוּף–קֹרַח אַלּוּף גַּעְתָּם,
אַלּוּף עֲמָלֵק;
אֵלֶּה אַלּוּפֵי אֱלִיפַז בְּאֶרֶץ אֱדוֹם,
אֵלֶּה בְּנֵי עָדָה. יז וְאֵלֶּה,
בְּנֵי רְעוּאֵל בֶּן–עֵשָׂו—אַלּוּף נַחַת אַלּוּף זֶרַח,
אַלּוּף שַׁמָּה אַלּוּף מִזָּה;
אֵלֶּה אַלּוּפֵי רְעוּאֵל,
בְּאֶרֶץ אֱדוֹם—אֵלֶּה,
בְּנֵי בָשְׂמַת אֵשֶׁת עֵשָׂו. יח וְאֵלֶּה,
בְּנֵי אָהֳלִיבָמָה אֵשֶׁת עֵשָׂו—אַלּוּף יְעוּשׁ אַלּוּף יַעְלָם,
אַלּוּף קֹרַח;
אֵלֶּה אַלּוּפֵי אָהֳלִיבָמָה,
בַּת–עֲנָה—אֵשֶׁת עֵשָׂו. יט אֵלֶּה בְנֵי–עֵשָׂו וְאֵלֶּה אַלּוּפֵיהֶם,
הוּא אֱדוֹם.
{ס} כ אֵלֶּה בְנֵי–שֵׂעִיר הַחֹרִי,
יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ:
לוֹטָן וְשׁוֹבָל,
וְצִבְעוֹן וַעֲנָה. כא וְדִשׁוֹן וְאֵצֶר,
וְדִישָׁן;
אֵלֶּה אַלּוּפֵי הַחֹרִי בְּנֵי שֵׂעִיר,
בְּאֶרֶץ אֱדוֹם. כב וַיִּהְיוּ בְנֵי–לוֹטָן,
חֹרִי וְהֵימָם;
וַאֲחוֹת לוֹטָן,
תִּמְנָע. כג וְאֵלֶּה בְּנֵי שׁוֹבָל,
עַלְוָן וּמָנַחַת וְעֵיבָל,
שְׁפוֹ,
וְאוֹנָם. כד וְאֵלֶּה בְנֵי–צִבְעוֹן,
וְאַיָּה וַעֲנָה;
הוּא עֲנָה,
אֲשֶׁר מָצָא אֶת–הַיֵּמִם בַּמִּדְבָּר,
בִּרְעֹתוֹ אֶת–הַחֲמֹרִים,
לְצִבְעוֹן אָבִיו. כה וְאֵלֶּה בְנֵי–עֲנָה,
דִּשֹׁן;
וְאָהֳלִיבָמָה,
בַּת–עֲנָה. כו וְאֵלֶּה,
בְּנֵי דִישָׁן—חֶמְדָּן וְאֶשְׁבָּן,
וְיִתְרָן וּכְרָן. כז אֵלֶּה,
בְּנֵי–אֵצֶר—בִּלְהָןוְזַעֲוָן,
וַעֲקָן. כח אֵלֶּה בְנֵי–דִישָׁן,
עוּץ וַאֲרָן. כט אֵלֶּה,
אַלּוּפֵי הַחֹרִי:
אַלּוּף לוֹטָן אַלּוּף שׁוֹבָל,
אַלּוּף צִבְעוֹן אַלּוּף עֲנָה. ל אַלּוּף דִּשֹׁן אַלּוּף אֵצֶר,
אַלּוּף דִּישָׁן;
אֵלֶּה אַלּוּפֵי הַחֹרִי לְאַלֻּפֵיהֶם,
בְּאֶרֶץ שֵׂעִיר.
{פ}
לא וְאֵלֶּה,
הַמְּלָכִים,
אֲשֶׁר מָלְכוּ,
בְּאֶרֶץ אֱדוֹם—לִפְנֵי מְלָךְ–מֶלֶךְ,
לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל. לב וַיִּמְלֹךְ בֶּאֱדוֹם,
בֶּלַע בֶּן–בְּעוֹר;
וְשֵׁם עִירוֹ,
דִּנְהָבָה. לג וַיָּמָת,
בָּלַע;
וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו,
יוֹבָב בֶּן–זֶרַח מִבָּצְרָה. לד וַיָּמָת,
יוֹבָב;
וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו,
חֻשָׁם מֵאֶרֶץ הַתֵּימָנִי. לה וַיָּמָת,
חֻשָׁם;
וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו הֲדַד בֶּן–בְּדַד,
הַמַּכֶּה אֶת–מִדְיָן בִּשְׂדֵה מוֹאָב,
וְשֵׁם עִירוֹ,
עֲוִית. לו וַיָּמָת,
הֲדָד;
וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו,
שַׂמְלָה מִמַּשְׂרֵקָה. לז וַיָּמָת,
שַׂמְלָה;
וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו,
שָׁאוּל מֵרְחֹבוֹת הַנָּהָר. לח וַיָּמָת,
שָׁאוּל;
וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו,
בַּעַל חָנָן בֶּן–עַכְבּוֹר. לט וַיָּמָת,
בַּעַל חָנָן בֶּן–עַכְבּוֹר,
וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו הֲדַר,
וְשֵׁם עִירוֹ פָּעוּ;
וְשֵׁם אִשְׁתּוֹ מְהֵיטַבְאֵל בַּת–מַטְרֵד,
בַּת מֵי זָהָב. מ וְאֵלֶּה שְׁמוֹת אַלּוּפֵי עֵשָׂו,
לְמִשְׁפְּחֹתָם,
לִמְקֹמֹתָם,
בִּשְׁמֹתָם:
אַלּוּף תִּמְנָע אַלּוּף עַלְוָה,
אַלּוּף יְתֵת. מא אַלּוּף אָהֳלִיבָמָה אַלּוּף אֵלָה,
אַלּוּף פִּינֹן. מב אַלּוּף קְנַז אַלּוּף תֵּימָן,
אַלּוּף מִבְצָר. מג אַלּוּף מַגְדִּיאֵל,
אַלּוּף עִירָם;
אֵלֶּה אַלּוּפֵי אֱדוֹם,
לְמֹשְׁבֹתָם בְּאֶרֶץ אֲחֻזָּתָם—הוּא עֵשָׂו,
אֲבִי אֱדוֹם.
{פ}
פ
א–ה:
סיבות לשנאת האחים
ו–יא:
חלומות יוסף
יב–יז:
חיפוש
יח–כח:
מכירת יוסף
כט–
לה:
הודעה ליעקב
רק לז– חלומות ומכירת יוסף.
סיבות לשנאת האחים
חלומות יוסף
חיפוש
מכירת יוסף
לה:
הודעה ליעקב
א וַיֵּשֶׁב41 יַעֲקֹב,
בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו—בְּאֶרֶץ,
כְּנָעַן. ב אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב,
יוֹסֵף בֶּן–שְׁבַע–עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיָה רֹעֶה42 אֶת–אֶחָיו בַּצֹּאן,
וְהוּא נַעַר
אֶת–בְּנֵי בִלְהָה וְאֶת–בְּנֵי זִלְפָּה,
נְשֵׁי אָבִיו;
וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת–דִּבָּתָם רָעָה43,
אֶל–אֲבִיהֶם. ג וְיִשְׂרָאֵל,
אָהַב אֶת–יוֹסֵף מִכָּל–בָּנָיו—כִּי–בֶן–זְקֻנִים הוּא,
לוֹ;
וְעָשָׂה לוֹ,
כְּתֹנֶת פַּסִּים44. ד וַיִּרְאוּ אֶחָיו,
כִּי–אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל–אֶחָיו—וַיִּשְׂנְאוּ,
אֹתוֹ45;
וְלֹא יָכְלוּ,
דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם. ה וַיַּחֲלֹם יוֹסֵף חֲלוֹם,
וַיַּגֵּד לְאֶחָיו;
וַיּוֹסִפוּ
עוֹד,
שְׂנֹא
אֹתוֹ
. ו וַיֹּאמֶר,
אֲלֵיהֶם:
שִׁמְעוּ–נָא,
הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתִּי. ז וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ מְאַלְּמִים אֲלֻמִּים,
בְּתוֹךְ הַשָּׂדֶה,
וְהִנֵּה קָמָה אֲלֻמָּתִי,
וְגַם–נִצָּבָה;
וְהִנֵּה תְסֻבֶּינָהאֲלֻמֹּתֵיכֶם46,
וַתִּשְׁתַּחֲוֶיןָ לַאֲלֻמָּתִי. ח וַיֹּאמְרוּ לוֹ,
אֶחָיו,
הֲמָלֹךְ תִּמְלֹךְ עָלֵינוּ,
אִם–מָשׁוֹל תִּמְשֹׁל בָּנוּ;
וַיּוֹסִפוּ
עוֹד
שְׂנֹא
אֹתוֹ,
עַל–חֲלֹמֹתָיו וְעַל–דְּבָרָיו. ט וַיַּחֲלֹם עוֹד חֲלוֹם אַחֵר,
וַיְסַפֵּר אֹתוֹ לְאֶחָיו;
וַיֹּאמֶר,
הִנֵּה חָלַמְתִּי חֲלוֹם עוֹד,
וְהִנֵּה הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ וְאַחַד עָשָׂר כּוֹכָבִים47,
מִשְׁתַּחֲוִים לִי. יוַיְסַפֵּר אֶל–אָבִיו,
וְאֶל–אֶחָיו,
וַיִּגְעַר–בּוֹ אָבִיו48,
וַיֹּאמֶר לוֹ מָה הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתָּ:
הֲבוֹא נָבוֹא,
אֲנִי וְאִמְּךָ וְאַחֶיךָ,
לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְךָ,
אָרְצָה. יאוַיְקַנְאוּ–בוֹ,
אֶחָיו;
וְאָבִיו,
שָׁמַר אֶת–הַדָּבָר
. יב וַיֵּלְכוּ,
אֶחָיו,
לִרְעוֹת אֶת–צֹאן אֲבִיהֶם,
בִּשְׁכֶם. יג וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל–יוֹסֵף,
הֲלוֹא אַחֶיךָ רֹעִים בִּשְׁכֶם—לְכָה,
וְאֶשְׁלָחֲךָ אֲלֵיהֶם;
וַיֹּאמֶר לוֹ,
הִנֵּנִי. יד וַיֹּאמֶר לוֹ,
לֶךְ–נָא רְאֵה אֶת–שְׁלוֹם אַחֶיךָ וְאֶת–שְׁלוֹם הַצֹּאן,
וַהֲשִׁבֵנִי,
דָּבָר49;
וַיִּשְׁלָחֵהוּ מֵעֵמֶק חֶבְרוֹן,
וַיָּבֹא שְׁכֶמָה. טו וַיִּמְצָאֵהוּ אִישׁ,
וְהִנֵּה תֹעֶה בַּשָּׂדֶה;
וַיִּשְׁאָלֵהוּ הָאִישׁ לֵאמֹר,
מַה–תְּבַקֵּשׁ. טז וַיֹּאמֶר,
אֶת–אַחַי אָנֹכִי מְבַקֵּשׁ;
הַגִּידָה–נָּא לִי,
אֵיפֹה הֵם רֹעִים. יז וַיֹּאמֶר הָאִישׁ,
נָסְעוּ מִזֶּה—כִּי שָׁמַעְתִּי אֹמְרִים,
נֵלְכָהדֹּתָיְנָה;
וַיֵּלֶךְ יוֹסֵף אַחַר אֶחָיו,
וַיִּמְצָאֵם בְּדֹתָן.
יח וַיִּרְאוּ אֹתוֹ,
מֵרָחֹק;
וּבְטֶרֶם יִקְרַב אֲלֵיהֶם,
וַיִּתְנַכְּלוּ
אֹתוֹ
לַהֲמִיתוֹ. יט וַיֹּאמְרוּ,
אִישׁ אֶל–אָחִיו:
הִנֵּה,
בַּעַל הַחֲלֹמוֹת הַלָּזֶה—בָּא. כ וְעַתָּה לְכוּ וְנַהַרְגֵהוּ,
וְנַשְׁלִכֵהוּ בְּאַחַד הַבֹּרוֹת,
וְאָמַרְנוּ,
חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ;
וְנִרְאֶה,
מַה–יִּהְיוּ חֲלֹמֹתָיו. כא וַיִּשְׁמַע רְאוּבֵן,
וַיַּצִּלֵהוּ מִיָּדָם;
וַיֹּאמֶר,
לֹא נַכֶּנּוּ נָפֶשׁ. כב וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם רְאוּבֵן,
אַל–תִּשְׁפְּכוּ–דָם—הַשְׁלִיכוּ אֹתוֹ אֶל–הַבּוֹר הַזֶּה אֲשֶׁר בַּמִּדְבָּר,
וְיָד אַל–תִּשְׁלְחוּ–בוֹ:
לְמַעַן,
הַצִּיל אֹתוֹ מִיָּדָם,
לַהֲשִׁיבוֹ,
אֶל–אָבִיו. כג וַיְהִי,
כַּאֲשֶׁר–בָּא יוֹסֵף אֶל–אֶחָיו;
וַיַּפְשִׁיטוּ אֶת–יוֹסֵף אֶת–כֻּתָּנְתּוֹ,
אֶת–כְּתֹנֶת הַפַּסִּים אֲשֶׁר עָלָיו. כד וַיִּקָּחֻהוּ—וַיַּשְׁלִכוּ אֹתוֹ,
הַבֹּרָה;
וְהַבּוֹר רֵק,
אֵין בּוֹ מָיִם. כה וַיֵּשְׁבוּ,
לֶאֱכָל–לֶחֶם50,
וַיִּשְׂאוּ עֵינֵיהֶם וַיִּרְאוּ,
וְהִנֵּה אֹרְחַת יִשְׁמְעֵאלִים בָּאָה מִגִּלְעָד;
וּגְמַלֵּיהֶם נֹשְׂאִים,
נְכֹאת וּצְרִי וָלֹט—הוֹלְכִים,
לְהוֹרִיד מִצְרָיְמָה. כו וַיֹּאמֶר יְהוּדָה,
אֶל–אֶחָיו:
מַה–בֶּצַע,
כִּי נַהֲרֹג אֶת–אָחִינוּ,
וְכִסִּינוּ,
אֶת–דָּמוֹ. כז לְכוּ וְנִמְכְּרֶנּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִים,
וְיָדֵנוּ אַל–תְּהִי–בוֹ,
כִּי–אָחִינוּ בְשָׂרֵנוּ,
הוּא;
וַיִּשְׁמְעוּ,
אֶחָיו. כח וַיַּעַבְרוּ אֲנָשִׁים מִדְיָנִים סֹחֲרִים,
וַיִּמְשְׁכוּ וַיַּעֲלוּ אֶת–יוֹסֵף מִן–הַבּוֹר,
וַיִּמְכְּרוּ51 אֶת–יוֹסֵף לַיִּשְׁמְעֵאלִים,
בְּעֶשְׂרִים כָּסֶף;
וַיָּבִיאוּ אֶת–יוֹסֵף,
מִצְרָיְמָה.
כט וַיָּשָׁב רְאוּבֵן אֶל–הַבּוֹר52,
וְהִנֵּה אֵין–יוֹסֵף בַּבּוֹר;
וַיִּקְרַע,
אֶת–בְּגָדָיו. ל וַיָּשָׁב אֶל–אֶחָיו,
וַיֹּאמַר:
הַיֶּלֶד אֵינֶנּוּ,
וַאֲנִי אָנָה אֲנִי–בָא. לא וַיִּקְחוּ,
אֶת–כְּתֹנֶת יוֹסֵף;
וַיִּשְׁחֲטוּ שְׂעִיר עִזִּים,
וַיִּטְבְּלוּ אֶת–הַכֻּתֹּנֶת בַּדָּם. לב וַיְשַׁלְּחוּ53 אֶת–כְּתֹנֶת הַפַּסִּים,
וַיָּבִיאוּ אֶל–אֲבִיהֶם,
וַיֹּאמְרוּ,
זֹאת מָצָאנוּ:
הַכֶּר–נָא,
הַכְּתֹנֶת בִּנְךָ הִוא—אִם–לֹא. לג וַיַּכִּירָהּ וַיֹּאמֶר כְּתֹנֶת בְּנִי,
חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ;
טָרֹף טֹרַף,
יוֹסֵף. לד וַיִּקְרַע יַעֲקֹב שִׂמְלֹתָיו,
וַיָּשֶׂם שַׂק בְּמָתְנָיו;
וַיִּתְאַבֵּל עַל–בְּנוֹ,
יָמִים רַבִּים. לה וַיָּקֻמוּ כָל–בָּנָיו וְכָל–בְּנֹתָיו לְנַחֲמוֹ,
וַיְמָאֵן לְהִתְנַחֵם,
וַיֹּאמֶר,
כִּי–אֵרֵד אֶל–בְּנִי אָבֵל שְׁאֹלָה;
וַיֵּבְךְּ אֹתוֹ,
אָבִיו.
לו וְהַמְּדָנִים—מָכְרוּ אֹתוֹ,
אֶל–מִצְרָיִם:
לְפוֹטִיפַר סְרִיס פַּרְעֹה,
שַׂר הַטַּבָּחִים.
{פ}
שיעור שהוכן בלי חומש (במיון…
טוב שבעלי קורא בתורה כל שבוע,
ויודע כמעט בעל פה את הפרק הזה).
מצג (א):
יעקב יושב, לעומת אבותיו– שגרים.
יעקב אינו צדיק מהסוג שיכול לשבת בשלווה וסתם להיות,
אלא פועל בעולם מתוך מאבק וסיבוכיות.
אופיו של יוסף (ב):
"את אחיו", "את בני השפחות"-
ולא "עם".
יוסף צעיר האחים (מלבד בנימין, שנמצא בפער שנים גדול מכל השאר, שנולדו תוך כ6
שנים בחרן) לא נמצא עם אחיו כשווה,
אלא נוטה להתנשא,
להביא את דיבתם אל אביהם,
כדי לתקנם כמובן.
"נער"-
מסלסל בשערו וכו'-
כל אלו מלמדים שיוסף מכין עצמו למלוכה,
ולא להיות סתם אחד מכולם.
יחס אביו (ג)
: אוהב (ואצל יצחק ראינו שמדובר בבחירה כממשיך), כי הוא "בן הזקונים" כנראה ביטוי זה אין משמעו בדיוק כמו בימינו, שהרי בנימין הוא בן הזקונים.
בהמשך החומש מכונה בנימין בשם זה, כך שניתן להבין שלפחות כאן הכוונה ל"בן רחל". כתונת הפסים היא בגד מלוכה (כמו שראינו אמנון ותמר, שלבשה כתונת פסים כדרך בנות המלכים. שוב–
הכנה למלכות.
יחס האחים: מפחדים,
כי לפחות מבחינת יעקב– הם בחוץ. רואים את יוסף כמאיים על שותפותם בעמ"י,
ולכן ראוי לדין רודף. לכאורה לא התחילה השנאה מהדיבה שהביא לאביהם,
עליה נסלח לו,
אלא לאווירה של ההשתררות. לא יכלו דברו לשלום– לא איתו ולא עליו. כל דיבור לגביו היה מסכסך.
נשים לב שהאחים נקראים בשם אחד לאורך כל הפרק,
אין חילוק בין בני השפחות למשל וכו'.
כולם מול יוסף.
(אולי זה רווח שהרווחנו מכך שיוסף נהג כפי שנהג).
החלומות:
מודגש שיוסף לא רק חלם את החלומות (והוא אכן מומחה לחלומות לאורך כל חייו,
כנראה מראש חש שהם ממשיים)
אלא טרח ליידע את אחיו בתוכנם. מטרתו–
לשכנעם לפעול בעולם לפי שיטתו:
לתקן את הגויים ע"י יציאה אליהם ודרך הכלכלה העולמית, בשונה משיטת יהודה–
לבנות עם אליו יעלו הגויים לרגל.
לאחים בעצם לא נותר אלא לשנאו. הוא באון מאוד ברור מקבל מאביהם, מהתנהגותו ובחלומותיו– משהו שנלקח מהם.
כמו שעשיו שוטם את יעקב אחרי לקיחת הבכורה והברכות,
כשאבוד לו. חשוב לשים לב שהם לא מזלזלים בחלומות יוסף!
לא מבטלים אותם,
אלא רק תוהים איך זה יקרה.
חלום 1: מאלמים אלומות בשדה.
והרי המקצוע שלהם הוא רעיית צאן?! אלא שזה מה שיביא את יוסף למעמד רם– השיבולים בחלום פרעה,
ותבואת מצרים. שוב מזכיר לנו את שיטתו הכלכלית–רוחנית של יוסף.
יודגש כי האלומה מתנשאת לבד,
ולאחר מכן משתחוות לה האחרות.
אינה עולה על גב חברותיה.
חלום 2: כוכבים,
מזלות האחים ישתחוו ליוסף (עצמו,
לא לכוכב שמייצג אותו). הוא לא זהה לאחיו, וכאן ההשתחוויה היא בהסכמה.
האחים מגיבים בשאלה–
האם תמשול בנו (בלי הסכמתנו) האם תמלוך עלינו (בהסכמתנו)?
במציאות יהיו שני שלבים– בלי הסכמתם, כשלא יודעים עדיין שהוא יוסף,
ולאחר מכן– בהסכמה.
השנאה מתעצמת כי ניכר שזו אמת.
צורת ההתנהלות שלו נערית ולא נבונה (טקט).
אביו גוער בו על החלום מול האחים,
אך שומר בליבו.
[יעקב טוען כלפיו שהוריו ודאי לא ישתחוו לו, ורומז שאמו נפטרה.
אך לעצמו הוא מבין שהשמש והירח יחד מסמלים את כוחו של עשיו וכוחו של יעקב שקופלו שניהם ביעקב בגלל שלבי הקניה של הבכורה,
הברכה,
האשה והשם מאת עשיו]. יעקב במגמה להשלים ביניהם, ורק לתת עדיפות ליוסף, שיוביל.
שכם:
מדוע הלכו לרעות דווקא שם?
לאורך החומש יש חשיבות לזהירות אבותינו מהגזל.
שכם הוא איזור שבני יעקב פשוט כבשו,
ולכן רועים שם בלי חשש.
יעקב שולח את יוסף אל האחים לחברו אליהם מחדש.
יוסף מסכים, ורק אז "מדביקים"
תירוץ להליכה. ברור לשניהם שהמטרה היא השכנת שלום ואחווה.
איש=כנראה מלאך מוצא את יוסף תועה ורומז לו שאחיו "נסעו מזה"- הם לא בקטע של אחווה.
[האחים בעצם מעמידים אותו למשפט–
יעקב שולח אותו לשם כך,
והחליטו שחייב מיתה אבל לא יהרגוהו. ראובן
המזימה:
עוד לפני שיוסף מגיע מתכננים האחים להרגו,
להיפטר מגופתו, לספר כי נטרף ואז נראה מה היו חלומותיו… את הדיונים מובילים 4
האחים הגדולים– ראובן,
שמעון,
לוי ויהודה. מהביטוי "איש אל אחיו"
נרמז שהיוזמים הם שמעון ולוי (למדנו על אופיים בשכם, הביטוי חוזר שם),
ראובן ויהודה מנסים לקחת את התוכנית לכיוון שונה. פרשיה זו מבררת את נושא המנהיגות– מי באמת מצליח להוביל ולשנות את התוכניות של האחים.
ראובן מנסה לעקוף,
להציע להם שינוי קל ולהגיע להציל את יוסף בהמשך.
כשיוסף מגיע, הם מיד מפשיטים אותו מהכתונת,
לא מסוגלים לראותו לבוש בה.
משליכים לבור ויושבים לאכול= מכאן שלא חשו עוולה מוסרית (על אף שהתחנן בפניהם, כפי שיודו בהמשך).
אורחת ישמעאלים [סביר שבאותו דור טרם היו אורחות גדולות של בני ישמעאל ובני מדין, אולי הכוונה לסוחרים כלשהם, דומים לסוחרים הישמעאלים שמוכרים לדור יוצאי מצרים שקיבלו את התורה. רבו ההסברים על חילופי הכינויים בין ישמעאלים למדינים] עברה ויהודה מציע למכרו, מצד התועלת (מה בצע) ומצד המוסר. לשון הפסוק אינה מבהירה מי משך מהבור ומי בפועל ביצע את המכירה. ניתן לקרוא כאילו האחים עשו זאת, או שהמדינים מכרו לישמעאלים.
ראובן חוזר ומגלה שהבור ריק,
ואז צריך למצוא פתרון איך להגיע אל אביהם. הם מכינים את הכתונת– מטבילים בדם ומשלחים [שלח=סכין.
חותכים אותה בסכינים שייראה כאילו נקרעה בידי חיה] ומעניין לראות את הניסוח– הכר נא, הכתונת בנך (ולא–
אחינו,
יוסף…).
האחים אינם צריכים להוסיף עוד,
יעקב משלים לבד את שאר הסיפור, ובכך נחסך הבירור המטריד.
האבל:
יעקב מתאבל ימים רבים=שנים רבות, בניגוד לשנת אבל יחידה. מכאן שיוסף אינו מת.
ביגון שאולה– יעקב חש שהשליחות של עמ"י לא תוכל להישלם בלי יוסף, והכל אבוד.
מבחינת מתודה– התחלנו (בשיעור קודם) בשמש אסוציאציות.
למדנו עם החומש וכתבנו תוך כדי את הנקודות העיקריות עד לשלב המכירה ('שני'
בפרשה).
את החלק השני נתתי לבנות לסכם באופן עצמאי, כתבתי נקודות מרכזיות והן פיתחו את זה לפיסקאות. זה סיפור מוכר,
כך שעל אף הקיטורים יצאו סיכומים מצוינים.
דגשים:
יחסו של יעקב ליוסף.(רשי ג, י,
יא)
"ולא יכלו דברו לשלום"- הסיבות לשנאה.
איך הגיעו האחים עד כדי כוונת הריגה של יוסף?
העזרי בפירוש הספורנו לפס' כה'
ולפס'
יח'
כיצד ניתן לראות את ההשגחה הפרטית בירידת יוסף למצרים?(רש"י כה' "וגמליהם נושאים")
"
וישלחהו מעמק חברון"
מהו הקושי והתרוץ אותו מביא רש"י?
דרכו של עולם – מה ניתן ללמוד מהמילים "וימאן להתנחם".
עשיו מנסה לבזוז בחזרה את הבכורה, ואת שליחותו של יעקב. הנסיון הכי גדול שלו לעשות זאת— הנצרות
פ
פרשת וישב,
סיפור יוסף,
דף מס'
1
רשת וישב,
פרק
ל"ז
פס'
א'-
י"א
יוסף
ואחיו

ק
תעודת זהות:
שם:
יוסף
שם האב______________
שם האם _______________
ארץ לידה:
______________ מקום מגורים נוכחי:
________________
גיל _________
. שוהה בעיקר עם בני ___________
יחס אביו אליו__________________________________
יחס האחים אליו:
_______________________________
הסיבה ליחס זה:
___________________________________________________________________________
ראי פסוקים א'-ד'-
והשלימי
תעודת זהות ליוסף:
עייני
בספר שמואל ב',
פרק
י"ג
פס' י"ח–
מי
היה לובש בגדי פסים?
_____________________
חלומות
יוסף:
חלום
ראשון:
חלום
האלומות,
פסוקים
ו'-ח':
השלימי
את הטבלה.
|
|
משל |
נמשל |
|
דמויות: |
11 אלומות |
|
|
אלומה אחת |
|
|
|
פעולות |
וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ מְאַלְּמִים אֲלֻמִּים בְּתוֹךְ הַשָּׂדֶה וְהִנֵּה קָמָה אֲלֻמָּתִי וְגַם נִצָּבָה וְהִנֵּה תְסֻבֶּינָה אֲלֻמֹּתֵיכֶם וַתִּשְׁתַּחֲוֶיןָ לַאֲלֻמָּתִי: |
|
תגובת
האחים: (פס'
ח')________________________________________________
|
|
משל |
נמשל |
|
דמויות |
שמש |
|
|
ירח |
|
|
|
11 כוכבים |
|
|
|
פעולות |
" וְהִנֵּה הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ וְאַחַד עָשָׂר כּוֹכָבִים מִשְׁתַּחֲוִים לִי: |
|

ח![]()
![]()
לום
שני:
חלום
הכוכבים,
פסוקים
ט'-י':
השלימי
את הטבלה:
מ![]()
הי
תגובת יעקב לחלומות יוסף?
(פס'
י'-
י"א)
____________________________________
פ
פרשת וישב,
סיפור יוסף,
דף מס'
2
רשת וישב,
פרק
ל"ז
פס'
י"ב–
ל"ו
מכירת
יוסף
פ![]()
ס'
י"ג–י"ז–
שליחת
יוסף:
יעקב שולח את יוסף מ__________
ל___________
כדי __________________________________________________________.
יוסף מוצא את אחיו במקום הנקרא ______________.
י![]()
"ח–כ"א–
תוכנית
האחים: יוסף מתקרב לאחיו והם רואים אותו בא מרחוק.
האחים מכנים את יוסף בביטוי מזלזל: "________ ________"
כתבי במילים שלך מה היא תוכנית האחים _______________________________________
___________________________________________________________________
מהי לדעתך מטרתם האחים בסילוק יוסף מחייהם?
_________________________________
___________________________________________________________________
כ![]()
"א–כ"ד–
הרעיון
של ראובן והביצוע:
מ
ה מציע ראובן?
_______________________________________________________
מה כוונתו של ראובן לעשות אחר כך?
צטטי והסבירי בלשונך.
________________________
__________________________________________________________________
מה ניתן ללמוד ממעשיו של ראובן?
___________________________________________
כשיוסף מגיע– האחים מפשיטים אותו מ_____________, ומשליכים אותו אל הבור.
העתיקי את המילים שמתארות את הבור (פס'
כ"ד)
"והבור _______ ______ ____ ______"
מ
ה הקושי העולה מהפסוק?
_____________________________________________
על פי דברי רש"י,
בבור אין ___________
אבל יש בו ________________________.
פ![]()
ס'
כ"ה–
כ"ח–מכירת
יוסף:
ליהודה יש רעיון נוסף. מהו?
__________________________
__________________________________________________________________
מה עושים האחים עם כתונת הפסים ומדוע?
_____________________________________
___________________________________________
________________________
ל![]()
"ב–ל"ה–
תגובת
יעקב:
כיצד מגיב יעקב למראה הכותונת?
_________________________
___________________________________________________________________
חשבי,
כיצד הרגישו האחים?
האם הם השיגו את מטרתם?___________________________
פרק
ל"ז–
חלק
שני,
מהלך
השיעור:
נשאל
–
האם יש לכם רעיון למקרה בו אחד האחים
משפיע על האחים האחרים?
דוגמאות
לטוב ולמוטב..
(אח
שמעודד את כולם לעשות הפתעה לאמא,
אח
שמתחצף ואחיו לומדים ממנו,
וכו')
האם
יש מקרים שכל האחים עושים משהו ואח אחד
עושה הפוך?
נחזור
לסיפור יוסף–
אבא
שלו הוא–
יעקב,
אמו–
רחל,
מה
קרה לרחל?
מה
היחס של אבא שלו אליו?
מה
היחס בין יוסף לאחים שלו?
איך
האחים מרגישים כלפי יוסף?
איך
יוסף מרגיש כלפיהם?
נגלה..
לחלק
מדבקות לבנות,
כל
אחת היא דמות ואותה היא מקריאה–
יעקב
(ישראל),
יוסף,
איש
בדרך, האחים
(3), ראובן,
יהודה
על
הלוח תוך כדי–
-
יוסף
יוצא למצוא את האחים. -
האחים
מתכננים להרוג את יוסף -
ראובן
מציע לא להרוג -
יהודה
מציע למכור
מוקדים:
י"ב–
י"ז–
שליחות
יוסף. תוכיחו
מהפסוקים מה היחס של יוסף לאחיו?
(טוב–
הוא
הולך לחפש אותם,
ולא
מתיאש גם כשלא מוצא,
וקורא
להם "אחי")
י"ח–כ'-
תוכנית
האחים– איך
הם מכנים את יוסף?
מה
התוכנית שלהם?
מה
הם יאמרו לאביהם?
פירוש–
"נראה
מה יהיו חלומותיו",
מה
המטרה שלהם?
כ"א–
כ"ב–
תוכניתו
של ראובן–
מה
הייתה כוונתו?
(להציל
את יוסף)
כ"ג–
כ"ה–
מעשה
האחים
כ"ו–
כ"ט–
רעיון
יהודה–
מכירת
יוסף
ל"א–ל"ה–
כתונת
הפסים ותגובת יעקב–
האם
המטרה של האחים הושגה?
ל"ו–
אופציה
להתייחס פה (או
בהמשך) לכך
שזו ההתחלה של התגשמות הנבואה בברית בין
הבתרים– הם
יהיו במצרים 400
שנה,
ויצאו
ביציאת מצרים שציינו עכשיו בפסח..)
פרק לח– יהודה ותמר.
א וַיְהִי בָּעֵת הַהִוא,
וַיֵּרֶד54 יְהוּדָה מֵאֵת אֶחָיו;
וַיֵּט עַד–אִישׁ עֲדֻלָּמִי,
וּשְׁמוֹ חִירָה. ב וַיַּרְא–שָׁם יְהוּדָה בַּת–אִישׁ כְּנַעֲנִי,
וּשְׁמוֹ שׁוּעַ55;
וַיִּקָּחֶהָ,
וַיָּבֹא אֵלֶיהָ. גוַתַּהַר56,
וַתֵּלֶד בֵּן;
וַיִּקְרָא אֶת–שְׁמוֹ,
עֵר. ד וַתַּהַר עוֹד,
וַתֵּלֶד בֵּן;
וַתִּקְרָא אֶת–שְׁמוֹ,
אוֹנָן. ה וַתֹּסֶף עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן,
וַתִּקְרָא אֶת–שְׁמוֹ שֵׁלָה57;
וְהָיָה בִכְזִיב,
בְּלִדְתָּהּ אֹתוֹ
. ו וַיִּקַּח יְהוּדָה אִשָּׁה,
לְעֵר בְּכוֹרוֹ;
וּשְׁמָהּ,
תָּמָר. ז וַיְהִי,
עֵר בְּכוֹר יְהוּדָה—רַע,
בְּעֵינֵי ה';
וַיְמִתֵהוּ,
ה'. ח וַיֹּאמֶר יְהוּדָה לְאוֹנָן,
בֹּא אֶל–אֵשֶׁת אָחִיךָ וְיַבֵּם אֹתָהּ58;
וְהָקֵם זֶרַע,
לְאָחִיךָ. ט וַיֵּדַע אוֹנָן,
כִּי לֹּא לוֹ יִהְיֶה הַזָּרַע;
וְהָיָה אִם–בָּא אֶל–אֵשֶׁת אָחִיו,
וְשִׁחֵת אַרְצָה,
לְבִלְתִּי נְתָן–זֶרַע,
לְאָחִיו. י וַיֵּרַע בְּעֵינֵי ה',
אֲשֶׁר עָשָׂה;
וַיָּמֶת,
גַּם–אֹתוֹ. יא וַיֹּאמֶר יְהוּדָה לְתָמָר כַּלָּתוֹ שְׁבִי אַלְמָנָה בֵית–אָבִיךְ,
עַד–יִגְדַּל שֵׁלָה בְנִי—כִּי אָמַר,
פֶּן–יָמוּת גַּם–הוּא כְּאֶחָיו;
וַתֵּלֶךְ תָּמָר,
וַתֵּשֶׁב בֵּית אָבִיהָ
. יב וַיִּרְבּוּ,
הַיָּמִים,
וַתָּמָת,
בַּת–שׁוּעַ אֵשֶׁת–יְהוּדָה;
וַיִּנָּחֶם יְהוּדָה,
וַיַּעַל עַל–גֹּזְזֵי צֹאנוֹ הוּא וְחִירָה רֵעֵהוּ הָעֲדֻלָּמִי—תִּמְנָתָה. יג וַיֻּגַּד לְתָמָר,
לֵאמֹר:
הִנֵּה חָמִיךְ עֹלֶה תִמְנָתָה,
לָגֹז צֹאנוֹ. יד וַתָּסַר בִּגְדֵי אַלְמְנוּתָהּ מֵעָלֶיהָ,
וַתְּכַס בַּצָּעִיף וַתִּתְעַלָּף,
וַתֵּשֶׁב בְּפֶתַח עֵינַיִם,
אֲשֶׁר עַל–דֶּרֶךְ תִּמְנָתָה:
כִּי רָאֲתָה,
כִּי–גָדַל שֵׁלָה,
וְהִוא,
לֹא–נִתְּנָה לוֹ לְאִשָּׁה. טו וַיִּרְאֶהָ יְהוּדָה,
וַיַּחְשְׁבֶהָ לְזוֹנָה:
כִּי כִסְּתָה,
פָּנֶיהָ. טז וַיֵּט אֵלֶיהָ אֶל–הַדֶּרֶךְ,
וַיֹּאמֶר הָבָה–נָּא אָבוֹא אֵלַיִךְ,
כִּי לֹא יָדַע,
כִּי כַלָּתוֹ הִוא;
וַתֹּאמֶר,
מַה–תִּתֶּן–לִי,
כִּי תָבוֹא,
אֵלָי. יז וַיֹּאמֶר,
אָנֹכִי אֲשַׁלַּח גְּדִי–עִזִּים מִן–הַצֹּאן;
וַתֹּאמֶר,
אִם–תִּתֵּן עֵרָבוֹן עַד שָׁלְחֶךָ. יח וַיֹּאמֶר,
מָה הָעֵרָבוֹן אֲשֶׁר אֶתֶּן–לָךְ,
וַתֹּאמֶר חֹתָמְךָ וּפְתִילֶךָ,
וּמַטְּךָ אֲשֶׁר בְּיָדֶךָ;
וַיִּתֶּן–לָהּ וַיָּבֹא אֵלֶיהָ,
וַתַּהַר לוֹ. יט וַתָּקָם וַתֵּלֶךְ,
וַתָּסַר צְעִיפָהּ מֵעָלֶיהָ;
וַתִּלְבַּשׁ,
בִּגְדֵי אַלְמְנוּתָהּ. כ וַיִּשְׁלַח יְהוּדָה אֶת–גְּדִי הָעִזִּים,
בְּיַד רֵעֵהוּ הָעֲדֻלָּמִי,
לָקַחַת הָעֵרָבוֹן,
מִיַּד הָאִשָּׁה;
וְלֹא,
מְצָאָהּ. כא וַיִּשְׁאַל אֶת–אַנְשֵׁי מְקֹמָהּ,
לֵאמֹר,
אַיֵּה הַקְּדֵשָׁה הִוא בָעֵינַיִם,
עַל–הַדָּרֶךְ;
וַיֹּאמְרוּ,
לֹא–הָיְתָה בָזֶה קְדֵשָׁה. כבוַיָּשָׁב,
אֶל–יְהוּדָה,
וַיֹּאמֶר,
לֹא מְצָאתִיהָ;
וְגַם אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם אָמְרוּ,
לֹא–הָיְתָה בָזֶה קְדֵשָׁה. כג וַיֹּאמֶר יְהוּדָה תִּקַּח–לָהּ,
פֶּן נִהְיֶה לָבוּז;
הִנֵּה שָׁלַחְתִּי הַגְּדִי הַזֶּה,
וְאַתָּה לֹא מְצָאתָהּ
. כד וַיְהִי כְּמִשְׁלֹשׁ חֳדָשִׁים,
וַיֻּגַּד לִיהוּדָה לֵאמֹר זָנְתָה תָּמָר כַּלָּתֶךָ,
וְגַם הִנֵּה הָרָה,
לִזְנוּנִים;
וַיֹּאמֶר יְהוּדָה,
הוֹצִיאוּהָ וְתִשָּׂרֵף. כה הִוא מוּצֵאת,
וְהִיא שָׁלְחָה אֶל–חָמִיהָ לֵאמֹר,
לְאִישׁ אֲשֶׁר–אֵלֶּה לּוֹ,
אָנֹכִי הָרָה;
וַתֹּאמֶר,
הַכֶּר–נָא—לְמִי הַחֹתֶמֶת וְהַפְּתִילִים וְהַמַּטֶּה,
הָאֵלֶּה. כו וַיַּכֵּר יְהוּדָה,
וַיֹּאמֶר צָדְקָה מִמֶּנִּי,
כִּי–עַל–כֵּן לֹא–נְתַתִּיהָ,
לְשֵׁלָה בְנִי;
וְלֹא–יָסַף עוֹד,
לְדַעְתָּהּ
. כז וַיְהִי,
בְּעֵת לִדְתָּהּ;
וְהִנֵּה תְאוֹמִים59,
בְּבִטְנָהּ. כח וַיְהִי בְלִדְתָּהּ,
וַיִּתֶּן–יָד;
וַתִּקַּח הַמְיַלֶּדֶת,
וַתִּקְשֹׁר עַל–יָדוֹ שָׁנִי לֵאמֹר,
זֶה,
יָצָא רִאשֹׁנָה. כט וַיְהִי כְּמֵשִׁיב יָדוֹ,
וְהִנֵּה יָצָא אָחִיו,
וַתֹּאמֶר,
מַה–פָּרַצְתָּ עָלֶיךָ פָּרֶץ;
וַיִּקְרָא שְׁמוֹ,
פָּרֶץ. ל וְאַחַר יָצָא אָחִיו,
אֲשֶׁר עַל–יָדוֹ הַשָּׁנִי;
וַיִּקְרָא שְׁמוֹ,
זָרַח.
{ס
<iframe
src="http://www.loxiastudio.com/i-PQZ" width="719"
height="450" scrolling="no" frameborder="0"
allowtransparency="true"style="visibility:hidden"
onload="this.style.visibility='visible'"></iframe>
בס"ד בראשית
פרק
לח'
–
דף
עבודה
.
{ רש"י
}
1."וַיְהִי
בָּעֵת
הַהִוא וַיֵּרֶד יְהוּדָה מֵאֵת אֶחָיו"
א.
לאיזו '
עֵת'
{=זמן }הכוונה בפסוק זה ?
{ א }
________________________________________________________________________________________________________
" וַיְהִי בָּעֵת הַהִוא וַיֵּרֶד
יְהוּדָה
מֵאֵת
אֶחָיו"
ב.מדוע ירד יהודה מֵאֵת
אֶחָיו ?
{ א }
________________________________________________________________________________________________________
2." וַיֹּאמֶר יְהוּדָה לְתָמָר כַּלָּתוֹ שְׁבִי
אַלְמָנָה
בֵית
אָבִיךְ
עַד
יִגְדַּל
שֵׁלָה
בְנִי"
{יא }
האם יהודה באמת התכוון להשיא את בנו שלה לאחר שיגדל לתמר כלתו ?
________________________________________________________________________________________________________
3." כִּי אָמַר (
יהודה לעצמו )פֶּן
יָמוּת
גַּם
הוּא
כְּאֶחָיו "
{ יא }
מה היה חששו של יהודה ? ומה הייתה כוונתו האמיתית של יהודה ?
_________________________________________________________________________________________________________
4."
וַיָּבֹא אֵלֶיהָ וַתַּהַר
לוֹ"
{ יח }
השווה לכתוב בפסוקים ג'
, ד'
. איזו מילה נוספה כאן ?
מה למד רש"י מתוספת זו ?
__________________________________________________________________________________________________________
5.יהודה נענש 'מידה כנגד מידה '
כיצד ?
{ רש"י כג'
}
__________________________________________________________________________________________________________
6."
כִּי כִסְּתָה
פָּנֶיהָ"
{ טו }
מתי כִסְּתָה פָּנֶיהָ ?
ומה הסיבה ?
[שני פירושים ושני סיבות ]
______________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________
7."
וַיֹּאמֶר יְהוּדָה הוֹצִיאוּהָוְתִשָּׂרֵף"
{ כד }
א.
בת מי הייתה תמר ?
עיין רש"י כאן ובבראשית יד'
, יח במקרא וברש"י שם .
___________________________________________________________________________________________________________
ב.
מה עונשה של בת כהן שזנתה על –
פי הנאמר בחומש ויקרא כא'
, ט ?
___________________________________________________________________________________________________________
8.כיצד נזהרה תמר שלא לבייש את יהודה לפני כל הציבור ?
פרט !
{ כה }
___________________________________________________________________________________________________________
9.
"וַיַּכֵּר יְהוּדָה וַיֹּאמֶר צָדְקָה מִמֶּנִּי"
{ כו }
מי אמר '
מִמֶּנִּי'? ציין שני אפשרויות.
ומה הפרשנות למילה זו עפ"י כל אחת משתי האפשרויות
?
___________________________________________________________________________________________________________
10." וַיְהִי בְּעֵת לִדְתָּהּ וְהִנֵּה
תְאוֹמִים בְּבִטְנָהּ"
{ כז }
למי עוד נולדו תאומים ?
מה ההבדל בצורת הכתיב בשני המקומות?
ומהי סיבת ההבדל?
___________________________________________________________________________________________________________
ביטויים ומושגים ברש"י
1. כי אמר וגו'
– כלומר דוחה
היה
אותה
בקש,
שלא היה בדעתו להשיאה לו:_____________________________________________________
2. ותשב בפתח עינים –
בפתיחת עינים,
בפרשת
דרכים שעל דרך תמנתה.________________________________________________________
3. הנה שלחתי הגדי הזה –
לפי
שרימהיהודה את אביו בגדי עזים…
רמוהו גם אותו בגדי עזים:_________________________________________
4. מכאן אמרו:
' נוח
לו
לאדם
שיפילוהו
לכבשן
האש ואל ילבין פני חבירו ברבים':_________________________________________________
5. מכאן אמרו:
' נוח לו לאדם שיפילוהו לכבשן האש
ואל
ילבין
פני
חבירו
ברבים':_________________________________________________
6.ורבותינו
ז"ל
דרשו שיצאה בת קול ואמרהממני ומאתי יצאו הדברים…_______________________________________________________
*7.
ורבותינו ז"ל דרשו ש
יצאה
בת
קול ואמרהממני ומאתי יצאו הדברים…______________________________________________________
פרק לט – ירידת יוסף מצרימה
א וְיוֹסֵף,
הוּרַד60 מִצְרָיְמָה;
וַיִּקְנֵהוּ פּוֹטִיפַר סְרִיס פַּרְעֹה שַׂר הַטַּבָּחִים,
אִישׁ מִצְרִי,
מִיַּד הַיִּשְׁמְעֵאלִים,
אֲשֶׁר הוֹרִדֻהוּ שָׁמָּה
. ב וַיְהִי ה' אֶת–יוֹסֵף,
וַיְהִי אִישׁ מַצְלִיחַ;
וַיְהִי,
בְּבֵית אֲדֹנָיו הַמִּצְרִי
. ג וַיַּרְא אֲדֹנָיו,
כִּי ה' אִתּוֹ;
וְכֹל אֲשֶׁר–הוּא עֹשֶׂה,
ה' מַצְלִיחַ בְּיָדוֹ
. ד וַיִּמְצָא יוֹסֵף חֵן בְּעֵינָיו,
וַיְשָׁרֶת אֹתוֹ;
וַיַּפְקִדֵהוּ,
עַל–בֵּיתוֹ, וְכָל–יֶשׁ–לוֹ,
נָתַן בְּיָדוֹ
. ה וַיְהִי מֵאָז הִפְקִיד אֹתוֹ בְּבֵיתוֹ,
וְעַל כָּל–אֲשֶׁר יֶשׁ–לוֹ,
וַיְבָרֶךְ ה' אֶת–בֵּית
הַמִּצְרִי,
בִּגְלַל יוֹסֵף;
וַיְהִי בִּרְכַּת ה',
בְּכָל–אֲשֶׁר יֶשׁ–לוֹ—בַּבַּיִת,
וּבַשָּׂדֶה.
ו וַיַּעֲזֹב61 כָּל–אֲשֶׁר–לוֹ,
בְּיַד–יוֹסֵף,
וְלֹא–יָדַע אִתּוֹ מְאוּמָה,
כִּי אִם–הַלֶּחֶם אֲשֶׁר–הוּא אוֹכֵל;
וַיְהִי יוֹסֵף,
יְפֵה–תֹאַר וִיפֵה מַרְאֶה62
ז וַיְהִי,
אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה,
וַתִּשָּׂא אֵשֶׁת–אֲדֹנָיו אֶת–עֵינֶיהָ63,
אֶל–יוֹסֵף;
וַתֹּאמֶר,
שִׁכְבָה עִמִּי
ח וַיְמָאֵן64—וַיֹּאמֶר אֶל–אֵשֶׁת אֲדֹנָיו,
הֵן אֲדֹנִי לֹא–יָדַע אִתִּי מַה–בַּבָּיִת;
וְכֹל אֲשֶׁר–יֶשׁ–לוֹ, נָתַן בְּיָדִי.
ט אֵינֶנּוּ65 גָדוֹל בַּבַּיִת הַזֶּה,
מִמֶּנִּי,
וְלֹא–חָשַׂךְ מִמֶּנִּי מְאוּמָה,
כִּי אִם–אוֹתָךְ בַּאֲשֶׁר אַתְּ–אִשְׁתּוֹ;
וְאֵיךְ אֶעֱשֶׂה הָרָעָה הַגְּדֹלָה,
הַזֹּאת,
וְחָטָאתִי,
לֵאלֹהִים.
י וַיְהִי,
כְּדַבְּרָהּ אֶל–יוֹסֵף יוֹם יוֹם;
וְלֹא–שָׁמַע אֵלֶיהָ לִשְׁכַּב אֶצְלָהּ,
לִהְיוֹת עִמָּהּ.
יא וַיְהִי כְּהַיּוֹם הַזֶּה,
וַיָּבֹא הַבַּיְתָה לַעֲשׂוֹת מְלַאכְתּוֹ;
וְאֵין אִישׁ מֵאַנְשֵׁי הַבַּיִת,
שָׁם—בַּבָּיִת
יב וַתִּתְפְּשֵׂהוּ בְּבִגְדוֹ לֵאמֹר,
שִׁכְבָה עִמִּי;
וַיַּעֲזֹב בִּגְדוֹ בְּיָדָהּ,
וַיָּנָס וַיֵּצֵא הַחוּצָה66.
יג וַיְהִי,
כִּרְאוֹתָהּ,
כִּי–עָזַב בִּגְדוֹ,
בְּיָדָהּ;
וַיָּנָס,
הַחוּצָה
. יד וַתִּקְרָא לְאַנְשֵׁי בֵיתָהּ,
וַתֹּאמֶר לָהֶם לֵאמֹר,
רְאוּ הֵבִיא67 לָנוּ אִישׁ עִבְרִי,
לְצַחֶק בָּנוּ:
בָּא אֵלַי לִשְׁכַּב עִמִּי,
וָאֶקְרָא בְּקוֹל גָּדוֹל.
טו וַיְהִי כְשָׁמְעוֹ,
כִּי– הֲרִימֹתִי קוֹלִי וָאֶקְרָא;
וַיַּעֲזֹב בִּגְדוֹ אֶצְלִי,
וַיָּנָס וַיֵּצֵא הַחוּצָה
טז וַתַּנַּח בִּגְדוֹ,
אֶצְלָהּ,
עַד–בּוֹא אֲדֹנָיו,
אֶל–בֵּיתוֹ.
יז וַתְּדַבֵּר אֵלָיו,
כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר:
בָּא–אֵלַי הָעֶבֶד הָעִבְרִי,
אֲשֶׁר–הֵבֵאתָ לָּנוּ—לְצַחֶק בִּי
יח וַיְהִי,
כַּהֲרִימִי קוֹלִי וָאֶקְרָא;
וַיַּעֲזֹב בִּגְדוֹ אֶצְלִי,
וַיָּנָס הַחוּצָה.
יט וַיְהִי כִשְׁמֹעַ אֲדֹנָיו אֶת–דִּבְרֵי אִשְׁתּוֹ,
אֲשֶׁר דִּבְּרָה אֵלָיו לֵאמֹר,
כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה,
עָשָׂה לִי עַבְדֶּךָ;
וַיִּחַר,
אַפּו68ֹ.
כ וַיִּקַּח אֲדֹנֵי יוֹסֵף אֹתוֹ,
וַיִּתְּנֵהוּ אֶל–בֵּית
הַסֹּהַר69—מְקוֹם,
אֲשֶׁר–אסורי (אֲסִירֵי)
הַמֶּלֶךְ70 אֲסוּרִים;
וַיְהִי–שָׁם,
בְּבֵית
הַסֹּהַר.
כא וַיְהִי ה' אֶת–יוֹסֵף, וַיֵּט אֵלָיו חָסֶד;
וַיִּתֵּן חִנּוֹ,
בְּעֵינֵי שַׂר בֵּית–הַסֹּהַר.
כב וַיִּתֵּן שַׂר בֵּית–הַסֹּהַר,
בְּיַד–יוֹסֵף,
אֵת כָּל–הָאֲסִירִם,
אֲשֶׁר בְּבֵית
הַסֹּהַר;
וְאֵת כָּל–אֲשֶׁר עֹשִׂים שָׁם,
הוּא הָיָה עֹשֶׂה.
כג אֵין שַׂר בֵּית–הַסֹּהַר,
רֹאֶה אֶת–כָּל–מְאוּמָה בְּיָדוֹ,
בַּאֲשֶׁר ה',
אִתּוֹ;
וַאֲשֶׁר–הוּא עֹשֶׂה,
ה' מַצְלִיחַ.
{פ}
נקודות שחוזרות אל יוסף בפרק:
* הוא הביא דיבת אחיו– כאן מוצאת דיבתו.
* יורד לבור. * הפשטה מבגד.
דגשים:
-
הצלחת יוסף– הפאסיביות שלו בתוך כל זה.
ההדרגה בהצלחה. -
הבית והלחם– האדון נותן ביוסף אמון מלא,
וסומך עליו שיטפל בכל (חוזרים על עצמם ביטויי ה–כ–ל)
ושלא ייגע ב"לחם"-
חז"ל–
זו האשה. ואכן ההתרחשות כולה מתקיימת בבית. -
השוואה בין סיפורי האשה: בסיפורה אל בני הבית, היא מסיתה את העבדים נגד אדונם, כי מודעת לכך שלא ישמח להיפטר מיוסף,
ואולי יעדיף את גרסתו על פניה. לכן מעוררת מרמור בין כל אנשי הבית כך שייאלץ לפעול לפי דיבתה. מול
בעלה–
היא
מתזמנת את הזמן הכי טעון (רמבן)
ודואגת
לעורר את קנאתו.
וייחר
אפו–
ביטוי
שמופיע כשהקב"ה
כועס על ענייני עבודה זרה,
כלומר
מודגש כאן שהאדון כועס על הבגידה הקשה. -
נקודות שחוזרות אל יוסף בפרק:
* הוא הביא דיבת אחיו– כאן מוצאת דיבתו.
* יורד לבור. * הפשטה מבגד. -
אך בבית הסוהר ניכר שיוסף לא הורד מדרגתו. ברור שפוטיפר לוקח אותו למקום אחר תחת חסותו– זהו הכלא המיוחד לשרים החשובים,
והוא עצמו אחראי עליו. הוא אינו רוצה להרחיק את גורם ההצלחה שלו– יוסף.
ולכן חוזרים כאן ביטויי ה–כ–ל,
והבית,
וכמובן–
ההצלחה שמביא יוסף גם לכאן. -
המילה "החוצה"
מופיעה בתורה 7
פעמים,
רובן מקובצות בפרשיה זו.
בכך מודגשת מגמת יוסף– פנייה כלפי חוץ,
להשפיע על האומות,
בניגוד לגישת יהודה–
פנימה,
כך שבסוף אומות העולם כבר יגיעו מעצמן לבקש השפעה.
(מגמה זו של יהודה עלולה להגיע אל מקום של אנוכיות, כפי שראינו אצל ער ואונן). -
יוסף הצדיק– יוסף מקפיד להיות במקום קבוע של צדיקות,
ואסור לו לחטוא כלל, שכן אם יחטא חלילה– יאבד הכל. לעומת יהודה, שמלמדנו את היכולת לחזור בתשובה ולהתרומם גם אחרי נפילה חלילה.
פרק מ– שר המשקים ושר האופים
א וַיְהִי,
אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה,
חָטְאוּ מַשְׁקֵה מֶלֶךְ–מִצְרַיִם,
וְהָאֹפֶה—לַאֲדֹנֵיהֶם,
לְמֶלֶךְ מִצְרָיִם. ב וַיִּקְצֹף פַּרְעֹה,
עַל שְׁנֵי סָרִיסָיו—עַל שַׂר הַמַּשְׁקִים,
וְעַל שַׂר הָאוֹפִים. ג וַיִּתֵּן אֹתָם בְּמִשְׁמַר,
בֵּית שַׂר הַטַּבָּחִים—אֶל–בֵּית הַסֹּהַר:
מְקוֹם,
אֲשֶׁר יוֹסֵף אָסוּר שָׁם. ד וַיִּפְקֹד שַׂר הַטַּבָּחִים אֶת–יוֹסֵף,
אִתָּם—וַיְשָׁרֶת אֹתָם;
וַיִּהְיוּ יָמִים,
בְּמִשְׁמָר. ה וַיַּחַלְמוּ חֲלוֹם שְׁנֵיהֶם אִישׁ חֲלֹמוֹ,
בְּלַיְלָה אֶחָד—אִישׁ,
כְּפִתְרוֹן חֲלֹמוֹ:
הַמַּשְׁקֶה וְהָאֹפֶה,
אֲשֶׁר לְמֶלֶךְ מִצְרַיִם,
אֲשֶׁר אֲסוּרִים,
בְּבֵית הַסֹּהַר. ו וַיָּבֹא אֲלֵיהֶם יוֹסֵף,
בַּבֹּקֶר;
וַיַּרְא אֹתָם,
וְהִנָּם זֹעֲפִים. ז וַיִּשְׁאַל אֶת–סְרִיסֵי פַרְעֹה,
אֲשֶׁר אִתּוֹ בְמִשְׁמַר בֵּית אֲדֹנָיו—לֵאמֹר:
מַדּוּעַ פְּנֵיכֶם רָעִים,
הַיּוֹם. ח וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו—חֲלוֹם חָלַמְנוּ,
וּפֹתֵר אֵין אֹתוֹ;
וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף,
הֲלוֹא לֵאלֹהִיםפִּתְרֹנִים—סַפְּרוּ–נָא,
לִי. טוַיְסַפֵּר שַׂר–הַמַּשְׁקִים אֶת–חֲלֹמוֹ,
לְיוֹסֵף;
וַיֹּאמֶר לוֹ—בַּחֲלוֹמִי,
וְהִנֵּה–גֶפֶן לְפָנָי. י וּבַגֶּפֶן,
שְׁלֹשָׁה שָׂרִיגִם;
וְהִוא כְפֹרַחַת עָלְתָה נִצָּהּ,
הִבְשִׁילוּ אַשְׁכְּלֹתֶיהָ עֲנָבִים. יא וְכוֹס פַּרְעֹה,
בְּיָדִי;
וָאֶקַּח אֶת–הָעֲנָבִים,
וָאֶשְׂחַט אֹתָם אֶל–כּוֹס פַּרְעֹה,
וָאֶתֵּן אֶת–הַכּוֹס,
עַל–כַּף פַּרְעֹה. יב וַיֹּאמֶר לוֹ יוֹסֵף,
זֶה פִּתְרֹנוֹ:
שְׁלֹשֶׁת,
הַשָּׂרִגִים—שְׁלֹשֶׁת יָמִים,
הֵם. יג בְּעוֹד שְׁלֹשֶׁת יָמִים,
יִשָּׂא פַרְעֹה אֶת–רֹאשֶׁךָ,
וַהֲשִׁיבְךָ,
עַל–כַּנֶּךָ;
וְנָתַתָּ כוֹס–פַּרְעֹה,
בְּיָדוֹ,
כַּמִּשְׁפָּט הָרִאשׁוֹן,
אֲשֶׁר הָיִיתָ מַשְׁקֵהוּ. יד כִּי אִם–זְכַרְתַּנִי אִתְּךָ,
כַּאֲשֶׁר יִיטַב לָךְ,
וְעָשִׂיתָ–נָּא עִמָּדִי,
חָסֶד;
וְהִזְכַּרְתַּנִי,
אֶל–פַּרְעֹה,
וְהוֹצֵאתַנִי,
מִן–הַבַּיִת הַזֶּה. טו כִּי–גֻנֹּב גֻּנַּבְתִּי,
מֵאֶרֶץ הָעִבְרִים;
וְגַם–פֹּה לֹא–עָשִׂיתִי מְאוּמָה,
כִּי–שָׂמוּ אֹתִי בַּבּוֹר. טז וַיַּרְא שַׂר–הָאֹפִים,
כִּי טוֹב פָּתָר;
וַיֹּאמֶר,
אֶל–יוֹסֵף,
אַף–אֲנִי בַּחֲלוֹמִי,
וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה סַלֵּי חֹרִי עַל–רֹאשִׁי. יז וּבַסַּל הָעֶלְיוֹן,
מִכֹּל מַאֲכַל פַּרְעֹה—מַעֲשֵׂה אֹפֶה;
וְהָעוֹף,
אֹכֵל אֹתָם מִן–הַסַּל—מֵעַל רֹאשִׁי. יח וַיַּעַן יוֹסֵף וַיֹּאמֶר,
זֶה פִּתְרֹנוֹ:
שְׁלֹשֶׁת,
הַסַּלִּים—שְׁלֹשֶׁת יָמִים,
הֵם. יט בְּעוֹד שְׁלֹשֶׁת יָמִים,
יִשָּׂא פַרְעֹה אֶת–רֹאשְׁךָ מֵעָלֶיךָ,
וְתָלָה אוֹתְךָ,
עַל–עֵץ;
וְאָכַל הָעוֹף אֶת–בְּשָׂרְךָ,
מֵעָלֶיךָ. כ וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי,
יוֹם הֻלֶּדֶת אֶת–פַּרְעֹה,
וַיַּעַשׂ מִשְׁתֶּה,
לְכָל–עֲבָדָיו;
וַיִּשָּׂא אֶת–רֹאשׁ שַׂר הַמַּשְׁקִים,
וְאֶת–רֹאשׁ שַׂר הָאֹפִים—בְּתוֹךְ עֲבָדָיו. כא וַיָּשֶׁב אֶת–שַׂר הַמַּשְׁקִים,
עַל–מַשְׁקֵהוּ;
וַיִּתֵּן הַכּוֹס,
עַל–כַּף פַּרְעֹה. כב וְאֵת שַׂר הָאֹפִים,
תָּלָה:
כַּאֲשֶׁר פָּתַר לָהֶם,
יוֹסֵף. כג וְלֹא–זָכַר שַׂר–הַמַּשְׁקִים אֶת–יוֹסֵף,
וַיִּשְׁכָּחֵהוּ.
{פ}
מי אמר למי ? (חגי לב)
"וַתֹּאמֶר שִׁכְבָה עִמִּי"
{ לט ,
ז }
_____________________________________________
"אֵיךְ אֶעֱשֶׂה הָרָעָה הַגְּדֹלָה הַזֹּאת וְחָטָאתִי לֵאלֹהִים"
{ לט ,
ט }__________________________________
"רְאוּ הֵבִיא לָנוּ אִישׁ עִבְרִי לְצַחֶק בָּנוּ בָּא אֵלַי לִשְׁכַּב עִמִּי וָאֶקְרָא בְּקוֹל גָּדוֹל "{
לט ,יד }________________________________
"בָּא אֵלַי הָעֶבֶד הָעִבְרִי אֲשֶׁר הֵבֵאתָ לָּנוּ לְצַחֶק בִּי"
{ לט ,יז }________________________________________
"
מַדּוּעַ פְּנֵיכֶם רָעִים הַיּוֹם"
{ מ'
, ז }________________________________________
"חֲלוֹם חָלַמְנוּ וּפֹתֵר אֵין אֹתו"ֹ {
מ ,
ח }_______________________________________
"הֲלוֹא לֵאלֹהִיםפִּתְרֹנִים סַפְּרוּ נָא לִי"
{ מ ,
ח }_______________________________________
"
וְכוֹס פַּרְעֹה בְּיָדִי וָאֶקַּח אֶת הָעֲנָבִים וָאֶשְׂחַט אֹתָם אֶל כּוֹס פַּרְעֹה"
{ מ'
, יא }
______________________________
"אִם זְכַרְתַּנִי אִתְּךָ כַּאֲשֶׁר יִיטַב לָךְ וְעָשִׂיתָ נָּא עִמָּדִי חָסֶד וְהִזְכַּרְתַּנִי אֶל פַּרְעֹה "{
מ ,יד }___________________________________
"בְּעוֹד שְׁלֹשֶׁת יָמִים יִשָּׂא פַרְעֹה אֶת רֹאשְׁךָ מֵעָלֶיךָ וְתָלָה אוֹתְךָ עַל עֵץ וְאָכַל הָעוֹף אֶת בְּשָׂרְךָ מֵעָלֶיךָ"
{ מ ,
יט }
_____________________________
1אין לה ייעוד בעולם אם אינה ממלאת ייעודה– להביא את עמ"י.
מוזר שפנתה אל יעקב ולא אל ה'.
2חרון אף בקב"ה שייך דווקא למשהו ששייך לעבודה זרה.
יעקב כועס על רחל, ששוגה ומצפה שהוא יפתור את הבעיה. חז":ל–
לא כך עונים את המעוקות.
3נפתלי נולד כשכר לבלהה. דן–
בכור שנולד בגלל מועקה. גד–
בכור שנולד למרות שלא היה צורך דוחק.
4זלזלה רחל במשכב הצדיק, ולכן לא זכתה להיקבר עמו (חזל).
5אור החיים– בזריזות כדי שלא יספיק להיכנס אל אוהל רחל, ולקיחתו תצער את רחל.
6השבט ה13, בכך שתחבר את העם עם העמים האחרים,
ליצור את הקשר בכך שהיא בת.
7הסימן לצאת מהגלות הוא כשנולד מי שיפתור את הבעיה בגללה יצאנו לגלות מלכתחילה.
לכן חשוב לאדם לקבל עונש כדי לחוש מטוהר ומכופר.
הרב קוק–
כנסת ישראל נגאלת כאשר מרצה את עונשה.
אם יש עוז פנימי לדרוש ציונות–
סימן שהעונש נגמר.
זה ההוכחה שניתן להתמודד עם עשיו.
הגלות סיימה את תפקידה–
לייצר בכורה אלטרנטיבית.
לידת 4
בכורות–
כל אחד מהם מתקן סוג בכור יותר מתוקן.
כשנולד יוסף–
הראשון שנולד כדי להציל את אחיו הקיים–
זו התשובה המלאה לעשו,
ולטענותיו על מכירת הבכורה.
יעקב מוכיח בלידת בנים אלו את זכותו האמיתית על הבכורה http://82.80.198.126/Sherki/166/Idx%2016649.mp3 זה מפריך לגמרי את העקרון המייסד של לבן ובית נחור כולו.
אז הוא מבקש רק מעט מהענין,
אבל לא מסכימים לתת לו.
8יעקב נשאר עוד 6
שנים בחרן בשביל כבשים ועזים.
בגלות הוא הספיק להקים משפחה,
וגם להביא כבשים.
תמוה.
לפני יציאה מגלות–
אמנציפציה,
יציאה מהשפלות–
עושר וכבוד:
רוטשיטלדיםואיינשטיינים.
וזה הזמן שהצדיקים נוטים להסתכן ולהישאר יותר ממה שצריך,
כי הם מודעים להמון אחריותם להוציא את כל הניצוצות וכל הכוחות שצריך להביא.
והעיכוב הזה מביא לתקלות–
פכים קטנים,
מלחמה עם מלאך,
שואה…
9התייעצות קצת מוזרה.
אם ה' אמר–
מה יש לשאול?
וגם תשובתן– טענותיך צודקות, אכן נעשה לך עוול, אז תשמע לדבר ה'. מה ההגיון? רואים בעוד סיורים שיש עוד שמבררים עניני דרך ארץ (למשל משה אברהם)
וזה בגלל שדרך ארץ קדמה לגאולה.
10קיבל את חוקי התורשה של מנדל
11(עמנואל)
הולך אל שעיר,
ולא אל חברון?
מדוע המסלול שלו דרומה, אל עשיו? מהלכי יעקב בחלק ראשון בפרקנו הם במגמה להשלים עם עשיו, ולבנות יחד עמו את העם שימשיך את דרכם של אברהם ויצחק.
מתוך יראה ונסיון לקנות את ליבו של עשיו, להחניף לגאוותו ולהתכופף בפניו. ואז מתחולל מהפך–
המאבק עם המלאך–
שמשנה את המגמה.
יעקב משנה את התנהגותו.
12שיר–
קטונתי של רזאל.
13רגע לפני הגאולה,
יש מאבק עם מלאכו של עשיו, ופגיעה גדולה שגורמת לצליעה=השואה.
14עקוב–
מעוקם,
משובש.
ישראל–
ישר.
עד כה נאלצת לפעול בעולם ברמיה (על עשיו ועל לבן) כדי להשיג את חלקך. מעכשיו–
יש הכרה מצד עשיו בעליונות המוסרית שלך,
ולכן לא תיאלץ להשיג את מטרותיך הנכונות בדרכים עקיפות. וכמובן גם– יעקב=עוקב,
בא אחרי, נפעל.
ישראל–
שורר,
מחליט.
15לראשונה מאז יצא מא"י זורחת לו השמש, גלות אדום שלו נגמרה.
16הלכה באמצע הסיפור–
ממוקמת כדי ללמדנו שבאמת כ–ל המצוות נובעות מסיפורי האבות,
יש פוקוס על מצווה אחת שבה הקשר מתואר. גיד הנשה– מצות לא תעשה,
אחת משס"ה מצוות, שהן כנגד 365
גידים בגוף. זו מצווה ששייכת לגיד, לכן הגיוני שרומזת על כל השאר. גיד הנשה– הנשיה,
השכחה,
זו נקודת חולשה של עמ"י.
זכור!
17עמ"י נכנע 7
כניעות–
מצרים,
אשור בבל, פרס,
יוון,
רומא,
ישמעאל(גוג ומגוג?)- עד שהוא יכול לגשת אל אחיו.
18אם התכוונת להתחבק– למה הבאת 400
איש?
התכוונת להרוג, לא?
החיבוק קורה– בכל ליבו– בגלל שעשיו פתאום מרחם על יעקב. למה?
בגלל הצליעה. גם אצלנו, מיד אחרי השואה,
כל העולם הסכים לתת לנו מדינה. עד שהוא חזק (6 הימים),
ואז מתחילים להתנגד. אבל החיבור אפשרי.
הכללת הנצרות ותרבות המערב בתוך היהדות, הפיוס–
אפשרי.
19רק בנימין לא השתחווה, אומר שבזהות של עמ"י–
יש כוח שלא משתחווה, והוא היסוד לניצחון בבוא הזמן.
מרדכי למשל, מזרע בנימין, לא השתחווה.
20לעשיו יש רב,
וליעקב–
כל.
לעשיו אף פעם לא יהיה מספיק, כי חשובה לו הכמות. ליעקב–
האיכות,
לכן אפשר להגיע לסיפוק.
21מדרש–
יעקב שלח לעשיו את הפורפירא=ארגמן של מלכות,
בגד מלכים. שולח אליו את השלטון בזמנים בהם יצטרך לנהל את העולם. הרב קוק– במרד בר כוכבא עזבנו את הפוליטיקה העולמית, מחוסר ברירה (שיש בו רצון פנימי). עד שתגיע העת בה ניתן לנהל ממלכה ללא רשעה וברבריות. זמן יעקב מגיע כשניתן לנהל אומה בלי אכזריות אלא על אדני יושר. וזו התנהלות איטית.1000 שנים מתחילת הגלות עוד היה נסבל, ואז התחילו העינויים והצרות– פוגרומים וכו', כי כבר היינו אמורים לחזור לארץ.
22הכניסה הראשונה לא"י היתה אחרי זמן המלחמה עם סיחון.
זה קרה בתאריך של חג הסוכות, זה חג הארץ.
(יש 3 רגלים–
לעם,
לתורה ולארץ), בדיוק במקום ההוא.
23לאן מתכוון יעקב להגיע? אל יצחק אביו,
חברון.
אך הוא חוצה את הירדן באמצע, ופונה צפונה, לשכם,
במקום דרומה. מה הוא מחפש שם?- אולי לחקות את מסלולו של אברהם. אברהם הגיע עד מקום שכם,
ולא לשכם עצמה,
כי לפי הראב"ע (וארכיאולוגיה)
עוד לא קמה שכם אז.
24כדי לחיות בארץ צריך לקנות את מימד הכניעה, להיות עבד ה'.
כנען בן נוח–
נכנע ליצרו ולכן תיקונו בכך שיהיה עבד לאחיו ויתוקן מהם. בנצרות–
מוסר = חסד.
ביהדות–
מוסר=צדק+חסד.
וצריך לברר מה הצדק השלם.
25נותן חן וחנינה לעיר. מנסה למצוא את הטוב בעיר,
למצוא אולי חתן לדינה. דינה אמורה לחבר אל עמ"י כוח מאומות העולם, ולהיות שבט 13
שיהיה אוניברסלי. (חזל–
תיקן ל הם מטבע, שווקים מרחצאות: בעצם–
איך מתחתנים בעמ"י.
מטבה–
לקנית האשה, מקווה ושוק=כתובה,
התחייבות חוזית. לא מתחתנים כמו בהמות.) חז"ל טוענים על יעקב שהסתיר אותה בזמן המפגש עם עשיו, כי היתה אמורה לתקן את בית עשיו.
כנראה ראה שאין מצב. במהלך הדורות רואים מעין חיפוש של עמ"י אחר כל מיני כוחות להוסיף מהגויים אל עמ"י,
וזה תמיד נגמר לא טוב:
הקומיניזם,
אמנציפציה,
המהפכה הצרפתית…
26ניכר שאין לאב שום תרעומת על בנו,
הוא מבקש בנדיבות רבה לשאת את דינה!
לא קרה שום דבר רע,
על מה תתעצבנו.
יעקב חושש להגיב.
27יש כאן מה שאמרו, ויש מה שחשבו.
28וכנראה התכוונו לערלה נוספת– אטימות הלב, איך לא שמת לב שיש כאן בעיה מוסרית ענקית?
29חיזוק הטענה בנימוק כלכלי.
30התוכחה כלפיהם כאן היא רק על שפגעו בשם יעקב בפני יושבי הארץ האחרים.
אין כאן תוכחה על מעשה מוסרי בעייתי.
רק בברכות יעקב ב"ויחי",
שם יש ביקורת על פזיזותם,
ולא על מוסריות המעשה.
31
קיים הבטחתך.
32
ארץ זבת חלב (מינקת)
ודבש (דבורה).
חז"ל–
כשמתה דבורה מכאן שנפטרה רבקה.
33
אצל המלאךשל עשיו–
יהיה שמך, ועכשיו זו הקביעה ממש.
34
יעקב=
עקוב,
עקום,
וגם–
עוקב,
נגרר;
ישראל–
ישר,
וגם שורר ושולט.
35
שם אלוקי ששייך לתולדות משמעותיות.
36
עליך להוליד את בנימין– השבט הארצישראלי. צבר.
מייצג את היהודי שאצלו הקדושה היא בטבעיות,
ולא במלחמה וסתירה למציאות. בנימין הוא המפתח לעם כולו–
"ונפשו קשורה בנפשו".
יוסף ויהודה נלחמים עליו, וגם בהמשך– מלכות יהודנה וישראל.
(שבט לוי מרכזי בזמן המדבר,
כי אז היו כמו ישיבה,
למידה של תוכן רוחני בלבד)
ואילו בארץ, נחלת בנימין .
37
יוולד לך בן(גוי)
ובהמשך–
שני שבטים מיוסף.(קהל גויים)
38
פסוק מוזר? גם רש"י כותב שאינו יודע מה מלמד. ולכאורה מיותר.. אם אינך יודע–
פשוט לא לכתוב כלום. אלא ש רש"י רוצה למנוע טעות תיאולוגית בכל פעם שכותב כך – שלא נחשוב שהמקום זה ה'.
39
לפי חז"ל,
נולדו לפני בנימין שתי תאומות,
לכן יש להרגיעה שגם בן מגיע. חיכו לבנימין, כי הוא הבן הצבר, ונולד דווקא לאם שמסמלת את חו"ל,
ולכן נקברת בדרך.
ואם נאמר שאפרת אינה חו"ל,
הרי שעבור יעקב,
שיעדו הוא חברון,
כל עוד לא הגיע אל בית אביו עדיין אינו באמת בארץ.
מיקום קבורתה מצויין בירמיהו כאבן דרך לגולים – שהרי היא האם ששיכת לחו"ל.
40
ראובן חשש שבעקבות מות רחל יש התקרבות של אביו אל בלהה שפחתה, ודאג שיגיע שבט נוסף ממנה,
ולא מאמו. לכן ביצע מעשה (בחז"ל מחלוקות לגבי מהות המעשה–
האם הכתוב מנסח זאת כך רק כדי שנחוש את החומרה והמשקל של נגיעה בעניינים אלו אצל יעקב,
שמשפיעים על צורת העם לדורות,
ורק שינה את סדרי המיטה/
מצעים וכד', או שביצע בפועל).
41
בהנגדה לאבותיו– הוא יושב ממש.
42
האידיאולוגיה שלו– לפעול על העולם בגישה של נחור, לצאת אל האומות ולקנן. ואילו האחים–יהודה בראשם– להקים עם שהעמים יבואו אליו בעצמם.
43
כדי לתקן אותם.
שואף לקרב את החלשים והדחויים.
44
מייעד אותו למלכות
45
שבחם–
שלא טייחו. לאורך בראשית אין דיבור. אדם וחווה– הרגו זא"ז בגלל אי הדיבור. קין והבל– אחד מת, בגלל שלפחות היתה התחלת דיבור.
למך,
מדבר בשירים כי מנסה להסתיר משהו, ו"הקשיבו"
מרמז שהצד השני לא מעוניין לשמוע. במגדל בבל דיברון כולם דברים אחדים, שוב דיבור מעושה ולא תקשורת.
אברהם ולוט– נפרדים כדי לחסוך את המריבה,
אך אינם פותרים את העניין בדיבור. פה אצל האחים יש סוף סוף כוונה לתקן את הרצון להרג בין אחים,
ולהוליד את האחווה כפי שאנו מצפים שתהיה–
רצון להיות יחד ולא תחרות רצחנית, נסיונות השתלטות הדדיים על הגורל המשותף.
46
והרי היו רועי צאן! אלא שיוסף סבור שיפעלו וישנו את העולם בעזרת הכלכלה.
47
הרי לא יכולים להופיע בוזמנית.
מכאן שיש מהלך בחלום, והוא מתקדם אל תוך הלילה=הגלות.
48
יעקב דוחה את החלום, כי הוא יודע פירוש אחר.
49
אחרי שתסדר את עניינך ותשלים עמם– אז תשיב לי דבר. לכן יוסף אינו שדומר על קשר גם בהיותו חשוב במצרים.
50
סימן שאכן ישבו לדין, כי אסור לאכול לפני גזירת דיני נפשות.
51
מי בעצם מכר?
ולמה הכתוב מאפשר כפל הבנה?
52
רצה להכין את יוסף למכירה,
להלבישו.
אך הישמעאלים כבר הוציאוהו,
הם לא ראו זאת כי התרחקו לאכילת הלחם. האחים משוכנעים כי יוסף אכן נטרף! הם מטבילים את הכתונת כדי לשכנע באמיתות הסיפור השגוי שהם מאמינים בו. יוסף חושב שהאחים מכרו אותו–
בטח האחים שלחו לשם את הישמעאלים. הם לא אומרים שמכרו אותו.
(במפגש ביניהם יוסף חושב שהם מכרו והרגו גם את בנימין. יכול להיות שהוא חושב שגם אביו בקנוניה!
ולכן אינו שולח אליו סימן.
)
53
חיתכו בשלח=סכין.
רמבן.
54
יהודה יודע לרדת וגם לעלות (בשונה מיוסף, שהוא תמיד צדיק).
55
שוע בפיניקית= דקל.
אבל הוא צריך את תמר (פורה!).
רצונו היה להתחבר אל שורש הזהות– לכנעניות,
כדי להשתייך לארץ.
ובעצם היה עליו להתחבר אל בת שם–
שורש הזהות היותר קדם.
56
כל מקום שכתוב ותהר ותלד–
סימן שזה משמעותי מבחינת ה"תולדות"
– הופעת האדם האמיתי,
התקדמות לקראת הופעת התיקון.
57
מזכיר את שילה–
המקום שלא מחזיק בקבע. שלה לא שייך לשושלת. הארי–
כזיב=כאן נרמזה נשמתו של בן כוזיבא. תקווה לקוממיות בימי ר' עקיבא.
58
רעיון הייבום מחזק שניתן להשיב את האבוד.
כמו שניתן לחזור בתשובה. תפיסה יהודאית זו שונה מתפיסת יוסף. ליהודה יש סיכון לחטוא בהסתגרות פנימה, להיות אנוכי, לאהוב רק את עצמי– שזה חטא ער ואונן, לא לגאול את אחיו וכו'.
(אצל יוסף מודגש שהוא יוצא
החוצה כל הזמן כדי להתמודד עם החטא,
בניגוד לפנימה של יהודה).
59
חז"ל–
שתיים הן שנתעטפו בצעיף וילדו תאומים– רבקה ותמר.
60
פאסיביות
61
כבר לא רואה צורך להשגיח אלא נעלם לענייניו.
62
בא לחתום את רוב הצלחתו–
גם היה יפה.
63
נשיאת העיניים מוכרת לנו מהאבות כביטוי לראות לטווח רחוק.
לפי חז"ל אכן היתה אמה המאמצת של אסנת בת דינה ושכם, ולכן צדקה בנטייתה זו.
64
טעם מיוחד– שלשלת,
מדגיש שהפעולה היתה ממושכת וקשה מאוד.
65
אין הוא גדול כמוני בבית הזה– הוא הפך לפחות ממני פה.
66
המילה מופיעה בפרשיה זו 5
פעמים,
כשבתורה כולה היא מופיעה 7
פעמים.
החוצה–
מאפיין את מגמתו של יוסף,
בניגוד למגמת יהודה=פנימה (שעלולה להפוך לאנוכיות כמו שראינו בפרק הקודם.)
67
דיבור מזלזל על בעלה, היא חייבת ליצור אווירה כללית נגד יוסף כדי להצליח לגרש אותו,
כי בעלה מאוד אוהב אותו (ואכן לא הורג את יוסף).
לכן היא מעוררת התמרמרות בבית. כשבעלה מגיע היא צריכה לשנות את הניסוח כמובן.
68
ביטוי שקשור לעבודה זרה=בגידה.
69
מדובר בבית הסוהר של פוטיפר עצמו! לפי הפסוקים בהמשך זה ברור–
הוא הרי שר הטבחים.
70
ישנם סוגי כלא מגוונים, וכאן יש את המיוחסים בהם.
